יום חמישי, 27 בדצמבר 2012

שבת שלום! מצ"ב מאמר כפול לימי השובבי"ם


כנסו למדור שיעורי האודיו 

ויחי / שובבי"ם ת"ת

שמעו ותחי נפשכם!


"נכון אתם אנשים כשרים,

אך לא לזאת הייתה כוונתי" (ר"נ מברסלב) -

"כונתך רצויה בעיני הא-לוה אבל מעשך אינו רצוי" (הכוזרי)

"בימי השובבי"ם רבו הפוסקי'ם" (החיד"א)

לבאר מפי סופרים וספרים שלא כל הרוצה לבוא וליטול את השם יבוא ויטול בעשיית סדרי תעניות וסיגופים לתשובה ולתיקון, אלא דוקא מי שהפליג בתשובתו להתרחק מהחטא משך שנים רבות, לו נאה ויאה לגשת אל הקודש פנימה להיטהר ולהתקדש בקיום סדרי התיקונים.

 

כתב בספר "חרדים" במצות התשובה (פ"ב) וזו לשונו: "גם התעניות והסיגופים הכל המה מעשה תעתועים. וראינו בזמן הזה כי רשע אחד אחרי שלושה ימים ושלושה לילות של הפסקת תענית, ביום הרביעי חזר לסורו וטימא בזימה חשוקתו, כך העיד לי החכם החסיד הקדוש ה"ר יעקב גוייוזו זצ"ל. לכן כתב הרב רבינו יונה שאדם שהרבה לחטוא לא יעשה סיגופים עד אשר יתחזק ליבו בחרטה גדולה, וגמר בליבו לעזוב החטא עד יום מותו, ועבר עידן ועידנין שהוא בטהרה גמורה, ודמעתו על לחיו, אז יקריב קרבן תעניות בבושת פניו והכנעת ליבו, וכל מה שיוסיף תשובה יוסיף הכנעה. משל למי שהמרה פי המלך, לא ישלח לו דורון, שיטרפנו לו על פניו, אך ידכה ישוח ונפל אפים ארצה לרגליו, והוא מתחנן לו בדמעה, ואחרי כן ישלח לו דורון. וזהו רמז קרבן חטאת שהיה החוטא מקריב תחילה, ואחר-כך קרבן עולה, שהעולה היא דורון, והחטאת היא הטהרה והניקיון ורחיצת הכתם. וזהו שאמר הכתוב יעזוב רשע דרכו, ואיש און מחשבותיו, וישוב אל ה' וירחמהו וכו'". עכ"ל.

               וכן הביא לשון רבינו יונה זצ"ל הנזכר, גאון עוזנו החיד"א זצ"ל (בספרו "שמחת הרגל" על ההגדה של פסח ברמז ב' לקדש ורחץ) וזו לשונו: "קדש - יחווה דעת אשר השריש הקדוש רבינו יונה זצ"ל ב"שערי תשובה" הן הן שערי צדק לפקוח עיניים עיוורות והיו למאורות, ושם נאמר כי הבעל תשובה לא ימהר יחיש לקבל סיגופים ותעניות ביום טהרתו אשר נשאו ליבו לעשות תשובה, כי לא זו הדרך הנכון. רק ראשית ביכורי כל יעזוב רשע דרכו, ויפרוש ממעשיו הרעים, ויתנהג בזה זמן רב עד אשר יראה בעיניו כי שלט ביצרו, ופירש פרישות גמורה מחטאתו אשר חטא, ואחר זה יתקן אשר עיוות זאת לפנים, בסיגופים ותעניות כאשר יוכל שאת, וה' יגמור בעדו, עיי"ש לשונו באורך. ודבריו הקדושים הם קילורין לעין, הלא תראה כמה בני אדם עושים הפסקות של ששת ימים וליליהון, והוא דבר מפורסם, ובפרט בימי השובבי"ם רבו הפוסקי'ם למאות, ובמשך ההפסקה יום ולילה לא יחשו לקרות ולשנות, ויש מהם בשק ואפר וטבילות וכיוצא משפ"ר חסידים אשריהם ואשרי חלקם. ואולם לאשר קודם ההפסקה לא נתנו לב לחפש ולפשפש בחטאותיו ומידותיו ומשאו ומתנו והירהורי ליבו, ולפרוש מהן זמן רב, לכן יש איזה מהם שתיכף ביום שבת קודש אחר ההפסקה, או ביום ראשון שאחריו, ראשון לחשבון עוונות, חוזר להנהגתו ומידותיו וכיוצא, כאשר היה לפני ההפסקה וכו'. ושמעתי ממגידי אמת כי יש אשר נכשל אחר ההפסקה בעבירה חמורה שהיה עושה קודם. וגם ביום השישי של ההפסקה יש אשר נתכעס כעס גדול שכמעט טרפה נפשו באפו. וחס ושלום אין דברינו על השרידים אשר ה' קורא שלמים וכן רבים, לא תהא כזאת חלילה וחס, רק על איזה פרטי מהמון העם אשר נפשו חשקה לטוב, ונמסר למיתה על-ידי ההפסקה, אך למחסור כי לא ידע דרכי התשובה, כי צדקו מאוד דברי רבינו יונה זצ"ל, שהיה צריך אשר נשאו ליבו לשוב לחפש ולפשפש בחטאות שבו וכו'. והן בעוון בדור היתום הזה אין כאן טירחת פישפוש מעשים, כי תיכף ומיד המצא ימצא כמה וכמה חטאים ועוונות וכו' [וכ"כ רבו מרן הרש"ש זצ"ל במוסרו לתקיעת שופר (עיין "נהר שלום" דף ל"ח ע"ד)], וישתדל לפרוש מעט מעט, ויתמיד זמן רב להיות פרוש, ואז יחפש אם עוד טומאתו בו ממידות הרעות וכו' ויפרוש פרש על פני פרש. ואחר אשר עבר עידן ועידנין ומוצא עצמו כי עשה והצליח ויפרו'ש לרוב, אז ישים אליו ליבו לתקן אשר עיוותו זאת לפנים כפי מיסת ידו בסיגופים, וכדבר רבינו יונה זצ"ל. וזהו הרמז: קדש - כלומר פרוש, כמו שאמרו ז"ל: 'קדושים תהיו' - 'פרושים תהיו', כי טרם כל ריש מילין ראשית כל פרוש, עטון פרישה וכו', וקד"ש אותיות שק"ד כי צריך לפרוש ולשקוד בפרישות זמן רב עד שימצא עצמו פרוש מאהבת ויראת ה' כדחזי (כראוי). ונמצא רמז גדול הוא קד"ש פרוש, שק"ד בשקידה והתמדה - ורחץ, אחר שישקוד ויתמיד בפרישות כדאמרן, אז ורח"ץ, יראה לרחוץ כתמי גילוליו אשר פגם בורשי נשמתו למעלה ואשר בקירבו, ויקבל על עצמו סיגופים ותעניות ככל אשר יוכל שאת וכו'". עכ"ל הקדוש.

               וכן שנה ופירש ככל הנזכר בספרו הקדוש "דברים אחדים" (דרוש ו' דף כ"ה ע"א) וסיים שם וזו לשונו: "כי אם יתחיל במעשה התשובה בצום ובכי, הן בעודנו רגיל ואדוק בעלילותיו ובתועבותיו, איכא למיחש (יש לחוש) שיפסיק באמצע פרק ויחזור לקילקולו, כי אכתי טעמה דאיסורא (כי עדיין טעם של האיסור) עודנו בין שיניו, ויכבד עליו עול הסיגופים ויחזור לסורו ביתר שאת וספחת". עכ"ל עיי"ש באורך.

               נמצינו למדים מדברי קודשם של רבותינו ז"ל הנזכרים שאין נכון לבעלי תשובה חדשים מקרוב באו לגשת אל הקודש פנימה לנסות כוחם בתעניות וסיגופים לתיקון ולכפרת עוונם. והגם שנשא אותם ליבם בהשתוקקות וכיסוף רב לעלות במעלות העבודה, והרצים יצאו דחופים בדבר המלך מלכו של עולם, וזריזין מקדימין לקראת דרכי ואופני תיקוני תשובה כדי להסיר חיש מהר כתמי וחלודת עוונם החקוק במצחם, והגם שכוונתם רצויה בזה, מכל מקום מעשיהם אינם רצויים כי פרי המהירות חרטה, ותקנתן קלקלתן.

כי כל עוד שלא הפליג הרחקת עצמו מדרכי היצר, עוד טומאתו בו, כי קרוב אליו הדבר מאוד בפיו ובליבו לעשותו, ובהיותו שרוי בתעניות, מוכה ומעונה בסיגופים, שמא יתעוררו כנגדו המקטרגים ויתגרו בו חס ושלום, מחמת שאינו ראוי לאיצטלא זו, וחסר לו זכויות של תורה ומעשים טובים שיגינו עליו, ושמא יפול ברוחו ויתעצב אל ליבו, עד שיבוא לידי מרה שחורה ומידת עצבות המגונה חס ושלום, שהוא שורש פורה ראש ולענה, להפיל האדם תוך עמקי הקליפות בר מינן, ובפרט בהיותו אז המתענה בסוד מוחין דקטנות כנודע. ושמא ופן אחר כל הנזכר בהיותו מרבה בוידויים ומחשבות תשובה כביכו"ל אודות חטאיו, יבוא להרבות הירהורים על ענייני העבירות שאותן בא לתקן וימשוך אותו יצרו להיות תוהה על הראשונות עד שחס ושלום יחזור לסורו.

או שמא אם יעמוד בכל הנזכר יכניס היצר בליבו יוהרא (גאווה) לומר תראה איך עלתה בידך לעלות במעלות התשובה כאחד מקמייא (מהראשונים), ומקומת מעתה במקום שאפילו צדיקים גמורים לא יוכלו לעמוד בו, ומי כמוך מכל חכמי הדור איש אשר המל"ך חפץ ביקרו, בהיותך בעל תשובה גמור, ומתוקן בכל, ואם למידה זו יביאך יצרך ממילא תיתפס בגניבתך (גניבת הדעת) ותלך שולל בדרכי יצרך בחושבך שאין כמוך בכל יושבי תבל, ויביאך לזלזל ולהבזות בעיניך חכמים ומורים, גדולים וטובים ממך, וכהנה ןכהנה תקלות עצומות מצויות לרוב כאשר בעינינו ראינו ובאוזנינו שמענו. ועיין מה שכתב באורך בספר "פלא יועץ" (ערך תשובה, ד"ה וזאת תורת השב) עיי"ש ותרו"ץ.

 

רק תלמיד חכם יכול להתקדש בסדרי התשובה והתיקונים של האר"י ז"ל

ולכן די בהערה זו להזהיר ולהזכיר כל הרוצה ליטול את השם להיותו מבעלי תשובה הגמורים, אשר להם מהלכים בשמיים ממעל בשורשי השורשים בתיקוני הפגמים אשר בפרצופים הגבוהים והרמים, שלא יעשה כן במקומנו אלא לאחר שהתמיד בתשובתו שנים רבות, והרחיק לכת מאוד מדרכי העבירות, ובפרט מן הפרט אך ורק אם הוא תלמיד חכם עוסק באורייתא תדירא (בתורה תדיר) ביגיעה רבה, אז יוכל לגשת אל הקודש פנימה לרחוץ כתמי עוונותיו על-ידי תעניות וסיגופים באין חשש.

והגם שרבותינו ז"ל הנזכרים לא אמרו להדיא תנאי הנזכר, שיהיה המתעסק בתיקונים גם תלמיד חכם, אמינא ולא מסתפינא (אומר ולא אפחד) שכמה תקלות  גדולות יוצאות מעמי הארצות אשר לאחר שהתעסקו באיזה תיקוני העבירות, דמיונם השיאם לחשוב שאין כמותם בכל העולם מתוקנים ושלמים ונקיים וחפים מכל חטא ופשע, ואפשר זה בעוד שממש הם עדיין דבקים במידות רעות ובמעשים רעים, ואפשר אפילו בעבירות חמורות ממש. היעלה על הדעת שאם נטביל בהמה בימי קרח, ונעטוף אותה בשקים, ונרעיב אותה, ונקשור עליה שלשלאות של ברזל, התזדכך הבהמה מחומריותה ותתהפך לאדם המעלה, הס שלא להזכיר, והלא היא נשארת בהמה כמעיקרא (כמתחילה). וכך הוא בבני אדם העושים מעשה בהמה, כי רק על-ידי לימוד התורה בשקידה, וקיום המצוות בחשק, והרבות במעשים טובים ובגמילות חסדים ובתיקון המידות, תתהפך הבהמה שבו ותעשה מבהמה אדם המעלה, ושוב בהיות אדם ממש אז ראוי ומתאים לו שיגש ויכנס אל הקודש פנימה לעסוק בתיקוני תשובה. באופן שבראשית הכל צריך שהאדם בעצמו הניגש לסדר ולקיים שפ"ר התיקונים יהיה בר הכי, וראוי לבילה מזומן ומוכן מצד עבודתו והכנתו דרבה ללבוש חלוק זה הנכבד, או אז יצא מעז מתוק וירצה בו בוראו לקרבו ולהעלותו במעלות הרמות והגבוהות, לשיהיה מרכבה אל שכינתו יתברך השוכן בקירבו לאחר שנזדכך ונטהר בתשובתו. השומע ישמע וימצא חן ושכל טוב בעני א-לוהי"ם ואדם.

(נלקט ונערך מתוך ספר "תקנת השבי"ם" סימן ה' לגאון המפורסם הרב יעקב משה הלל שליט"א)

 

"עצה" ו"סגולה הנפלאה":

לספר המחשבות למורה דרך שלו

[נלקט ונערך מתוך ספר "פלא יועץ" ערך תשובה עיי"ש באורך ותרו"ץ]

"וזאת תורת השב כאשר יתעורר ליבו לב טהור לשוב בתשובה, לא יפן מתחילה אל הסיגופים והתעניות, רק מעט יתענה כפעם בפעם, או בעינויים קלים (על דרך שכתבנו לעיל בערך "תענית"); וישפוך נפשו לפני ה' שיעזרנו ויחתור לו חתירה מתחת כסא כבודו להחזירו בתשובה. ובתחילה יעזוב רשע דרכו הרעה וידרוש מפי ספרים ומפי סופרים את חוקי הא-לוהים ואת תורותיו, ואיזוהי דרך ישרה להתנהג במידות טובות והנהגות ישרות. ויתנהג בדרכי היהידות והיושר ויהיה זריז לקיים כל דבר טוב ואפילו מילי דחסידותא. יזהר וישמר מכל שהוא נידנוד עבירה עד דיכדוכה של נפש ולא יעבור, כדכתיב (דברים ו', ה'): 'ואהבת את ה' ... בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך'. ואם ממונו חביב עליו אפילו הכי יאהב את ה' בכל ממונו ולא יעבור על דעת קונו אפילו יצטרך להפסיד כל ממונו; ומאוד ניכר אדם בכיסו, החזק הוא בעבודת ה' יתברך, הרפה; וכתיב (שיה"ש א', ג') 'על כן עלמות אהבוך', פרשו רז"ל (ע"ז לה:): 'עלמות אהבוך'. כה יעשה ויתנהג זמן מה עד שיתחזק ויהיה מובטח לו שלא ישוב עוד לכיסלה בעזר משד"י. ואז ילך אצל חכם צנוע וחסיד ובקי ברפואות הנפש, ויגלה לו מכאובי נפשו אשר עבר על נפשו המים הזידונים מיום היוולדו, לא יכחש דבר ממנו, ויבקש מלפניו שירפאהו ויתקנהו בעצה טובה, ולא יסור מן הדבר אשר יגיד לו המורה ימין ושמאל, כאשר לא יסור החולה מציווי הרופא; ואז החכם יעשה כחכמתו וינחהו בעצתו. כי הן אמת שמפורש בספרי גורי האר"י ושאר המקובלים תיקוני תשובה לכל עוון ולכל לטאת, מספר תעניות לפי החטא, ויש עוונות חמורים שמצריכים לישב בחמה בימות החמה, בין הנמלים, ובקרח, ולהתגלגל ערום בשלג בימות הגשמים, ומלקויות, וחרולים וכדומה. ודורשי חמורות אמרו ("ספר חרדים" פרק ס"ג, בשם הראשונים) שנוטריקון תשוב"ה הוא ת'ענית, ש'ק, ו'אפר, ב'כי, ה'ספד, וכן כתוב (יואל ב', י"ב): 'שובו עדי בכל לבבכם ובצום ובבכי ובמספד'.

אבל אני אומר שבדור יתום זה, אם יארע שיבוא איש יהודי אצל חכם שייתן לו תיקונים וילמדנו דרכי תשובה, ראוי לחוש לתקנת השבים, וספרים כאלה המדברים בתיקוני התשובה, במספר תעניות וסיגופים, אסור לקרותם בפני המון העם, כי בלאו הכי, הן בעוון, לא נמצא אחד מעיר שילך אצל חכם שילמדנו דרכי התשובה, כי חושב שאין בידו עוון ואפילו יודע מרת נפשו שעברו על ראשו המים הזידונים - עבירות חמורות, חושב שבעזוב רשע דרכו סגי (מספיק), והפורש מן החטא כקטן שנולד דמי (דומה), ולכן לא יבוא שום אדם לדרוש א-לוהים ולבקש תיקוני תשובה; ומה גם אם ישמע שצריך לענות אדם נפשו בתעניות וסיגופים קשים - יתייאש מן הרחמים, כי יאמר, אם אתענה כל שנותי לא אספיק לכפר על רב פשעי ואם כח אבנים כוחי, ומתוך כך אפשר שיאמר, אין לו תקווה וכאשר אבד אבד, וילך ויעשה מה שליבו חפץ. ומה גם שלפי האמת, לא כל הזמנים ולא כל האדם שווים; וכבר אמרו משם האר"י ז"ל, שהמעט שעושים בדורות הללו חשוב כהרבה שהיו עושים בדורות ראשונים, כי גברה הקליפה וכשל בעווננו כוחנו. ואמרו בש"ס (חולין פד.): "אבא ממשפחת בריאים הוה (היה), אבל כגון אנו ... לווין ואוכלין"; ואנן (ואנחנו) מה נענה, והרי אנו דומים למי שחייב חוב גדול, ונשבר, ואין ידו משגת לפרוע במושלם - תחנונים ידבר רש ומראה חשבונו עד שמתרצה בעל-חובו להיפרע במשך זמן, לחצאין לשליש ולרביע כאשר תשיג ידו; כן אנחנו כולנו שבורין ואין אנחנו יכולים לצאת ידי חובתינו, רק את אשר בכוחנו לעשות נעשה מעט מעט, לתקן את מעוותנו במשך ימי חיינו, אולי יתעשת הא-לוהים לנו וימחול את כל חובותינו, אך בתנאי שכל אשר בכוחנו לעשות נעשה ונקבל.

               ואם המצא ימצא שיבוא איש הישראלי  אצל החכם לדרוש א-לוהים ולבקש תיקון על עוונותיו ופשעיו, לא יחמיר עליו מתחילה, רק אכול ושתה יאמר לו, רק הישמר לך ושמור נפשך מכל דבר רע, ולשמור ולקיים כל דבר טוב; וכשיתחזק וירגיל בזה הזמן מועט, יתחיל לומר לו שצריך לתקן את מעותו, וזה יצא ראשונה - עבודה קשה וניסיון חזק - שאם יעמוד בו, מובטח לו שיקיים כל דרכי התשובה. והיא מה שאמרו (יומא פה:): שבעבירות שבין אדם לחבירו - אין לו תקנה עולמית עד שירצה את חבירו; ומי שיש גזל בידו אין תפילתו נשמעת (שמות רבה כ"ב, ג'), ומי שאין תפילתו נשמעת אפילו בימים נוראים כלום תקנה יש לו?! וגדולה מזו יש מי שרצה לומר, שמי שיש בידו עבירות שבין אדם לחבירו, אין יום-הכיפורים מכפר לו אפילו על עבירות שבינו למקום ...".

ועוון הגזל הוא חמור מאוד, שהגוזל את חברו אפילו שווה פרוטה, כאילו נוטל נפשו ודם זרעו, כדאיתא (כמובא) בשולחן ערוך (חו"מ סי' שנ"ט, סע' ג'). הנה כי כן, אשר נדבו רוחו רוח נכון לשוב אל בוראו, זה צריך לעשות ראשונה, 'והשיב את הגזילה אשר גזל ואת העושק אשר עשק' (ויקרא ה', כ"ג), וירצה את חבירו, ואת אשר הקניט בדברים יפייס עד שיתפייס חבירו, ואחר כך ישוב אל בוראו ונרצה לו.

 

"שמע גם לדברי, אתה מבקש עצה איך לפשט עקמומיות נפשך, ותאוה ומחשבה ומידה לא טובה שאתה מבטל לא ישארו בנפשך, רק גם מנפשך יתבטלו על כל פנים עתה, על זה דרשו חז"ל [יומא עה. סוטה מב: סנהדרין ק: ילקוט שמעוני משלי י"ב (רמז תתק"נ)] על 'דאגה בלב איש ישיחנה' (משלי י"ב, כ"ה) ... - 'ישיחנה לאחרים'. ולא אמרו מה יעשה האחר להקל דאגת המשיח והמספר. מפני כי הדיבור בעצמו גדול כוחו להוציא את החרצובות מקסבי הנפש ולבלי תת להסתיר ולקונן בה שום עקמומיות, וכמו שאמרו מהבעל שם טוב ז"ל על 'נפשי יצאה בדברו' (שיה"ש ה', ו').

וכמו שאיש מרגיש זאת בעצמו אם יש לו דאגה וכעס, אז אף כשדומה הוא ששכך כעסו ודאגתו, מכל מקום רק מעיניו נסתרה, אבל בקרב נפשו הקטנה נסתרה, והיה אם יוסיף דאגות אלו וישובו להסתר מעיניו בקרב נפשו, יתפרצו אחרי כן לעת מצוא כאשר תתמלא סאתם, וזה יסוד בעלי המרה שחורה שנעצבים פתאום בלא סיבה ממשית, מה שאין כן אם יש לו אוהב ורע, והוא מתמרמר לפניו על דאגתו ומקיים בזה 'דאגה בלב איש ישיחנה' (שם) - 'לאחרים' (חז"ל שם), מרגיש תיכף שכמו אבן גלול מעל ליבו, ואת דאגתו מקרב נפשו עקר" ("חובת התלמידים", עמ' קלח).

"לספר בכל פעם לפני המורה לו דרך השם ואפילו לפני חבר נאמן, כל המחשבות והרהורים רעים אשר הם נגד התורה הקדושה אשר היצר הרע מעלה אותן על מוחו וליבו הן בשעת תורה ותפילה הן בשכבו על מיטתו והן באמצע היום, ולא יעלים שום דבר מחמת הבושה, ונמצא על-ידי סיפור הדברים שמוציא מכח אל הפועל משבר את כח היצר הרע שלא יוכל להתגבר עליו כל-כך בפעם אחרת, חוץ עצה הטובה אשר יוכל לקבל מחבירו שהוא דרך השם, והוא סגולה נפלאה" ("צעטיל קטן", אות י"ג).


שבת שלום!


כנסו למדור שיעורי האודיו 

ויחי

שובבי"ם ת"ת

שמעו ותחי נפשכם!


יום שבת, 22 בדצמבר 2012

שיעורי אודיו אקטואליים

כנסו כעת למדור

שיעורי אודיו

ושמעו שיעורים

לימי ח', ט' ועשרה בטבת,

פרשת ויחי

והשובבי"ם


יום שלישי, 18 בדצמבר 2012

עלון פרשת ויגש ושיעורי אודיו חדשים



שימו לב לעידכון

עלון פרשת ויגש

ושיעורי אודיו חדשים רבים

(לעקוב אחרי הסדר בערוץ הסרטונים)


יום ראשון, 16 בדצמבר 2012

יום שבת, 15 בדצמבר 2012

שיעורי אודיו ודברי תורה ל"זאת חנוכה"



במדור שיעורי האודיו נמצאים שיעורי אודיו
לזאת חנוכה
שמעו ותחי נפשכם

שבוע טוב חנוכה מאיר ושמח ופתקא טבא!

יום שישי, 14 בדצמבר 2012

קישור לעלון חנוכה מקץ


חדש במדור דברי תורה - הכיפה - הלכה וטעמיה




חדש במדור דברי תורה - לקט מקורות בעניין ביזוי תורה




חדש במדור דברי תורה - שו"ת לחידון התנ"ך




דברי ברכה ותורה ליום הולדת 60



בס"ד

 

לכבוד ...,

שלום וברכה!

 

אמרו רז"ל (אבות פ"ה מ"כא): "בן ששים לזקנה, בן שבעים לשיבה, בן שמונים לגבורה, בן תשעים לשוח, בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם".

וכתב על כך רבנו יונה [בספרו "שערי תשובה" שער ב', אות ט' (עיי"ש)] וזו לשונו: "והייתה כוונתם ז"ל בדברים האלה להזהיר על התשובה ושיחשוב האדם על קיצו בהגיעו לימי הזקנה, אם לא זכה לעשות כן בימי בחורותיו, ואחרי כי קרבה לבוא עיתו יעזוב חפצי הגוף ותאוותיו ויתקן נפשו, ובהגיעו לימי השיבה, יוסיף לגרש מליבו ענין העולם. ולפי מיעוט השנים הבאות ימעיט בעסק העולם ויתייחד תמיד להתבונן ביראת השם, ולחשוב עם נפשו, ולתקן מידותיו, ולבקש תורה ומצוות". עכ"ל.

 

לרגל יום הולדתך ה-60,

בשנת ה-60 למדינת ישראל - "ראשית צמיחת גאולתנו" -

עם היכנסך לעשירית השביעית של שנות חייך -

היא שנת השבע - שנת שמיטה - "שבת לה'" (ויקרא כ"ה ב', ד').

קבל ממני דברי תורה בענייני ה"יום שכולו שבת" - יום הנשמה שלך בעולם-הזה.

 

בנוסף קבל את ברכתי - "ברכת  הדיוט" (ועיין בגמרא ברכות ז.):

שפע ברכה והצלחה: בכל - המצטרך (ברוחניות ובגשמיות), מכל - הלב, כל - הזמן.

שימלאו כל משאלות ליבך לטובה ולברכה, אכי"ר.

 

ממני, המצפה לתשועת ה' על עמו ונחלתו במהרה בימנו בקרוב,

הק' אליהו ממן,

מוסדות "תורת אברהם", נצרת עילית.

 

כשנעשה אדם בן שישים שנה ונכנס לעשירית שביעית של שנות חייו,

הרי בא בימים ושנים שכולן שבת, והן הן "שנות השבת" שלו

 

הגמרא במסכת סנהדרין (צז.) דנה במנין שנות העולם ובקיצו, וכך מובא שם: "אמר רב קטינא: שית אלפי שני הוו עלמא [ששת אלפים שנה יתקיים העולם], וחד חרוב [ואלף שנה לאחר מכן יהיה חרב, דהיינו האלף השביעי (רש"י ושאר מפרשים)], שנאמר (ישעיה ב', י"א): 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא' [בפרק זה מדבר הנביא על אחרית הימים. הגמרא מפרשת את המילים הללו על אלף השנים שהעולם יהא חרב, ואז יהיה הקב"ה לבדו. מכיון ש'יום' ביחס להקב"ה הוא הריהו אלף שנה, אם כן כשהכתוב אומר 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא' הכוונה ליומו של הקב"ה, שהוא אלף שנה, כפי שהגמרא בהמשך תדרוש מפסוק. (בוודאי שאין הכוונה שהקב"ה חי במסגרת של ימים, ויהיו אף ארוכים מאוד, שהרי הוא מעל למושג הזמן. הכוונה היא שכשנאמר במקרא 'יום' ביחס לה' הכוונה היא לאלף שנה (יפה תואר, מובא בעץ יוסף))] ...

[הוכחה:] תניא כותיה [נשנית ברייתא כדעתו] דרב קטינא: כשם שהשביעית [שנת השמיטה] משמטת שנה אחת לשבע שנים, כך העולם משמט אלף שנים לשבעת אלפים שנה, שנאמר: 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא' [מן הדימוי לשמיטה מבואר שאלף השנים שבו העולם "משמט" הינם האלף השביעי, והרי זה ממש כדעתו של רב קטינא]. ואומר [המקרא עוד (תהלים צ"ב, א')]: 'מזמור שיר ליום השבת' - יום שכולו שבת [יתכן שהמילה 'יום' מיותרת, שהרי היה אפשר לומר 'מזמור שיר לשבת' אם הכוונה לשבת של ימי השבוע, ומכאן שיש 'יום' - שהוא אלף שנה - שיהיה "כולו שבת", דהיינו שביתה גמורה של העולם מלהתקיים. גם מכאן ראיה לדעת רב קטינא, שבדומה לשבת יהיה גם האלף השביעי מיד לאחר השישה הראשונים, ויהיה רק אלף אחד]. ואומר [המקרא גם כן (תהלים צ', ד')]: 'כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור' [פסוק זה הוא המקור שממנו יש ללמוד שיומו של הקב"ה אלף שנה, ועל סמך זאת נדרשים גם הפסוקים שהובאו לפני כן (רש"י)]". ע"כ.

על-פי המקובל מפי סופרים וספרים: כי האדם - עולם קטן, כשם שחלוקות שנות עולם לשבעה חלקים של "שית אלפי שני הוו עלמא [ששת אלפים שנה יתקיים העולם], וחד חרוב [ואלף שנה לאחר מכן יהיה חרב, דהיינו האלף השביעי (רש"י ושאר מפרשים)]" (שם), כך חלוקות שנות עולם קטן של אדם לשבעה חלקים, אשר שש מהם הם העולם שלו "וחד חרוב" - "יום שכולו שבת" (שם). כך היא אמת הדבר, "ימי שנותינו בהם שבעים שנה" (תהלים צ', י'). וחלוקות שנותינו לשבע עשיריות, שש מהן בבחינת "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" (שמות כ', ט'), ושביעית בחינת "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם" (שמות ל"א, י"ד). כשנעשה אדם בן שישים שנה ונכנס לעשירית שביעית של שנות חייו, הרי בא בימים ושנים שכולן שבת, והן הן "שנות השבת" שלו.

במשנה (אבות פ"ה, מכ"א) שנינו: "בן שישים לזקנה". ופירש המהר"ל ("דרך חיים" שם) וזו לשונו: "כי כאשר הוא זקן והכוחות הגשמיים חלשים אז כוח השכלי מוסיף יותר ויותר, וכמו שאמרו ז"ל (קידושין לב:) 'אין זקן אלא מי שקנה חכמה', מוכיח מזה, כי הזקן הוא שראוי אל החכמה ... וכמו שאמרו ז"ל (משנה קינים פ"ג, מ"ו): תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעתן נוספות עליהן [הלשון שם: "זקני תורה ... כל זמן שמזקינין, דעתן מתיישבת עליהן, שנאמר (איוב י"ב, י"ב): 'בישישים חכמה ואורך ימים תבונה'"]. וכל זה מפני כי בהיחלש הכוחות הגופניות, כוח השכלי גובר יותר, כי אז יושפע על האדם שכל נבדל לגמרי והוא נקרא שכל הנאצל שהוא נאצל מן השם יתברך ואז משיג הדברים הנפרדים שהם דברים נבדלים לגמרי ... וכתב הריטב"א ז"ל ויש גורסין: 'בן שישים לחכמה', שנאמר (שם): 'בישישים חכמה', נוטריקון: בן שישים חכמה". עכ"ל.

הנה מבואר עשירית ימי שנותינו אשר בה יקנה הזקן חכמה, הרי היא יום של שבת - יום של הנשמה ולא יום של הגוף, כי כאשר הוא זקן והכוחות הגשמיים חלשים אז כוח השכל מוסיף יותר ויותר. לדעת כולם, "בשבת" - יום של הנשמה ולא יום של הגוף - "ניתנה תורה לישראל" (שבת פו:), "וכל זה מפני כי בהיחלש הכוחות הגופניות כוח השכלי גובר יותר" (מהר"ל שם). וכן לדעת כולם, בגיל שישים לזקנה נכנס אדם לשנות שבת - שנות הנשמה ולא שנות הגוף, "וכאשר זקן הוא והכוחות הגשמיים חלשים אז כוח השכלי מוסיף יותר ויותר" (מהר"ל שם) ודעתו מתיישבת עליו (משנה קינים שם), שנאמר (איוב י"ב, י"ב): "בישישים חכמה ואורך ימים תבונה".

מובא בשלהי מסכת מועד קטן (כח.): "אמר רבה: [אדם שמת וגילו] מחמישים ועד ששים שנה [ואין השנה השישים עצמה בכלל (תוספות שם ד"ה ומיתה). רק מיתה בין גיל חמישים לשישים עשויה להיות מיתת כרת. מי שמת לפני גיל חמישים מת מן הסתם מסיבה אחרת (הגהות יעב"ץ)], זו היא מיתת כרת ...

[מעשה הקשור לענייננו:] רב יוסף כי הוה בר שיתין [כשהגיע לגיל שישים], עבד להו יומא טבא לרבנן [עשה יום טוב לתלמידים], [ו]אמר [בהסבר מעשיו]: נפקי לי מכרת [יצאתי מכלל כרת (של שנים (עיי"ש בגמרא))]". ע"כ. מי שלא הגיע חלילה לשנות שבת שלו, ומעולם לא טעם טעם שנות הנשמה, רק טעם שנות גוף בלבד, לא יצא מכלל כרת. כלומר, לא השיגה נשמתו שנות חיים של עולם-הזה. כי עיקר שנות חיים של עולם-הזה, הן לא שנות הגוף של "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" (שמות כ', ט'), אך דוקא שנות הנשמה ולא הגוף, של העשירית השבתית שבין שישים לשבעים שנה.

יש שני מיני כרת, כרת מעולם-הזה וכרת מעולם-הבא. יש אשר יכרתו ימיו של חוטא וימות בנעורים קודם שיגיע לימי זקנה והם שישים שנה, ואין נפשו בהכרת אבל יהיה לו חלק בעולם הנשמות כפי הראוי למעשיו הטובים. ויש לאחר שתיפרד מן הגוף נכרתת נפש החוטאת מחיי עולם הנשמות, אולם אין לחוטא זה כרת בגופו שלפעמים יחיה ויגיע לימים רבים גם עד זקנה ושיבה (ועיין בפירוש הרמב"ן עה"ת ויקרא י"ח, כ"ט). ועכשיו נוכחנו לדעת, שכמו שכרת מעולם-הבא היא כריתת הנפש מעולם הנשמות שלאחר התחייה, כך כרת מעולם-הזה היא כריתת הנפש משנות הנשמה - ולא הגוף - של שנות השבת, בין שישים לשבעים שנה. לעולם אין כרת אלא כריתת הנפש מחיי הנשמה. או מחיי עולם הנשמות לאחר התחייה, או משנות הנשמה ולא הגוף של "זקן ... שקנה חכמה" (קידושין שם) לשישים שנה. ועל זה עשה רב יוסף יום טוב לתלמידים, שיצא מכלל כרת והשיגה נפשו חיים של נשמה בעולם-הזה, "שנות השבת" של העשירית השביעית משנותיו. אשריו וטוב לו לזקן שזכה לשבות יום שכולו שבת בעולמו הקטן.

 

 [נלקט ונערך בתוספת נופך מתוך ד"ת של הגר"ז הכהן הוברמן שליט"א בספרו "זאב יטרף" - שבת ח"ב, פנ"ב (עמ' קפד - קפה): "די שבתדיגע יאהרן"]


 



 

 

 

 


הלכות גניזה - קדושת נרות מצוה וגניזתם ועוד במדור דברי תורה



 

 

נרות חנוכה

א. נרות חנוכה אסור להשתמש לאורן, בין שימוש של חול, כגון למנות מעות לאורן [(סי' תרע"ג, סע' א'), והטעם מבואר במשנ"ב (שם, ס"ק י"א), שלא יהיו מצוות בזויות עליו], ובין שימוש קודש כגון ללמוד לאורן, ויש המתיר ללמוד לאורן [דעה א' בשו"ע שם אוסרת. והביא השו"ע שיש המתיר, ובמשנ"ב (ס"ק י"ב) כתב שלדעה א' אסור אפילו דרך עראי, שבדרך קבע אף למתיר אסור. וב"ביאור הלכה" (ד"ה ויש) הביא את ה"אליה רבה" וה"חמד משה" שסוברים שלדעת המתירין אף בדרך קבע מותר, אולם נוקטים אנו כדעת האוסרים], ואם הוא גם לאור השמש מותר הכל.

ב. אסור להדליק נרות חנוכה זה מזה על-ידי נר אחר שהוא חול [שו"ע (סי' תרע"ד סע' א'). והטעם מבואר במשנ"ב (ס"ק ג') כנ"ל, שנראה כמבזה נר של מצוה, והוסיף שנר השמש הוא בכלל נר חול לענין זה. והביא השו"ע שיש המתירים וכתב הרמ"א שנהגו להחמיר].

 

כיצד לנהוג בשאריות נרות חנוכה

ג. השמן, וכן הפתילות [ועי' בספר "חנוכה" (לרה"ג צבי כהן שליט"א - פ"י, סע' ל"ז) שכתב כן גם על נרות], שכלו או שנותרו מהדלקת נרות חנוכה ביום השמיני, כיון שהוקצו למצוותם אסור להשתמש בהם לדבר אחר, ואסורים בהנאה אלא עושה להם מדורה ושורפם בפני עצמם. במה דברים אמורים? כשכבו בתוך זמן הדלקה, אבל אם כבו לאחר החצי שעה של זמן ההדלקה, כגון שנתן שמן יותר משיעור הדלקה, השמן הנוסף משיעור ההדלקה מותר בשימוש. וטוב להתנות לכתחילה שלא יאסר אלא כשיעור, כי יש אומרים שאם נתן שמן בסתם הוקצה כולו [(סי' תרע"ז ס"ד) ובמשנ"ב. ועיי"ש (בס"ק י"ט) שאין להשאירם לשנה הבאה, שחוששים אנו לתקלה. ועי' בספר "חנוכה" (שם) שאם לא שרפום ונשאר לשנה הבאה מותר להשתמש בהם לנר חנוכה, שבחנוכה עצמו לא חוששים אנו לתקלה (מהגר"ח קנייבסקי שליט"א וכך כתב הגר"י זילברשטיין שליט"א בבית דוד וישב תשמ"ה)].

          הרוצה להשתמש עם שמן שנשאר מנרות חנוכה כסגולה, יש להתנות על המותר [ידועה הסגולה לאלו שסובלים מ"שושנה", למרוח שמן שנותר מנרות חנוכה, ומצאו רמז לדבר "ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים". ומאחר ואין דרך העולם היום לסוך בשמן, יש להתנות על כך מראש, שלא מקדש אלא את הראוי להדלקה בלבד, והסכים לזה הגר"נ קרליץ שליט"א.

שמן שנותר בבקבוק לא הוקצה למצוותו ("ביאור ההלכה" סוף סי' תרע"ז ד"ה הצריך)].

 

קדושת חנוכיה ופמוטות שבת

ד. הכוסות שבהם מניחים את השמן בהדלקה, מותר לזורקם לאשפה (הגרי"ש אלישיב, הגר"נ קרליץ והגר"ש ואזנר שליט"א). ויש אומרים שאם ניכר עליהם ששימשו למצוה, וכן חנוכיה, לא יזרקם בביזיון (כן פסק הגרי"ש אלישיב שליט"א, והפליג ואמר גם על בית המיוחד לחנוכיה שאם ניכר ששימש לחנוכיה, לא יזרקנו בביזיון).

ה. פמוטות ששימשו לנר שבת ויום טוב, דינם כדין החנוכיה הנ"ל [פשוט. הגה"ק רבי יעקב ישראל קנייבסקי (הסטייפלר) זצ"ל נשאל על כעין פתיליה מזכוכית שהיה נהוג לפני עשרות שנים להשתמש בה לנר שבת, ואמר לו הסטייפלר שלא יזרקנה בביזיון, כי ניכר ששימשה לנר שבת. אבל על הפתיליה ממתכת שהייתה נהוגה אז, אמר, שאפשר לזורקה כשהתקלקלה (כי לא ניכר ששימשה לנר שבת)].

 

הלכות גניזה (חלק ה')

"דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהם"

 


 

קדושת נרות מצוה וגניזתם

 


 

נרות שבת ויום טוב

א. נרות שבת [אין הבדל במספר הנרות שמדליק, כגון ז' נרות על-פי הסוד, ואף אם מדליק יותר הכל בכלל "נר מצוה" (כה"ח סי' תרע"ד, ס"ק י"ד מה"בית יהודה" ו"ברכי יוסף")], מותר להשתמש לאורם בין לדבר מצוה ובין לדבר הרשות [הגם שהם נרות מצוה (כדמוכח בסי' רס"ג סע' א', ובסי' תרע"ד, ס"ק ה') מכל מקום מאחר ועיקרן ניתנו שלא יכשל בעץ ואבן, מותר בכל שימוש חול], אך אין להשתמש לאורם תשמיש שיש בו משום ביזוי המצוה של נרות השבת, ולכן נהגו שלא לגלות ערווה לידם, או להניח לפניהם דבר מטונף (כה"ח שם, ס"ק מ"ב).

ב. אסור להדליק נר חול מנרות שבת, ונהגו להחמיר שלא להדליק נרות שבת זה מזה על-ידי נר אחר, אבל על-ידי נר שבת עצמו מותר [(סי' רס"ג) משנ"ב (ס"ק ד'), והטעם משום ביזוי מצוה. ועי' בשש"כ (פמ"ג, הערה קפ"ה) שמיקל בשעת צורך גדול, כגון שאין לה עוד גפרור, ואינה יכולה להדליק ישר מנר לנר, שמותר לה להדליק על-ידי דבר אחר].

ג. אסור לחמם את הקצה התחתון של נר בלהבה של נר אחר, שכבר הודלק לכבוד שבת, כדי להדביקו בפמוט, גם אם הנר הטעון הדבקה כבר הודלק לכבוד שבת [הגרש"ז אויערבאך זצ"ל (הובא בשש"כ פמ"ג, סע' ל"ח). והטעם, משום ביזוי מצוה].

ד. דין נר של יום טוב כדין נר של שבת, ולכן יש אומרים שאין להדליק בנר של יום טוב נר של חול, ומכל מקום לצורך גדול כשאין לו אש לצורך בישול צרכי החג, מותר להעביר אש מנר של יום טוב, גם אם משתמש לצורך זה בגפרור [שש"כ (פמ"ד, סע' י"א ועיי"ש בהערות ל"ד ול"ה). על-פי פסק הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, שמאחר ונרות יום טוב ניתנו בעיקרן לכל צרכי יום טוב מותר אף לכתחילה להדליק סיגריה, וכל שכן להדליק גז לצורך בישול, אף אם משתמש עם גפרור לצורך זה].

 

נר בית-הכנסת

ה. נר של בית-הכנסת אסור לקרוא לאורו דברי חול [(סי' קנ"ד, סע' י"ג) ובמשנ"ב (ס"ק נ"ב), וכתב המשנ"ב (שם) שאיסור זה הוא רק במי שנדר נדר לבית-הכנסת, אבל במקומות שעושים הגזברים נרות, והדרך לקחת במוצאי-שבת כל אחד נר לביתו, אפילו תשמיש חול יהיה מותר, שזהו כלב  בי"ד מתנה עליהן, אבל הנרות שעומדים על המנורה אסור לקרות בהן דברי חול. וראה לעיל (הערה א') שכתבנו שאין הבדל בנרות בית-הכנסת במספר הנרות. ולענין לקרות לאורו דברי תורה, כתב במשנ"ב (ס"ק נ"ב) שמותר, ועי' בשו"ת "שבט הלוי" (ח"א, סי' מ"ב, אות ב') שבזמן הזה צריך עיון אם מותר,שאחרי שהיום יש הרבה אור בבית-הכנסת, ממילא הנרות הם רק לכבוד התפילה, ואין לומר שדעת הנודר הייתה לכך, וצריך עיון], וכן אסור להדליק ממנו נר של חול או סיגריה [(שם במשנ"ב ס"ק נ"ו). ולהדליק ממנו נר שבת או חנוכה או לצורך תלמוד תורה מותר (שם, ס"ק נ"ד)], אך לאחר שדלק לצורך מצוותו, וצריך לכבותו מותר.

ו. בזמן שדולק למצוותו מותר להעביר אש מנר למשנהו (שגם הוא נר של מצוה), על-ידי נר אחר [כן נראה, שלא דומה לנר שבת לענין חומרא זו, שנר שבת הוא נר חיוב, ומברכים עליו, מה שאין כן נר בית-הכנסת (כן העיר הגרמ"מ קראפ שליט"א)], וכל שכן שמותר על-ידי הנר עצמו (כל שכן מנר שבת וכנ"ל).

 

נר הבדלה

ז. נר הבדלה כל זמן שדולק למצוותו, אין להדליק ממנו נר שאינו של מצוה.

 

נר יארצייט

ח. נר יארצייט (יום הזכרון - יום השנה לנפטר)  רק אם נועד לדלוק מעת לעת, מותר להשתמש בו שימוש חול [(סי' קנ"ד במשנ"ב ס"ק נ"ו). וראה ב"ביאור הלכה" (סי' תקי"ד ס"ה ד"ה נר) שכתב שנר של יארצייט הוא כעין נר של מצוה, שהוא לכבוד אבותיו].

 

כיצד לנהוג בשאריות נרות מצוה

ט. פתילות ושעווה שנותרו מנרות שבת, נר הבדלה ושאר נרות מצוה מותר להשתמש בהם לדברי חול, ויש אומרים שלא לזורקם לאשפה אלא אם כן יעטפם תחילה [לפי המתבאר גדרי מצוה ותשמיש מצוה צריך לומר שהפתילות שהשתמשו בהם לנרות מצוה, והוא הדין לשאריות מנרות אלו, שהם תשמישי מצוה ואין לזורקם לאשפה, והמחמיר לגונזם תבוא עליו ברכה. וכמבואר בשו"ע (או"ח סי' כ"א סע' א' - ב'), ובעיקר היום שיש חשמל בחדר עם הנרות, וממילא עיקר הנרות הם למצוה בלבד. אולם הגרי"ש אלישיב שליט"א אמר שפתילי נר חנוכה המנהג לשורפם, ובודאי אין לזורקם לאשפה, אך שאר פתילים ונרות שהיו בשימוש מצוה, יש להדר שלא לזורקם לאשפה, אלא אם כן יעטפם תחילה. גם הגר"נ קרליץ שליט"א הסכים שאין לבזותם במפורש, אלא יש לעוטפם ואז להשליכם לאשפה. ובכה"ח כתב (סי' רצ"ז, ס"ק י"א) שיצניענו בדרך כבוד. ועי' במשנ"ב (סי' תרע"ג, ס"ק כ"ז) שמצוה מן המובחר לקנות שעווה לנר חנוכה ממה שנוטף מנרות בית-הכנסת, שהואיל ונעשתה בה מצוה אחת תעשה בה מצוה אחרת], ויש אומרים שמותר לזורקם לאשפה.

 

לפידים להכנסת ספר תורה

י. לפידים שהדליקום בהכנסת ספר תורה, לכבוד התורה, מותר לזורקם לאשפה (הגר"ח קנייבסקי שליט"א).

 

 


דברי תורה להפטרת שבת חנוכה


בס"ד

 

קונטרס

לאורו נלך

התבונן! לאן אתה הולך? -

לאן אתה מוליך את רבך ואת אביך?

 

 

"יהי רצון מלפניך ה' א-לוהינו וא-לוהי אבותינו,

שיעלה לרצון לימוד זה שאנחנו לומדים לשם נשמת ...

ובזכות לימוד זה, האל הגדול הגיבור והנורא שוכן עד וקדוש שמו,

שתצרור נשמתו בצרור החיים ותשים מחיצתו

במחיצת הצדיקים והחסידים יסודי עולם, העומדים לפניך ונהנים מזיו אור פניך,

ותיתן לו מַהְלְכִים בין העומדים לפניך (ע"פ זכריה ז', ג')  ..."

(מתוך נוסח התפילה הנאמרת ביום האזכרה קודם הלימוד בבית העלמין)

 

 

ממני הצעיר באלפי ישראל

אליהו בן אאמו"ר ר' אברהם ממן

*    *    *

מהדורה ראשונה וחלקית זו יו"ל ע"י מוסדות "תורת אברהם"

נצרת עילית ת.ד. 846, מיקוד 17108

טלפון: 077-3204030, נייד: 052-6004052 או 050-8993098/9, פקס: 077-3204031

דואר אלקטרוני: torat_avraham@inn.co.il


"וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה"

(זכריה שם - מתוך הפטרת פרשת בהעלותך ושבת חנוכה)

"'כה אמר ה' צבאות אם בדרכי תלך ... ונתתי לך מַהְלְכִים בין העומדים האלה' (זכריה שם). הנה נודע שהמלאכים נקראים עומדים, כמו שכתוב (ישעיהו ו', ב'): 'שרפים עומדים'. וגם הנשמות קודם בואם לעולם-הזה נקראים גם כן עומדים, כמו שכתוב (מ"ב ה', ט"ז; וכעין זה שם ג', י"ד. מ"א י"ז, א. שם י"ח, ט"ו): 'חי ה' אשר עמדתי לפניו'. רק אחרי ירידת הנשמות לעולם-הזה בהתלבשות בגוף ונפש הבהמית נקראים מַהְלְכִים ..." ("תורה אור" וישב דף ל/א עיי"ש).

עוד "פירוש: שהאדם הוא העולה במדרגתו יותר והמלאך עומד תמיד במדרגה אחת מעת שנברא והאדם יכול לעלות מעלה מעלה, וזה שנאמר: 'שרפים עומדים ממעל לו' (ישעיהו ו', ב')" [ביאורי הגר"א - "אמרי נועם" - על מסכת ברכות (סד), ד"ה הנפטר].

ו"במדרש (שיה"ש רבה, ח') (נאמר): 'חברים מקשיבים לקולך' - כי המלאכים נקראים חברים לישראל ... מלאכים נקראו עומדים, וכתוב (זכריה שם): 'ונתתי לך מַהְלְכִים בין העומדים האלה'. ישראל נקראו מַהְלְכִים. מלאכים שאין להם כח של בחירה עומדים הם במדרגתם - לא יכולים לעלות ולא לנפול ממדרגתם, ישראל שיש להם זכות בחירה - יכולים לעלות במדרגה ויכולים חס ושלום לנפול ממדרגתם (ועי' בסוף ספר "דרך עץ חיים" לרמח"ל). וזהו החברות שישנה לישראל עם המלאכים - שומרים הם המלאכים על ישראל שלא יפלו, ועוזרים ישראל למלאכים לעלות, וזה הוא ועופפים, וכתוב במלאכים (ישעיהו שם): 'ובשתים יעופף', וזו היא הבחינה של התמזגות ישראל עם המלאכים, אבל התמזגות זו היא רק עם מלאכי ארץ-ישראל, שכתוב (דברים ח', ט'): 'ארץ אשר ... לא תחסר כל בה', יש למלאכי ארץ-ישראל' כל הבחינות האלו, למלאכי חו"ל אין התמזגות עם ישראל והינם בבחינת שיתוף עם ישראל" ["שמועות ראי"ה" - בראשית, ויצא (עמ' סז), עיי"ש].

"'והנה מלאכי א-לוהים עולים ויורדים בו' (בראשית כ"ח, י"ב) - העליות והירידות הן בעיקר אצל האדם - שהוא בבחינת 'הולך', אבל המלאכים שהם בבחינת 'עומדים' - אין להם עליות וירידות מצד עצמם (ע"פ זכריה שם), אלא שהעליות והירידות של ישראל פועלות גם עליהם - 'סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה' הוא נשמת ישראל (עיין זוהר - פרשת נשא דף קכג/ב, ברעיא מהימנא) ו'מלאכי א-לוהים עולים ויורדים בו", כלומר על ידו" ["מי מרום" (ח"ה) - "נימוקי המקראות" - פרשת ויצא, עמ' פד - פה, עיי"ש].

ועיין במה שכתב ה"נפש החיים" [ש"א, פ"י (עיי"ש ובביאור "הקדמות ושערים")] וזו לשונו: "ועל-פי זה יבואר פשר דבר, בענין שינוי דעות שבין גדולי הראשונים ז"ל (הרמב"ן ובאבן עזרא ועי' רס"ג ומורה נבוכים בזה), אם האדם מישראל גדול מהמלאך, או מלאך גדול ממנו, וכל אחד משני הדעות מביא ראיות מפורשות ממקראות מפורשים. ועל פי דברינו הנ"ל יתבאר אשר באמת אלו ואלו דברי אלוקים חיים, רק בבחינות חלוקים.

כי ודאי מלאך גדול מהאדם, הן בעצם מהותו, הן בגודל קדושתו ונפלאות השגתו. אין ערך ודמיון ביניהם כלל ...

אומנם בדבר אחד, יתרון גדול לאדם מהמלאכים, והוא העלאת והתקשרות העולמות והכחות והאורות אחד בחבירו, אשר זה אין בכח כלל לשום מלאך.

והוא מטעם הנ"ל, כי המלאך הוא בעצם כח אחד פרטי לבד, שאין בו כלילות כל העולמות יחד [וכך כתב בע"ח (שער פנימיות וחיצוניות ריש דרוש יו"ד) שהמלאך אינו רק בחינה פרטית של אותו העולם שעומד בו. אבל נשמת האדם בכל ג' החלקי נר"ן (נ'פש, ר'וח, נ'שמה) שלה היא כלולה מכל העולמות (עיי"ש)]. לכן אין בכח ויכולת המלאך כלל להעלות ולקשר ולייחד כל עולם בהעולם הנטוי על ראשיהם, כיון שאינו כלול ומשותף מהם.

וגם עליית עצמותו של המלאך עד מדרגתו, להתקשר בעולם שעליו, אין תלוי בו בעצמו. לכן נקראים המלאכים עומדים, כמו שכתוב (ישעיה שם): 'שרפים עומדים'. 'ונתתי לך מַהְלְכִים בין העומדים האלה' [(זכריה שם) ועי' בספרו "רוח חיים" - אבות פ"ו, מ"א].

ורק האדם לבד הוא המעלה והמקשר ומייחד את העולמות והאורות בכח מעשיו, מחמת שהוא כלול מכולם, ואז גם המלאך משיג עליה ותוספת קדושה על קדושתו, אשר בא בכח מעשה האדם מפני שגם הוא כלול בהאדם [ועי' כעין זה בע"ח (שער העיבורים, ריש פ"ד)] ...

והוא גם כן ענין מראה הסולם של יעקב אבינו ע"ה. עיין רע"מ (רעיא מהימנא - בזוה"ק - נשא דף קכג/ב): 'ויפח באפיו נשמת חיים' (בראשית ב, ז') ... דאיתמר ביה (בראשית כ"ח, י"ב): 'ויחלום והנה סולם', 'סולם' - ודאי איהו נשמת חיים וכו'" [עיי"ש. וכמשי"ת אי"ה להלן בפי"ט (עיי"ש)]. ועל-ידי זה 'והנה מלאכי א-לוהים עולים ויורדים בו' (בראשית שם). רוצה לומר על-ידי הנשמת חיים שהיא מוצב ארצה מתלבשת קצה התחתון שלה בגוף האדם". עכ"ל.

 

"מִגְדַּל עֹז שֵׁם ה' בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וְנִשְׂגָּב"

(משלי י"ח, י')

כך כתב השל"ה (פרשת נח אור ג') וזו לשונו: "ועל כולם בראש ה'מגדל' הוא 'שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב' (משלי שם). הנה מתחת כסא כבוד ולמטה שמשם יניקת עולם המלאכים, הצדיק הזוכה להיות ביניהם, עליו נאמר: 'ונתתי לך מַהְלְכִים בין העומדים' (זכריה שם), כי המלאכים נקראים עומדים שעומדים במקומם, והאדם נקרא מהלך כי הוא הולך משלימות לשלימות עד שזוכה לידבק בין הכתות הקדושות האלה. ומי שהוא צדיק ביותר והוא מבני עליה וזוכה לשם ה', זהו נקרא רץ, כי רץ הוא ומגיע למקום שאין שאר יכולין להגיע, ונקראים בערכו מַהְלְכִים. זהו שאמר מי שזכה לעלות עד 'מגדל עוז שם ה'', זהו רץ ונשגב מכל, וגדול מעלתו אפילו ממעלת המלאכים, כי דביקותו מכסא כבוד ולמעלה". עכ"ל.

 

התלמיד עושה את רבו ל"מהלך"

אמרו חז"ל (תענית ה:): "אמר ליה [רבי יצחק לרב נחמן]: הכי [כך] אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת ["אלה חי הוא לעולם" (רש"י)].

אמר ליה [רב נחמן לרבי יצחק]: וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא [וכי לשוא ולריק ספדו הספדנים את יעקב אבינו וחנטוהו החונטים וקברוהו הקוברים? הרי בפירוש נאמר בתורה שספדו את יעקב וחנטו אותו וקברוהו (בראשית נ': ב', י', י"ג). ואיך אתה אומר שלא מת?]

אמר ליה [רבי יצחק לרב נחמן: לא מסברא אני אומר כן, אלא] מקרא אני דורש, שנאמר (ירמיה ל', י'): 'ואתה אל תירא עבדי יעקב נאום ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים' [והנה נזכר בפסוק יעקב אבינו עצמו, וגם זרעו, שאת שניהם יושיע הקב"ה מן הגלות, והואיל ונזכרו יחד בפסוק זה, הוקשו זה לזה:] מקיש הוא [יעקב] לזרעו, מה זרעו בחיים [שכשיקבצם הקב"ה "מארץ שבים" יהיו בחיים, שמתים אינם בשבי], אף הוא [יעקב] בחיים [ומכאן שלא מת וייגאל מן הגלות יחד עם זרעו]". ע"כ (עיי"ש במפרשים).

וביאר ה"חתם סופר" ["תורת משה" (מהדו"ק) תצוה, עמ' סא ד"ה אמנם] וזו לשונו: "הנה מלבד מה שמאמר זה תמוה בעצמו כמובן ...

ולפי עניות דעתי לומר כי לא יתואר מיתה בצדיקים אשר הניחו אחריהם תלמידיהם ובניהם העוסקים יומם ולילה במה שלמדום אבותיהם, כי בכל דיבור ודיבור ומצוה שהם עוסקים בעולם-הזה הנה זכותם תלוי ברבם שעומד בעולם-הבא, ועל-ידי זה הוא מתגדל והולך בעולם-הבא ואינו מוצא מנוחה כי אם הולך ממדרגה למדרגה, ואיננו כשאר מתים שהם עומדים קיימים באותו העולם שובתים מכל עבודה, לא כן אלו הצדיקים ...

והנה יעקב אבינו ע"ה מובחר שבאבות (ב"ר ע"ו, א') מתחילה לכך נוצר - להעמיד עדה קדושה כולם עבדי ה', ומן אז והלאה קמה וגם ניצבה זרע ישראל הקדושים אשר לא זזה שכינה מהם ויודעי ה', ואם כן הלאיש כזה יתואר מיתה, הלא עודנה עומד ומשמש כל עוד שזרע ישראל חיים על פני האדמה הרי הוא חי וקיים, ויפה אמרו חז"ל יעקב אבינו - דייקא - לא מת, במה שהוא אבינו ואנחנו בניו לא יתואר לו מיתה, והיינו דקאמר מה זרעו בחיים אף הוא בחיים ומובן וק"ל [וקל להבין]". עכ"ל.

עוד כתב [חת"ס וילך עמ' קכט, עיי"ש באורך; ועי' בשו"ת הרשב"א ח"ה, סי' מ"ט (המובא בסוף מאמר זה] וזו לשונו: "שידוע 'במתים חופשי' (תהלים פ"ח, ו') ולא שייך שם לצדיקים הליכה ממדרגה למדרגה, כי אם לאשר יזכה ביום המיתה כן יהיה לעולם, ממה שטרח בערב שבת אוכל בשבת. מיהו, מכל מקום משכחת ליה (מצינו לו) הילוך המדרגות לאחר מיתה, במי שזיכה רבים והעמיד תלמידים הרבה - כל ששומרים גדריו ולומדים תורתו, אז זכותם תלוי בו ועולה ממדרגה למדרגה, וכן מצינו ביהושע הכהן הגדול: 'ונתתי לך מַהְלְכִים בין העומדים האלה' (זכריה שם)". עכ"ל.

עוד כתב (חת"ס בהעלותך עמ' נז ד"ה ונתתי) וזו לשונו: "'ונתתי לך מַהְלְכִים בין העומדים האלה' (זכריה שם). כי הצדיק אחרי מותו אינו מהלך כי הוא חופשי מהמצוות, אומנם בשהעמיד תלמידים הרבה, אם כן כל המצוות אשר יעשו הם הוי ליה כאילו הוא עשאם והרי הוא עולה והולך ממדרגה למדגה גם אחרי מותו, וזהו 'ונתתי לך מַהְלְכִים', אפילו כשתהיו 'בין העומדים האלה' -שהוא לאחר מיתה ". עכ"ל.

ובדרשות "כתב סופר" (עמ' קעז ד"ה לסיים) אחר שהביא דברי אביו ("החתם סופר") כתב, וזו לשונו: "ונראה לי פירוש הגמרא (סנהדרין צב.): כל הלומד תורה לאחרים בעולם-הזה זוכה ולומד לעולם-הבא (הלשון שם: "כל המלמד תורה בעולם-הזה , זוכה ומלמדה לעולם-הבא") היינו כהנ"ל, כי זוכה ולומד גם שם, אם תלמידיו ילמדו - כאילו הוא לומד, וכל הזכות תלוי בו וחי חיי עד". עכ"ל.

 

"אָגוּרָה בְאָהָלְךָ עוֹלָמִים"

(תהלים ס"א, ה')

כתב ה"בני יששכר" (מאמרי חדשי כסלו טבת - מאמר ב', אות נ'; וכך כתב גם שם מאמר ג', אות י"ג ובאמרי חודש אדר - מאמר ג', אות י"ד (עיי"ש באורך)) וזו לשונו: "בנבואת זכריה (שם) בהפטרת שבת חנוכה, נאמר[ה] הנבואה ליהושע בן יהוצדק: 'ונתתי לך מַהְלְכִים בין העומדים האלה', הנה פירשו בזה: המלאך נקרא עומד, שעומד תמיד במדרגה אחת, מה שאין כן הצדיק כל מה שמוסיף אומץ בתורה ועבודה ומצוות הולך ממדרגה למדרגה נקרא מהלך, ופירשו בזה הפסוק הנ"ל שהבטיחו ליהושע בן יהוצדק שיהיה מהלך בין העומדים הם המלאכים [עי' מגלה עמוקות - ואתחנן (אופן א') וזו לשונו: "'צדיק מושל [ב]יראת א-לוהים' (ש"ב כ"ג, ג') ... המלאך נקרא עומד והצדיק נקרא מהלך, כמו שכתוב: 'ונתתי לך מַהְלְכִים בין העומדים האלה' (זכריה שם)". עכ"ל)], אבל אף-על-פי-כן יקשה מהו הלשון ונתתי לך מַהְלְכִים, הוה ליה למימר (היה לו לומר): ותהיה מהלך בין וכו', אבל אומרו: 'ונתתי לך מַהְלְכִים', משמע מַהְלְכִים אחרים זולתו.

               והנראה לפרש על-פי מה שאמרו בגמרא (יבמות צו:) שהקפיד רבי יוחנן על תלמידו רבי אלעזר שלא אמר שמועה מפיו, והקשה שם: מאי [טעמא קפיד] כולי האי (מה הטעם שהקפיד כל כך)? ותירצו: שעל דבר זה ביקש דוד גם כן: 'אגורה באהלך עולמים' (תהלים ס"א, ה') - בשתי עולמות, שכשיאמרו שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר, כמו שכתוב (שיה"ש ז', י'): 'דובב שפתי ישנים' (עיי"ש בגמרא), והנה מהראוי לדעת מהו הנאה לנפטר אשר שפתותיו דובבות ...

               והנראה שהנה כתוב (דברים ז', י"א): 'היום לעשותם', ודרשו בו (ע"ז ג.): "'היום לעשותם, ולמחר לקבל שכרם'", ממילא כל מה שהאדם מרבה ללמוד תורה בעולם-הזה, אזי יתרבה שכרו לעולם-הבא בגן עדן, ובצאתו מן העולם-הזה הנה יתדן למיתן שכר כפי רבות תורתו, אבל אין לו עוד קיווי שיתרבה שכרו יותר [הגם שבעולם-הבא בגן-עדן גם כן הנשמות לומדים תורה ומחדשים רזין דאורייתא [ספר חרדים (פ"ח), וזו לשונו: "כמו שיש בעולם-הזה ישיבות של תורה כך ישיבות בגן-עדן". עכ"ל. וע"ע בזוה"ק ח"ג קסז/א)], אין בזה תוספת שכרו, שהתורה שלומדים בגן-עדן בלא גוף של עולם העשייה הנה אדרבא זה הוא שכר הרוחני של הנשמות [ב"ביאור הצבי והצדק" כתב, וזו לשונו: "מבואר בספרי קבלה שתענוג הנשמות בגן-עדן הוא במה שיתגלה להם פנימיות התורה, והוא באמת אכילה ממש לנשמות כעין מה שכתוב: 'ויחזו את הא-לוהים ויאכלו וישתו', ועי' בתיקו"ז (דף קא/ב): 'דמזונא דנשמתא - אורייתא (שמזון של הנשמה - תורה)'". עכ"ל], זוכים לחזות בנועם ה' זיו השכינה בהשגת רזין דאורייתא, ואין על-ידי לימוד זה תוספת שכר בכל פעם, רק מה שלומד האדם בהיותו בגוף ניתוסף שכרו בכל פעם), ועל כן כל ימי חיי האדם בעולם-הזה נקרא מהלך, מה שאין כן בצאתו מן העולם הזה נשאר עומד, שאין לו עוד קיווי שיתעלה במדרגה בכל פעם ויתווסף שכרו, רק כפי הנפסק עליו בעת צאתו בזה המעמד נשאר עומד.

               והנה בגמרא (שבת נח:) אמרו על הזוג והעינבל (הוא הפעמון שמקשקש ומשמיע קול) שהוא טמא, היינו מקבל טומאה, ואפקא לן [ויצא לנו (ונלמד)] מן: 'כל דבר אשר יבוא באש [- תעבירו באש]' (במדבר ל"א, כ"ג) - אפילו דיבור יבוא באש', רצונם לומר: אפילו כלי שאינו ראוי להשתמש רק לדיבור, היינו שמשמיע קול  מיקרי (נקרא) כלי, ואמרו: כשניטל הפנימי המקשקש, החיצון טמא עדיין - שעדיין כלי הוא, ואמרו בגמרא: למאי חזי (למה ראוי)?, ואמרו שם (נט. הוא גם כן אליבא דר' יוחנן) לפי המסקנה שכן ראוי להקישו על-גבי כלי חרס (עיי"ש ברש"י), ומיקרי (ונקרא) עושה מעין מלאכתו הראשונה, הגם שעושה מלאכתו על-ידי דבר אחר מיקרי עושה מעין מלאכתו ושם כלי עליו.

נמצא בנידון דידן (שלנו), הגוף  - כל מה שמדבר בתורה בעולם-הזה על-ידי הנשמה הפנימית אשר בתוכו, מוסיף אומץ בכל פעם, אבל כשניטל[ת] [הנשמה] הפנימית - שוב אינו ראוי לדיבור, והנה כשתלמידיו  אומרים שמועות מפיו הנה שפתותיו דובבות ומיקרי (ונקרא) עושה מעין מלאכתו הראשונה על-ידי דבר אחר וכלי מיקרי (נקרא), נמצא מיקרי (נקרא) בכל פעם שהגוף לומד ממש בדיבור בעולם הזה וניתווסף לו בכל פעם שכרו בעולם הבא ויתעלה בכל פעם רוחו ונשמתו בגן-עדן, וזה הוא שנתחבט עלי ודוד המלך ע"ה: 'אגורה באהלך עולמים' (תהלים ס"א, ה') - שיאמרו שמועות מפיו [ולזה הקפיד מאוד רבי יוחנן (יבמות שם) על שלא אמרו שמועות מפיו], וזה שהבטיח ליהושע בן יהוצדק 'ונתתי לך מַהְלְכִים' (- בעולם הבא, היינו תלמידיך בעולם-הזה שעדיין הם מַהְלְכִים, נתתי אותם לך, היינו גם אתה מהלך על-ידם כשתהיה) 'בין העומדים האלה' [- אף-על-פי-כן כשיאמרו תלמידיך המַהְלְכִים שמועות מפיך תהיה גם  אתה מהלך ונסוע ממדרגה למדרגה (ובזה מיושב מה שכתוב: 'מַהְלְכִים' לשון רבים, שהכוונה על התלמידים, וזה שכתוב: 'ונתתי לך מַהְלְכִים', פירוש: נתתי לך אותם התלמידים שעל-ידם תהיה גם אתה במדרגת הולך בעולם-הבא)] הבן הדבר". עכ"ל.

 

שייכות הענין להפטרת שבת חנוכה

כתב ה"בני יששכר" (מאמרי חדשי כסלו טבת - מאמר ג', אות י"ג) וזו לשונו: "עוד אטעים לך מילתא בטעמא (דבר בטעם) מה שאמרו בהלכות נר מצוה הזאת (של חנוכה): 'כבתה [נר חנוכה] - אין זקוק לה [אינו חייב לחזור ולהדליקה]' ( שבת כא:) ויוצאין ידי חובת הנר הזה גם בכבתה, הוא גם כן על-פי הקדמה הנ"ל ...

והנה 'נר ה' נשמת אדם' (משלי כ', כ"ז), והנה כשנפטר האדם נכבה הנר מן הגוף והלך למקומו, והנה בנר חנוכה הרומז למעלת התורה תקנו להלכה כבתה אין זקוק לה, כי גם אחר כביית הנר מן העולם הזה נחשב לו לימוד התורה מה שהתלמידים לומדים שמועותיו, ושפתותיו דובבות כאילו הוא בחיים, וניתווסף שכרו בכל פעם כמו שהיה בשעת הדלקת נר הנשמה אצל הגוף, והבן". עכ"ל.

וסיים דבריו ה"בני יששכר" (מאמרי חדשי כסלו טבת - מאמר ב', אות נ') וזו לשונו: "ומעתה תבין מה שייכות יש לזה הענין להפטירו ב[שבת] חנוכה, בין והתבונן". עכ"ל.

 

הבן עושה את אביו ל"מהלך"

"בספר 'כתב סופר' על התורה (פרשת תצוה, עיי"ש) מפרש בשם אביו ה'חתם סופר' את הפסוקים: 'ויקרבו ימי דוד למות ויצו את שלמה בנו לאמר: אנוכי הולך בדרך כל הארץ וחזקת והיית לאיש. ושמרת את משמרת ה' א-לוהיך ללכת בדרכיו ...', בהקדים תמיהה: לכאורה, לא שייך לשון ציווי על 'אנוכי הולך ...' והיה צריך להיכתב 'ויאמר: אנוכי הולך ...', ואח"כ 'ויצווהו וחזקת והיית לאיש, ושמרת ...'?

ביאר ה'חתם סופר': כי ידוע כי אדם הולך הוא, שהולך ממדרגה למדרגה ומשלים נפשו תמיד ביתר שאת. וכל זה כשהוא בחיים חיותו. אבל לאחר שהופרדה הנשמה מהגוף, שוב עומד הוא במדרגה שהגיע אליה כל עוד נשמתו בו ... אבל יש אופן שגם לאחר מיתה 'הולך' הוא כי 'ברא מזכה אבא'. ואמרו חז"ל: 'כל המניח בן כמותו כאילו לא מת' (ועיין עוד בחז"ל: "כל מי שיש לו / המניח בן יגע בתורה / תלמיד חכם / ממלא מקומו כאילו לא מת"). ויש לאב חלק במעשה הבן, והולך מעלה בקודש, ויש לו 'מַהְלְכִים בין העומדים האלה' (זכריה שם) בעולם הבא.

וזה שנאמר: 'ויצו את שלמה בנו לאמר - אנוכי הולך', שישתדל שיאמרו עליו גם לאחר מיתה כי הוא הולך עדנה בדרך כל הארץ אשר בחיים חיותם על-ידי - 'וחזקת והיית לאיש ...' על-ידי זה יהיה הולך ובא ממדרגה למדרגה!!!" ("להקדיש ליוצרם", עיי"ש, עמ' רו - רז. ועיין ב"נטעי גבריאל" - "הכנסת ספר תורה", עמ' רפב - רפג).

               והחיד"א בספרו "חומת אנך" (זכריה שם) כתב בשם הגאון בעל שו"ת נודע ביהודה ז"ל, בטעם מה שאמרו רז"ל: כי מי שהניח בן כמותו לא נאמרה בו מיתה (ב"ב קט"ז ע"א). כי הן האדם יש בו חומר וצורה שהיא הנשמה והנשמה תמיד מרווחת והולכת ונכון לקרותה מהלכת לא עומדת, אך המלאכים שהם צורה - הם עומדים, כי אינם מרוויחים שאין להם יצר הרע. ובמות האדם גם נשמתו מתה בצד שאינה מרווחת עוד. אך אם מניח בן שהוא הדריכו לתורה ולעבודה והבן לומד ומקיים מצוות - יש לאביו אף אחרי מותו חלק בלימודו ומצוותיו ונמצא שנשמתו חיה והולכת. ע"כ.

 

"ברא כרעא דאבוה"

"'ברא כרעא דאבוה' [הבן הינו רגלו (וביתר דיוק הברך והכרעיים) של אביו (על גילגולה של אימרה זו, עיין במאמרו של בן-ציון פישלר, ב"קובץ הציונות הדתית")]. ולמה דווקא רגל? ולמה אין הבן נחשב לידו של אביו? - רק בני אדם באי עלמא (בעולם הזה) נחשבים למַהְלְכִים, ואילו נשמות ומלאכים "עומדים" הם נקראים. כמו שמפורש בפסוק: 'ונתתי לך מַהְלְכִים בין העומדים האלה' (זכריה שם). 'במתים חופשי' (תהלים פ"ח, ו'), כיון שאדם מת, נעשה חופשי מן המצוות (חז"ל), ובלי מצוות אין הילוך של עליה. ישנה רק עמידה במדרגה אחת. הרגל היא האבר אשר על ידו נעשה האדם למהלך. והיינו 'ברא כרעא דאבוה', כלומר, שאם האב נמצא מצד עצמו במצב של עמידה, מכל מקום אם הניח אחריו בן הגון, הרי הבן עושה את אביו ל' מַהְלְכִים', אפילו במקום שהאב מצד עצמו הוא במצב של עמידה" ["פחד יצחק" - "אגרות וכתבים", רמ"ב (עמ' שיז - שיח)].

וכעין זה כתב בספר "נשמת אדם" [פכ"ו (בשם אביו)], וזו לשונו: "כבר אמרו: 'ברא כרעא דאבוה' - מהו המיוחד שהמשילו אותו לברך וכרעיים, ביארו במפרשים שעל-ידי פעולות הבן לטוב - נעשה בעולם הבא להולך, ולא רק עומד, וזהו שהבן הוא הרגליים והכרעיים של האב ...

כי הכרעיים הם האבר היחיד המעלה את האדם, או מורידו למטה, וכך הוא הבן לאחר מות אביו, שיכול לעלותו למעלה למעלה, וחלילה יכול להורידו גם כן למטה, וכמו שהובא בגר"א (משלי כ"ט) שגם אם האב צדיק אם הבן רשע ונכנס הבן לגיהנום מוציאין את האב מגן עדן שיראה ייסורי בנו". עכ"ל.

               "ויש להוסיף לפי זה טעם להראות אבילות בחליצת נעליים, והיינו שמראים בזה שחסר כאן מההידור והקישוט של הרגל - שהרגל אינו בפארו, ועל זה ראוי להתאבל שניכר העדר והחיסרון בההליכה שלאחר מיתה.

               ועל פי זה יש לפרש הפסוק בשיר השירים (ז, ב'): 'מה יפו פעמייך בנעלים בת נדיב'. והקשה רב אחד שליט"א: למה נזכר כאן בפסוק ה'נעלים', מהי ההדגשה של 'פעמייך בנעלים' דווקא?

               ועל פי הנ"ל יש לומר שהפסוק מזכיר כאן המעליותא של כנסת ישראל שדריסת רגליהם הם ב'נעלים', והיינו שרגליהם הם מפוארים ומקושטים ב'נעלים', וזה מורה שהם אוחזים מעשה אבותיהם, ורגל זהו האבר אשר עושה האדם להולך, והם עושים אבותיהם להולכים במלוא המובן ברוב קישוט ופאר ויופי, וזהו מה שכתוב: 'בת נדיב'. ומתיישב יפה גם כן סיום הפסוק: 'חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן' שזהו שבח הרגל על דרך הנ"ל שאוחזים במעשה אבותיהם ודו"ק" ["ישמח יהודה" - כללים נחוצים בעניינים שונים - ש"י, פ"א (עמ' תג)].

"הבן הוא הרגל שמוליך את אבא - אם לגן עדן ואם חס ושלום לגיהנום. בן צדיק - מוליכו לגן עדן ובן רשע - לגיהנום. כי הבן אינו דומה לראש רק לרגל המקבל פקודות מהמוח והולך כפי שהדריכו האב או שמחקהו" [הרה"ק רבי אלחנן בונם וסרמן זצוק"ל הי"ד, מפי השמועה - הרב יהודה סגל ("אור אלחנן" - ח"ב, עמ' ל"ד) ועיין בספר "ישמח יהודה" שם, עמ' תב - מה שביאר בזה, על פי ה"שם משמואל" (פרשת ויחי, עמ' שכא)].

 

ה"מגנט" - כמשל לקשר בין האב לבנו

שלמה המלך אומר (משלי כ"ג, ט"ו): "בני אם חכם ליבך בני - ישמח ליבי גם אני". ומפרש הגר"א מווילנא: "כי האב ובנו הם משורש אחד ... כמו האבן הנקרא מגנט, כשיחתכוהו לשניים - כשחלקו האחד יתנועע אז גם החלק השני יתנועע, אף שיהיה מרחוק בקצה הארץ (ועיין שם בהערה 33, ב"הוצאת מוסד הרב קוק"). כן הוא טבע הבן הנתח מהאב - בעת שמחת ליבו גם אביו ישמח בלבבו"!!!

כך למדים אנו, איפוא, מהאִמרות שהטביעו חכמים: "ברא כרעא דאבוה", "ברא מזכה אבא" (סנהדרין קד.) - על הקשר השורשי והאדוק ועל היחס הקירבתי בין האב לבנו.

הרב דסלר זצ"ל בספרו "מכתב מאליהו" [ח"ד, עמ' 157 (עיי"ש באורך)] מבאר כיצד אנו מתפללים בעד נשמות הנפטרים, אומרים קדיש ולומדים עבורם - איך זה פועל על מצבם לעולם הבא. לאור זה הוא מסביר עניין זכות מעשה הבנים על האבות, וזו לשונו: "כי הבנים המשך חלק אביהם ... ואפילו אם האב לא גרם באופן ישיר לרוחניותו של הבן, אך מכל מקום הרי הביא אותו לעולם וגם ודאי עזר אם מעט אם הרבה להתפתחותו של הבן". עכ"ל.

ובשו"ת הרשב"א [ח"ה, סי' מ"ט (עיי"ש); ועי' בחת"ס וילך עמ' קכט (הנ"ל)] כתב, וזו לשונו: "עוד אמרת: מהו מה שאמרו (בסנהדרין קד.): 'ברא מזכה אבא' ... ותמהת: והלֹא אמרו (בע"ז ג.): 'מי שהכין בערב שבת - יאכל בשבת. מי שלא הכין בערב שבת - איך יאכל בשבת?!' ... זה כלל מה שנתקשה לך. תשובה: דע כי ענייני בני אדם בעונשם ושכרם, שכר העולם בדברים גשמיים, ושכר עולם הנשמות בדברים רוחניים. והאב מוליד לבנים, והבן חלק מהאב בגוף: הבשר, והגידין, והעצמות. והאם נותנת אודם שבפנים. אך הנפש חלק מחלק הקב"ה, ואינה נמשכת מאב לבנים. והוא אומרם ז"ל (בנדה לא.): האב נותן בשר וגידין, והאם נותנת אודם ושחור שבעין, והקב"ה נותן לו נשמה. וכשאדם מת, הקב"ה נוטל את שלו, ומניח לאב ואם חלקם. שנאמר (קהלת י"ב, ז'): 'וישוב העפר אל הארץ - כשהיה, והרוח תשוב אל הא-לוהים אשר נתנה' ... אבל מה שאמרו: ברא מזכה אבא ... - הוא בעולם הנשמות [ועיין בספר "אות היא לעולם" (מובא ב"שדי חמד" ח"א, מערכת הבי"ת, סי' קי"ב) שמאריך להוכיח שאף בעוד אביו חי על פני האדמה מועילה לו זכותו של הבן]. והוא, כי הבן עם היות גופו לבד חלק מחלקי האב ולא נפשו, כמו שאמרנו, מכל מקום הרי הוא מסובב מן האב. ועל כן הבן מצווה בכבוד האב ובמוראו ... שהמסובב לעולם חייב להמסבב לכבודו, ואע"פ שהוא מסובב מאליו הכרחי, לא רצוני. ועל כן כשהוא מוליד בן צדיק עובד א-לוהים, נראה כאילו מסיבובו הוא עובד א-לוהים, שהוא הביאו לעולם להיות צדיק, מושל בבית א-לוהים ועובד תחתיו. והוא החפץ הנמרץ, שהיה אברהם אבינו חפץ ומתאווה ומבקש מאתו יתברך, שייתן לו זרע יעבדנו, לא להיות יורש עושרו ונחלתו, רק לכוונה שאמרנו! כי זהו תכלית כל שכר האדם, שיישאר ממנו בעולם הגשמי עובד א-לוהים. ואז נראה לו, כאלו הוא בעצמו העובד, ואינו מת אלא חי, שהוא הוליד מי שעובד לה' יתברך. ועל כן ראוי באמת שיזכה האב בזכות הבן ... מי שעושה צדקה או תפלה בעד מי שכבר מת, מועיל למת ... וזהו מה שנהגו ישראל בצדקות, וניחות נפש ...". עכ"ל.

 

"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ..."


חז"ל קבעו לומר לפני כל פרק מפרקי אבות את הפיסקה: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" שנאמר (ישעיה ס', כ"א): 'ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ, נצר מטעי מעשה ידי להתפאר'" (סנהדרין פ"י, מ"א)

"'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא' (שם) - 'יש להם' הוא לשון הווה - ויש לומר בדרך דרוש, שהכוונה שצריך האדם לזכור שיש לו עכשיו חלק בעולם העליון, דהיינו שיש לו אבות ואבות אבותיו עד האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב, שכולם הם בעולם העליון. וצריך לידע כי הם בעולם העליון תלויים במעשיו כאן בעולם הזה, ועל-ידי מעשיו הטובים יכולים הם לילך מעולם לעולם, והאדם החי בעולם העשייה נותן להם כח לילך מחיל אל חיל. וחס ושלום להיפך על-ידי מעשה שאינו כראוי, הפגם מגיע חס ושלום גם למעלה.

               הרה"ק רבי צדוק הכהן זי"ע (עי' "צדקת הצדיק" אות קי"ב) מביא ראיה לזה שמעשים של אדם פוגמים באבותיו, ממה שמצינו שבת כהן בשריפה כי 'את אביה היא מחללת' (ויקרא כ"א, ט'), ודין זה נוהג לעולם, אפילו אם מת אביה, ואפילו אם אין אביה לפנינו גם כן היא מחללת אביה, הרי שהפגם של עבירה מגיע גם לאחר מיתה, לאבות בעולם האמת.

               'נצר מטעי' - האדם צריך לזכור כי הוא נצר ממטע גדול, והוא מחובר למטע זה, וכל מעשיו הם נוגעים לכלליות המטע. 'מעשה ידי להתפאר' - אמרו חז"ל (כתובות עב.): 'מעשה ידיו של אדם ... [אלו] בניו ובנותיו', והאדם בעולם העליון רוצה להתפאר במעשה ידיו, שיגיע לו עליו ממעשיהם, ולא חס ושלום להיפך.

               חז"ל אמרו (במדרש: תנחומא ויחי, י; בראשית רבה צ"ט, ו'; במדבר רבה י"ח, ה'; ילקוט שמעוני בראשית רמז קנז, דבהי"א פ"ו רמז תתרעז) שיעקב אבינו התפלל: 'בקהלם אל תחד כבודי' (בראשית מ"ט, ו'), שלא יזכירו את שמו במעשה קרח, ולכן כתוב רק 'בן לוי' ולא כתוב בן יעקב, וקשה: הלא כל אחד יודע שלוי בן יעקב, ומה הריוח בזה שלא כתוב כן בפירוש בתורה? ומה הכוונה שלא הוזכר שמו? רק הפירוש הוא כי יעקב אבינו התפלל שלא יגיע חס ושלום הפגם של מעשה קרח אליו, כי הפגם של החטא הזה נגע בדורות הקודמים עד יעקב, והתפלל שלא יהיה נוגע לו, ויהיה עד יעקב ולא עד בכלל.

               מסופר על הרה"ק ר"י מנסכיז זי"ע שהזכירו לפניו על-ידי שליח את השר שלום מבעלזא זי"ע שהיה מוטל על ערש דוי, ענה על זה הרבי מנסכיז זי"ע, שהשר שלום זי"ע צריך להסתלק, שבעולם העליון צריכים עוד חבר לבית-דין של מעלה, שחסר אחד מחברי הבית-דין. והרבנית שעמדה בחדר אחר, כששמעה זאת מאחורי הפרגוד, אמרה בלשון תמיהה: הלא בעולם הזה שייך לומר שנסתלק אחד מדייני הבית-דין וצריכים למלא מקומו, אבל שם בעולם הנשמות, לא שייך דבר כזה, ומה הכוונה שחסר פתאום אחד מחברי הבית-דין. ולא ענה הרה"ק כלום על דבריה, ואמר לשליח: כי בגמרא (נדרים סד:) מבואר שסומא חשוב כמת, ועל-ידי זה יכול להיות השר שלום סגי-נהור, ויהיה גם כאן ויהיה גם שם למעלה כחבר בבית-דין של מעלה. ולפני שהלך השליח מלפניו, שאל להרה"ק מנסכיז זי"ע: מה התשובה לשאלת הרבנית? הרי שאלה שאלה טובה! ואמר לו הרה"ק זי"ע: כי היה שם אחד בבית-דין של מעלה, שאחד מנכדיו לאחר הרבה דורות נטה מדרך הישר, ולכן העבירוהו עכשיו מהבית-דין של מעלה.

               וזה חשבון גדול לאדם למנוע עצמו אף מסטייה קלה מדרך הישר והטוב, הרי בפרשת דברים (א', כ"ג) כתוב שאמר משה רבינו ע"ה בענין המרגלים: 'וייטב בעיני הדבר', והקשה ה'שפת אמת' (תרל"ה, ד"ה בפסוק): הלא ספר דברים הוא ספר תוכחה, ואם כן למה אמר משה זה, מה התוכחה באמירת 'וייטב בעיני הדבר'? ומבאר ה'שפת אמת': כי משה רבינו אמר להם כי מעשיהם ותלונתם הגיע גם אליו, וגם בו נתהווה על ידיהם פגם עד שהיה הדהר טוב בעיניו. ומסיים שם ה'שפת אמת': כי זה חשבון לכל אחד שידע נאמנה, כי מעשיו נוגע לצדיק ופוגם בצדיק חס ושלום, ובזה ימנע עצמו מלחטוא, ואם חשבון זה בזמנינו אינו מסייע לכל אדם כל-כך, אבל הרי האבות של כל אדם הם יקרים מאוד אצלו וידע כי במעשיו גורם להם חס ושלום שירדו ממדרגתם, ודי בזה לעורר אדם להיטיב מעשיו ולהימנע מדברים לא טובים" ("הלקח והלבוב" - ח"א, על פרקי אבות עמ' א - ג).