יום שבת, 27 באפריל 2013

כתובת הערוץ החדש ביוטיוב


דבר תורה לשבת קודש


הרהורים ובירורים בפרשת "בחוקותי"

 

 

 

עם הארץ שאינו בן תורה סופו שיכפור בה'

תפיסת עומק במהותם של 'השלבים בהתפתחות הכפירה בעיקר'

 

""איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה'" (ויקרא כ"ז, ב').

זה שאמר הכתוב (משלי י"א, ל'): "פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם".

אם יהיה אדם צדיק, ואף-על-פי שהוא צדיק ואינו עוסק בתורה, אין בידו כלום.

... שמתוך שהוא בן תורה, הוא למד היאך לוקח נפשות ... ואם אינו בן תורה - אין בידו כלום.

כן את מוצא ביפתח הגלעדי, מפני שלא היה בן תורה - איבד את בִתו.

אימתי? בשעה שנלחם עם בני עמון, ונדר באותה שעה ...

והלוא פינחס היה שם (שיכול היה להתיר נדרו) והוא אומר: "ולא אוכל לשוב"?

אלא פינחס אמר: אני כהן גדול בן כהן גדול - אשפיל עצמי ואלך אל עם הארץ?! ...

"גבר רש ועושק דלים" (משלי כ"ח, ג') - זה יפתח, שהיה רש בתורה כגרוֹפוֹ של שקמה

[כענף קטן של מין עץ תאנה (עץ יוסף)] ...

מי גרם ליפתח שיקריב את בִתו? על שלא היה בן תורה.

שאילו קרא בתורה, לא איבד את בִתו ...".

[מדרש תנחומא בחוקותי, ה' (עם השלמות מתוך תנחומא ישן - מהדורת באבער, בחוקותי, ז')

ועיין מדרש רבה בחוקותי ל"ז, ד'].

 

"הרי שבע עבירות, הראשונה גוררת את השניה, וכן עד השביעית, ואלו הן:

ל א  ל מ ד,

לא עשה, מואס באחרים העושים, שֹונא את החכמים, מונע את האחרים, כופר במצוות,

כ ו פ ר  ב ע י ק ר"

[רש"י על ויקרא כ"ו, ט"ו ד"ה להפרכם את בריתי].

שִבעה שלבים בהתפתחות הכפירה בעיקר

 

בתוכחה של פרשת "בחוקותי" משתקף עתידו של עם ישראל כמו באספקלריה אשר הוגשה לפני העם בראשית צעדיו. "ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המִצוֹת האלה: ואם בחוקותי תמאסו ואם את מִשְפָטַי תגעל נפשכם לְבִלְתִּי עשות את כל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם את בריתי" (ויקרא כ"ו, י"ד - ט"ו).

 

המדרש [ספרא (תורת כֹהנים) פרשת בחוקותי פ"ג, פרשתא ב', ג'] מפרש את התחלת התוכחה: "יש לך אדם שאינו לומד אבל עושה, תלמוד לומר: 'אם לא תשמעו ולא תעשו', הא כל שאינו לומד אינו עושה. או יש לך אדם שאינו לומד ואינו עושה, אבל אינו מואס באחרים, תלמוד לומר: 'אם בחוקותי תמאסו', הא כל שאינו לומד ואינו עושה סופו שהוא מואס באחרים. או יש לך שאינו לומד ואינו עושה ומואס באחרים, אבל אינו שֹונא חכמים, תלמוד לומר: 'ואם את משפטי תגעל נפשכם', הא כל שאינו לומד ואינו עושה ומואס באחרים סופו שהוא שֹונא את החכמים. או יש לך אדם שאינו לומד ואינו עושה ומואס באחרים ושֹונא את החכמים, אבל מניח לאחרים לעשות, תלמוד לומר: 'לבִלתִי עשות', הא כל שאינו לומד ואינו עושה ומואס באחרים ושֹונא את החכמים, סופו אינו מניח לאחרים לעשות. או יש לך אדם שאינו לומד ואינו עושה ומואס באחרים ושֹונא חכמים ואינו מניח לאחרים לעשות, אבל מודה במצוות שנאמרו בסיני, תלמוד לומר: 'את כל מִצוֹת', הא כל שאינו לומד ואינו עושה, מואס באחרים ושֹונא חכמים ואינו מניח לאחרים לעשות, סופו שהוא כופר במִצוות שנאמרו מסיני. או יש לך אדם שיש בו כל המִדות הללו, אבל אינו כופר בעיקר, תלמוד לומר: 'לְהַפְרְכֶם את בריתי', הא כל שיש בו כל המִדות הללו סוף שהוא כופר בעיקר".

 

בתוכחה זו מתאר המדרש [ספרא (תורת כֹהנים) שם שם, שם, שם] את שלבי ההתפתחות של הכפירה, החל מהתחלה של מה-בכך ועד לכפירה בעיקר. "הרי שבע עבירות, הראשונה גוררת את השניה, וכן עד השביעית, ואלו הן: לא למד, לא עשה, מואס באחרים העושים, שֹונא את החכמים, מונע את האחרים, כופר במצוות, כופר בעיקר" [רש"י על ויקרא כ"ו, ט"ו ד"ה להפרכם את בריתי (ועיין במפרשי רש"י:      "באר בשדה" (לרבי מאיר בנימין מנחם דאנון) על ויקרא כ"ו, י"ד - ט"ו ו"במשֹכיל לדוד" (לרבי דוד פארדו) על ויקרא כ"ו, ט"ו)]. אלה שִבעה שלבים, שבהם מתפתחת הכפירה בה'.

 

גרעין הכפירה - בהזנחת לימוד התורה

 

רבי שמשון רפאל הירש ["במעגלי שנה" (ח"ד) תשעה-באב (ג), עמוד קמ"ח - קמ"ט (ועיין בפירושו לתורה - ויקרא כ"ו, י"ד - ט"ו)] עסק בהרחבה, בביאור שִבעת השלבים, שבהם מתפתחת הכפירה בה', ואלו דבריו: ""לא למד" - בהזנחת לימוד התורה מתחילה הכפירה. לא בחיים המעשיים היומיומיים, כי אם בשטח החינוך הרוחני, שם טמון הגרעין של הכפירה, שסופו להתפתח ולהגיע לידי כפירה מוחלטת. כל זמן שבני הנעורים לומדים תורה והזקנים משננים תמיד את אשר למדו בנערותם ושוקדים על לימוד המצוות המעשיות, יש לתורת ה' יסוד רוחני בקרב העם, ולעולם לא יוכלו השקר וקלות-הדעת לחתור תחתיו. אפילו אם נסיבות החיים יובילו לפעמים אל שֹדות זרים, או כאשר יחטא אדם ברגע של חולשה, או יושפע לרעה מן הפיתויים השונים של החיים - גם אז המאור שבתורה יחזירו תמיד למוטב. "הלוא כֹה דברי כאש נאום ה' וכפטיש יפוצץ סלע" (ירמיהו כ"ג, כ"ט) - אש התורה מצרפת ומזקקת את סיגי התאוות.

               אבל כאשר מזלזלים בלימוד התורה, תוך נטייה להסתפק בקיום המצוות גרידא, מִבלי לשמוע ומִבלי ללמוד את התורה בתור תזונה רוחנית, ורוצים לשמור על הפרי - על קיום המצוות - תוך כדי הזנחת השורש, שהוא הלימוד - מקפחים כאחד גם את הפרי וגם את השורש, וביטול לימוד התורה יגרור אחריו חיש-מהר גם את ביטול קיום המצוות. עצם הזִלזול בלימוד כבר טומן בחובו, ביודעין או בלא יודעין, את הכפירה שתבוא בעִקבותיו, כביטויו של הספרא [ספרא (תורת כֹהנים) שם שם, שם, ב']: "מתכוון למרוד בו", אלא שהכוונה עוד מסתתרת מתחת לסף ההכרה. כיון שאדם מקל ראשו בלימוד התורה הריהו סבור, כי אך למותר הוא לזכור תמיד את מצוותיה, איננו רואה כל חובה לעצמו להיטיב יותר לדעת את רצון ה', לירד לעמקן של המצוות ולהתחזק יותר בעשייתן. הרי, אפוא, עצם הזנחת הלימוד כבר יש בו משום עבירה על מצוות ה'".

 

מזִלזול בלימוד לרפיון במעשים  

 

אדם שאינו לומד תורה, נפשו ולִבו ריקים ופנויים תמיד לִקלוט את כל פיתויי השקר והכזב שבחיים, את הדעות המסולפות, השִגיונות והתעתועים, את הטִפשוּת המתעטפת באיצטלה של חֹכמה ואת קלות-הדעת המתחפשת במסווה של כובד ראש, עקרונות ומשפטים קדומים. הייתכן, אפוא, כי אדם כזה לא ילך מדחי אל דחי ולא יהפך לכופר בעיקר?

 

אין די במשפטים אחדים על "דת ישראל" שלומדים בבית-הספר, בפסוקים בודדים מן התורה שהמוֹרה או התלמיד בוחרים להם לפי רצונם, או ברגעים ספורים של חוויה חגיגית ושמיעת דרשה בבית-הכנסת בשבת. מדי יום ביומו, בוקר וערב, יומם ולילה, צריך להקשיב ולשמוע את דרשות החיים נגד קלות-הדעת, הדעות הכוזבות והפיתויים למיניהם. רק לימוד-התורה בכוחו להגן יום יום מפני סכנת השקר האורב מכל פינה.

 

               מי שאין את נפשו לשקוע מטה מטה עד לתהום הכפירה, אבל הוא סטה מן הדרך ומתדרדר במדרון - עליו לעשות הכל לבל ישאר בדרך זו. כל הרוצה להציל עצמו מדרך-חַתְחַתִּים זו, יזהר לבל יתחבר עם אלה היודעים להשפיע על הבוּרים שלא למדו תורה ולאחוז את עיניהם בחכמות מדומות ובדיבורים נאים, אבל מסוּלפים, כדי לדכא בהם את רִגשי האמת והטוב.    

 

               מי שמבקש למנוע עצמו מחברה מזיקה כזאת, עליו לעורר עצמו לאהוב את דבר ה' ולשמוח בו, להיות דרוך בכל מיתרי נפשו ולהתחזק בכל יום מחדש לקראת חיי תורה ומצוות. עליו לשקוד על כך, שרוחו ונפשו תהיינה מושרשות בתורה, וכך יהיו כל מעשיו בבחינת הפרי של עץ דעת ה' ויראת ה'. מיהו שעליו נאמר "אשרי האיש"? - רק מי "אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב, כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יֶהְגֶה יומם ולילה" (תהלים א', א'-ב'). רק איש כזה הוא המתקדם האמיתי. ואילו מי שעוקר את שורשי רוחו ונשמתו מתוך קרקע התורה, הרי עץ תורתו יבול ולא יעשה כל פרי - "הא, כל שאינו לומד אינו עושה".

 

הניגוד המשֹניא את שומרי התורה על בוגדיה

 

ואדם מישראל שהגיע לשלב זה, לעולם לא יעמוד בו. באין תודעה רוחנית של תורה מן השמים, הריהו הולך למעשה בדרך זרה לה', ועד מהרה יתחיל למאוס באלה השומרים אמונים לתורה - "מואס באחרים העושים". המורדים בתורה מרגישים, כמובן, בניגוד שביניהם ובין שומרי התורה, ניגוד המתבלט יום-יום בחיים, הואיל והתורה קובעת את סדר חייו המעשיים של היהודי. אילו לא הייתה היהדות אלא אמונה סתם, עם מכלול דעות והשקפות מופשטות בלבד, ודי היה רק בהזדהות שבלב עם ה"דת" כדי להיות יהודי נאמן. אזי היה אפשר לדחוק את האמונה בתוך מסגרת בית-הכנסת ונקל היה לבוא לכלל פשרה הדדית. די היה רק להשמיט משִֹיחת הבריות את הנושאים של דת ואמונה, כדי לטשטש את כל הבדלי ההשקפות בחיים שמחוץ לבית-התפילה. גם הנימוס ומנהג דרך-ארץ היו מחייבים את האדם, שיסדר את ענייני מצפונו האישי בשִֹיחה שקטה בין כותלי בית-התפילה.

 

               אולם, התורה היא תורה מעשית ובאה לידי ביטוי מוחשי בחיי יום יום. חיי תורה הם שונים ונבדלים לחלוטין מכל חיים אחרים. כאן אין מקום לטשטוש ולדחיקת הדת בתוך פינה מצומצמת. על כל צעד ושעל של חיי המשפחה והחברה מרגיש הכופר ורואה את הניגוד שבינו ובין אחיו המאמינים, ועם כל צעד עליו להחליט מחדש בנוגע ליחסיו עם אחיו. לכן כל יהודי שומר-תורה מהווה כעין כתב-אישום חי, והוא חש הכרח להתגבר עליו, ואיך יתגבר? רק על-ידי שהוא "מואס באחרים העושים".

  

               ומאחר שאינו יכול לגנות ולשלול את ניקיון-הכפים, המוסריות הצרופה, כיבוש-היצרים, ההקרבה העצמית והויתור על תענוגות העולם למען רעיון נשגב - מִדות המאפיינות את שומרי התורה המדקדקים במצוותיה, ואשר אפילו שוטה מובהק לא יוכל שלא לראות זאת - על-כן הוא משתדל למצוא אמתלא כלשהי כדי לבזות ולמאוס באלה, למען יוכל להצדיק את עצמו בפני מצפונו. לשם-כך עליו לחפשֹ ולהמציא איזו נקודת-אחיזה כדי להיעלות מעל לשומרי התורה ולהביט ברחמנות "מלמעלה למטה" על אלה ה"חשוכים" אשר עוד לא נשתחררו מ"כבלי התורה". עליו לשכנע את עצמו, כי כפירתו היא "חכמה" ו"תבונה", וכי דעותיו הכוזבות הן "קידמה", ומעשיו הבִלתי-מרוסנים הם חופש ודרור. עליו להוכיח לעצמו, כי לאנשים מתקדמים ותרבותיים כמוהו לא ניתנה התורה בכלל, וכי חוקי התורה הם חסרי כל ערך וחשיבות לגבי איש בעל רמה רוחנית ושִֹכלית כמוהו. כללו של דבר: עליו להגיע לשלב שבתוכחה - "ואם בחוקותי תמאסו".  

              

               כך נולדו פיטפוטי-הסרק על הערך "הזמני" החולף של תורת ה', שהייתה טובה בשעתה לאלה שנגאלו זה עתה מחשכת גלות מצרים, או לאלה שהיו שרויים בתוך חשכת הגלות של ימי הביניים . הללו הפיקו הנאה ותועלת מן התורה; אבל בדורנו, דור שיוויון-הזכויות, שוב אין התורה תואמת את צרכיו ודרישותיו של האדם המתקדם.

 

               כך גם נוצר הבדל בין שיכבה "עילית", של "אנשי רוח אצילים", הפטורים מעול התורה, בעוד שהתורה מוצאת לה מקום רק בין צרי-האופק, הבוּרים וחסרי-ההשֹכלה. את עצמם הם מכתירים בתוארים כגון: "משֹכילים", "נאורים", "הוגי-דעות" וכיוצא באלה, ואילו את שומרי התורה הם מכנים "מורדי אור", "חשוכים", מאמינים באמונות תפלות", "עִקשים" וכיוצא באלה.

 

               וכך הגיעו הדברים לידי כך, שהם רואים בתורת ה' הנשֹגבה משהו נחוּת ובזוי, אשר ברוב חכמתם כבר התגברו עליו. לאחרונה גם קראנו בכתב עת "מדעי", שכינו את השמיעה לקול התורה בכינוי: "צייתנות של כלב". מעתה יכולים הם להתהלך באין מפריע בין אחיהם שומרי התורה, מִבלי להרגיש כל אשמה וכל מצוקת מצפון. להיפך, הם מואסים ביהודי הנאמן, השרוי עדיין בחושך ומשועבד תחת עול התורה, כדרך שמואסים בפושט-יד קרוע ובלוּא. "כל שאינו לומד ואינו עושה, סוף שהוא מואס באחרים".

 

חכמי התורה - מטרה ראשית לחיצי המשֹטמה

 

בו בזמן שאחד כזה מואס ומרחם על אחיו "החשוכים", הריהו רוחש שִֹנאה עזה במיוחד למנהיגיהם, חכמיהם ופרנסיהם, אשר לפי דעתו הם האשמים בכל העוני והדלות, אשר בעטיים עדיין כבולים הם בכבלי התורה ושרויים בחשכה - "סוף שהוא שֹונא את החכמים".  

 

               אכן, הוא הבין אל נכון, מהו מקור ההתמסרות העקשנית וההקרבה העצמית למען התורה. ברור לו, כי בלי מגן ומחסה לא הייתה התורה יכולה להחזיק מעמד בקרב העם, ומזמן הייתה משתכחת הימנו. אילולא לימוד התורה, הנותן לעם את מזונו הרוחני וחודר לתוך כל תאי חייו הנפשיים, לא הייתה התורה מתקיימת. ואילו היה לימוד-התורה רק מנת-חלקם של "כֹהני-הדת", בעוד שהעם לא היה חייב אלא לקיים את המצוות ותו לא - כפי שהדבר מקובל בדתות אחרות - כי אז היו המצוות נעשות רק בצורתן השִטחית והמוגבלת, ולא היו כל הסייגים להגן על קיומן. אבל הודות לחיזוק שורשי התורה על-ידי לימוד ושקידה, מוכן העם למסור את נפש ועל קדושת ה' ותורתו, והתורה מחזיקה מעמד איתן במאבקה לחיים.

 

               חכמי התורה, אשר העניק ה' בחסדו לעם התורה, היטיבו להבין את תכליתה הנשגבה - "ועשו סייג לתורה ... והעמידו תלמידים הרבה" (אבות א', א'). כך ביצרו חכמים את התורה בחיי המעשה והפכו את לימוד התורה וידיעתה לנחלת העם כולו. כך חדרו שֹרשי התורה לתוך חייו של כל יחיד ועשאוהו לכהן, שומר ולוחם למען התורה. הודות לזה שכרכו יחד את עץ החיים עם עץ הדעת, הקנו לו חוסן ועוצמה לעמוד כנגד כל סערות התקופות והאויבים מכל הזמנים.

 

               לכן מכוונים כופרי-התורה את כל חיצי שִֹנאתם נגד חכמי התורה, המהווים את הסכר ל"התקדמות" העם, ומנסים להשפיל את כבודם ולבזות את חכמתם בעיני העם. כך הם מקווים לקעקע את התורה מן השורש. ואולם, דווקא שִֹנאה זו מעידה על גדולתם של החכמים. שכן לא לחינם כצנינים הם בעיניהם של הללו המתנכרים לתורה, כי הם רואים בהם את כל עוגן קיומה של התורה.    

 

מלחמה בשומרי התורה

 

וכיון שהגיעה הכפירה לשלב של "מואס באחרים ושֹונא את החכמים" מן הכרח שהיא תדרדר לשלב של "אינו מניח לאחרים לעשות". השִֹנאה תיהפך עד מהרה לקנאות קיצונית לכפירה, כך שכל שומר-תורה יהיה בחזקת סכנה לגבי הכופר. הוא יראה בשמירת-המצוות משום אסון ואפילו פשע פלילי, שיש ללחום נגדו בכֹח וביד חזקה.

 

               בתחילה, כאשר הכפירה מתחילה מתוך היסוס להתבדל ממחנה שומרי התורה, מדברת היא גבוהה-גבוהה על חופש המצפון, על סובלנות ועל זכותו של כל יחיד לבחור לו את השקפותיו כראות עיניו. הכופר מגלה אז רגישות רבה וקובל תמיד על חוסר-סובלנות וקיצוניות מצד נאמני-התורה. אבל בהגיעו לשלב של "שֹונא את החכמים", הריהו שוכח את העקרונות הללו של חופש-המצפון וסובלנות אשר הוא עצמו קבע בתחילה, ואשר הודות להם עבר את השלבים הקודמים של התפתחות הכפירה. מעתה לא יסתפק עוד בכך, שיניחוהו לחיות לפי השקפתו ו"מצפונו" שלו באין מפריע. הוא לא ימצא עוד מנוח לנפשו, עד אשר מצפונו שלו ייהפך למצפון הכלל והכל יכירו ויודו בו. עתה הוא רואה בשמירת התורה מין עבדות רוחנית, אשר מצוה גדולה היא להיגאל ממנה, ולשם גאולה זו זקוק העם למשה רבינו חדש. הוא רואה בקיום המצוות משום פולחן תפל ונחות, והוא תולה בזה גם את הסיבה לכל פורענויות הגלות בעבר. ההשתחררות מ"כבלי" התורה הופכת בעיניו למטרה נעלה ונשגבה, המקדשת את כל האמצעים כדי להשיגה. שוב אין בו אפילו שמץ של הבנה לרוחם של אחיו שומרי-התורה ולא יעלה כלל על דעתו, כי אפשר לו לאדם להיות נאמן לתורה בכל נפשו ובכל מאודו, לשאת את "כבליה" בשמחה ובחפץ-לב ולמצוא בזה את האושר הנִשֹגב ביותר. וכך איננו מסתפק עוד רק ברגשי צער וחמלה על שומרי-התורה ושִֹנאתו כלפיהם, אלא הוא משכנע את עצמו, כי חובה מוטלת עליו לעקור את שמירת-התורה מן השורש. ההתנגדות ל"מצפונו" נראית לו כמרי, העמידה איתנה - כעקשנות-סרק, ושמירת-התורה בכללה - כצביעות מסוכנת, הרת אסון לאומי לעם ישראל כולו. לכן חובה היא לגאול את "המשועבדים" ולהוציאם מאפלה לאורה אפילו בניגוד לרצונם, כדי להציל לפחות את הדור הבא, ויהי מה.

 

               התלהבות קיצונית כזאת כבר היה לה תקדים בתולדות ישראל. ירבעם בן נבט מנע את ישראל מלעלות לרגל לירושלים באומרו: "הנה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (מלכים א י"ב, כ"ח). כן היה כהן גדול בימי היוונים שהמיר את דתו והדיח את בחורי ישראל לעבודת-האלילים של היוונים. גם אלישע בן אבויה, המכונה 'אחר', "קיצץ בנטיעות" (חגיגה יד:). וכן גם בזמננו היינו עדים לפעולות קיצוניות כאלה, כאשר ראשי קהילות בישראל גייסו כֹח משטרה כדי לגרש מורים ותלמידים מבתי תלמוד-תורה, ולנצל מוסדות צדקה להעברת בני עניים על דתם. בליל ראש-השנה הוצאו המתפללים מבתי-הכנסת המסורתיים, כדי שייאלצו ללכת ל"בית-כנסת" שיש בו עוגב וישמעו את דרשתו של ה"ראביי" המתבולל [הכוונה בין השאר, למעשים מסוג זה שאירעו בימי רבי שמשון רפאל הירש בעירו פרנקפורט ואשר הוא יצא ללחום נגד מחולליהם במישור החברתי והמשפטי-חוקי כאחד - המלבה"ד] - "הא, כל שאינו לומד ואינו עושה ומואס באחרים ושֹונא את החכמים, סוף אינו מניח לאחרים לעשות".      

 

כפירה בתורה מן השמיים

 

אופייני הדבר, שלפי התוכחה בפרשת "בחוקותי" מסגולת הכפירה ללחום בקיצוניות את מלחמת-השמד שלה, מבלי שתצהיר בגלוי על כפירתה. עדיין אין הם כופרים בגילוי השכינה ומתן תורה מן השמיים, ובכל-זאת הם לוחמים במלוא המרץ והקנאות נגד קיום מצוות התורה. רק עתה מגיע שלב נוסף: "סוף שהוא כופר במצוות שנאמרו מסיני".

 

               כל השלבים הקודמים עדיין לא פגעו בעצם העיקרון של תורה מן השמיים. להיפך, הם ניהלו את מלחמתם תחת דגל זה. הם כאילו שיכנעו את עצמם וניסו לשכנע גם את זולתם, כי רצון ה' הוא לבטל את המצוות, מאחר והוא עצמו לא התכוון לתת להן תוקף נצחי, אלא לִשעתן בלבד, וכלל לא דרש לקיימן בקפדנות כזאת, כפי שמלמדים חכמי העם. לדבריהם אין ה' דורש לקיים את המצוות ככתבן וכלשונן, אלא רק ברוחן, דהיינו לפי רוח כל תקופה ותקופה.

                 הכופרים גם ניסו לשכנע את עצמם ואת זולתם, כי גם החכמים כשלעצמם הייתה להם גישה כזאת לתורה. הם הוליכו את העם שולל ובשם הדת רימו אותו [הייתכן ניגוד גדול יותר מאשר בין שני המושגים האלה?] כדי שיקבל את דעתם במקום את דעת ה'. בכל תורתם אין הם מבטאים את רצון ה', כי אם את דרישות זמנם. צורך-השעה היה אז להקפיד על כל מצוות התורה, לכל פרטיהן ודקדוקיהן, כשם שצורך-השעה בימינו הוא לבטל את כל המצוות האלה.

 

               כך זממו להרוס את התורה בשם ה', כביכול, לבטל את דברי חז"ל בשם חז"ל עצמם, ועם זאת התיימרו להציג את עצמם כדובריו האמיתיים של הקב"ה, בו בזמן שקרעו והפרו לעיני כל העמים את בריתם עם ה'.   

 

סילופים שהופרכו מתוך עצמם

 

לשם כך היה צורך לסלף את דברי אלוהים חיים ולזייף את דברי החכמים. הם הוציאו מילים בודדות מתוך פסוקים ומאמרי חז"ל ויצרו תוכן חדש, רצוי ומתאים לדרישותיהם. השקר החדש היה עטוף במעטה האמת הישנה. ברור היה להם, כי לא יצליחו להבזות את התורה בעיני העם, אלא אם כן יסלפו קודם את תוכן התורה והמסורה, למען יוכלו לנגח את התורה בדברי התורה עצמה. וכך חזרו בגלל מלחמת-השמד גופא אל "לימוד התורה", אשר ביטולו היווה את השלב הראשון של הכפירה. הם נאלצו לשוב אל הספרים הגנוזים, כדי למצוא חומר ל"דרשה" ולהדיח לכפירה בעזרת מילים של אמונה, ובשם התורה עצמה זממו לבטל את התורה וקיום מצוותיה.

 

               אולם, השקר התנפץ אל סלע האמת. הכזב התפורר מול המציאות הבִלתי מעורערת. לא תמיד מצליחים אנשים להונות את דעת עצמם ודעת אחרים. מן ההכרח שהדברים יבואו לכלל הכרעה. שהרי אם אמנם התורה ניתנה מן השמיים, הרי קיימת האמת גם בימינו כמו בכל התקופות הקודמות. אם ה' דיבר בסיני, הרי אין כל מקום לסברות ושיקולי-דעת של בני-תמותה. כל טענות-הסרק יִסְתָתְמוּ נוכח דבר ה'. שכן הוא דיבר דברים ברורים וקבע באורח מוחלט את נצחיות המצוות של התורה, ולא יתכן שבכל תקופה יוכלו בני-האדם להטות את המצוות בהתאם לנוחיותם. אם אבותינו לא היו מושחתים ולא שוֹטים - וכל מילה המסורה בשמם מעידה על יורשם וחכמתם - הרי עלינו להשלים עם העובדה של "תורה מסיני", ואין זו מילת-סרק שנועדה להשפיע על העם ולהוליך שולל את הטיפשים.

 

               בקצרה: אם התורה ניתנה מן השמיים בשעת גילוי שכינה, הרי מן הנמנע לחשוב שהתורה והמצוות הן מיושנות. אין הן שייכות לעבר אלא מהוות הווה חי ותוסס, והעתיד כולו מונח לפניהן. בכל הזמנים ידן על העליונה, ולא היה זמן שינצח אותן. אם ינסה אדם להגביל את תחומן של התורה והמצוות, להכריז עליהן כמיושנות ולפטור את בני דורו מתוקפן - לא יוכל בעת ובעונה אחת להניף גם את דגל גילוי השכינה בסיני. על-כורחו עליו לכפור במתן תורה מפי הגבורה בהר סיני - "הא, כל שאינו לומד ואינו עושה, מואס באחרים ושֹונא חכמים ואינו מניח לאחרים לעשות, סוף שהוא כופר במִצוות שנאמרו מסיני".

 

הכפירה בעיקר

 

ברם, גם זה לא יספיק לו ליהודי הכופר. בן נכר, בן נח, שלא קיבל את התורה מסיני, שתודעתו האלוהית באה לו רק מגילוי-שכינה שבלבו ומתופעות הטבע והמאורעות בתולדות האדם - הלה ביכולתו לשמור את אמונתו בה' בלִבו פנימה, להתבונן בנִפלאות הבורא בטבע ובהיסטוריה ולהקשיב לקול ה' ורצונו המִתבטאים ברגשי המצפון והמוסר המפעמים בו. גם אם לא יאמין בגילוי שכינה ומתן תורה בסיני, לא יהיה נאלץ לכפור בה'. מה שאין כן היהודי הכופר בתורה מן השמיים, אשר כבר עבר את כל שלבי ההתפתחות של הכפירה וברצונו להיפטר מן העול המעיק של שמירת התורה - ועל-כן הוא כופר בתורה כולה - סופו שהוא נעשה "כופר בעיקר".

               אם אדם מכיר בה' שהוא בורא העולם, יוצר הכל, המנחה ומנהיג את עולמו ומשגיח על כל יצוריו - הרי לא יוכל לצמצם את עוצמתו ורצונו, לשלול את האפשרות של גילוי שכינה ולטעון, שה' לא הודיע את רצונו בסיני, מאחר שאינו יכול לדבר עם בני-אדם אלא באמצעות מעשיו ופעולותיו, ואילו הכתובים: "ויאמר ה' אל משה", "וידבר ה' אליכם מתוך האש, קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול" (דברים ד', י"ב) אינם אלא בגדר אגדה ואמונה תפלה. אם אמנם מאמין אדם במציאות ה', איך יעיז להעלות מחשבה כזאת בלִבו ולחיות את חייו בניגוד למצוות התורה, כל עוד קיימת לפחות אפשרות סבירה שה' נתן תורה ומצוות. הלֹא לפחות יש מקום "לחשוש", אולי בכל זאת ניתנה תורה בסיני ובכל-זאת הביע ה' את רצונו שנשמור את מצוות התורה? ככלות הכל הן לא הוכח בוודאות גמורה, כי טענות הכפירה הן אמת לאמיתה.

 

               כאשר שאלות וספיקות מציקות למצפון, נוטה אדם להיפטר מהם, וזה ניתן רק על-ידי כפירה גמורה בה', או על-ידי הפיכתו של הרעיון האלוהי הנשגב לאיזה מושג אלילי חסר כל השפעה, נטול רצון וכֹח, ללא כל מהות אמיתית, שאין בו כדי להפריע לסדרי החיים - "הא, כל שיש בו כל המִדות הללו, סוף שהוא כופר בעיקר".     

 

*   *   *

 

               אלו הן תולדות הכפירה, שהתורה מרמזת עליהן בתוכחה ושנמסרו לנו בגלוי על-ידי חכמינו, ואשר נִתאמתו במשך תולדות ישראל ...

 

               החטא העיקרי, אשר הביא לידי כל הגלות המרה הזאת, היה "לא למד", הבורות    והעם-הארצות בידיעת מצוות התורה. הרוח והנפש, מקורות המחשבה והמעשה, לא ניזונו מאור התורה ולא קלטו את כוחו ועוצמתו של דבר ה'. על-כן לא היו מחוסנים מפני הפיתויים והתעתועים, קלות-הדעת והתאוות, והלכו מדחי אל דחי".

 

"וטעם שלא אמר הכתוב גדר האחרון (שכופר בעיקר) לבד, בא להודיע סיבת הסיבות שתסובב לאדם לבא למדה זו האחרונה, ומִמשמעוּת הדברים תשֹכיל כי בהִכשל בראשונה יתגלגל וירד מטה מטה עד מדה האחרונה, ומעתה יובן מאמר הנביא (ירמיהו ט', י"א - י"ב): "על מה אבדה הארץ ... ויאמר ה': על עוזבם את תורתי" שהיא סיבה הראשונה שמִמנה יצאו כל פרטים הרעים רחמנא ליצלן" ("אור החיים" על ויקרא כ"ו, ט"ו).

 

                     

"והוי זהיר לקרות בתורה תמיד אשר תוכל לקיימה, (והיא חייך ואורך ימיך)

וכאשר תקום (תגמור הלימוד) מן הספר,

תחפשֹ (/חשוב) באשר למדת, אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו,

ותפשפש במעשיך (תמיד, בכל יום) בבוקר ובערב, (לסור מרע ועשה טוב)

ובזה יהיו כל ימיך בתשובה (שלימה)"

["אגרת הרמב"ן" (כל הנוסחאות)]

 

"ותורה דִכתיב (שכתוב) בה אמת, לא תִרָאֶה חס ושלום כקנטרנות,

ויקויים בנו 'את והב בסופה', כדרשתם ז"ל

["שעוסקין בתורה ... נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם, עד שנעשים אוהבים זה את זה"

(מסכת קידושין דף ל', עמוד ב')].

'והאמת והשלום אהבו'"

[רבי שאול ישראלי (תחומין חלק י', עמוד 48)]   



כתובת הערוץ החדש ביוטיוב


יום חמישי, 11 באפריל 2013

שבת שלום

313

לפרשת תזריע - מצורע

ויום העצמאות

כמו כן הועלו שיעורי אודיו רבים

כעת ישנם למעלה מכ-1155

שמעו ותחי נפשכם!!!


יום חמישי, 4 באפריל 2013

שבת שלום

עלון חדש = 312

לפרשת שמיני - מברכין ר"ח אייר

כמו כן הועלו שיעורי אודיו רבים

כעת ישנם למעלה מכ-1145

בלעה"ר כן ירבו

שמעו ותחי נפשכם!!!