יום שישי, 10 בדצמבר 2021

"בימי השובבי"ם רבו הפוסקי'ם" (החיד"א)

"נכון אתם אנשים כשרים,

אך לא לזאת הייתה כוונתי" (ר"נ מברסלב) -

"כונתך רצויה בעיני הא-לוה אבל מעשך אינו רצוי" (הכוזרי)

 

"בימי השובבי"ם רבו הפוסקי'ם" (החיד"א)

לבאר מפי סופרים וספרים שלא כל הרוצה לבוא וליטול את השם יבוא ויטול בעשיית סדרי תעניות וסיגופים לתשובה ולתיקון, אלא דוקא מי שהפליג בתשובתו להתרחק מהחטא משך שנים רבות, לו נאה ויאה לגשת אל הקודש פנימה להיטהר ולהתקדש בקיום סדרי התיקונים.

 

כתב בספר "חרדים" במצות התשובה (פ"ב) וזו לשונו: "גם התעניות והסיגופים הכל המה מעשה תעתועים. וראינו בזמן הזה כי רשע אחד אחרי שלושה ימים ושלושה לילות של הפסקת תענית, ביום הרביעי חזר לסורו וטימא בזימה חשוקתו, כך העיד לי החכם החסיד הקדוש ה"ר יעקב גוייוזו זצ"ל. לכן כתב הרב רבינו יונה שאדם שהרבה לחטוא לא יעשה סיגופים עד אשר יתחזק ליבו בחרטה גדולה, וגמר בליבו לעזוב החטא עד יום מותו, ועבר עידן ועידנין שהוא בטהרה גמורה, ודמעתו על לחיו, אז יקריב קרבן תעניות בבושת פניו והכנעת ליבו, וכל מה שיוסיף תשובה יוסיף הכנעה. משל למי שהמרה פי המלך, לא ישלח לו דורון, שיטרפנו לו על פניו, אך ידכה ישוח ונפל אפים ארצה לרגליו, והוא מתחנן לו בדמעה, ואחרי כן ישלח לו דורון. וזהו רמז קרבן חטאת שהיה החוטא מקריב תחילה, ואחר-כך קרבן עולה, שהעולה היא דורון, והחטאת היא הטהרה והניקיון ורחיצת הכתם. וזהו שאמר הכתוב יעזוב רשע דרכו, ואיש און מחשבותיו, וישוב אל ה' וירחמהו וכו'". עכ"ל.

               וכן הביא לשון רבינו יונה זצ"ל הנזכר, גאון עוזנו החיד"א זצ"ל (בספרו "שמחת הרגל" על ההגדה של פסח ברמז ב' לקדש ורחץ) וזו לשונו: "קדש - יחווה דעת אשר השריש הקדוש רבינו יונה זצ"ל ב"שערי תשובה" הן הן שערי צדק לפקוח עיניים עיוורות והיו למאורות, ושם נאמר כי הבעל תשובה לא ימהר יחיש לקבל סיגופים ותעניות ביום טהרתו אשר נשאו ליבו לעשות תשובה, כי לא זו הדרך הנכון. רק ראשית ביכורי כל יעזוב רשע דרכו, ויפרוש ממעשיו הרעים, ויתנהג בזה זמן רב עד אשר יראה בעיניו כי שלט ביצרו, ופירש פרישות גמורה מחטאתו אשר חטא, ואחר זה יתקן אשר עיוות זאת לפנים, בסיגופים ותעניות כאשר יוכל שאת, וה' יגמור בעדו, עיי"ש לשונו באורך. ודבריו הקדושים הם קילורין לעין, הלא תראה כמה בני אדם עושים הפסקות של ששת ימים וליליהון, והוא דבר מפורסם, ובפרט בימי השובבי"ם רבו הפוסקי'ם למאות, ובמשך ההפסקה יום ולילה לא יחשו לקרות ולשנות, ויש מהם בשק ואפר וטבילות וכיוצא משפ"ר חסידים אשריהם ואשרי חלקם. ואולם לאשר קודם ההפסקה לא נתנו לב לחפש ולפשפש בחטאותיו ומידותיו ומשאו ומתנו והירהורי ליבו, ולפרוש מהן זמן רב, לכן יש איזה מהם שתיכף ביום שבת קודש אחר ההפסקה, או ביום ראשון שאחריו, ראשון לחשבון עוונות, חוזר להנהגתו ומידותיו וכיוצא, כאשר היה לפני ההפסקה וכו'. ושמעתי ממגידי אמת כי יש אשר נכשל אחר ההפסקה בעבירה חמורה שהיה עושה קודם. וגם ביום השישי של ההפסקה יש אשר נתכעס כעס גדול שכמעט טרפה נפשו באפו. וחס ושלום אין דברינו על השרידים אשר ה' קורא שלמים וכן רבים, לא תהא כזאת חלילה וחס, רק על איזה פרטי מהמון העם אשר נפשו חשקה לטוב, ונמסר למיתה על-ידי ההפסקה, אך למחסור כי לא ידע דרכי התשובה, כי צדקו מאוד דברי רבינו יונה זצ"ל, שהיה צריך אשר נשאו ליבו לשוב לחפש ולפשפש בחטאות שבו וכו'. והן בעוון בדור היתום הזה אין כאן טירחת פישפוש מעשים, כי תיכף ומיד המצא ימצא כמה וכמה חטאים ועוונות וכו' [וכ"כ רבו מרן הרש"ש זצ"ל במוסרו לתקיעת שופר (עיין "נהר שלום" דף ל"ח ע"ד)], וישתדל לפרוש מעט מעט, ויתמיד זמן רב להיות פרוש, ואז יחפש אם עוד טומאתו בו ממידות הרעות וכו' ויפרוש פרש על פני פרש. ואחר אשר עבר עידן ועידנין ומוצא עצמו כי עשה והצליח ויפרו'ש לרוב, אז ישים אליו ליבו לתקן אשר עיוותו זאת לפנים כפי מיסת ידו בסיגופים, וכדבר רבינו יונה זצ"ל. וזהו הרמז: קדש - כלומר פרוש, כמו שאמרו ז"ל: 'קדושים תהיו' - 'פרושים תהיו', כי טרם כל ריש מילין ראשית כל פרוש, עטון פרישה וכו', וקד"ש אותיות שק"ד כי צריך לפרוש ולשקוד בפרישות זמן רב עד שימצא עצמו פרוש מאהבת ויראת ה' כדחזי (כראוי). ונמצא רמז גדול הוא קד"ש פרוש, שק"ד בשקידה והתמדה - ורחץ, אחר שישקוד ויתמיד בפרישות כדאמרן, אז ורח"ץ, יראה לרחוץ כתמי גילוליו אשר פגם בורשי נשמתו למעלה ואשר בקירבו, ויקבל על עצמו סיגופים ותעניות ככל אשר יוכל שאת וכו'". עכ"ל הקדוש.

               וכן שנה ופירש ככל הנזכר בספרו הקדוש "דברים אחדים" (דרוש ו' דף כ"ה ע"א) וסיים שם וזו לשונו: "כי אם יתחיל במעשה התשובה בצום ובכי, הן בעודנו רגיל ואדוק בעלילותיו ובתועבותיו, איכא למיחש (יש לחוש) שיפסיק באמצע פרק ויחזור לקילקולו, כי אכתי טעמה דאיסורא (כי עדיין טעם של האיסור) עודנו בין שיניו, ויכבד עליו עול הסיגופים ויחזור לסורו ביתר שאת וספחת". עכ"ל עיי"ש באורך.

               נמצינו למדים מדברי קודשם של רבותינו ז"ל הנזכרים שאין נכון לבעלי תשובה חדשים מקרוב באו לגשת אל הקודש פנימה לנסות כוחם בתעניות וסיגופים לתיקון ולכפרת עוונם. והגם שנשא אותם ליבם בהשתוקקות וכיסוף רב לעלות במעלות העבודה, והרצים יצאו דחופים בדבר המלך מלכו של עולם, וזריזין מקדימין לקראת דרכי ואופני תיקוני תשובה כדי להסיר חיש מהר כתמי וחלודת עוונם החקוק במצחם, והגם שכוונתם רצויה בזה, מכל מקום מעשיהם אינם רצויים כי פרי המהירות חרטה, ותקנתן קלקלתן.

כי כל עוד שלא הפליג הרחקת עצמו מדרכי היצר, עוד טומאתו בו, כי קרוב אליו הדבר מאוד בפיו ובליבו לעשותו, ובהיותו שרוי בתעניות, מוכה ומעונה בסיגופים, שמא יתעוררו כנגדו המקטרגים ויתגרו בו חס ושלום, מחמת שאינו ראוי לאיצטלא זו, וחסר לו זכויות של תורה ומעשים טובים שיגינו עליו, ושמא יפול ברוחו ויתעצב אל ליבו, עד שיבוא לידי מרה שחורה ומידת עצבות המגונה חס ושלום, שהוא שורש פורה ראש ולענה, להפיל האדם תוך עמקי הקליפות בר מינן, ובפרט בהיותו אז המתענה בסוד מוחין דקטנות כנודע. ושמא ופן אחר כל הנזכר בהיותו מרבה בוידויים ומחשבות תשובה כביכו"ל אודות חטאיו, יבוא להרבות הירהורים על ענייני העבירות שאותן בא לתקן וימשוך אותו יצרו להיות תוהה על הראשונות עד שחס ושלום יחזור לסורו.

או שמא אם יעמוד בכל הנזכר יכניס היצר בליבו יוהרא (גאווה) לומר תראה איך עלתה בידך לעלות במעלות התשובה כאחד מקמייא (מהראשונים), ומקומת מעתה במקום שאפילו צדיקים גמורים לא יוכלו לעמוד בו, ומי כמוך מכל חכמי הדור איש אשר המל"ך חפץ ביקרו, בהיותך בעל תשובה גמור, ומתוקן בכל, ואם למידה זו יביאך יצרך ממילא תיתפס בגניבתך (גניבת הדעת) ותלך שולל בדרכי יצרך בחושבך שאין כמוך בכל יושבי תבל, ויביאך לזלזל ולהבזות בעיניך חכמים ומורים, גדולים וטובים ממך, וכהנה ןכהנה תקלות עצומות מצויות לרוב כאשר בעינינו ראינו ובאוזנינו שמענו. ועיין מה שכתב באורך בספר "פלא יועץ" (ערך תשובה, ד"ה וזאת תורת השב) עיי"ש ותרו"ץ.

 

רק תלמיד חכם יכול להתקדש בסדרי התשובה והתיקונים של האר"י ז"ל

ולכן די בהערה זו להזהיר ולהזכיר כל הרוצה ליטול את השם להיותו מבעלי תשובה הגמורים, אשר להם מהלכים בשמיים ממעל בשורשי השורשים בתיקוני הפגמים אשר בפרצופים הגבוהים והרמים, שלא יעשה כן במקומנו אלא לאחר שהתמיד בתשובתו שנים רבות, והרחיק לכת מאוד מדרכי העבירות, ובפרט מן הפרט אך ורק אם הוא תלמיד חכם עוסק באורייתא תדירא (בתורה תדיר) ביגיעה רבה, אז יוכל לגשת אל הקודש פנימה לרחוץ כתמי עוונותיו על-ידי תעניות וסיגופים באין חשש.

והגם שרבותינו ז"ל הנזכרים לא אמרו להדיא תנאי הנזכר, שיהיה המתעסק בתיקונים גם תלמיד חכם, אמינא ולא מסתפינא (אומר ולא אפחד) שכמה תקלות  גדולות יוצאות מעמי הארצות אשר לאחר שהתעסקו באיזה תיקוני העבירות, דמיונם השיאם לחשוב שאין כמותם בכל העולם מתוקנים ושלמים ונקיים וחפים מכל חטא ופשע, ואפשר זה בעוד שממש הם עדיין דבקים במידות רעות ובמעשים רעים, ואפשר אפילו בעבירות חמורות ממש. היעלה על הדעת שאם נטביל בהמה בימי קרח, ונעטוף אותה בשקים, ונרעיב אותה, ונקשור עליה שלשלאות של ברזל, התזדכך הבהמה מחומריותה ותתהפך לאדם המעלה, הס שלא להזכיר, והלא היא נשארת בהמה כמעיקרא (כמתחילה). וכך הוא בבני אדם העושים מעשה בהמה, כי רק על-ידי לימוד התורה בשקידה, וקיום המצוות בחשק, והרבות במעשים טובים ובגמילות חסדים ובתיקון המידות, תתהפך הבהמה שבו ותעשה מבהמה אדם המעלה, ושוב בהיות אדם ממש אז ראוי ומתאים לו שיגש ויכנס אל הקודש פנימה לעסוק בתיקוני תשובה. באופן שבראשית הכל צריך שהאדם בעצמו הניגש לסדר ולקיים שפ"ר התיקונים יהיה בר הכי, וראוי לבילה מזומן ומוכן מצד עבודתו והכנתו דרבה ללבוש חלוק זה הנכבד, או אז יצא מעז מתוק וירצה בו בוראו לקרבו ולהעלותו במעלות הרמות והגבוהות, לשיהיה מרכבה אל שכינתו יתברך השוכן בקירבו לאחר שנזדכך ונטהר בתשובתו. השומע ישמע וימצא חן ושכל טוב בעני א-לוהי"ם ואדם.

(נלקט ונערך מתוך ספר "תקנת השבי"ם" סימן ה' לגאון המפורסם הרב יעקב משה הלל שליט"א)

 

"עצה" ו"סגולה הנפלאה":

לספר המחשבות למורה דרך שלו

[נלקט ונערך מתוך ספר "פלא יועץ" ערך תשובה עיי"ש באורך ותרו"ץ]

"וזאת תורת השב כאשר יתעורר ליבו לב טהור לשוב בתשובה, לא יפן מתחילה אל הסיגופים והתעניות, רק מעט יתענה כפעם בפעם, או בעינויים קלים (על דרך שכתבנו לעיל בערך "תענית"); וישפוך נפשו לפני ה' שיעזרנו ויחתור לו חתירה מתחת כסא כבודו להחזירו בתשובה. ובתחילה יעזוב רשע דרכו הרעה וידרוש מפי ספרים ומפי סופרים את חוקי הא-לוהים ואת תורותיו, ואיזוהי דרך ישרה להתנהג במידות טובות והנהגות ישרות. ויתנהג בדרכי היהידות והיושר ויהיה זריז לקיים כל דבר טוב ואפילו מילי דחסידותא. יזהר וישמר מכל שהוא נידנוד עבירה עד דיכדוכה של נפש ולא יעבור, כדכתיב (דברים ו', ה'): 'ואהבת את ה' ... בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך'. ואם ממונו חביב עליו אפילו הכי יאהב את ה' בכל ממונו ולא יעבור על דעת קונו אפילו יצטרך להפסיד כל ממונו; ומאוד ניכר אדם בכיסו, החזק הוא בעבודת ה' יתברך, הרפה; וכתיב (שיה"ש א', ג') 'על כן עלמות אהבוך', פרשו רז"ל (ע"ז לה:): 'עלמות אהבוך'. כה יעשה ויתנהג זמן מה עד שיתחזק ויהיה מובטח לו שלא ישוב עוד לכיסלה בעזר משד"י. ואז ילך אצל חכם צנוע וחסיד ובקי ברפואות הנפש, ויגלה לו מכאובי נפשו אשר עבר על נפשו המים הזידונים מיום היוולדו, לא יכחש דבר ממנו, ויבקש מלפניו שירפאהו ויתקנהו בעצה טובה, ולא יסור מן הדבר אשר יגיד לו המורה ימין ושמאל, כאשר לא יסור החולה מציווי הרופא; ואז החכם יעשה כחכמתו וינחהו בעצתו. כי הן אמת שמפורש בספרי גורי האר"י ושאר המקובלים תיקוני תשובה לכל עוון ולכל לטאת, מספר תעניות לפי החטא, ויש עוונות חמורים שמצריכים לישב בחמה בימות החמה, בין הנמלים, ובקרח, ולהתגלגל ערום בשלג בימות הגשמים, ומלקויות, וחרולים וכדומה. ודורשי חמורות אמרו ("ספר חרדים" פרק ס"ג, בשם הראשונים) שנוטריקון תשוב"ה הוא ת'ענית, ש'ק, ו'אפר, ב'כי, ה'ספד, וכן כתוב (יואל ב', י"ב): 'שובו עדי בכל לבבכם ובצום ובבכי ובמספד'.

אבל אני אומר שבדור יתום זה, אם יארע שיבוא איש יהודי אצל חכם שייתן לו תיקונים וילמדנו דרכי תשובה, ראוי לחוש לתקנת השבים, וספרים כאלה המדברים בתיקוני התשובה, במספר תעניות וסיגופים, אסור לקרותם בפני המון העם, כי בלאו הכי, הן בעוון, לא נמצא אחד מעיר שילך אצל חכם שילמדנו דרכי התשובה, כי חושב שאין בידו עוון ואפילו יודע מרת נפשו שעברו על ראשו המים הזידונים - עבירות חמורות, חושב שבעזוב רשע דרכו סגי (מספיק), והפורש מן החטא כקטן שנולד דמי (דומה), ולכן לא יבוא שום אדם לדרוש א-לוהים ולבקש תיקוני תשובה; ומה גם אם ישמע שצריך לענות אדם נפשו בתעניות וסיגופים קשים - יתייאש מן הרחמים, כי יאמר, אם אתענה כל שנותי לא אספיק לכפר על רב פשעי ואם כח אבנים כוחי, ומתוך כך אפשר שיאמר, אין לו תקווה וכאשר אבד אבד, וילך ויעשה מה שליבו חפץ. ומה גם שלפי האמת, לא כל הזמנים ולא כל האדם שווים; וכבר אמרו משם האר"י ז"ל, שהמעט שעושים בדורות הללו חשוב כהרבה שהיו עושים בדורות ראשונים, כי גברה הקליפה וכשל בעווננו כוחנו. ואמרו בש"ס (חולין פד.): "אבא ממשפחת בריאים הוה (היה), אבל כגון אנו ... לווין ואוכלין"; ואנן (ואנחנו) מה נענה, והרי אנו דומים למי שחייב חוב גדול, ונשבר, ואין ידו משגת לפרוע במושלם - תחנונים ידבר רש ומראה חשבונו עד שמתרצה בעל-חובו להיפרע במשך זמן, לחצאין לשליש ולרביע כאשר תשיג ידו; כן אנחנו כולנו שבורין ואין אנחנו יכולים לצאת ידי חובתינו, רק את אשר בכוחנו לעשות נעשה מעט מעט, לתקן את מעוותנו במשך ימי חיינו, אולי יתעשת הא-לוהים לנו וימחול את כל חובותינו, אך בתנאי שכל אשר בכוחנו לעשות נעשה ונקבל.

               ואם המצא ימצא שיבוא איש הישראלי  אצל החכם לדרוש א-לוהים ולבקש תיקון על עוונותיו ופשעיו, לא יחמיר עליו מתחילה, רק אכול ושתה יאמר לו, רק הישמר לך ושמור נפשך מכל דבר רע, ולשמור ולקיים כל דבר טוב; וכשיתחזק וירגיל בזה הזמן מועט, יתחיל לומר לו שצריך לתקן את מעותו, וזה יצא ראשונה - עבודה קשה וניסיון חזק - שאם יעמוד בו, מובטח לו שיקיים כל דרכי התשובה. והיא מה שאמרו (יומא פה:): שבעבירות שבין אדם לחבירו - אין לו תקנה עולמית עד שירצה את חבירו; ומי שיש גזל בידו אין תפילתו נשמעת (שמות רבה כ"ב, ג'), ומי שאין תפילתו נשמעת אפילו בימים נוראים כלום תקנה יש לו?! וגדולה מזו יש מי שרצה לומר, שמי שיש בידו עבירות שבין אדם לחבירו, אין יום-הכיפורים מכפר לו אפילו על עבירות שבינו למקום ...".

ועוון הגזל הוא חמור מאוד, שהגוזל את חברו אפילו שווה פרוטה, כאילו נוטל נפשו ודם זרעו, כדאיתא (כמובא) בשולחן ערוך (חו"מ סי' שנ"ט, סע' ג'). הנה כי כן, אשר נדבו רוחו רוח נכון לשוב אל בוראו, זה צריך לעשות ראשונה, 'והשיב את הגזילה אשר גזל ואת העושק אשר עשק' (ויקרא ה', כ"ג), וירצה את חבירו, ואת אשר הקניט בדברים יפייס עד שיתפייס חבירו, ואחר כך ישוב אל בוראו ונרצה לו.

 

"שמע גם לדברי, אתה מבקש עצה איך לפשט עקמומיות נפשך, ותאוה ומחשבה ומידה לא טובה שאתה מבטל לא ישארו בנפשך, רק גם מנפשך יתבטלו על כל פנים עתה, על זה דרשו חז"ל [יומא עה. סוטה מב: סנהדרין ק: ילקוט שמעוני משלי י"ב (רמז תתק"נ)] על 'דאגה בלב איש ישיחנה' (משלי י"ב, כ"ה) ... - 'ישיחנה לאחרים'. ולא אמרו מה יעשה האחר להקל דאגת המשיח והמספר. מפני כי הדיבור בעצמו גדול כוחו להוציא את החרצובות מקסבי הנפש ולבלי תת להסתיר ולקונן בה שום עקמומיות, וכמו שאמרו מהבעל שם טוב ז"ל על 'נפשי יצאה בדברו' (שיה"ש ה', ו').

וכמו שאיש מרגיש זאת בעצמו אם יש לו דאגה וכעס, אז אף כשדומה הוא ששכך כעסו ודאגתו, מכל מקום רק מעיניו נסתרה, אבל בקרב נפשו הקטנה נסתרה, והיה אם יוסיף דאגות אלו וישובו להסתר מעיניו בקרב נפשו, יתפרצו אחרי כן לעת מצוא כאשר תתמלא סאתם, וזה יסוד בעלי המרה שחורה שנעצבים פתאום בלא סיבה ממשית, מה שאין כן אם יש לו אוהב ורע, והוא מתמרמר לפניו על דאגתו ומקיים בזה 'דאגה בלב איש ישיחנה' (שם) - 'לאחרים' (חז"ל שם), מרגיש תיכף שכמו אבן גלול מעל ליבו, ואת דאגתו מקרב נפשו עקר" ("חובת התלמידים", עמ' קלח).

"לספר בכל פעם לפני המורה לו דרך השם ואפילו לפני חבר נאמן, כל המחשבות והרהורים רעים אשר הם נגד התורה הקדושה אשר היצר הרע מעלה אותן על מוחו וליבו הן בשעת תורה ותפילה הן בשכבו על מיטתו והן באמצע היום, ולא יעלים שום דבר מחמת הבושה, ונמצא על-ידי סיפור הדברים שמוציא מכח אל הפועל משבר את כח היצר הרע שלא יוכל להתגבר עליו כל-כך בפעם אחרת, חוץ עצה הטובה אשר יוכל לקבל מחבירו שהוא דרך השם, והוא סגולה נפלאה" ("צעטיל קטן", אות י"ג).

יום שני, 6 בדצמבר 2021

זאת חנוכה

זאת חנוכה - קדושת מותר השמן

במדרש תנחומא (פרשת נשא, אות כ"ט) נאמר: "ילמדנו רבינו, נר חנוכה שהותיר בה שמן ביום ראשון, מהו להדליק בה בשני? כך שנו רבותינו: נר חנוכה שהותיר בה שמן ביום ראשון, מוסיף עליו כל שהוא ומדליקו ביום שני, ואם הותיר ביום שני מוסיף עליו ביום השלישי ומדליקו, וכן בשאר הימים. אבל הותיר ביום שמיני, עושה לו מדורה בפני עצמו. למה? כיון שהוקצה למצוה, אסור להשתמש ממנו. לא יאמר אדם איני מקיים מצוות זקנים הואיל ואינן מן התורה, אמר להם הקב"ה: בני אין אתם רשאין לומר כך, אלא כל מה שגוזרים עליכם תהיו מקיימין, שנאמר (דברים י"ז, י' - י"א): 'ועשית ... על פי התורה אשר יורוך'. למה? שאף על דבריהם אני מסכים, שנאמר (איוב כ"ב, כ"ח): 'ותגזור אומר ויקום לך'. תדע לך שהרי יעקב בשעה שברך מנשה ואפרים מה כתוב שם?: 'וישם את אפרים לפני מנשה' (בראשית מ"ח, כ') - עשה הקטן קודם לגדול וקיים הקב"ה גזירתו, אימתי? בקורבנות הנשיאים שהקריב שבט אפרים תחילה, שנאמר (במדבר ז', מ"ח): 'ביום השביעי נשיא לבני אפרים' ואחר-כך מנשה, מנין? ממה שקראו בענין: 'ביום השמיני נשיא לבני מנשה' (שם שם, נ"ד)". ע"כ.

               בספר "אתוון דאורייתא" (כלל י') הביא את ספיקם של האחרונים שנסתפקו לומר שאיסור חפצא (שהחפץ הוא האסור) קיים רק באיסורי תורה - אבל איסורי דרבנן הם רק איסורי גברא (שאסור לאדם לעשות את המעשה). שכן אין בכוח החכמים להטיל איסור על החפץ המותר בעצם, רק יש להם כוח לומר אל האדם שישמע דבריהם, ואם אינו שומע לדברי חכמים הרי זה עבריין ורשע, אבל להשִׂים איסור על עצמות החפץ דבר זה מסור רק אל השם יתברך לבד - לרחק ולקרב חפצים בעצמותם כי "להשם הארץ ומלואה" (תהלים כ"ד, א') וכל החפצים שלו.

               אלא שאם כן - אומר האתוון דאורייתא - יהיה הדין שחפץ המוקצה למצוה אסור בהנאה, נוהג רק במצוה דאורייתא אבל לא במצוה דרבנן, שהרי מוקצה מחמת מצוה הוא רק מפני שמכוח היות החפץ מיוחד למצוה חלה עליו קדושה ועל כן הנאתו אסורה כי ביזיון הוא לקדושת החפץ שיהנה ממנו והרי זה כעין הנאת הקדש שהיא אסורה.

               והנה זה יתכן רק במצוה דאורייתא אבל במצוה דרבנן אם נאמר שאיסורים דרבנן הם לא איסורי חפצא, מפני שהחכמים אין בכוחם לחדש דבר בעצמות החפץ, אם כן הוא הדין להיפוך במצוה דרבנן יכולים החכמים רק לומר אל האדם שיעשה כך וכך והעובר הרי זה עבריין ורשע, אבל שיחול על החפץ בעצמותו שם חפץ של מצוה - זה לא יתכן במצוה דרבנן, כיון שדבריהם אין להם מבוא בעצמות החפץ. ואם כן ימצא שדין מוקצה מחמת מצוה לא שייך כי אם במצוה דאורייתא.

               אולם מסיק ה"אתוון דאורייתא" שבאמת נראה שגם באיסורי דרבנן יש כוח לחכמים להחיל איסור חפצא על החפץ. כי אף אם נאמר שאין להם כוח זה מצד עצמם, עם כל זה כיון שהקב"ה מסכים על דברי החכמים, אם כן שוב רצונו יתברך שלא יאכל הדבר ההוא ואם כן כיון שהדבר ההוא חפץ של איסור בעצמותו וחל עליו תיעוב מפאת ריחוקו מקדושת רצון המקום יתברך.

               והוא הדין להיפוך במצוה דרבנן אחרי שציוונו חכמים לעשות, הנה הקב"ה מסכים על דבריהם וכיון שכן שוב המעשה הזאת נרצית מרצונו יתברך ועל-ידי זה חל ממילא על החפץ - קדושה, שכיון שהוקצה ונתייחד לעשות בו רצון המקום יתעלה, נתקרב הדבר בזה אל קדושת רצונו.

ואומר ה"אתוון דאורייתא" שהם הם דברי המדרש תנחומא (הנ"ל) הפותח בענין מותר השמן שבנר חנוכה - שמזה שהוא נאסר למרות שמדובר במצוה דרבנן, יש ללמוד על כוחם של חכמים לאסור איסור חפצא גם באיסור דרבנן. ממשיך התנחומא ואומר ואם תשאל איך יכולים חכמים להחיל איסור על החפץ? הרי זה לא שייך במילי דרבנן שהרי רק אל האדם המה נאמרים אבל אין להם מבוא בעצמות החפץ, לזה אומר התנחומא שאל תאמר כן, כי הקב"ה מסכים על דברי חכמים ואת אשר ירחקו הנה הוא מרוחק באמת ממנו יתברך ואת אשר יקרבו הוא הקרוב והקדוש בעצמותו ממנו יתברך וכך הם דברי התנחומא, שמאחר שהקב"ה מסכים על דבריהם - על כן שפיר אסור בהנאה. עכ"ד, עיי"ש.

מבואר בדבריו שהחידוש שנאמר בתקנת חכמים במצות נר חנוכה הוא חידוש בכוחם של חכמים, שגזירתם אינו חיוב על הגברא גרידא, אלא בכוחם להחיל חלות על החפצא, והבריאה כולה משועבדת לגזירתם, וכוח זה נתחדש בתקנת נר חנוכה שמותר השמן הוקצה למצוה ועליו לשורפו וזאת משום שהקב"ה מסכים על-ידם.

לפי זה יש לבאר מה ששנינו בגמרא (שבת כג.): "אמר רב יהודה: יום ראשון (של חנוכה) ... מברך ... (הגמרא מעיינת בנוסח הברכה שמברכים על ההדלקה:) מאי  מברך (על הדלקת נר חנוכה)? מברך: '(ברוך אתה השם א-לוהינו מלך העולם) אשר קידשנו במצוותיו וציונו להדליק נר של חנוכה'. (שואלת הגמרא שאלה עקרונית על מטבע-ברכה זו:) והיכן ציונו (השם בתורה על מצות הדלקת נר חנוכה)? (הרי אינה אלא מצוה דרבנן! אומנם, מצוה של תורה היא שנקיים את המצוות דרבנן, כגון הדלקת נר חנוכה, אלא ששתי דעות לאמוראים היכן מצוה זו כתובה:) רב אויא אמר: מ[מה שנאמר (דברים י"ז, י"א):] 'לא תסור (מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל)'. (כאן נצטוינו בתורה לקיים מה שתיקנו חכמים). רב נחמיה אמר: [ממה שנאמר (דברים ל"ב, ז'):] 'שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך'". ע"כ. וכבר תמהו מדוע דווקא בחנוכה תמהה הגמרא: "והיכן ציונו" ולא בשאר מצוות דרבנן?

אולם להמבואר יובן שבהלכות נר חנוכה מצאנו את החידוש בכוחם של חז"ל - שבידם להחיל קדושה על החפצא, גם במצוה דרבנן כמו התקנה של מצות הדלקת נר חנוכה - שעל כן יש לשרוף את מותר השמן של נר חנוכה, לכן הקשו בגמרא: "והיכן ציונו" - שעד כדי כך הוא כוחם והבן.

ונמצא שמימי החנוכה יוצא יסוד גדול, מדין "מותר השמן" - אנו שואבים חיזוק בהכרה בגודל כוחם של חכמים לפעול חלות של קדושה בבריאה. 

ומה מאירים בזה דברי הרמב"ן על הפסוק (בראשית מ"ט, י'): "לא יסור שבט מיהודה" שמה שנכרתו בית חשמונאי (כמבואר בגמרא ב"ב ג: - ד.) הוא משום שעברו על "צוואת זקן" - לא יסור שבט מיהודה. עיי"ש. ודיקדוק הדין הנורא בזה הוא - כיון שבית חשמונאי הם שהעמידו במעשיהם את כוחם של חכמים - שבכוחם להחיל קדושה על חפצא וזאת משום שאף אני מסכים עם "מצות זקנים" (לשון התנחומא הנ"ל) לכן דווקא מהם התביעה היא נוראה על שעברו על "צוואת זקן" והבן.

 

נס פך השמן - מידה כנגד מידה

ביתר התבוננות והעמקה בתוכנם של גזירות היוונים, ובמהות תוכנו הפנימי של נס פך השמן נראה שנקודה זו של כוחם של חכמי התורה הוא הציר המרכזי עליו סובבות גזירות היוונים.

בספר "חזון למועד" (מאמר כ"ב, עיי"ש) נתבאר, שהטעם שביקשו היוונים לבטל את עבודת המנורה הוא משום ששני עניינים גנוזים במנורה.

א] שפע התורה וכוח הפילפול נובע ממנה וכדברי הגמרא (ב"ב כה:): "הרוצה שיחכים ידרים ... וסימנך: ... ומנורה בדרום".

ב] בכוח התורה השופע מן המנורה ניתן לחכמי ישראל שליטה על הבריאה, וכדברי ה"אור חיים" הקדוש (שמות י"ד, כ"ז) ששאל: איך אפשר שנהר גינאי נקרע בפני התנא רבי פנחס בן יאיר כמו בקריעת ים סוף? וביאר ה"אור החיים" שהואיל ומעשה זה היה אחרי מתן תורה - שאז כבר הבריאה משועבדת לתורה, לכן אין בכך חידוש, מה שאין כן בקריעת ים-סוף.

מבואר שכוח שליטתם של חכמי התורה בבריאה הוא מכוח תורתם המושפעת מהמנורה. ומכיון שכפירת יון היא שהטבע אינו משועבד לבורא וידעו את ריבונם ונתכוונו למרוד בו [כמבואר בדברי הגר"א (ועיין בספר "חזון למועד" מאמר י"ח)], לכן נתכוונו לטמא דווקא את המנורה הסותרת את כפירתם [וזהו גם הטעם לגזירת תרגום התורה, גזירת ביטול ראש-חודש, והכתיבה על קרן השור (כמו שנתבאר בספר "חזון למועד" מאמר כ', עיי"ש)].

ולפי זה נראה לבאר שמה שזכו ישראל לתשועת חנוכה היה על-ידי שמסרו נפשם על המנורה, אשר העומק בזה הוא מסירות נפש על ההכרה בכוחם של חכמי התורה - שהבריאה כולה משועבדת לרצונם ומשתנה על-פי גזירתם ואשר כוח זה ניתן לחכמים מהמנורה. ועל כן, מכוח מסירות נפש זו זכו להתגבר על היוונים הכופרים בכוחם של החכמים ושלטונם על טבע הבריאה.

ונראה לפי זה שבנס פך השמן גמל להם הקב"ה מידה כנגד מידה ומתוך כך ראו שנתרצה הקב"ה לתשובתם וכמו שנבאר.

הנה ה"פרי חדש" [סי' תר"ע (לג"ר חזקיהו די-סילווה זצוקללה"ה (שהשבת - כ"ח כסלו, ויש אומרים: ביום ראשון הקרוב - כ"ט בכסלו ימלאו 310 שנה להסתלקותו)] כתב שמדין טומאת מת לא הוצרכו לנס פך השמן - משום שטומאה הותרה בציבור ומה שהוצרכו לנס זה היה - כדי לקיים גזירת חכמים שגזרו על עכו"ם שמטמאים כזבים, וכיון שטומאת זב לא הותרה בציבור לכן הוצרכו לנס ושינוי הטבע בפך השמן כדי לשמור על גזירת חכמים. עכת"ד.

על-פי זה יש לבאר שנס פך השמן הוא גמול מידה כנגד מידה. הם מסרו נפשם על ההכרה שהטבע משועבד לחכמי התורה והקב"ה שינה את הטבע כדי שיוכלו לקיים את גזירת חכמי התורה - שטומאת עובדי כוכבים ומזלות כזב לא הותרה בציבור. ובזה הראה להם הקב"ה שנתרצה בתשובתם, נמצא שתוכנו הפנימי של נס פך השמן אינו על שהתאפשר להם לקיים את המנוחה דאורייתא של הדלקת המנורה - אלא על הגילוי של מידה כנגד מידה שנתרצה למסירות נפשם על ההכרה שהטבע משועבד לחכמי התורה.

והדברים מתבארים ועולים יפה בקנה אחד עם המבואר לעיל בקדושת מותר השמן, והיינו שגם בתוך הלכה זו של קדושת מותר השמן של נר חנוכה טמון יסוד זה. שכן בתקנת נר חנוכה נתחדשה הלכה בכוחם של חכמים - שתקנתם אינה חיוב על הגברא גרידא אלא בכוחם להחיל חלות על החפץ, יסוד המבטא את השתעבדות הבריאה לגזירת חכמים. ואף שנס פך השמן מבטא את השתעבדות החלק הגשמי של הבריאה ואילו מצות נר חנוכה מבטאת את השתעבדות החלק הרוחני של הבריאה, אולם שורש הדברים הוא אחד, אם כן לדברי הרמב"ם שמצות נר חנוכה היא הודיה, הרי שזה נעשה באותו מטבע של התשועה, והבן.

בזה יבואר מדוע אמרו חז"ל (שבת כג:): שהזהיר בנר חנוכה - זוכה לבנים תלמיד חכמים. במה נתייחדה מצוה זו משאר גזירות חכמים? ואולם למבואר, יש כאן מידה כנגד מידה. בזכות הזהירות באותה מצוה המגלה את כוחם של חכמים זוכה לבנים "תלמידי חכמים".

 

(נלקט ונערך מתוך הספר "חזון למועד" מאמר כ"ט)

 

Walla! Mail - Get your free unlimited mail today

פורסם על ידי מוסדות תורת אברהם - הרב אליהו ממן ב- 0:25 אין תגובות: 

שלח באימיילBlogThis!‏שתף אל Twitterשתף אל פייסבוק‏שתף ל-Pinterest

יום שישי, 14 בדצמבר 2012

 

הלכות גניזה - קדושת נרות מצוה וגניזתם ועוד במדור דברי תורה



 

 

נרות חנוכה

א. נרות חנוכה אסור להשתמש לאורן, בין שימוש של חול, כגון למנות מעות לאורן [(סי' תרע"ג, סע' א'), והטעם מבואר במשנ"ב (שם, ס"ק י"א), שלא יהיו מצוות בזויות עליו], ובין שימוש קודש כגון ללמוד לאורן, ויש המתיר ללמוד לאורן [דעה א' בשו"ע שם אוסרת. והביא השו"ע שיש המתיר, ובמשנ"ב (ס"ק י"ב) כתב שלדעה א' אסור אפילו דרך עראי, שבדרך קבע אף למתיר אסור. וב"ביאור הלכה" (ד"ה ויש) הביא את ה"אליה רבה" וה"חמד משה" שסוברים שלדעת המתירין אף בדרך קבע מותר, אולם נוקטים אנו כדעת האוסרים], ואם הוא גם לאור השמש מותר הכל.

ב. אסור להדליק נרות חנוכה זה מזה על-ידי נר אחר שהוא חול [שו"ע (סי' תרע"ד סע' א'). והטעם מבואר במשנ"ב (ס"ק ג') כנ"ל, שנראה כמבזה נר של מצוה, והוסיף שנר השמש הוא בכלל נר חול לענין זה. והביא השו"ע שיש המתירים וכתב הרמ"א שנהגו להחמיר].

 

כיצד לנהוג בשאריות נרות חנוכה

ג. השמן, וכן הפתילות [ועי' בספר "חנוכה" (לרה"ג צבי כהן שליט"א - פ"י, סע' ל"ז) שכתב כן גם על נרות], שכלו או שנותרו מהדלקת נרות חנוכה ביום השמיני, כיון שהוקצו למצוותם אסור להשתמש בהם לדבר אחר, ואסורים בהנאה אלא עושה להם מדורה ושורפם בפני עצמם. במה דברים אמורים? כשכבו בתוך זמן הדלקה, אבל אם כבו לאחר החצי שעה של זמן ההדלקה, כגון שנתן שמן יותר משיעור הדלקה, השמן הנוסף משיעור ההדלקה מותר בשימוש. וטוב להתנות לכתחילה שלא יאסר אלא כשיעור, כי יש אומרים שאם נתן שמן בסתם הוקצה כולו [(סי' תרע"ז ס"ד) ובמשנ"ב. ועיי"ש (בס"ק י"ט) שאין להשאירם לשנה הבאה, שחוששים אנו לתקלה. ועי' בספר "חנוכה" (שם) שאם לא שרפום ונשאר לשנה הבאה מותר להשתמש בהם לנר חנוכה, שבחנוכה עצמו לא חוששים אנו לתקלה (מהגר"ח קנייבסקי שליט"א וכך כתב הגר"י זילברשטיין שליט"א בבית דוד וישב תשמ"ה)].

          הרוצה להשתמש עם שמן שנשאר מנרות חנוכה כסגולה, יש להתנות על המותר [ידועה הסגולה לאלו שסובלים מ"שושנה", למרוח שמן שנותר מנרות חנוכה, ומצאו רמז לדבר "ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים". ומאחר ואין דרך העולם היום לסוך בשמן, יש להתנות על כך מראש, שלא מקדש אלא את הראוי להדלקה בלבד, והסכים לזה הגר"נ קרליץ שליט"א.

שמן שנותר בבקבוק לא הוקצה למצוותו ("ביאור ההלכה" סוף סי' תרע"ז ד"ה הצריך)].

 

קדושת חנוכיה ופמוטות שבת

ד. הכוסות שבהם מניחים את השמן בהדלקה, מותר לזורקם לאשפה (הגרי"ש אלישיב, הגר"נ קרליץ והגר"ש ואזנר שליט"א). ויש אומרים שאם ניכר עליהם ששימשו למצוה, וכן חנוכיה, לא יזרקם בביזיון (כן פסק הגרי"ש אלישיב שליט"א, והפליג ואמר גם על בית המיוחד לחנוכיה שאם ניכר ששימש לחנוכיה, לא יזרקנו בביזיון).

ה. פמוטות ששימשו לנר שבת ויום טוב, דינם כדין החנוכיה הנ"ל [פשוט. הגה"ק רבי יעקב ישראל קנייבסקי (הסטייפלר) זצ"ל נשאל על כעין פתיליה מזכוכית שהיה נהוג לפני עשרות שנים להשתמש בה לנר שבת, ואמר לו הסטייפלר שלא יזרקנה בביזיון, כי ניכר ששימשה לנר שבת. אבל על הפתיליה ממתכת שהייתה נהוגה אז, אמר, שאפשר לזורקה כשהתקלקלה (כי לא ניכר ששימשה לנר שבת)].

 

הלכות גניזה (חלק ה')

"דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהם"

 


 

קדושת נרות מצוה וגניזתם

 


 

נרות שבת ויום טוב

א. נרות שבת [אין הבדל במספר הנרות שמדליק, כגון ז' נרות על-פי הסוד, ואף אם מדליק יותר הכל בכלל "נר מצוה" (כה"ח סי' תרע"ד, ס"ק י"ד מה"בית יהודה" ו"ברכי יוסף")], מותר להשתמש לאורם בין לדבר מצוה ובין לדבר הרשות [הגם שהם נרות מצוה (כדמוכח בסי' רס"ג סע' א', ובסי' תרע"ד, ס"ק ה') מכל מקום מאחר ועיקרן ניתנו שלא יכשל בעץ ואבן, מותר בכל שימוש חול], אך אין להשתמש לאורם תשמיש שיש בו משום ביזוי המצוה של נרות השבת, ולכן נהגו שלא לגלות ערווה לידם, או להניח לפניהם דבר מטונף (כה"ח שם, ס"ק מ"ב).

ב. אסור להדליק נר חול מנרות שבת, ונהגו להחמיר שלא להדליק נרות שבת זה מזה על-ידי נר אחר, אבל על-ידי נר שבת עצמו מותר [(סי' רס"ג) משנ"ב (ס"ק ד'), והטעם משום ביזוי מצוה. ועי' בשש"כ (פמ"ג, הערה קפ"ה) שמיקל בשעת צורך גדול, כגון שאין לה עוד גפרור, ואינה יכולה להדליק ישר מנר לנר, שמותר לה להדליק על-ידי דבר אחר].

ג. אסור לחמם את הקצה התחתון של נר בלהבה של נר אחר, שכבר הודלק לכבוד שבת, כדי להדביקו בפמוט, גם אם הנר הטעון הדבקה כבר הודלק לכבוד שבת [הגרש"ז אויערבאך זצ"ל (הובא בשש"כ פמ"ג, סע' ל"ח). והטעם, משום ביזוי מצוה].

ד. דין נר של יום טוב כדין נר של שבת, ולכן יש אומרים שאין להדליק בנר של יום טוב נר של חול, ומכל מקום לצורך גדול כשאין לו אש לצורך בישול צרכי החג, מותר להעביר אש מנר של יום טוב, גם אם משתמש לצורך זה בגפרור [שש"כ (פמ"ד, סע' י"א ועיי"ש בהערות ל"ד ול"ה). על-פי פסק הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, שמאחר ונרות יום טוב ניתנו בעיקרן לכל צרכי יום טוב מותר אף לכתחילה להדליק סיגריה, וכל שכן להדליק גז לצורך בישול, אף אם משתמש עם גפרור לצורך זה].

 

נר בית-הכנסת

ה. נר של בית-הכנסת אסור לקרוא לאורו דברי חול [(סי' קנ"ד, סע' י"ג) ובמשנ"ב (ס"ק נ"ב), וכתב המשנ"ב (שם) שאיסור זה הוא רק במי שנדר נדר לבית-הכנסת, אבל במקומות שעושים הגזברים נרות, והדרך לקחת במוצאי-שבת כל אחד נר לביתו, אפילו תשמיש חול יהיה מותר, שזהו כלב  בי"ד מתנה עליהן, אבל הנרות שעומדים על המנורה אסור לקרות בהן דברי חול. וראה לעיל (הערה א') שכתבנו שאין הבדל בנרות בית-הכנסת במספר הנרות. ולענין לקרות לאורו דברי תורה, כתב במשנ"ב (ס"ק נ"ב) שמותר, ועי' בשו"ת "שבט הלוי" (ח"א, סי' מ"ב, אות ב') שבזמן הזה צריך עיון אם מותר,שאחרי שהיום יש הרבה אור בבית-הכנסת, ממילא הנרות הם רק לכבוד התפילה, ואין לומר שדעת הנודר הייתה לכך, וצריך עיון], וכן אסור להדליק ממנו נר של חול או סיגריה [(שם במשנ"ב ס"ק נ"ו). ולהדליק ממנו נר שבת או חנוכה או לצורך תלמוד תורה מותר (שם, ס"ק נ"ד)], אך לאחר שדלק לצורך מצוותו, וצריך לכבותו מותר.

ו. בזמן שדולק למצוותו מותר להעביר אש מנר למשנהו (שגם הוא נר של מצוה), על-ידי נר אחר [כן נראה, שלא דומה לנר שבת לענין חומרא זו, שנר שבת הוא נר חיוב, ומברכים עליו, מה שאין כן נר בית-הכנסת (כן העיר הגרמ"מ קראפ שליט"א)], וכל שכן שמותר על-ידי הנר עצמו (כל שכן מנר שבת וכנ"ל).

 

נר הבדלה

ז. נר הבדלה כל זמן שדולק למצוותו, אין להדליק ממנו נר שאינו של מצוה.

 

נר יארצייט

ח. נר יארצייט (יום הזכרון - יום השנה לנפטר)  רק אם נועד לדלוק מעת לעת, מותר להשתמש בו שימוש חול [(סי' קנ"ד במשנ"ב ס"ק נ"ו). וראה ב"ביאור הלכה" (סי' תקי"ד ס"ה ד"ה נר) שכתב שנר של יארצייט הוא כעין נר של מצוה, שהוא לכבוד אבותיו].

 

כיצד לנהוג בשאריות נרות מצוה

ט. פתילות ושעווה שנותרו מנרות שבת, נר הבדלה ושאר נרות מצוה מותר להשתמש בהם לדברי חול, ויש אומרים שלא לזורקם לאשפה אלא אם כן יעטפם תחילה [לפי המתבאר גדרי מצוה ותשמיש מצוה צריך לומר שהפתילות שהשתמשו בהם לנרות מצוה, והוא הדין לשאריות מנרות אלו, שהם תשמישי מצוה ואין לזורקם לאשפה, והמחמיר לגונזם תבוא עליו ברכה. וכמבואר בשו"ע (או"ח סי' כ"א סע' א' - ב'), ובעיקר היום שיש חשמל בחדר עם הנרות, וממילא עיקר הנרות הם למצוה בלבד. אולם הגרי"ש אלישיב שליט"א אמר שפתילי נר חנוכה המנהג לשורפם, ובודאי אין לזורקם לאשפה, אך שאר פתילים ונרות שהיו בשימוש מצוה, יש להדר שלא לזורקם לאשפה, אלא אם כן יעטפם תחילה. גם הגר"נ קרליץ שליט"א הסכים שאין לבזותם במפורש, אלא יש לעוטפם ואז להשליכם לאשפה. ובכה"ח כתב (סי' רצ"ז, ס"ק י"א) שיצניענו בדרך כבוד. ועי' במשנ"ב (סי' תרע"ג, ס"ק כ"ז) שמצוה מן המובחר לקנות שעווה לנר חנוכה ממה שנוטף מנרות בית-הכנסת, שהואיל ונעשתה בה מצוה אחת תעשה בה מצוה אחרת], ויש אומרים שמותר לזורקם לאשפה.

 

לפידים להכנסת ספר תורה

י. לפידים שהדליקום בהכנסת ספר תורה, לכבוד התורה, מותר לזורקם לאשפה (הגר"ח קנייבסקי שליט"א).