יום רביעי, 29 במאי 2013

דברי תורה לפרשת שלח. שבת שלום ומבורך!


"כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו,

וציצית בבגדו, ומזוזה בפִתחו -

הכל בחיזוק שלא יחטא" - האומנם? 

בפרשתנו - פרשת שלח, נאמר (במדבר ט"ו, ל"ח - מ'): "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהֵם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת: והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עינכם אשר אתם זונים אחריהם: למען תיזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לא-לוהיכם".

ופירש רש"י (שם, ל"ט): "שמנין גימטריא של ציצית, שש מאות ושמונה חוטים וחמישה קשרים - הרי תרי"ג" [ועיין ב"משך חכמה" (שם), שפירש: "כל מצוות ה' - גימטריא: תרי"ב, ומצות ציצית - הרי תרי"ג"].

וכך פסק הרמב"ם ("היד החזקה" - ספר אהבה - הלכות ציצית פ"ג, הי"ב): לעולם יהא אדם זהיר במצות ציצית, שהרי הכתוב שקלה ותלה בה כל המצוות כולן, שנאמר: 'וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה''".

והקשה ה"מעם לועז": "כיצד נזכרים על-ידי הסתכלות בציצית בכל מצוות ה' יתברך, והרי יש הרבה אנשים הלובשים כל היום ציצית ואינם נזכרים בכל המצוות, והם מסיחים דעתם מהן?" [עיין ב"ילקוט לקח טוב" - במדבר - שלח-לך, עמ' קנד - קנה (בשם ה"בית יצחק")].

               ותירץ: "'והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'', למה נאמר: 'והיה לכם לציצית', והרי כבר נאמר: 'ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת'. אלא הכתוב בא ליישב תמיהה זו, וזה משל למנהג העולם: שאם אדם רוצה לזכור איזה דבר הוא קושר חוט באצבעו וכשהוא מסתכל על החוט הוא נזכר בדבר שהוא רוצה להיזכר. ואם אדם קושר באצבעו מפני שהיא כואבת, ואחר-כך שכח דבר שהיה עליו לעשות ושאל אנשים כיצד שכח דבר שיש לו לעשות והרי הוא קשר אצבעו. אומרים לו הבריות: שוטה שבעולם, והרי לא קשרת אצבעך אלא מפני הכאב, ולא קשרתו כדי להיזכר. וזהו שאומר כאן הכתוב: 'והיה לכם לציצית' וגו'. זה שאתה תמה שאתה לובש ציצית ואין אתה נזכר במצוות ה' יתברך, מפני שאתה לובשם כמצות אנשים מלומדה, וכשם שאדם לובש איזה מלבוש אתה לובש את הציצית, ולא בכוונה לומר: מצוה זו ציונו הקב"ה כדי לזכור על ידה כל מצוותיו. אם כן מה תועלת יש בציצית, והרי אתם דומים לאותו שוטה שקשר אצבעו לכוונה אחרת, ושואל למה אין הוא נזכר במה שרצה להיזכר, והרי החוט קשור באצבעו. אבל אם: 'והיה לכם לציצית', שהוא לשון הסתכלות (עיין בספר "ציצית ותכלת במדרשי חז"ל ובמשנת חכמי הדורות" פ"ב, עמ' לב, לד - לה), היינו אם תלבשו הציצית למטרת הסתכלות והתבוננות בהם כדי שתיזכרו במצוות ה' יתברך, אז 'וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'', מאחר שאתם לוקחים אותו לאותו ענין".

בגמרא [מנחות מג: (עיי"ש)] נאמר: "'וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'' - שקולה מצוה זו כנגד כל המצות כולם ... 'וראיתם אותו וזכרתם ועשיתם'  - ראיה מביאה לידי זכירה, זכירה מביאה לידי עשיה ... חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצוות: תפילין בראשיהן, ותפילין בזרועותיהן, וציצית בבִגדיהן, ומזוזה בפתחיהן ... רבי אליעזר בן יעקב אומר: כל שיש לו תפילין בראשו, ותפילין בזרועו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפיתחו - הכל בחיזוק שלא יחטא, שנאמר: 'והחוט המשולש לא במהרה ינתק', ואומר: 'חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם' ... מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע לכסא הכבוד, שנאמר: 'ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר', וכתיב: 'כמראה אבן ספיר דמות כסא' (ועיין בפירוש הרמב"ן עה"ת שם)".

והקשה בעל ה"באר מים חיים" [בפרשת משפטים - פרק כ"ב ד"ה ועל, עמ' שמ (הובאו דבריו בפירוש ה"ענף יוסף" על ה"עין יעקב", שסיים בזו הלשון: "ועיין שם שהאריך שם במוסר השכל ובדברים נכונים")]: "ולכאורה אנו רואין בני אדם ששלוש אלה יעשה להן ואינם בטוחים מן החטא".

ותירץ: "ואֹמנם כי לכאורה היה להם לומר: מי שיש לו תפילין על ראשו, כי הלא על הראש הם התפילין ולא בראש, ואֹמנם במי שהם על ראשו לבד ואינו משימם בראשו - לשום מחשבתו בהן, הרי הוא כמו שמניחן על הכותל, אם הוא אינו מהרהר כלל הכתוב בהן, מה לי שמונחים על הראש או על הכותל והשולחן וכדומה. רק מי שיש לו תפילין בראשו, שבראשו מונחים תפילין - שמחשבתו קשורה וצמודה באת אשר מבואר בהתפילין, והוא יחודו ואחדותו יתברך ואשר לו הכח והממשלה, ובהציווי לשעבד על ידיהם תאוַת הלב והנשמה שבראש עם שאר חושיו וכוחותיו, זה הוא אשר מובטח שלא יחטא, כי מורא ופחד ואימת ה' א-לוהיו עליו ואהבתו קשורה עימו וצמודה. וכמו כן בפשוטי טעמי מצוות אחרים, כמו בציצית - שהוא על ארבע כנפות בִגדו בכדי שבכל צד שיפנה יזכור בה' א-לוהיו וירא ממנו מלהמרות פיו חלילה וכמאמר הכתוב (במדבר ט"ו, ל"ח - מ'): 'וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם' וגו' עד 'והייתם קדושים לא-לוהיכם' וגו', וגם זכירת יציאת מצרים בהם, שהיא עיקר ושורש בכל עשיית המצוות, שעל מנת כן הוציאנו ממצרים בכדי לעשות מצוות, וּבְאִם לאו הרי אנו ובנינו וכו' עדיין היינו משועבדים לפרעה ...".

עוד כתב  [שם, בפרשת תצוה - פרק כ"ז ד"ה ואֹמנם, עמ' שפג (עיי"ש באורך)]: "... ואכן כי זה עיקר הנחתם שיהיו בראשו - לידע ולהבין במוחו ודעתו גדולת א-לוהינו ברוך הוא וברוך שמו מה שעשה במצרים, ולו הכח והממשלה בכל העולמות עליונים ותחתונים לעשות בהם כרצונו, ועל כן אליו ימסור נפשו ורוחו וליבו ומוחו וכל אבריו, כי הוא אחד ואין יחיד כייחודו. ועיקר יחוד א-לוהינו יתברך שמו הוא כְּשֶאִם מיחד עצמו בכל אבריו וגידיו במחשבה דיבור ומעשה שלא יזיז בהם חוץ מדבר הנוגע לעבודתו, בזה הוא מראה יחודו שאין בעולם כי אם א-לוהינו ברוך הוא וברוך שמו, ואינו יוצא מייחודו רשות היחיד לרשות הרבים הנקרא סטרא אחרא, צד אחר שאינו לה', והכל באהבה ויראה לשמו יתברך, וזה הוא הנשמה שבמצוות ...".

ובספרו "שער התפילה" [שער השמיני - פמ"ב, עמ' ריד - רט"ו (עיי"ש באורך)] כתב: "... והעיקר הוא שיהיו מונחים בראשו - שיחשוב בראשו את הכתוב בארבע פרשיות אלו: שמע, והיה אם שמוע, קדש, והיה כי יביאך, שיש בהם יחודו ואחדותו יתברך שמו בעולם, ושנִזכור ניסים ונפלאות שעשה עימנו, בהוציאנו ממצרים. ובזה יקבל עליו על מלכותו יתברך כי לו הכח והממשלה לעשות בכל העולמות כרצונו, כמו שעשה במצרים ... וציונו להניח על היד, לזיכרון זרוע הנטויה, ושהוא נגד הלב, לשעבד בזה תאוַת ומחשבות ליבנו לעבודתו יתברך שמו, ועל הראש, שהנשמה שבמוחו עם שאר חושיו וכוחו, כולם יהיו משועבדים לעבודתו יתברך שמו הכל כמבואר בשולחן-ערוך אורח-חיים (תחילת הלכות תפילין סימן כ"ה, סעיף ד') ובאמירת לשם יחוד (עיי"ש) ...".

עוד כתב  ["באר מים חיים" - פרשת שופטים - פי"ז ד"ה ואכן (עיי"ש)]: "ואכן, כי זה הכל, אם אדם מניחן בקדושה ובטהרה באהבה ביראה ובשמחה, כראוי לנושא חותם מלך מלכי המלכים עליו. ויש לו תפילין בראשו, לא על ראשו לבד ... - כיון שאינו נותן לב מה הוא עושה. הלוא הוא כגולם - כגוף בלא נשמה ... ומכל שכן מי שחלק לו הא-לוהים בבינה ונפשו יודעת מאוד ברזי התורה, באותות המוחין העליונים הגדולים הבהירים המאיר לכל העולמות על ידיהם ובייחודי שמותיו יתברך וייחודי המאורות העליונים, כל אחד לפי ערכו ושורש נשמתו הזכה והבהירה וערך בחירתו בטוב, כן ודאי התפילין משליכין יראה ופחד ואימה ובהלה לכל רואי אותם כי מאיר בהם אור חותם המלך".

ועל דרך זה ביאר הגר"א מווילנא גם את דברי הגמרא (ברכות ו.): "ומנין שהתפילין עוז הם לישראל? דכתיב (דברים כ"ח, י'): 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך'. ותניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: אלו תפילין שבראש (ועיין במהרש"א שם)".

וביאר הגר"א מווילנא ["שדה אליהו" (ברכות שם) בשם "זִכרון חיים" ו"כתר תפילין" (עיי"ש באורך). ועיין ב"מרגליות הש"ס" (ברכות שם- רי"ט, עמ' פ - פא)]: "לא אמרו חז"ל: אלו תפילין שעל הראש, או תפילין של ראש, אלא: 'אלו תפילין שבראש'. כוונתם שאשר יהיו במוחו כל הכתוב בתפילין, היינו אשר התפילין יהיו בראשו ממש".

"להורות כי בפנימיות הראש בכח העלם המחשבה צריך להיות שם התפילין והם קבלת עול מלכות שמים וקבלת עול מצוות ובאמת צריך להיות כן גם באיבריו החיצוניים מכף רגל ועד ראש לא במחשבה בלבד וכענין התפילין שציונו יתברך שמו להניח גם על היד וענינו מבואר ..." ["מילי דאבות" (לג"ר יצחק מוואלאזין) פ"ב ד: - ה. בסוף ד"ה והנה (עיי"ש באורך)].

 

נ. ב. "בוודאי שצריך לברך גם באופן כזה, שיש קיום מצוה בהנחתן אף בלא מחשבה, וזהו גם כן מצוה גדולה, אבל להיות נשמר מן החטא, ולהיות בחזקת שלא יחטא, צריך כוונה כנ"ל" ("מצווה ועושה" - תפילין, עמ' קפז. אך עיין בטור חאו"ח סי' כ"ה. ובב"ח שם: סי' ח', ס"ק ז'. סי' תרכ"ה, ס"ק א'. וב"ארצות החיים" - "המאיר לארץ" - סי' ח', סע' ח', ס"ק ל"ח. ובכה"ח סי' כ"ה סע' ה', ס"ק כ"ט. וב"ילקוט יוסף" ח"ג - סי' כ"ה, סע' מ"ד, עמ' פב - פג. וסע' כ"א, עמ' מז - מט. וסע' ד', עמ' כ - כא.  ובספר "תפילין במדרשי חז"ל ובמשנת חכמי הדורות" פ"ד ופכ"ב. "וב"הלכה ברורה" ח"ב - סי' כ"ה, סע' ה', ס"ק כ'. וב"שער הציון" שם, ס"ק ע"ב - ע"ה. ובשו"ע חאו"ח סי' ח', סע' ח'. ובמשנ"ב שם, ס"ק י"ט. וב"ילקוט יוסף" ח"ב - סי' ח', סע' ז' - י', עמ' כה - לב).


 


תפילין של שור וחמור

"לבינוניים - ציצית ותפילין אינון (הם) כשור לעול וכחמור למשאוי. ובשבת (שאין מניחין תפילין) איתמר בהון (נאמר בבינוניים): 'למען ינוח שורך וחמורך' (שמות כ"ג, י"ב) ..." ("תיקוני זוהר" - תיקון י', דף כו/א).

               "פירוש: כיון שעושים הסח הדעת מהם, ולובשים אותם מצות אנשים מלומדה.

               שאין אומרים קודם: 'לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה', לפרש בפיהם שהם עושים מצוות אלו לקיים מצות הבורא יתברך, ואין מברכין עליהם: 'אשר קידשנו במצוותיו וציונו' בכוונת הלב, שאין יודעים מה מוציאים בפיהם.

               לכן ידמו כשור שנותנים עליו עול, ואין לו לב לדעת מה שמו עליו. וכמו החמור שנותנים עליו משאוי, ואין לו לב לדעת מה נותנים עליו, אלא נושא המשא עליו והולך בו ממקום למקום, כפי ההרגל שלו, ואינו מרגיש הפעולה הנעשית מהשמת המשאוי עליו.

               ובשבת אין מתענגים ונחים לשם מצוה, אלא נחים להנאת גופם, כמנוחת שור וחמור, אשר מנוחתם מנוחה גופנית ולא נפשית" ("בניהו").

 

"'כי שם ה' נקרא עליך' ... - אלו תפילין שבראש"

מספרים על הגר"א [שם. וכעין זה, מספרים על ה"שאגת אריה" ועל בעל ה"תניא" (עיין ב"מסכת החיים" - תפילין פ"ג, עמ' קצט - רב)]: "שפעם אחת לן לינת לילה בבית מלון, ויהי בבוקר עמד בעל המלון להתפלל שחרית והניח תפילין כדת, וגם הגאון ז"ל עמד להתפלל בחדר שלו והניח תפילין. והנה פתאום בא איש איכר בליעל והתחיל להכות את בעל המלון מכות רצח, ויזעק זעקה גדולה ומרה. ויהי כאשר שמע הגאון ז"ל את צעקת בעל המלון, ויפתח הגאון את דלת החדר, ויהי כאשר ראה הבליעל הזה את הגאון ז"ל, נפחד מאד ויפול מלוא קומתו ארצה ויתעלף. אחר כך שאל בעל המלון להגאון, מדוע נרעד הבליעל מפניו, ויאמר לו הגאון, משום שראה את התפילין שעל ראשי. תמה בעל המלון, הן גם אני התפללתי בתפילין על ראשי, ומדוע בכל זאת היכני.

               השיב לו הגאון, אתה נושא את התפילין על ראשך ואני בתוך ראשי. כלומר, אתה נושא התפילין ללא כוונה, וללא מחשבה לשעבד עצמך לעבודת הבורא, כאשר מצות תפילין נועדה לעורר האדם להיות עבד נאמן. והכתוב אומר 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך', ודרשו חז"ל: 'אלו תפילין שבראש' (דיקדקו לומר 'שבראש' ולא 'על הראש').  היינו שאם על ידי התפילין יהיה נקרא שם ה' עליך, אז 'ויראו ממך'".



יום שישי, 10 במאי 2013

דבר תורה לפרשת במדבר



ספר במדבר - ספר הדרך

ליקט וערך, מתוך שיחות הרב צבי יהודה - במדבר: אליהו ממן.

 

תוכן:


1. בית ודרך

2. "במדבר" - ספר הדרך

3. סכנות הדרך וסיבוכיה

 

4. המשכן - אִתנו בדרך

5. הקב"ה - אִתנו בדרך

6. "ויהי בנסֹע הארֹן" - חומש מיוחד


1. בית ודרך

"בעולם-הזה נמצא האדם בשני סוגי מצבים: בבית ובדרך. כאשר הוא יושב בבית הוא מוגן, לעומת הִמצאותו בדרך, הכרוכה בסכנות. אבל כך היא העובדה בסדר מציאותו של האדם הפרטי-היחידי וכן של האדם הכללי, הכלל  ישראלי.

               וההדרכה האלוהית מקיפה וכוללת את האדם בכל מצביו[1]: האדם הבריא והאדם החולה, וכן האדם בבית והאדם בדרך. "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך"[2]. יש מציאות של קביעות: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[3]. השכינה קבועה בתוכֵנו, בסדר חיינו, בבית-מקדש, בבית שעניינו קביעות האחיזה בקרקע. ועם זאת, בחיי האדם הפרטי ובחיי האדם הכללי ישנם מצבים של נדידה ושל הליכה בדרך. כך הוא סדר המציאות. ישנו צורך כזה."[4]

               "המציאות של דרך היא חלק וצד אחד של חיי האדם. האדם נמצא או "בשכבך", "בקומך", "בשבתך בביתך", או "בלכתך בדרך"[5]. אלה הם שני הצדדים של עובדת החיים. זה דבר פשוט מאוד, ועם זה יש מקום להבחין ביניהם, "לא ראי זה כראי זה". כשהאדם נמצא בביתו, במשפחתו או בבי רבנן[6], הוא מוגן ומשומר, שקט ושלו, מוקף קירות וקבוע בסדר חיים רגיל. לעומת זאת, בדרכים יש סכנות, "הדרכים בחזקת סכנה"[7]. היוצא מחוץ למקום ישוב צריך לומר תפילת הדרך[8] וברכת הגומל[9]. בסדר חיי האדם, יש גם מצבים של סיבוכים. הם מהווים כמחצית מחיי האדם - אם בדיוק חצי, אם פחות מזה. מצבים אלה גם הם שייכים למהלך חיי האדם, בין של האדם היחידי בין של האדם הצבורי. הוא אינו יכול להיות תמיד קבוע בבית.

               סדר דבר ד' מקיף אותנו ומאיר את נתיבותינו בכל המצבים. "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ... בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ..."[10]. רבונו-של-עולם אינו עוזב אותנו בדרך."[11]

 

2. "במדבר" - ספר הדרך

"לספר במדבר יש עניין מיוחד בתוך חמישה חומשי תורה"[12] - "מהלך המעבר שלנו ממצרים לירושלים דרך המדבר"[13]. "חומש במדבר, חומש הדרך, חלק מיוחד של תורה מן השמים שנמשך אלינו בלכתנו בדרך"[14]. "נפגשים "במדבר הגדֹל והנורא, נחש שרף ועקרב, וצמאון אשר אין מים"[15]. יש בו כל מיני פגעים רוחניים ומעשיים ... אבל מוכרחים לעבור דרך המדבר כדי להגיע ממצרים לירושלים. צריך לראות בעיניים פקוחות שאנו נמצאים עכשיו בחלק החיים הזה שהינו כל-כך מסובך, אבל מוכרחים לעבור דרך הסיבוכים הנוראים והאיומים, ודבר ד' מנחה אותנו"[16]. "אין התורה מתחמקת ואין היא מתעלמת מזה. אין הקדוש-ברוך-הוא עוזב אותנו לא בבית ... ולא בדרך. ספר במדבר הוא החלק המיוחד של תורה אשר עניינו השראת השכינה של המשך דבר ד' המנחה והמדריך אותנו והמופיע בתוכֵנו בדרך.

               התורה מקפת את כל המציאות, את כל חיי האדם, ומתוך הקביעות היסודית היא מאירה לנו ומורה לנו את הדרך."[17]

 

3. סכנות הדרך וסיבוכיה

"בדרך אנו נפגשים עם כל מיני סיבוכים, כל מיני צרות וכל מיני נסיונות. "עשרה נסיונות ניסו אבותיכם את המקום ברוך הוא במדבר"[18], נסיונות ובזיונות.

               ועם-כל-זה יש חיוב והכרח ללכת בדרך. בטבע המציאות יש איזו מידה של הליכה בדרך שאין להתחמק ממנה.

               כך אנו מוצאים בדברי התורה שבספר דברים: "אחד עשר יום מחֹרב"[19]. לכתחילה יש צורך באחד עשר יום כדי להגיע ממעמד הר סיני לכאן, לירושלים. אחד עשר יום אלה אמנם הפכו לארבעים שנה[20]. אך ימים אלו גם הם דרך, והם דרך המדבר, דרך מקום נורא ואיום - הוא "המדבר הגדֹל והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים"[21].

ולכן, בדרך צריך להתפלל תפילת הדרך[22] וברכת הגומל[23], בגלל הסכנה, כי "כל הדרכים בחזקת סכנה"[24]."[25]

               "התפילה והברכה הן השייכוּת לריבונו-של-עולם - גם בתוך המצבים המטולטלים והמבולבלים. אמנם נמצאים מחוץ לקביעות אבל לא בניתוק מאותה שייכוּת, אלא קשורים ודבקים בה. כך אצל הפרט, וכך אצל הכלל. לכן ישנו חומש מיוחד שעניינו ההנהגה האלוהית של כלל-ישראל בדרך. וחלק זה של החיים משלים את כל ערך החיים. "אחת דבר אלהים, שתים זו שמענו"[26]. חלק הדרך משכלל את חלק הקביעות"[27]. "צריך להבין שהדרך אינה חס ושלום רִשעות מצד רבונו-של-עולם, אלא שכלול של בית ישראל. כלל-ישראל נבנה ומשתכלל בדרך על-ידי הפגישה בדברים הנוראים והאיומים שבדרך. הדרך היא שכלול השראת השכינה בתוכֵנו."[28]

               "וכאמור, אין להמלט מעובדה זו. יש צורך לעבור דרך ה"מדבר הגדֹל והנורא"[29] - נורא במובן הגופני וגם במובן הרוחני."[30]

 

4. המשכן - אִתנו בדרך

"יש צורך ששישים ריבוא מישראל יעברו במשך אחד עשר יום דרך הסכנות המדבריוֹת מכל הסוגים ודרך כל מיני התנגשויות. וכשהם יוצאים לדרך, גם המשכן שנקרא מקדש הולך אִתם[31]. השכינה שוכנת בתוכם.

               המשכן עם כל הארכיטקטורה שלו - עמודיו, אדניו ויריעותיו - ועם כל כליו, מיטלטל אִתנו. השולחן והמנורה, אשר מהם נובעים הלחם והאור לכל העולם, שהם שרשי הכלכלה והתרבות[32], נמצאים אִתנו. ובפנים - הארון, שבו שני לוחות הברית והתורה, שהם המקור הנשמתי לכל, ממקור אלוהים חיים. כל המשכן מיטלטל ממציאותו היסודית של קביעות."[33]

 

5. הקדוש-ברוך-הוא - אִתנו בדרך

"אנו נפגשים עם מסעות[34]. אנו נוסעים, אבל לא רק אנחנו אלא גם רבונו-של-עולם נוסע אִתנו. השכינה אִתנו, כדברי חז"ל על הפסוק "איש נודד ממקומו"[35] - איש זה הקדוש-ברוך-הוא[36]. הקדוש-ברוך-הוא נודד במשך זמן מסויים ונמצא בדרך. נורא ואיום!"[37] "רבונו-של-עולם בדרך! "שכינתא בגלותא"[38]"[39]

"'ויהי בנסֹע הארֹן"[40], הארון שנקרא ד'[41] נמצא בנדודים! הארון אשר מציאותו היסודית היא הקביעות - נודד."[42]

               "ישנו מצב שמיימי מיוחד שבו הארון שנקרא ד' לא נמצא בבית ד', אלא מיטלטל עִמנו בגלויותינו. "עִמו אנכי בצרה"[43] - יוצר האדם נמצא איתו בצרותיו. "לא עזב ד' את הארץ"[44] ואת ההיסטוריה. פרשה זו מתאימה במיוחד לספר של  דבר ד' לעם ישראל בנדודיו."[45]

 

6. "ויהי בנסֹע הארֹן" - חומש מיוחד

"עובדה זו הינה כל כך חמוּרה וחשובה עד כדי כך ששני הפסוקים האלה"[46] - ""ויהי בנסֹע"[47], "ובנחֹה יאמר"[48] מהווים כביכול ספר מיוחד. בספר התורה יש סימן מיוחד של נו"ן הפוכה, לפני הפסוקים ואחריהם"[49] - "נו"ן זו, עניינה נפילה, כנו"ן שנשמטה מ"אשרי"[50], נפילה כביכול של השכינה הנודדת אִתנו, "איש נודד ממקומו"[51] - איש, זה הקדוש-ברוך-הוא[52]. אמנם נו"ן זו הפוכה היא, כי מבחינה אמיתית פנימית, אין נפילה."[53] - "להורות לנו שגם כאן ישנו חומש מיוחד בתורה, כדברי חז"ל[54]. אנחנו יודעים שיש חמישה חומשי תורה, אבל על-פי העובדה הזאת, יוצא שיש שבעה חומשי תורה[55], מפני שספר במדבר מחולק לשלושה חלקים: חלק לפני "ויהי בנסֹע", פרשה מיוחדת זו של  "ויהי בנסֹע הארֹן", וחלק אחרי "ויהי בנסֹע".

"ויהי בנסֹע הארֹן" פירושו - ויהי בנסוע ד'! נורא ואיום! שהרי נאמר "ויהי בנסֹע הארֹן,ויאמר משה: קומה ד'", וכן, "ובנחֹה יאמר: שובה ד'". כי דבר ד' בורא העולם מתגלה במציאות של "רבבות אלפי ישראל"[56], במציאות של כלל-ישראל.

עם ישראל צריך לעבור אחד עשר יום במדבר בתוך סכנות הדרך. כך הוא ההכרח. והעיקר, ארון ד' נמצא בתוכֵנו. הארון, והמשכן וכל כליו מיטלטלים ונודדים אִתנו, כפי העלות או האריך הענן. ישנם חילופי מצבים של נדידה, חניה, נדידה וחניה. "על פי ד' יסעו בני ישראל ועל פי ד' יחנו"[57].

זהו התוכן העיקרי של פרשתנו: מצב מיוחד של נדידה וטלטול של האדם הצבורי הכלל-ישראלי, ושל הארון, הנשמה, ארון ברית ד' אשר בתוכם."[58]

 

 



[1]  "כמו שהתורה היא סדר האדם, כך התורה היא סדר של העולם עד שהתורה היא סדר הכל ... שאין התורה רק סדר המציאות בכללו", "אם יש לאדם חולה בגופו, שכל אשר הוא חולה הוא יוצא מן הסדר, יעסוק בתורה שהיא סדר העולם", "התורה שהיא סדר העולם היא מחזרת את הגוף ... אל סדר שלו" נתיבות עולם, נתיב התורה, פרק א.

[2]  דברים ו ז.

[3]  שמות כה ח. "מקדש - בית קדושה" רש"י.

[4]  שיחות הרב צבי יהודה, במדבר, עמ' 13.

[5]  דברים ו ז.

[6]  ברכות יז א. ועוד.

[7]  ירושלמי ברכות ד ד. רא"ש, ברכות ט ג.

[8]  ברכות כט ב.

[9]  ברכות נד ב.

[10]  דברים ו ו-ז.

[11]  שיחות הרב צבי יהודה, במדבר, עמ' 54-53.

[12]  שיחות הרב צבי יהודה, במדבר, עמ' 13.

[13]  שיחות הרב צבי יהודה, במדבר, עמ' 54-53.

[14]  שיחות הרב צבי יהודה, במדבר, עמ' 14-13.

[15]  דברים ח טו.

[16]  שיחות הרב צבי יהודה, במדבר, עמ' 54-53.

[17]  שיחות הרב צבי יהודה, במדבר, עמ' 14-13.

[18]  "... שנאמר (במדבר יד כב) 'וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי" אבות ה ד. "ניסו ... המקום" - והעיר רבינו: "שמא ע"ש הסבלנות כמקומו של עולם וסבלו".

[19]  דברים א ב.

[20]  במדבר יד לד.

[21]  דברים ח טו.

[22]  ברכות כט ב. "כל הסתערות כֹחות והתחדשות מצב תוכל להביא הריסה לכֹחותיו המוסריים של האדם, וצריך הוא אז לשמור ביותר את מוסרו, שקנה לו בעמלו, בדעת וכשרון. על כן חובה מיוחדת היא להשמר מכעסנות, אפילו במקום המותר, שלא תחטא מתוך התרגשות, המביאה לאיבוד ציורי המוסר. וכן ההשתכרות ... ויותר מזה כל מצב חדש צריך שמירה, שעכ"פ מביא הוא ציורים חדשים והרגשות חדשות ... וכשאתה יוצא לדרך תכין עצמך לקראת ההתרגשות של השתנות הציורים והתחדשותם על ידה, והִמלך בקונך וצא, להמשיך עליך ציורי היראה ואהבת ד', בקביעת המוסר וטוב המדות הטהורות, גם במצב הנדידה של הדרך. וזאת היא עיקר יסוד תפילת הדרך, שעמה תבא השמירה המעולה, - כי ד' ישמור את יראיו" עולת ראיה א, עמ' תא-תב. עיו איה א, ברכות, ד נג, עמ' 125.    

[23]  ברכות נד ב. "ההודאה הבאה אחרי שטעם האדם טעם המרירות של סִלוק הסדר הטבעי האלהי הישר, ויחוש איך שראוי לו לשמֹח בחיים במתת חלקו כברכת ד' עליו, תתחלק לשתי מערכות: האחת, הודאה מלשון 'וידוי', שיכיר עצמו כחייב על העדר קורת רוחו ושמחתו בגורלו, שהיה לו עד שבאו ימי הרעה, שבהם לא ידעה נפשו שבעה ... ועוד תהיה טובתם כפולה כי עתה ידעו איך לשמֹח בגורלם, עתה יכיר כי הוא ית' גמלו מעודו כל טוב ..." עולת ראיה א, עמ' שיב-שיג. עין איה ב, ברכות, ט טז, עמ' 253. 

[24]  ירושלמי ברכות ד ד. רא"ש, ברכות ט ג. "שהדרכים הם בחזקת סכנה ... דבר כמו זה הוא נבדל מן עיקר העולם ... לפיכך שולטים שם הפגעים אשר הם מתנגדים אל העולם ... לפיכך אמר ההולך בדרך וכו' יעסוק בתורה, כי התורה סדר שמירת העולם" נתיבות עולם, נתיב התורה, פרק א, עמ' ד.

[25]  שיחות הרב צבי יהודה, במדבר, עמ' 14.

[26]  על-פי תהילים סב יב. "זכור ושמור בדיבור אחד ... מאי שאי אפשר לאדם לומר כן שנאמר 'אחת דבר אלהים, שתים זו שמענו'" מכילתא מסכת דבחדש פ' ז. וכן רב נסים גאון, שבת קלג ב. רש"י, שמות כ ח.

[27]  שיחות הרב צבי יהודה, במדבר, עמ' 80.

[28]  שיחות הרב צבי יהודה, במדבר, עמ' 190.

[29]  דברים ח טו.

[30]  שיחות הרב צבי יהודה, במדבר, עמ' 80.

[31]  "אשכחן מקדש דאיקרי משכן ומשכן דאיקרי מקדש" עירובין ב א. בפירוש הרמב"ן (שמות טו יג) כתוב: "... ונוה קדשך, הוא בית המקדש ...", והעיר רבינו: "שהוא נמשך מן המשכן, שמופיע בענן, ונאמר ועשו לי מקדש, לצווי סדור המשכן ואה"מ [=ואוהל מועד], ובריש עירובין אשכחן מקדש דאיקרי משכן ומשכן דאיקרי מקדש".

[32]  "המנורה ... להדבק בה אור החכמה והדעת, והשולחן להדבק בו הטובות הגופיות, כמו שאמרו רבותינו - הרוצה להתחכם, ידרים, והרוצה להתעשר - יצפין. וכל אלה עבודות לארון ולכרובים אשר הם במדרגת הלב" כוזרי ב כו. "ועל דרך הפשט בבית ד' בלחם אשר עליו להיות שורש דבר שתחול הברכה בו ... ועל כן נקרא שלחן, שהקב"ה שולח ברכתו בלחם שעליו, ומשם הברכה משתלח בכל המזונות, ויבא שובע לכל העולם ..." רבינו בחיי, שמות כה כג.

[33]  שיחות הרב צבי יהודה, במדבר, עמ' 15-14.

[34]  "אלה מסעי בני ישראל ..." במדבר לג א.

[35]  "כצפור נודדת מן קנה, כן איש נודד ממקומו" משלי כז ח.

[36]  "כן איש דאיתמר ביה, 'ד' איש מלחמה' (שמות טו ג), נודד ממקומו, דאיהו נע ונד מאתריה" זוהר ג כי תצא רעח א.

[37]  שיחות הרב צבי יהודה, במדבר, עמ' 15.

[38]  זוהר ב שמות ב ב. ועיין מגילה כט א. ירושלמי תענית א א. מכילתא מסכת דפסחא פ' יד. "בכל מקום שגלו ישראל, וכל זמן שהם מתקיימים בגלות, שכינה נמצאת אתם, וממשיכה אף היא את הופעתה הארעית, 'כצפור נודדת מקנה' ..." רבינו, לנתיבות ישראל א', עמ' סא. "... הנה מתארים מציאת השגחתו ית' אתנו בשני תארים: השראת השכינה, שכינה עמהם. ויש ביניהם הבדל גדול. כי יש לנו עִמו ית' שני מיני התקרבות: גלויה ומסותרת. הגלויה בזמן שאנחנו עושין רצונו של מקום ואהבתו עלינו מתהלך בקרב מחנינו ... והמסותרת בזמן שאין אנו עושין רצונו של מקום ועם כל זה לא זז מחבב אותנו, ואף גם בהיותינו בארצות פזורינו ידו נטויה עלינו ... הראשונה כינוה חז"ל השראת השכינה, והשניה שכינה עמהם ... כינו השראת השכינה לגילוי הנבואה, אולם המסותרת כינוה בשם שכינה עמהם. אמרו ז"ל (מגילה כט א) ... שבכל מקום שגלו שכינה עמהם ... והנה בעניין הראשון בלי ספק כי מדרגות מדרגות יש בקרבת אלהים וחול שפע גילוי שכינתו ית' לפי מספר השרידים הנושאים יקרת זה העניין ויש הבדל בין רב למעט, אולם בעניין השני שהשגחתו בהסתר פנים רק שלא לכלותם אין נ"מ בין נושאי ההנהגה מיעוטם ורבויים ... הנה לא תופר ברית שמירתו אותם" תולדות יהושע (לרב יהושע העליר) אבות ג ו. "... והוא כמו עצם לוז שנשאר באדם אחר מותו שהוא יהי' יסוד לבנין האדם בתחה"מ. והוא רמז לכלל ישראל שלא יכלה ממנו שארית הפליטה ... והנה בכל דבר יש חומר וצורה ... והנה בצאת רוח האדם ממנו יפסד חומרו, אבל מ"מ כ"ז [=מכל-מקום כל זמן] שגוף המת קיים נשאר בו חלק מהנפש ... וכל מה שיכלה הגוף מתרחק הנפש. אבל מ"מ כיון שלבסוף מוכרח להשאר בו עצם לוז, ע"כ מוכרח להשאר בו בחומרו גם קצת מהנפש ... אשר מזה יחזור ויצמח התחדשות הגוף עם הנפש ביתר שאת מקודם, כן עניננו עם הקדוש ... ועניין גלות השכינה, והוא כעניין גלות הנפש לקבר המקיים השורש. וכמ"ש ונפשו עליו תאבל (איוב יד כב) על אשר אין לאל ידה להציל מרימה שקשה למת, כמ"ש אך בשרו עליו יכאב (שם), אך עכ"פ היא מגינה שלא יכלה לגמרי. כן עניין השכינה כמ"ש ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים כו' כי אני ד' אלקיהם (ויקרא כו מד), שהוא השורש. וז"ש (יחזקאל לז יא-יג) הנה אומרי' יבשו עצמותינו וכו' הנה אני פותח את קברותיכם כו' וידעתם כי אני ד'. וכמ"ש בלה בשרי וכו', במחשכים הושיבני כמתי עולם כו', ואומר אבד נצחי כו', חלקי ד' אמרה נפשי כו', חדשים לבקרים רבה אמונתך (איכה ג). ואמרו במדרש ממה שאתה מחדשינו בבוקרן של מלכיות אנו יודעים שרבה אמונתך לגאלנו ..." אמונה והשגחה, סע' יב, מתורת הגר"א, מלוקט וערוך בידי הרב שמואל מאלצאן. באוצר הגאונים למסכת חגיגה (יג ב, עמ' 21, חלק התשובות) כתוב: "... וודאי הדבר עדינו כאשר אמרתם כי יש ספרים ושמות ... שהרואה אותם מתפחד מהם, וכך היו קדמונינו וגם אנחנו כן שאיו אנו מגיעים אליהם אלא בטהרה וברתת ובזיע ... וכל זה בעבור קדושת השם וקדושת השכינות והמלאכים ...", והעיר רבינו: "מדרגות השכינה וגילוייה, וכמו שכינתא עילאה ותתאה בזוהר". בזוהר (ג פינחס רמב א) כתוב: "... בגין דא אוקמוה מארי מתניתין, תפלת ערבית רשות, דאף על גב דבגלותא דדומה ללילה ... ושכינתא נחתת בגלותא עם ישראל, איהו ברשו דבעלה אשתכחת ..." (תרגום: משום זה העמידו בעלי המשנה, תפילת ערבית רשות שאף-על-פי שבגלות הדומה ללילה ... והשכינה יורדת לגלות עם ישראל, היא נמצאת ברשות בעלה), והעיר רבינו: "ע"ל [=עיין לעיל] בראשית כג: 'דאיהו רשות בפני עצמה בלא בעלה', והוא מצד ההתיחדות המפורטת של העצמיות הנפשית וטהרת מעמקיה, ואמנם היא עצמה מבחינת מקומה והחלטיות עליוניותה ג"כ ברשו דבעלה אשתכחת, ולפיכך בשלמות מקוריותה תופסת יחד את שני הצדדים, ובהמשך מעינות ישעה ושפעה מגלה את אמתת חירותה ותקף כחה מתוכם, בשני המובנים של רשות, שבחופש ושבמקום, ובכפילות מובנם האחדותית לגבי בעלה, 'דהות רשו בפני עצמה ולא עם אינון דקבעין לה  חובה וכו' לעיל רכו. וכעניינו של ר' אליעזר שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו ואמר דברים שלא שמעתן אזן מעולם; ובתיקו"ז חמישאה ובתיקונים מז"ח ד"ה עשיראה בתפלה, בהתפרשות חלוקי הצדדים האלה לעניין ערכם הכללי הישראלי". ובבראשית שם העיר רבינו: "ע' פנחס רכו. רמב. תיקון ה', ושם כא דס"ג: בהגר"א ד"ה ואיהי רשות". ובביאור הגר"א שם כתוב: "ואיהי רשות כו'. דרשות הוא לשון מל' [=מלשון] אל תתודע לרשות בלתי בעלה ותפלת ערבית רשות ...", והעיר רבינו: "כן לעיל תי' חמישי". ב"שפת אמת" (וישב תר"מ ד"ה בפסוק  עמ' 167) כתוב: "... עכ"ז יש הארות מסותרות גם בגלות לבני ישראל שע"ז אמרו נחלה בלי מצרים אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת כו'", והעיר רבינו: "ע' תוס' סוטה לח: ד"ה מחיצה, שההארה מלמעלה אינה מופסקת אע"פ שבהתכונות שמלמטה מפסקת". על דברי פלוני שכתב: " עכשיו ... שכינת-תורתנו הולכת ומסתלקת מאִתנו ואין בת-קולה נשמעת לא רק בבתי מדרשות של 'ירושלים דליטה' אלא גם בירושלים האמיתית, הממשית, בירושלים שלנו ...", העיר רבינו: "הולכת וחוזרת - עם קיבוץ גליותינו ושיבת שבותנו ובנין ארצנו ותוקף שליטתנו בה בע"ה". על דברי פלוני שכתב: "... ומעולם לא זזה שכינה מכותל ההיכל לפני הוא מקום הקודש והמקדש אשר בנוי לתלפיות בקרב לב כל עדת ישראל ...", העיר רבינו: "ע' שו"ת רדב"ז [ח"ב] סי' תרמ"ח ["שאלת ממני אודיעך דעתי במי שאנסוהו ליכנס לב"ה לעשות איזו מלאכה והגיע זמן תפלה ונמצא עומד בין כותל מערבי ובית קדש הקדשים כיון שאמרו ז"ל לא זזה שכינה מכותל מערבי, ומקום בית קדש הקדשים אין שם שכינה לאי זה צד יהפוך פניו: תשובה: דרוש וקבל שכר יש בתשובה זו, מ"מ דעתי הוא שיהפוך פניו אל קדש הקדשים ככל שאר המתפללים, כי אע"פ שאמרו לא זזה שכינה מכותל מערבי ראש הכותל גבוה כמה אמות נמצא שהיא חולקת רשות לעצמה, ואע"פ שיהיו אחוריו אל הכותל לית לן בה ומקום בית קדש הקדשים אפילו בחרבנו בקדושתו הוא עומד. ותו דהא אמרינן נמי שכינה בכל מקום. ותו דלא אוכל לצייר שתהיה השכינה מצויה בזמן הזה בכותל מערבי בין טומאת העכו"ם. ומה שארז"ל לא זזה שכינה מכותל מערבי דומה למה שאמרו שכינה במערב, רוצה לומר במערבו של עולם וצד מערב נקרא כותל מערבי. ומה שאמרו ז"ל לפיכך לא חרב כותל מערבי כדאיתא במדרש שיר השירים על פסוק 'הנה זה עומד אחר כתלנו', לפי שכותלי בית המקדש מכוון כנגד עולם העליון וכותל מערבי מכוון כנגד השכינה ולכן לא חרב עד היום הזה. תדע שגם בזמן שב"ה קיים השכינה במערב היתה ואפ"ה מי שהיה עומד בבית החליפות אחורי קדש הקדשים בי"א אמה שבין כותל מערבי לאחורי קדש הקדשים היה צריך להפוך פניו אל קדש הקדשים ואחוריו אל כותל מערבי, השתא נמי לא שנא ויתפלל לצד שמתפללים כל ישראל כיון שהוא גבוה הרבה אין לחוש ואפי' בזמן הזה שהבית ביד עכו"ם]".    

[39]  שיחות הרב צבי יהודה, במדבר, עמ' 96-95.

[40]  במדבר י לה.

[41]  "ויש שיקראו הארון, ד', כמו שהיו אומרים: קומה ד', ושובה ד' בנחֹה" כוזרי ד ג. ["כי אורייתא וקודשא-בריך-הוא חד הוא" אדיר במרום. נפש החיים ד יא. "ג' דרגין אינון, מתקשרין דא בדא, קב"ה אורייתא וישראל" זוהר ג אחרי מות עג א. ועיין שיחת רבינו מס' 40 קשר היחיד והכלל בישראל סע' 1 (שיחות הרב צבי יהודה, במדבר, עמ' 82)].    

[42]  שיחות הרב צבי יהודה, במדבר, עמ' 15.

[43]  תהילים צא טו. ועיין עולת ראיה ב, עמ' עח.

[44]  על-פי יחזקאל ח יב. ט ט.

[45]  שיחות הרב צבי יהודה, במדבר, עמ' 97-96.

[46]  שיחות הרב צבי יהודה, במדבר, עמ' 96.

[47]  במדבר י לה.

[48]  במדבר י לו.

[49]  שיחות הרב צבי יהודה, במדבר, עמ' 16-15.

[50]  "מפני מה לא נאמר נו"ן [=פסוק המתחיל באות נו"ן] באשרי? מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל" ברכות ד ב. "... הנפילה היא נפילה כזאת, שמצדה היא בלי קימה ח"ו, רק כשתבא קימה מכח עליון שאינו בכח הנפילה כלל. על כן לרמז כי מצד הנפילה שבעולם הזה אין מקום כלל לשלמות זו מצד הכח האלהי, לא נאמר נו"ן ב'אשרי', שיש בו הכנת השלמות של העתיד, להורות שמצד הנפילה אי אפשר כלל שתושג תכלית השלמות הנרצית בעניין 'אשרי', כי אם מצד כח נשגב עליון שהוא כח הגאולה הבא ממקום אחר שלמעלה ממנו ..." עולת ראיה א, עמ' רכד. עין איה א, ברכות, א כב, עמ' 12. ועיין נצח ישראל, פרק יג, עמ' עח-פא.

[51]  "כצפור נודדת מן קנה, כן איש נודד ממקומו" משלי כז ח.

[52]  "כן איש דאיתמר ביה (שמות טו ג) 'ד' איש מלחמה' נודד ממקומו, דאיהו נע ונד מאתריה" זוהר ג כי תצא רעח א. "בכל מקום שגלו ישראל, וכל זמן שהם מתקיימים בגלות, שכינה נמצאת אתם, וממשיכה אף היא את הופעתה הארעית, 'כצפור נודדת מקנה' ..." רבינו, לנתיבות ישראל א', עמ' סא. 

[53]  שיחות הרב צבי יהודה, במדבר, עמ' 83-82.

[54]  "פרשה זו עשה לה הקב"ה סימניות מלמעלה ולמטה ... מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו" שבת קטו ב-קטז א. "... והעליות שהמעלות עולות עד שיתדבקו ישראל, ועל ידם כל העולם, באורו של משיח, ע"י אורה של תורה, הוא האור הזורח בפרשת "ויהי בנסֹע הארֹן" שנכתב באמצע, בין פורענות לפורענות (שבת קטז א), אורו של משיח שאינו מתיירא מחוצפא, לא מעזיבת התורה ובריחה מבית הספר דבפסוק 'ויסעו מהר ד'' (במדבר י לג), ולא מהתאוננות והשפלה עד לכדי התאוות תאוה ותביעת בשר ..." שמונה קבצים, קובץ ח, סע' קנז, כרך ג, עמ' רצד. הגדה של פסח, עם פירושי הרב ר' אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, עמ' רעה.  

[55]  "'חצבה עמודיה שבעה' (משלי ט א) - אלו שבעה ספרי תורה" שבת קטז א. "דפרשה זו ספר לעצמו, נמצא שלמעלה ספר לעצמו ושלמטה ספר לעצמו, הואיל וזה מקומה, נמצא ספר וידבר נחלק לג' ספרים" רש"י.

[56]  במדבר י לו.

[57]  במדבר ט יח.

[58]  שיחות הרב צבי יהודה, במדבר, עמ' 16-15.