יום שבת, 28 בספטמבר 2013

דברי תורה לפרשת נח. שבת שלום וחודש טוב!

קונטרס

"כצאת השמש בגבורתו"

בעניין

"הדרך הטובה - דרך הצדיקים"

ש"כל מי ששומע קללתו ושותק נקרא חסיד" -

"ששומע חרפתו ובידו לנקום נקם, ומעביר על מידותיו'"

ש"שם חסיד מורה שצריך לסבול בושת כדי לקיים התורה,

ולא ישגיח בלצים.

כי החסידים האמיתיים הם 'נעלבים ואינם עולבים'"

ועליהם נאמר: "ישראל אשר בך אתפאר"

 


"עיקר תולדותיהם של צדיקים -

מעשים טובים"

"אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את הא-לוהים התהלך נח" (בראשית ו', ט'). ופירש רש"י זת"ע (שם): "... לימדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים - מעשים טובים".

               וכתב בספר "זאת ליעקב" (בראשית) על-פי מה שאמר הגר"ש זצללה"ה ראש ישיבת פוניביז' בשם מרן הגאב"ד מפוניבז' זצללה"ה ששנינו (מקוואות פ"ט, מ"ו): "(רבב) עַל הַבְּגָדִים, מִצַּד אֶחָד, אֵינוֹ חוֹצֵץ. מִשְּׁנֵי צְדָדִין, חוֹצֵץ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אַף מִצַד אֶחָד. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שֶׁל בַּנָּאִים, מִצַּד אֶחָד. וְשֶׁל בּוּר, מִשְּׁנֵי צְדָדִין". ועיין במסכת שבת (קיד.): "מאי בנאין? ... אלו תלמידי חכמים שעוסקים בבניינו של עולם כל ימיהם", והיינו משום שתלמידי חכמים מקפידים על לבושיהם אפילו מצד אחד, ולפיכך הוי חציצה. והנה עמדו מפני מה לא נזכר תואר זה של בנאי רק במשנה זו ולא במקום אחר, וגם עצם הדבר שהתנא כשבא לומר שבגד של תלמידי חכמים הוי רבב חציצה אפילו מצד אחד, לא אמר בגד של תלמיד חכם אלא "בגד של בנאי", בגדר שזה שמו בעצם של תלמיד חכם - "בנאי", העוסק בבניינו של עולם כל ימיו, ראוי להתבוננות.

               אכן הביאור הוא שכאן הלא מבואר שתלמיד חכם מקפיד שלא ימצא רבב על בגדו, כדבריהם ז"ל בגמרא (שם): "כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו - חייב מיתה, שנאמר: 'כָּל מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ הֲבוּ מוות', אל תקרי מְשַׂנְאַי, אלא משניאי", ופירש"י (שם ד"ה חייב מיתה): "שצריך להיות חשוב והגון לכבוד תורתו", (שם ד"ה משניאי): "שממאסין עצמן בעיני הבריות, והבריות אומרים: אוי להם ללומדי התורה שהם מאוסים ומגונים, נמצא זה משניא את התורה", ויסוד העניין הוא משום שתלמיד חכם בנאי הוא העוסק בבניינו של עולם כל ימיו, זוהי מהותו וזהו תפקידו, וכתם ורבב הנמצא בבגדו מהוה סתירה ומניעה לתפקידו לעסוק בבניינו של עולם, שהרי מהו בניינו של עולם, להרבות כבוד שמיים וקידוש שם שמיים בעולם ולהאהיב שם שמיים ואת התורה על הבריות, יצירת כבוד שמיים זהו בניינו של עולם, ש"כָּל מַה שֶּׁבָּרָא הקב"ה בָּעוֹלָמוֹ, לֹא בְרָאוֹ אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו' ..." (אבות פ"ו, מי"ב), וגם אשר ממנו ילמדו וכן יעשו, לעסוק בתורה וללכת בדרך טובים, ולפיכך כל דבר העשוי למעט חס ושלום בכבוד שמיים מהוה סתירה לעצם מהותו ותפקידו של תלמיד חכם, ועל כן נזכר כאן בהלכה זו השם בנאי כתואר לתלמיד חכם. עכ"ד.

               וכן אמרו בברייתא (יומא פו.) שכאשר תלמיד חכם, משאו ומתנו באמונה ודיבורו בנחת עם הבריות, הרי הוא מאהיב ומקדש שם שמיים על הבריות, ועליו הכתוב אומר: "ישראל אשר בך אתפאר". ועיין בכל אריכות לשון הרמב"ם - הלכות דעות פ"ה, ובמה שסיים לבסוף: "כללו של דבר: יהיה מן הנרדפים ולא מן הרודפים, מן הנעלבים ולא מן העולבים, ואדם שעושה כל המעשים האלו וכיוצא בהן עליו הכתוב אומר: 'ויאמר לי: עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר'". והיינו, "שעיקר תולדותיהם של צדיקים - מעשים טובים", שהצדיקים יוצרים ברואים חדשים על-ידי שבני אדם למדים ממעשיהם ומִמידותיהם הטובות, ומתאווים ללכת בדרכיהם ונהפכים לבני אדם אחרים.

 

"דרך הצדיקים" - "'תמים בדרכיו' -

עניו וסבלן ושפל רוח"

חז"ל אמרו (עבודה זרה ו. זבחים קטז.): "'צדיק' - במעשיו, 'תמים' - בדרכיו", ופירש"י: "'צדיק במעשיו' - בלא חמס, 'תמים בדרכיו' - עניו וסבלן ושפל רוח". וצריך בירור, היכן מבואר בתמים בדרכיו דהיינו ענווה?

               ויש לומר, על-פי דברי הרמב"ם (הלכות דעות, פ"א): "(ד) הדרך הישרה - היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שווה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו, לפיכך ציוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעית, כדי שיהא שלם בגופו, כיצד? לא יהא בעל חמה נוח לכעוס ולא כמת שאינו מרגיש, אלא בינוני - לא יכעס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת, וכן לא יתאווה אלא לדברים שהגוף צריך להן ואי אפשר להיות בזולתן, כעניין שנאמר: 'צדיק אוכל לשובע נפשו', וכן לא יהיה עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה, כעניין שנאמר: 'טוב מעט לצדיק', ולא יקפוץ ידו ביותר ולא יפזר ממונו אלא נותן צדקה כפי מסת ידו ומלוה כראוי למי שצריך, ולא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות, וכן שאר דעותיו, ודרך זו היא דרך החכמים - כל אדם שדעותיו דעות בינונית בינוניות ממוצעות, נקרא חכם:

(ה) ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה נקרא חסיד, כיצד? מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון ויהיה שפל רוח ביותר נקרא חסיד וזו היא מידת חסידות, ואם נתרחק עד האמצע בלבד ויהיה עניו נקרא חכם וזו היא מידת חכמה, ועל דרך זו שאר כל הדעות, וחסידים הראשונים היו מטין דעות שלהן מדרך האמצעית כנגד שתי הקצוות, יש דעה שמטין אותה כנגד הקצה האחרון ויש דעה שמטין אותה כנגד הקצה הראשון, וזהו 'לפנים משורת הדין' ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינוניים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר: 'והלכת בדרכיו':

(ו) כך למדו בפירוש מצוה זו: מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש, ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכינויין: ארך אפים ורב חסד צדיק וישר תמים גיבור וחזק וכיוצא בהן, להודיע שהן דרכים טובים וישרים וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהידמות אליו כפי כוחו:

(ז) וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שיקבעו בו? יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעיות ויחזור בהם תמיד עד שיהיו מעשיהם קלים עליו ולא יהיה בהם טורח עליו ויקבעו הדעות בנפשו, ולפי שהשמות האלו נקרא בהן היוצר והם הדרך הבינונית שאנו חייבין ללכת בה נקראת דרך זו דרך ה' והיא שלימד אברהם אבינו לבניו שנאמר: 'כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' וההולך בדרך זו מביא טובה וברכה לעצמו, שנאמר: 'למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו'".

ומבואר שמידות טובות והנהגה ישרה נקראים "דרכים".

ועיין ברמב"ם (הלכות תשובה פ"י, ה"ב): "העובד מאהבה - עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה, לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבוא בגללה, ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה והיא המעלה שציונו בה הקב"ה על ידי משה, שנאמר: 'ואהבת את ה' א-לוהיך' ובזמן שיאהב אדם את ה' אהבה הראויה מיד יעשה כל המצוות מאהבה". והאי "הולך בנתיבות החכמה" היינו, מידות טובות. וכמבואר ברמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פ"ה, ה"ה): "הבן שהרג את אביו בשגגה גולה וכן האב שהרג את בנו בשגגה גולה על ידו, במה דברים אמורים? בשהרגו שלא בשעת לימוד או שהיה מלמדו אומנות אחרת שאינו צריך לה, אבל אם ייסר בנו כדי ללמדו תורה או חכמה או אומנות ומת פטור". וחכמה - היינו, מידות טובות. וכמפורש ברמב"ם (פירוש המשנה מכות פ"ב, מ"ג): "כשהאב מכה את הבן שלא ללמדנו תורה ולא מידה טובה ולא מלאכה שיתפרנס בה והורגו הוא גולה", ונקט הרמב"ם גבי מידות טובות לשון של "נתיבות" - "והולך בנתיבות החכמה", ואם כן "תמים בדרכיו" - היינו, מידות טובות. והלא אמרו חז"ל (עבודה זרה כ:) שענווה גדולה מכולן, והיא האחרונה בברייתא במעלות המידות (כי יראת חטא היא במעשים וקדושה תחילתה עבודה וסופה גמול), וכשם שגאווה - השורש של כל המידות הרעות (כמבואר בספה"ק: "אורחות צדיקים", "אורחות חיים" להרא"ש ועוד) כך היא הענווה שהיא מהוה שורש לכל המידות הטובות, ואם כן "תמים בדרכיו" - היינו, שלימות המידות, הוא במידת הענווה שהיא שורש לכולן וגדולה מכולן.

אכן נראה עוד בביאור דברי רש"י ש"תמים בדרכיו" היינו "עניו וסבלן ושפל רוח", על-פי מה שכתב הרמב"ם (הלכות דעות פ"ב, ה"ג): "ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית, אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר, והוא גובה לב שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאוד ולפיכך נאמר במשה רבינו: 'עניו מאד' ולא נאמר 'עניו' בלבד, ולפיכך ציוו חכמים: 'מאוד מאוד הוי שפל רוח', ועוד אמרו: שכל המגביה ליבו - כפר בעיקר, שנאמר: 'ורם לבבך ושכחת את ה' א-לוהיך', ועוד אמרו: 'בשמתא - מאן דאית ביה גסות הרוח ואפילו מקצתה', וכן הכעס - מידה רעה היא עד למאוד, וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר וילמד עצמו שלא יכעס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהם כדי שיחזרו למוטב יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס. אמרו חכמים הראשונים: 'כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים', ואמרו: ש'כל הכועס אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו, ואם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו', ובעלי כעס - אין חייהם חיים לפיכך ציוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים, וזו היא הדרך הטובה, ודרך הצדיקים (עיין "ראשית חכמה" - שער הענווה פ"ה) - הן עלובים ואינן עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים בייסורים, ועליהם הכתוב אומר: 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'["כלומר, כמו ששתק השמש כשקיטרגה הלבנה ואמרה: אי אפשר לשני מלכים שישמשו בכתר אחד" ("שבילי אמונה" - הנתיב השביעי, עיי"ש וב"מגדל עוז" (להיעב"ץ) בית מידות - עליית האהבה - ג)]" [ועיין ב"לחם משנה" (פ"א, ה"ד - ה"ה) שהאריך בדברי הרמב"ם].

את הפסוק (שמות ב', י"ג): "ויאמר לרשע למה תכה רעך", פירש"י (שם) אף-על-פי שלא היכהו בהרמת יד נקרא 'רשע', 'רעך' - 'רשע' כמותך, ומקשה ה"כלי יקר" זת"ע (שם): "מי הגיד למשה כי זה רשע כמותו? ועוד, היכן כתוב שביקש להכותו? שהרי לא נאמר: וירם ידו להכותו". ותירץ: "ונראה לי שלשון הכאה שייך גם בלשון, כמו שכתוב (משלי י"ב, י"ח): 'יש ביטה כמדקרות חרב'. וכתוב (דברים כ"ז, כ"ד): 'ארור מכה רעהו בסתר'. כי המטיל מום בחבירו אין לך מכה גדולה ממנו, ורז"ל אמרו (קידושין ע.): 'כל הפוסל במומו פוסל', ומשה ראה שני עיברים ניצים בחירופים וגידופים ואם כן שניהם רשעים, כי מידת הצדיקים להיות מן 'הנעלבים ואינן עולבים, שומעים' קול מחרף 'ואינן משיבים', וקראו: 'רעך' -  'רשע' כמותך ממש, כי באותו מום שאתה פוסלו ומכהו בשוט לשונך, ודאי אותו מום נמצא גם בך, כי 'הפוסל במומו פוסל', על כן אמר: 'למה תכה רעך' כי הוא רעך במום זה" (ועיין ב"כלי יקר" דברים כ"ג, י"ד).

וראינו שאף שבכל המידות יש לנהוג בדרך הממוצעת והיא הנקראת "הדרך הישרה", מכל מקום בעניין הענווה והגאווה הכעס והסבלנות יש לנהוג במידה קיצונית ולא בינונית ולהתרחק מהם בתכלית, ומאוד מאוד הוי שפל רוח. ומעתה הם הם דברי רש"י ש"תמים בדרכיו" היינו "עניו וסבלן ושפל רוח", כלומר ש"תמים בדרכיו", כלומר בשלימות ובתמימות עד הקצה האחרון, זה אי אפשר אלא במידת הענווה והסבלנות ושפלות הרוח. 

 

"אהרן במוסרו ובקדושתו

לא ענה דבר בכל המחלוקת"

בכל משך השתלשלותה של פרשת קורח לא מצינו שום התייחסות בדברי הכתוב אודות דעתו של אהרן הכהן ותגובתו כנגד דברי הבלע של החולקים עליו ועל כהונתו. ברם, רמז יש לדבר בפסוק (במדבר ט"ז, ד'): "וישמע משה ויפול על פניו", וכתב הרמב"ן: "ויפול ולא ויפלו, כי אהרן במוסרו ובקדושתו לא ענה דבר בכל המחלוקת הזו, ויהי כמחריש וכמודה שמעלת קורח גדולה ממעלתו, אבל הוא עושה כדבר משה ומקיים גזירת מלך".

               ויש להעמיק ולהתבונן בהנהגתו זו של אהרן, ובלקח שיש להפיק הימנה לדורות.

 

"תומיך ואוריך לאיש חסידיך"

והנה לכשנתבונן נמצא שאהרן זכה לכהונה בעבור חסידותו, וכעדות הכתוב (דברים ל"ג, ח'): "תומיך ואוריך לאיש חסידיך, אשר ניסיתו במסה תריבו על מי מריבה". ופירש ה"אבן עזרא": "'לאיש חסידך' - לאיש שהוא חסידך", דהיינו שאהרן זכה לאורים ותומים ולכהונה בזכות חסידותו. וביאר ה"שפתי כהן", שזהו שנאמר: "אשר ניסיתו במסה", כי עמידתו של אהרן בשלל הניסיונות שאירעוהו, העידה על מעלת חסידותו, ובפרט כשערער קורח על כהונתו, והוא שתק ולא השיבו דבר.

               ויש להבין מהי החסידות הטמונה בשתיקתו של אהרן כלפי קורח ועדתו.

 

"כלי שסובל מכות כחסיד הנעלב"

ונראה בביאור העניין (לפי מיעוט ערכנו וכפי מה שקיבלנו מבעל ה"רינונה של תורה" בתוספת נופך) על-פי דברי המדרש (תהלים ט"ז): "והקב"ה נקרא חסיד, שנאמר (ירמיה ג', י"ב): 'כי חסיד אני נאום ה''. ודוד קרא עצמו חסיד, שנאמר (תהלים פ"ו, ב'): 'שמרה נפשי כי חסיד אני'. אמר רבי אלכסנדרי: כל מי ששומע קללתו ושותק נקרא חסיד. ודוד שמע קללתו ושתק, בדין הוא שיקרא חסיד". וכן אמרו שם (פ"ז): "כל מי ששומע קללתו ושותק נעשה שותף להקב"ה, שכן הוא שומע לאומות העכו"ם שמחרפין אותו לפניו והיה יכול לאבדם בשעה אחת, ושותק. אף דוד כן היה, שומע קללתו ושותק. לפיכך, ''שמרה נפשי כי חסיד אני". ובדרך זו פירש המצודות דוד (תהלים פ"ו, ב'): "'כי חסיד אני - ששומע חרפתו ובידו לנקום נקם, ומעביר על מידותיו'".

               ובמסכת שבת (עז:) מצינו שהמדוכה שבה כותשים ודכים תבלינים על-ידי שמכים בה הרבה, נקראת בארמית "אסיתא", מלשון חסירתא וחיסרון, ברם, כתב המהרש"א (חידושי אגדות שם) שבספר הערוך כתב, שאסיתא היא מלשון "חסידתא", כלומר, כלי שסובל מכות כחסיד הנעלב. וזהו כדברי המדרש דלעיל שחסיד הוא מי שמכים ומחרפים אותו, ושותק ואינו משיב.

               וכן כתב היעב"ץ בספרו "מגדל עוז" (בית מידות - עליית הבדידות): "החסיד נקרא על שם הבושה, שתרגום 'חסד' 'חסודא' הוא, מלשון בושה בארמית, ותרגם אונקלוס 'והחסידה' - 'וחוריתא', לשון לובן, כי המתבייש פניו מתלבנים, כמו שאמרו חז"ל (בבא מציעא נח: עיי"ש): 'דאזיל סומקא ואתי חיורא'. ולפיכך שם חסיד מורה שצריך לסבול בושת כדי לקיים התורה, ולא ישגיח בלצים. כי החסידים האמיתיים הם נעלבים ואינם עולבים, כדרך שהיו נוהגים הנביאים, שנאמר: 'גוי נתתי למכים ולחיי למורטים, פני לא הסתרתי מכלימות ורוק'".

               ומעתה יש לבאר היטב את החסידות הטמונה בשתיקתו של אהרן כלפי קורח ועדתו, שהרי למרות שנחלקו עליו בכל תוקף וקראו תיגר על כהונתו, שתק ולא השיבם דבר, וכמו שכתב הרמב"ן: "כי אהרן במוסרו ובקדושתו לא ענה דבר בכל המחלוקת הזו", ואין לך חסידות גדולה מזו.

               [ולכן מצינו בתרגום יונתן (דברים י', ו') אודות התרשלותם של ישראל בהספדו של אהרן: "דאתרשלנא במספדא דאהרן חסידא". כיון שמידת החסידות היא שעמדה לאהרן, לזכות בעבורה לשלל מעלותיו ולכתר כהונה, וזהו עיקר השבח הטעון להיאמר בהספדו].

               וראה את שכתב ה"שפת אמת" (קורח תרמ"ג): "החסיד תולה מעשים טובים שלו בזכות אחרים. והרשע סובר שכל העולם ניזון בשבילו. וכאשר ראינו בגיאותן של עדת קורח. ואהרן אדרבה לא ענה כלום והאמין כי בכוח הרבים עובד את עבודתו כי הוא שלוחן של כלל ישראל. וחז"ל דרשו: 'תולה ארץ על בלימה' - על מי שבולם פיו בשעת מריבה, וזה נתקיים ממש כאן באהרן שלא פתח פיו במריבה זו. ואי אפשר להיות בולם פיו רק כשהוא אין ממש. וזהו שאמר משה: 'וביקשתם גם כהונה', כי לא שייך כלל לבקש כהונה שזה ניתן רק למי שאינו מחזיק עצמו לכלום".

 

"הנעלבים ואינם עולבים ..."

ועל הנהגת החסידות האמורה לעיל דרשו חז"ל (יומא כג. גיטין לו: דרך ארץ רבה פ"ב): "הנעלבים (בשבת פח: גרסינן עלובין) ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים בייסורים, עליהם הכתוב אומר: 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'".

מעלה נפלאה וגדולה זו, של אדם השומע עלבונו וחרפתו ואינו משיב ומקבל ביזיונות באהבה! נלמדת מהפסוק (בראשית א', ט"ז): "ויעש א-לוהים את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה ואת הכוכבים".

               ופירש רש"י: "'המאורות הגדולים' - שווים נבראו ונתמעטה הלבנה על שקיטרגה ואמרה: אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד". ומקור הדבר בגמרא (חולין ס:): "כתיב: 'ויעש א-לוהים את שני המאורות הגדולים' וכתיב: 'את המאור הגדול ואת המאור הקטן'. אלא אמרה ירח לפני הקב"ה: ריבונו של עולם [וכי] אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?! אמר לה: לכי ומעטי את עצמך".

ולדברינו עד עתה נמצא שהנהגה זו היא המביאה את האדם לקנות את מידת החסידות. ולפי זה יש להטעים כמין חומר את דברי הרמב"ם (הל' ת"ת פ"ז, הי"ג): "וכן היה דרך חסידים הראשונים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, ולא עוד אלא שמוחלים למחרף וסולחים לו". ובדווקא נקט "חסידים", שהרי מידות אלו שייכות לתחומה של החסידות, והאדם המתנהג בהן הוא אשר בשם חסיד יקרא.

והגה"ק רבי זלמן מוולאז'ין זת"ע ("תולדות אדם" פט"ז) פירש את מאמר "הנעלבים ואינם עולבים" לאור 3 הנהגות המצויות בבני אדם. כי יש אדם שכשיחרפוהו אויביו, ישיב להם בדברי עלבונות וגידופים. ויש אדם שלא ישיבם עלבון כגמולם, אך יענה ויאמר שאין בו ממה שמלעיזים עליו. ויש שישתוק ויבלום פיו, אך ליבו יכאב וידאב.

וכנגד שלושתן אמרו חכמים, הנעלבים ואינם עולבים, ואינם משיבים ועולבים בעולביהם. ולא עוד אלא ששומעים חרפתם ואינם עונים ואומרים שאין הדברים נכונים. ולא עוד אלא שאף לבבם לא יכאב, אלא עושים מאהבה ושמחים בייסורים, עליהם נאמר: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו", באשר נתעלו המה שלא כדרך שאר בני האדם, ונתחסדו ביותר.

והגה"ק רבי שלום עמאר זת"ע (מחכמי רבני ודייני מכנאס, בספרו "דברי שלום ואמת") כתב: "יש לדקדק הכפל, דהיינו נעלבים, היינו שומעים חרפתם. ועוד מה קשר יש לשומעים חרפתם עם עושים מאהבה? ועוד מהו: 'עליהם הכתוב אומר'? והיכן רמוז זה בכתוב שעליהן מדבר?

               ונראה לעניות דעתי על-פי 3 סוגים יש בבני אדם: סוג הראשון הוא - מי שהוא עלוב מחבירו שקללו הוא תחילה או גדפו, הדין נותן המוקדם לא יושג, ואף אם ישיב לו יותר ויותר כך הוא דינו, ואם לא השיבו יותר אלא מה שקללו השיבו בדיוק זה בכלל אדם חשוב, וזהו סוג ראשון, כיון שמן הדין אף אם ישיבו יותר ויותר אין לו אשמה. סוג השני הוא - ששומע חרפתו ואינו משיב כלל אפילו מה שקיללו בדיוק אבל נוטר איבה, וכשיבוא לידו איזה רעה לעשות אינו עושה, וגם טובה אם תבוא לידו אינו עושה, וזה טוב מהראשון. סוג השלישי - אף אם תבוא לידו טובה לעשות עושה כאילו הוא אהובו, כי אומר אין לו אשמה על שקללו כי א-לוהים אמר לו לקלל, וכמו שנאמר בשמעי בן גרא עם דוד (שמואל ב ט"ז, י'). וזה יותר טוב משניהם.

               וזה כוונת המאמר: הנעלבים יש בהם 3 סוגים: האחד - 'ואינם עולבים', דהיינו שישיב לו יותר, אלא משיב לו בדיוק. סוג השני - 'שומעים חרפתם ואינם משיבים', אבל אם תבוא איזה טובה לעשות אינו עושה. סוג השלישי - עושים טובה מאהבה כאילו הוא אהובו, ואינו נוטר איבה עליו כלל, כי שמח בייסורין, ואומר: מה שקללו - ייסורין הם, כי א-לוהים אמר לו לקלל. על כולם שהם סוף סוף 'נעלבים', הכתוב אומר: 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו', כי השמש נעלבה מהירח, כמו שאמרו חז"ל: 'את שני המאורות הגדולים' ולבתר (ולאחר) 'המאור הקטן' וכו', אמרה הלבנה: 'אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד', והם דומים לה שהיא נעלבת והם נעלבים. והוא כפתור ופרח ודו"ק".

 

"ואוהביו כצאת השמש בגבורתו"

ו"בדעת זקנים מבעלי התוספות" עה"ת (שם ועיין בפירוש הרא"ש עה"ת שם), פירשו: "'את שני המאורות הגדולים' - רבותינו דרשו: בתחילה נבראו שווים בגדולה, וקיטרגה הלבנה ונתמעטה, והשמש עמד בגדולתו, לפי ששמע חרפתו ולא השיב, והיינו דאמרינן: 'הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר: 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'' - כשמש ששמע חרפתו ולא השיב ונתגדל על-ידי כן".

 

"לאור חיציך יהלכו"

ונראה בביאור הדבר בהקדם דברי הגמרא (נדרים לט:) לגבי מחלוקת קורח ועדתו: "מלמד שעלו שמש וירח מרקיע לזבול, ואמרו לפניו ריבונו של עולם אם אתה עושה דין לבן עמרם אנו מאירים ואם לאו אין אנו מאירים. באותה שעה ירה בהן חיצים וחניתות, אמר להם בכל יום ויום משתחווים לכם ואתם מאירים, בכבודי לא מחיתם, בכבוד בשר ודם מחיתם. ובכל יום ויום יורים בהן חיצים וחניתות ומאירים, שנאמר: 'לאור חציך יהלכו'".

ונמצא שאף שיורים בשמש חיצים וחניתות, מאירה היא בכל כוחה, והרי זה ממש כחסיד שמעליבים אותו ופוגעים בו ולמרות זאת אין ליבו כואב ודואב, והוא מקבל הכל באהבה, ולכן נמשלו "הנעלבים ואינם עולבים" לשמש המאירה בגבורתה [וכן כתב הריא"ף בעין יעקב (גיטין לו:)]. 

והגה"ק רבי יחיאל העליר זת"ע ביאר דברי חז"ל הנ"ל ש שלושת הדברים היו בשמש: שמעה חרפתה של הלבנה שקיטרגה ולא השיבה, ושמחה בייסורים, כמבואר בחז"ל (נדרים לט:) שבכל יום יורים בחמה חיצים ושמחה בצאתה ובבואה, אך מהו הנעלבים ואינם עולבים?

שבזמן ליקוי החמה שהלבנה מחשכת אור השמש ואינה עולבת את הלבנה, שהרי ליקוי הלבנה אינו בא מחמת השמש.

והמהרש"א פירש שכמו השמש שעושה רצון ה' בשמחה ובאהבה, נאמר בו: "ואין נסתר מחמתו" שממשלתו בכל העולם, כן מי שיש לו את כל המידות הללו, אמרו בו שנותנת לו התורה מלכות וממשלה (ע"פ אבות ו', א').

 

שמעיה ואבטליון והכהן הגדול

ובמסכת יומא (עא:) מובא מעשה בכהן גדול אחד שיצא מבית המקדש, והלכו כל העם אחריו. וכשראו העם את גדולי הדור שמעיה ואבטליון, עזבוהו והלכו עימם. וכשבאו שמעיה ואבטליון להיפטר הימנו לשלום, אמר להם: "ייתון בני עממין לשלם". והשיבוהו: "ייתון בני עממין לשלם דעבדין עובדא דאהרן, ולא ייתי בר אהרן לשלם דלא עביד עובדא דאהרן".

               ופירש המאירי, שהכהן הגדול התריס כנגדם מחמת קנאה, וקינתרם על כך שבאו מבני בניו של סנחריב (כמו"ש בגיטין נז:). ואמרו לו: יבואו בני עממיא לשלום, שעושים כמעשה אהרן, והינם רודפי שלום ובעלי מידות. ולא יבואו בני אהרן כמותו לשלום, כיון שקינתרם וקינא בכבודם וסיפר בגנות תלמידי חכמים, שלא כאהרן הכהן הגדול.

               והרובד הפנימי שבדברים הוא, שהמתריס ומתקנא בחבירו מופקע לגמרי מלהימנות בין תלמידיו של אהרן. וקל וחומר הוא, שהרי אהרן לא השיב דבר למחרפיו ולחולקים על מעלתו, וכל שכן שכל סממן של קנאה ותחרות לא שייך כלל בתחומו, ובזכות כך זכה בכהונה הגדולה.

 

"בשכר 'וראך ושמח בליבו' -

זכה אהרן לחושן המשפט על לב"

וכפי שדרשו בגמ' (שבת קלט.): "בשכר 'וראך ושמח בליבו' - זכה אהרן לחושן המשפט על לב". ופירש המהרש"א (חידושי אגדות שם): "שהיה שמח בכל ליבו, ולא שיהיה מראה עצמו לעיניו שהוא שמח ובליבו יתקנא בו", ונמצא שאהרן זכה לכהונה בעבור שלמות שמחת הלב במעלת משה שנתמנה לגאול את ישראל. ולכן הוכיחו שמעיה ואבטליון לאותו הכהן, שאין ראוי לזרע אהרן לקנטר ולקנא, באשר אין זה כדמות מעשה אהרן [וראה דברי ה"חתם סופר" שהביא בשו"ת "ציץ אליעזר" (חט"ז סי' ט"ז)].

 

"כלה נאה וחסודה"

ובעוסקנו בחסיד שמבטל עצמו ואינו נחלק עם העולבים בו, נראה להוסיף ולבאר את דברי הגמרא (כתובות טז:): "כיצד מרקדים לפני הכלה? בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא, ובית הילל אומרים: כלה נאה וחסודה".

               כי הנה כתב הר"ן (נדרים ל.) שבקידושי אישה לאיש, מסכמת האישה לקידושי האיש, ומבטלת את דעתה ורצונה, ומחשיבה עצמה כלפיו כדבר של הפקר, והבעל מכניסה לרשותו ומקדשה. ואם כן נאה ויאה לה התואר "חסודה", באשר מבטלת היא את דעתה כלפי חתנה, וביטול זה משתייך לתחומה של החסידות כמבואר במאמר זה [וראה דברי המהר"ם שיף (כתובות יז.) ש"כלה חסודה", הוא מלשון "חסידה"].

               ומה נפלא הדבר שבית הלל הם בעלי האימרה: "כלה נאה וחסודה", שהרי אמרו חז"ל (עירובין יג:): "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן, מפני שנוחים ועלובים היו, ושונים דבריהם ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי". ונמצא שהנהגתן הייתה בחסידות כדרכו של אהרן.

               והמבין ידע שמשום כך דווקא הילל הוא שאמר (אבות א', י"ב): "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", שהרי הוא ושומעי לקחו אחזו בדרכיו של אהרן.   

 

"מתחילה היה לירח אור עצמי,

אחרי הקיטרוג - ניטל האור ממנה"

והנה מדברי בעלי התוספות הנ"ל משמע שהשמש קיבל שכר ועלה לגדולה על שהיה מהנעלבים ואינם עולבים, כלשונם: "כשמש ששמע חרפתו ולא השיב ונתגדל על-יד כן".

               וצריך להבין, היכן מצינו שנתגדל אורו, הלא לפי המבואר בגמרא, מצינו רק שמיעט הקב"ה את אור הירח, ואילו אור השמש נשאר במקומו ללא שום שינוי.

               ונראה ללמוד מדברי בעלי התוספות חידוש גדול, כי אחרי שנתמעט אור הירח לא נגנז אורו ונעלם, אלא אור הלבנה נמסר לשמש, באופן שעל-ידי מיעוט הירח ניתוסף אור השמש.

               ויש לבאר עניין זה ביתר שאת (לפי מיעוט ערכנו וכפי מה שקיבלנו ממו"ר הגה"ח הרב פנחס פרידמן שליט"א, בתוספת נופך), על פי מה שתמה ה"חתם סופר" ("תורת משה" בראשית ד"ה את שני המאורות) בעניין מיעוט הירח, איך יעלה על הדעת שמתחילה היה אור הלבנה גדול ממש כאור השמש, הלא כבבר ביום הראשון ברא הקב"ה את היום ואת הלילה, ככתוב (בראשית א', ה'): "ויקרא א-לוהים לאור יום ולחושך קרא לילה, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד". ואם אור הלבנה היה גדול כאור החמה הלא לא היה שום הבדל בין יום ללילה.

               לכן מבאר ה"חתם סופר" עניין מיעוט הירח, שכבר מתחילת הבריאה היה אור הלבנה קטן מאור החמה, אלא שמתחילה היה ללבנה אור מעצמה שלא באמצעות השמש, ואחר כך כשנגזר עליה להמעיט עצמה היא שואבת אורה מאור החמה, והנה לשונו: "והנראה לפי עניות דעתי על דרך פשוט, כי בוודאי מתחילה נבראו כך בזה השיעור ממש, אור הלבנה קטן בכמות לפי ערך אור החמה כפי הנצרך להנהגת העולם ... אך היה אורה מעצמה ולא כמו שהיא עתה שחורה בעצמותה ומקבלת אורה מהחמה, לא כך היה אלא מעצמה האירה בזה השיעור לצביונה ורצונה".

               בהמשך הדברים הוא מבאר לפי זה הטעם שנקראו: "שני המאורות הגדולים", אף שמתחילה כבר היה אור הלבנה קטן מאור השמש, כי מאחר שהיה לה אור מעצמה נקראת בתואר גדול כמו השמש, כי אין גדלות וקטנות לפני המקום, על דרך שאמרו (ברכות ה:): "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין ליבו לשמיים". אולם אחרי מיעוט הירח נקרא השמש - "המאור הגדול" והלבנה - "המאור הקטן", מכיון שאין ללבנה שום אור מעצמה כי אם ממה שמקבלת מהשמש.

               נמצינו למדים מדבריו הקדושים, כי מתחילה היה ללבנה אור עצמי, אלא שעל-ידי מיעוט הירח נסתלק אורה ושוב אין לה אור אלא רק ממה שמקבלת מהשמש. הנה כי כן מבואר היטב מה שכתבו בעלי התוספות, כי על-ידי שהשמש היה בבחינת: "הנעלבים ואינם עולבים" נתגדל אורו, וכוונתם כי אותו אור עצמי שהיה ללבנה טרם מיעוטה נסתלק ממנה וניתנה לשמש, נמצא שגדל אור השמש על-ידי שניתוסף לו אור הירח, וזהו שאמרו חז"ל: "הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים בייסורים, עליהם הכתוב אומר: 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'" - שיתוסף אורם כפי שניתוסף אור השמש על שהיה בבחינת: "הנעלבים ואינם עולבים".

 

כל לילה מאיר השמש ללבנה,

מאותו האור שנתמעט ממנה

ונראה ללמוד מזה חידוש גדול, כי כאשר השמש מאיר ללבנה שאין לה אור מעצמה, הוא בעצם מאיר לה מאותו אור שהיה אצלה מתחילה לפני מיעוט הירח, והרי זה בבחינת מחזיר אבידה לבעליה.

 

הצדיק נמשל לשמש

ואילו החוסים בצילו נמשלים לירח

יומתק לבאר בזה מה שכתב ב"אגרא דפרקא" (סימן ח') בשם הגה"ק מרימנאב זת"ע כי הצדיק נמשל לשמש ואילו החוסים בצילו נמשלים לירח שמקבלים מאור השמש.

נקדים מה שכתב ב"שער הכוונות" להאריז"ל, לבאר הכוונה בברכת על הצדיקים: "ושים חלקנו עימהם": "כי כאשר האדם חוטא לפעמים ועושה עבירות המכבה את המצוות, אז מונע מעצמו שכר מצוותיו שעשה. והנה ביני ביני כל זמן שלא שב בתשובה, אותם האורות והמלאכים והסניגורים הנעשים מאותם המצות שעשה ניתנים לצדיק הראויים לו. כפי מה שגזרה חכמתו יתברך בסוד: 'יכין רשע וצדיק ילבש' (איוב כ"ז, י"ט). אומנם יש איזה צדיקים גדולי המעלה שאינם רוצים ליהנות מזולתם אלא משלהם, וכשלוקחים ההארות הנזכרים הנה הם בידם בתורת פיקדון בלבד בנאמנות, וכאשר ישובו בעליהן בתשובה, יחזירו להם אותם ההארות שלקחו מהם כנזכר.

 ולכן אנו מתפללים לפניו יתברך, כי הנה 'אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא', וכמעט שהאדם מוכרח לחטוא, ולכן אותם ההארות של חלקנו וגורלנו שהרווחנו על-ידי מעשה המצוות שעשינו בעולם הזה ואינם ניתנים לנו מחמת חטאתנו, ישימם עם הצדיקים הגדולים הרשומים הנ"ל, כדי שיהיו ההארות ההם קיימות, וכאשר נשוב בתשובה יחזירום לנו, ולא ישים חלקנו עם זולתם, דהיינו אותם שלא יחזירום לנו".

לפי מה שנתבאר, עניין זה הוא ממש בבחינת הנהגת השמש עם הירח, כי אחרי קיטרוג הלבנה נתמעט אורה וניתן לשמש, אולם למעשה מחזיר השמש ללבנה את אורה שנתמעט ממנה, שהרי בכל לילה היא מאירה ממה שמקבלת מאור השמש, ולעתיד לבוא אחרי שיתוקן פגימת הלבנה יחזיר השמש לגמרי את אור הלבנה, ככתוב (ישעיה ל', כ"ו): "והיה אור הלבנה כאור החמה". והרי זה בבחינת צדיק שקיבל אור המצוות של החוטא וכשעושה תשובה הוא מחזירו אליו.

 

"זכה צדיק - נטל חלקו

וחלק חבירו בגן עדן"

יתכן לומר, שעניין זה הוא מקור למה שכתב ה"חובת הלבבות" (שער הכניעה פ"ז), בעניין העונש החמור של לשון הרע, כי כל המצוות של המספר לשון הרע נמסרים לאדם שדיבר עליו לשון הרע, וכל העבירות של האדם שדיבר עליו לשון הרע נמסרים למספר לשון הרע. והנה לעתיד לבוא כאשר יענישו מן השמיים לאדם על איזה עוון, והוא יצעק הלא מעולם לא עברתי על עוון זה. ישיבו לו נכון הדבר שבפועל לא עברת על עוון זה, אך היות שדיברת לשון הרע על אדם פלוני שעבר עבירה זו, הנה זה העונש של מספרי לשון הרע, שהקב"ה נוטל העבירות של מי שדיברו עליו לשון הרע ומעבירן למספר לשון הרע. וכן לעניין המצוות נוטל הקב"ה המצוות שעשה המספר לשון הרע, ומוסרן לאותו אדם שדיברו עליו לשון הרע.

               לפי האמור יש לומר, שעניין זה למד ה"חובת הלבבות" ממאמר הנזכר: "הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים בייסורים, עליהם הכתוב אומר: 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'". כי כשם שהשמש שהיה מ"הנעלבים ואינם עולבים" זכה לקבל האור שנתמעט מהירח, כן המדבר לשון הרע על חבירו נוטלין ממנו מצוותיו ומוסרין אותן למי שנעלב.

               ויש לומר עוד כי המקור לדברי ה"חובת הלבבות" הוא מהגמרא (בבא מציעא נט.): "המלבין את פני חבירו ברבים - אין לו חלק לעולם הבא". וקשה, הלא הדברים סותרים משנה מפורשת (סנהדרין צ.): "כל ישראל, יש להם חלק לעולם הבא". הנה לפנינו שני מאמרים המכחישים זה את זה, יבוא המאמר השלישי ויכריע ביניהם, מאמרו של רבי עקיבא (חגיגה טו.): "ברא צדיקים ברא רשעים, ברא גן עדן ברא גיהנם, כל אחד ואחד יש לו שני חלקים: אחד בגן עדן ואחד בגיהנם, זכה צדיק - נטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, נתחייב רשע - נטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם".

               מעתה מיושב הסתירה בין שני המאמרים, כי אומנם כן: "כל ישראל, יש להם חלק לעולם הבא". אך: "המלבין את פני חבירו ברבים - אין לו חלק לעולם הבא", כי הנעלב נוטל ממנו חלקו לעולם הבא, בבחינת: "זכה צדיק - נטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן", ולעומת זה המלבין נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם, כדברי ה"חובת הלבבות". עניין זה משתלב עם המאמר: "הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים בייסורים, עליהם הכתוב אומר: 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'", כי כשם שהשמש שהיה מהנעלבים ואינם עולבים יצא בגבורתו, שקיבל האור שנתמעט מהירח, כן הנעלבים מקבלים אור מצוותם של המעליבים, בבחינת: "זכה צדיק - נטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן".

 

"כל המעביר על מידותיו -

מעבירין לו על כל פשעיו"

והנה מבואר ב"זרע קודש" [מועדים - פסח (לגה"ק רבי נפתלי צבי הורוויץ מראפשיץ זת"ע)], כי הלבנה אין לה יצר הרע, ומה שקיטרגה שאין שני מלכים משתמשים בכתר אחד, נתכוונה לשם שמיים לטובת ישראל, בבחינת עבירה לשמה. אומנם לפי מה שלמדנו מדברי בעלי התוספות, שעל-ידי קיטרוג הלבנה נעלב השמש והיה בבחינת: "הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים ...", צריך ביאור איזו כוונה לשם שמיים הייתה ללבנה במה שעלבה את השמש. ואפשר לומר על פי מאמרם (ראש השנה יז.): "כל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר (מיכה ז', י"ח): 'נושא עוון ועובר על פשע' - למי נושא עוון? למי שעובר על פשע"! והנה פשוט וברור כי זהו רק בצירוף התשובה שמתחרט על עוונותיו.

               וכן כתב ה"בינה לעיתים" (עת משפט, סוף דרוש ג' ליום ב' של ראש השנה ד"ה על כן הבינו): "ולאיש כזה שהוא נכנע בזה האופן, תקבלהו בתשובה ותעביר על כל פשעיו". ויש לומר הכוונה בזה, כאומרם (שבת קיח.): "כל המשמר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו". ופירש הט"ז (או"ח סימן רמ"ב ס"ק א) לפי המבואר בגמרא (יומא פו.) 4 חילוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש: "מי שיש חילול ה' בידו, אין כוח לא בתשובה לתלות ולא ביום הכיפורים לכפר ולא בייסורין למרק, אלא כולן תולים ומיתה ממרקת". לזה מובן לנו כי "כל המשמר שבת כהלכתו", אפילו עבד עבודה זרה כדור אנוש ועשה תשובה - "מוחלין לו" ואינו צריך לייסורים, והוא הדין כאן, "המעביר על מידותיו" - זוכה מידה כנגד מידה שגם הקב"ה יעביר על מידותיו, ויעביר "ממנו כל פשעיו" אפילו טרם שקיבל ייסורים.

               לפי זה יש לומר, כי מטעם זה קיטרגה הלבנה לשם שמיים לטובת ישראל, שאי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, כי ידעה שהשמש יהיה מ"הנעלבים ואינם עולבים" ויקבל שכרו, ומזה ילמדו ישראל גם כן להעביר על מידותם, ויזכו על-ידי זה שיעביר הקב"ה כל פשעיהם, בבחינת: "נושא עוון ועובר על פשע".

 

"ראשי חודשים לעמך נתת,

זמן כפרה לכל תולדותם"

ויש לומר כי זהו שתיקנו במוסף לראש חודש: "ראשי חודשים לעמך נתת זמן כפרה לכל תולדותם". כי בכל ראש חודש מתגלה מיעוט הירח, שהרי לולי שנתמעט אור הירח והיה לו אור מעצמו לא היה צריך לראש חודש, שאז מתחדש אור הלבנה בהיותה מקבלת מאור השמש, ומזה נשכיל ללמוד להעביר על מידותינו כפי שעשה השמש, ועל ידי זה ראש חודש הוא "זמן כפרה לכל תולדותם".

 

"לעולם יהא אדם

מן הנרדפין ולא מן הרודפין"

וכך לימדונו חז"ל (בבא קמא צג.): "לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין שאין לך נרדף בעופות יותר מתורים ובני יונה והכשירן הכתוב לגבי מזבח".

"לעולם הקב"ה תובע דמן של נרדפין מן הרודפין. תדע לך שכן הוא, שכן הבל נרדף מפני קין ובחר הקב"ה בהבל, שנאמר (בראשית ד'): 'וישע ה' אל הבל ואל מנחתו'. נח נרדף מפני דורו ולא בחר הקב"ה אלא בנח שנאמר (שם ז'): 'כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה'. אברהם נרדף מפני נמרוד ובחר הקב"ה באברהם, שנאמר (נחמיה ט'): אתה הוא ה' הא-לוהים אשר בחרת באברם'. יצחק נרדף מפני פלשתים ובחר הקב"ה ביצחק, שנאמר (בראשית כ"ו): 'ראה ראינו כי היה ה' עמך'. יעקב נרדף מפני עשו ובחר הקב"ה ביעקב, שנאמר (תהלים קל"ה): 'כי יעקב בחר לו י-ה'. יוסף נרדף מפני אחיו ובחר הקב"ה ביוסף, שנאמר (שם פ"א): 'עדות ביהוסף שמו'. משה נרדף מפני פרעה ובחר הקב"ה במשה, שנאמר (שם ק"ו): 'לולי משה בחירו'. דוד נרדף מפני שאול ובחר הקב"ה בדוד, שנא' (שם ע"ח): 'ויבחר בדוד עבדו'. שאול נרדף מפני פלשתים ובחר הקב"ה בשאול, שנא' (שמואל א' י"ב): 'הראיתם אשר בחר בו ה''. ישראל נרדפין מפני האומות ובחר הקב"ה בישראל, שנאמר (דברים י"ד): 'ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה'...

אף בקורבנות כך. אמר הקדוש ברוך הוא: שור נרדף מפני ארי, עז נרדף מפני נמר, כבש מפני זאב - לא תקריבו לפני מן הרודפים אלא מן הנרדפין. הה"ד (ויקרא כ"ג): 'שור או כשב או עז כי יולד' (ויקרא רבה כ"ז, ה').

"אף-על-פי שמטעם: 'זה א-לי ואנוהו', היה ראוי להקריב הגיבורים הנאים (כגון: ארי, נמר וכדומה) ולמה בוחרים בחלשים? אלא שזהו ההידור למזבח! זהו נויו! וזהו שבחו! - שמואס ברודפים ובוחר בנרדפים" ("פניני השלימות" שער הסבלנות, אות נ"ו) "מכאן שהנרדפים הם הנאים! הם המהודרים! הם המשובחים!" ["כצאת השמש בגבורתו" מסדרת תיקון המידות (ח"ד, פ"א, אות ט')]. 

 

קבלת בזיונות באהבה

מכפר על הכל

מסופר בנביא (שמואל ב' ט"ז ה' '- י"ג): "ובא המלך דוד עד בחורים, והנה משם איש יוצא ממשפחת בית שאול, ושמו שמעי בן גרא, יצא יצוא ומקלל, ויסקל באבנים את דוד וגו'. וכה אמר שמעי בקללו: צא צא איש הדמים ואיש הבליעל וגו', ויאמר אבישי בן צרויה אל המלך, למה יקלל הכלב המת הזה, את אדוני המלך, אעברה נא ואסירה את ראשו, ויאמר המלך ... כי יקלל, וכי ה' אמר לו קלל את דוד, ומי יאמר מדוע עשית כן".

                        ומובא בזוה"ק [שמות ק"ז/ב' (מתורגם)]: בא וראה - כי יותר צער היה לדוד, מה שעשה לו שמעי בן גרא, מכל הצרות שעברו עליו עד יום ההוא. ולא השיב דוד כנגדו דבר, שכך היה ראוי לו, ובזה נתכפר חטאו. עתה יש לעיין בזה, הלא שמעי היה תלמיד חכם, וחכמה גדולה הייתה בו, למה יצא כנגד דוד, ועשה לו כל מה שעשה? אלא ממקום גבוה - מן השמיים היה הדבר הזה, שהכניס לו הקב"ה בליבו לעשות דבר זה. וכל זה היה לתועלתו של דוד. כי זה שעשה לו שמעי, גרם לו לשוב בתשובה שלימה, ושבר את ליבו בשיברון גדול. ושפך הרבה דמעות מתוך צער ליבו לפני הקב"ה. ועל זה אמר: "כי ה' אמר לו קלל", כי ידע כי ממקום עליון ירד דבר זה.

ובספר "שמירת הלשון" כותב בעל ה"חפץ חיים" זת"ע: "הנעלב, כשמקבל עליו את הדין ושותק, בודאי הקב"ה ירומם קרנו עבור זה, הן בעולם הזה והן בעולם הבא, וכן מצינו אצל דוד המלך ע"ה כשקיללו שמעי בן גרא ועפרו בעפר, לא הניח לעבדיו לקנאות לכבודו, אלא אמר: 'כי ה' אמר לו לקלל'. ואמרו חז"ל שבאותה שעה זכה דוד עבור זה להיות הרביעי לרגלי המרכבה".

 

"על-ידי הבושה ...

נעשה תיקון השכינה"

הבה נתבונן! שמעי בן גרא מבזה את דוד המלך בביזיון נורא, וסוקל אותו באבנים, וצער גדול כזה, לא היה לדוד כל ימי חייו, וחייליו של דוד רוצים להרוג את שמעי. ודוד אומר להם: לא לעשות לו שום דבר, כי כל מה שעושה הקב"ה לטובה עושה, והכל בהשגחה לטובתו, כי ה' אמר לו קלל, ובאמת היה לו טובה גדולה ממאורע זה, כי נמחלו לו עונותיו.

                        ואומר בעל ה"ראשית חכמה" זת"ע ("שער התשובה" פ"ג) שמכאן עלינו ללמוד, שצריך להיות שומע חרפתו ואינו משיב, ולקבל הביזיון בסבר פנים יפות, כי המחרף הוא שליח מלמעלה לטובת האדם. כי הנה בדוד לא היו בו אותם החירופים, שאמר לו שמעי בן גרא, ומכל מקום שתק וקבל. כל שכן מי שחטא והרבה לפשוע, שאפשר שיהיו בו כל מה שיאמרו עליו, בערך הפגם העליון שפגם. וכיון שליבו נשבר ונכנע על-ידי הבושה, על-ידי זה נעשה תיקון השכינה, והדין נכבש תחת החסד,ונמצא שממש מקריב לה' יתברך את נפשו השוכנת בליבו.

 

הדבר נגזר מן השמים

יסוד גדול והכרחי זה, מסייע לאדם לחיות באמונה והכרה אמיתית, ולדעת שכל מה שעובר עליו, הוא בהשגחה פרטית מדוקדקת, ועל-ידי זה יקבל הנהגת הקב"ה באהבה, ולא יכעס על שום אדם, ולא יתפעל משום מאורע, וזה הטעם שדוד המלך לא נתפעל משמעי בן גרא בשעה שקללו.

                        מלמדנו הגה"ק בעל ה"תניא" זת"ע ("אגרת הקודש" פכ"ה) וז"ל: "אמרו רז"ל כל הכועס כאילו עובד עכו"ם, והטעם - מובן ליודעי בינה, לפי שבעת כעסו, נסתלקה ממנו האמונה, כי אילו היה מאמין שמאת ה' הייתה זאת לו, לא היה בכעס כלל. ואף שבן אדם שהוא בעל בחירה, מקללו או מכהו או מזיק ממונו, ומתחייב בדיני אדם ובדיני שמים על רוע בחירתו, אף-על-פי כן  על הניזק כבר נגזר מן השמים, והרבה שלוחים למקום. ולא עוד - אלא אפילו בשעה זו ממש שמכהו או מקללו, מתלבש בו כח ה' ורוח פיו יתברך, המחייהו ומקיימו. וכמו שנאמר: "כי ה' אמר לו קלל", והיכן אמר לשמעי? אלא - שמחשבה זו שנפלה לשמעי בליבו ומוחו ירדה מאת ה', ורוח פיו המחייה כל צבאם החיה רוחו של שמעי, בשעה שדיבר דברים אלו לדוד. כי אילו נסתלק רוח פיו יתברך רגע אחד מרוחו של שמעי, לא היה יכול לדבר מאומה".

 

"מעולה יותר מכל מלקויות

וסיגופי תעניות שבעולם"

וכמים קרים על נפש עייפה, הם דבריו של הגה"ק רבי אהרן מקארלין זת"ע (בהשמטות לספרו "בית אהרן") בעניין קבלת ביזיונות באהבה, וז"ל: "תשובה ידוע שעיקרה בלב, וסימנה השמחה, לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה בכל מידה ומידה, ובזה לא יצטרך לתעניות וסיגופים. מאוד צריך האדם להתחנן בזה, "ותקננו בעצה טובה מלפניך", שזהו התיקון להחוטא, בעצה טובה מלפני ה' יתברך".

                        והביא שהדברים מפורשים מהגה"ק רבי אברהם גלאנטי זת"ע ("קול בוכים") עה"פ (איכה ג', ל'): "יתן למכהו לחי ישבע בחרפה", וז"ל: "מרגלא בפומיה דמורי זלה"ה (הרמ"ק זת"ע) שהיה אומר שבכל התשובות שבעולם, המעולה שבכולם למרק החטאות והזדונות והפשעים, היא סבילת העלבונות והחירופים והגידופים. והיא מעולה יותר מכל מלקויות וסיגופי תעניות שבעולם. כי אם יסגף עצמו לבד, יחוש ויבטל מדברי תורה, למי שלא אפשר לו, ונקרא חוטא, וכן במלקויות וכיוצא. אמנם במידה זו תאכל ותשתה ותעבוד, והעוונות מתכפרים, ומבינתך חדל, כי הגע עצמך שיאמרו לך: תרצה שיבוא לך הפסד ממון או נפילת בתים? תשיב: לא. ואם יאמרו לך: תרצה עליך מיתת בנים? תשיב חס ושלום, אלא אתה ה' תשמרם. ואם יאמרו לך: תרצה שיככה ה' - בשחפת ובקדחת בקרירי ובחמימו? מיד ירוץ ליבך ותשיב: רחמנא ליצלן. וכן אם יאמרו לך, על המיתה ועל הגיהנם ועל הגלגולים הרעים, על הכל תשיב חס ושלום. אם כן תאמר לי בחייך, החטאות והעונות והפשעים, שחטאת ושעווית ושפשעת, ופגמת במעלות הרמות, בעשייה ויצירה ובריאה ואצילות, כפי מחצב נשמתך, מיום היותך על האדמה, במה יכופר? והזקן הכסיל, בכל יום רודף אחריך. לכן זאת העצה היעוצה, מאת ה' צבאות יצאה לאמר: "יתן למכהו לחי ישבע בחרפה" כמדובר, ובזה אל יזניחך א-לוהים לעולם, וזהו כי לא יזנח לעולם".

 

"שומע חרפתו ולא ישיב -

מיד תשרה עליו השכינה"

ובמעלה נפלאה זאת, של השומע חרפתו באהבה ואינו משיב, מגלה לנו בעל ה"ראשית חכמה" זת"ע (ב"שער הענוה פ"ג), שעל-ידי זה הוא זוכה שהשכינה הקדושה שורה עליו, והקב"ה מלמדו התורה, ואינו צריך ללמוד מרב. וז"ל: וכתב הרב יצחק דמן עכו ע"ה, ששמע מפי רבי מאיר ... שאמר לו רבו הר"ר יוסף גיקיטילייא: כי האיש אשר ידבנו לבו לתקן מידותיו, ולישר דרכיו ומעשיו, ולרדוף אחרי הענווה בתכלית השלימות, להיות עלוב ולא יעלוב, שומע חרפתו ולא ישיב. מיד תשרה עליו השכינה, ולא יצטרך ללמוד מבשר ודם, כי רוח א-לוהים תלמדנו".

 

"טוב שברופאים לגיהנם"

ומעודדים ומחייבים הם הדברים שכותב בעל ה"נועם מגדים" (פר' אמור ד"ה א"י) זת"ע, שעל-ידי הביזיון זוכה האדם למחילת עוונות, ולא יצטרך לעשות סיגופים ותעניות כדי להיטהר מחטאיו. וז"ל: "דהנה החוטא הרוצה לשוב מעוונותיו ולתקן מה שעיוות, יש לו עצה להיפטר מתשובה קשה של ריבוי צומות בכי וסיגופים. והוא - אם אחד יפגע בו ויחרפהו, והוא לא ישיב לו, ויקבל את הביזיון באהבה. ימחלו לו כל עוונותיו, כדברי חז"ל (ר"ה יז.): "כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו". אבל מצד שני רחמנות גדולה על זה שפגע בו, כי יצטרך ללכת לגיהנם. וזה מרומז במאמר חז"ל (קידושין פב.): "טוב שברופאים לגיהנם" - זה שמרפא את החוטא ברפואה קלה על-ידי שמבזה אותו, אבל על רופא זה לדעת, שהוא ירד עבור זה לגיהנם".

 

לוקח חלקו בגיהנם

ונותן לו חלקו בגן עדן

גם במשנתו של רבנו החיד"א זת"ע ("פתח עינים" סוף קידושין) למדנו דבר זה - שהרופא הגדול לנפש, הוא מי שמבזה חבירו, וחבירו שותק, ובזה מתקן נפשו הנעלב, ומתכפרים לו עוונותיו. ונמצא שהעלוב הוא טוב שברופאים - רפואת הנפש, ומוסיף: "והוא לגיהנם" - ויורש חלק גיהנם מהנעלב, והנעלב שהוא מתרפא - יורש חלק העולב בגן עדן.

 

הרמב"ם מעיד על עצמו

העיד הרמב"ם על עצמו (שו"ת "פאר הדור" קמ"ב): "אני מוחל על כבודי ומוותר עלבוני הרבה. ואם הכריחו הזמן והעניין לומר שאיני בעל דת ולא בעל מעשים טובים, יאמר זה. וכל זה ... לא יזיקני ולא יכעיסני, ואפילו ראיתיו בעיני ושמעתיו באזני, או עשה לפני, לא הייתי חושש, אלא אדרבא הייתי נכנע אליו, ומשיבו דברים טובים ורכים, או אשתוק, או אשיב לפי העניין דברים נאים ודברי ענוה כפי הצורך והשעה".

ומסיים הרמב"ם: "ובכלל אני מבקש ממך, אם אתה תלמידי, שתלך בדרכי ובמידותי, והוא הטוב לך - שיקללוך ולא תקללם, ותהיה מן העלובים ולא מן העולבים".

 

בכה על שלא פוגעים בו

מעשה היה אצל בעל ה"חפץ חיים" זת"ע, שפעם לפני ימים נוראים ראו אותו בוכה, ושאלו אותו על סיבת הבכייה? ואמר: היות שאנשים מסתכלים עליו כאדם מכובד, הרי הם נזהרים בכבודו ולא פוגעים בו, כך שאין לו ההזדמנות להיות מעביר על מידותיו, על-ידי הניסיון שיפגעו בו, שעל זה אמרו חז"ל (ר"ה יז. יומא כג.): "כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו". וכן אמרו חז"ל (חולין פט.): "'תולה ארץ על בלימה' (איוב כ"ו, ז') -  אמר רבי אילעא: אין העולם מתקיים, אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה".

 

"הנני מעדיף לשתוק"

על הצדיק חכם מנחם מנשה זת"ע מסופר שכאשר ביזוהו אנשים, פנו אליו כמה ממעריציו הכואבים על המצב, על הביזיון הנורא ועל שתיקתו הממושכת. הללו ניסו לשכנעו שעל אף שאומנם אין רצונו להשיב להם כגמולם, אולם לכל הפחות יתכן שכדאי מאוד לומר את עמדתו ושיטתו כדי שאנשים אחרים לא ילכו שולל אחר דברי מצעריו.

אך הוא בענוותנותו השיב להם: הלוא חז"ל אמרו: "הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים ... עליהם הכתוב אומר: 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'". על כן הנני מעדיף לשתוק לגמרי ולא להשיב כלל. ובפרט שמדובר כאן באנשים חרדים, אם כן, כשאשיב להם יתכן שיגרם מכך חילול שם שמיים, על כן הנני מקבל עלי דין שמיים באהבה ואני שותק.

 

 


הגה"ק רבי נחמן מברסלב זת"ע:

"לעשות מהתורה - תפילה"



ב"ליקוטי מוהר"ן" (תנינא - כ"ה וב"השתפכות הנפש" - ב') כתוב: "גַּם טוֹב לַעֲשׂוֹת מֵהַתּוֹרָה תְּפִלָּה. דְּהַיְנוּ כְּשֶׁלּוֹמֵד אוֹ שׁוֹמֵעַ אֵיזֶה מַאֲמַר תּוֹרָה מִצַּדִּיק הָאֱמֶת, אֲזַי יַעֲשֶׂה מִזֶּה תְּפִלָּה, דְּהַיְנוּ לְבַקֵּשׁ וּלְהִתְחַנֵּן לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ עַל כָּל מַה שֶּׁנֶּאֱמַר שָׁם בְּאוֹתוֹ הַמַּאֲמָר, מָתַי יִזְכֶּה גַּם הוּא לָבוֹא לְכָל זֶה, וְכַמָּה הוּא רָחוֹק מִזֶּה. וִיבַקֵּשׁ מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁיְּזַכֵּהוּ לָבוֹא לְכָל הַנֶּאֱמָר שָׁם בְּאוֹתוֹ הַמַּאֲמָר.

וְהַמַּשְׂכִּיל וְהֶחָפֵץ בֶּאֱמֶת, יוֹלִיכוֹ ה' בְּדֶרֶךּ אֱמֶת וְיָבִין בְּעַצְמוֹ דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר, אֵיךְ לְהִתְנַהֵג בָּזֶה, בְּאֹפֶן שֶׁיִּהְיוּ דְּבָרָיו דִּבְרֵי חֵן וּטְעָנוֹת נְכוֹנוֹת, לְרַצּוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁיְּקָרְבֵהוּ לַעֲבוֹדָתוֹ בֶּאֱמֶת. וְעִנְיָן הַשִֹֹּיחָה זוֹ עוֹלָה לְמָקוֹם גָּבוֹהַּ מְאֹד, וּבִפְרָט כְּשֶׁעוֹשֶׂה מִתּוֹרָה תְּפִלָּה, מִזֶּה נַעֲשֶׂה שַׁעֲשׁוּעִים גְּדוֹלִים מְאֹד לְמַעְלָה".

וב"שיחות הר"ן" (קמ"ה): "אמר: אני חפץ מאוד שיעשו מהתורות תפילות, אך איני יודע למי מוסרים זאת. ופעם אחד הראה לי בספר אחד שהיה אצלו שנתחבר בסמוך, הנקרא "יד הקטנה"  ובסוף מבאר שם כמה עניינים בלשון תפילה שמדבר לה' יתברך ומתחיל כל עניין א-לוהי וכו' וקרא אותי וציוה לעיין בו בפנים, ורמז לי אז כמדבר: ראה שזה המחבר מדבר כמה עניינים מדרושיו לה' יתברך בלשון תפילה, ורמז לי שתשוקתו מאוד לעשות כן מתורותיו הקדושות לעשות מכל התורות תפילות ... גם אמר שכשעושים מהתורות תפילות נעשים מזה שעשועים גדולים למעלה שלא עלו לפניו יתברך שעשועים גדולים כאלה מימות עולם".

עוד כתוב (שם קצ"ו): "המוסר של התורה שלי נפלא ועצום מאוד אילו היו אומרים זאת התורה בלשון אחר בלשון מוסר, היה מעורר ומשבר את הלב מאוד כי כולה מוסר השכל, מוסר גדול ונורא מאוד, על כן צריך להיזהר לקיים מה שהזהרתי אתכם לעשות מן התורה תפילה כי תכף כשמתחילים להכניס זאת התורה בתוך דברי התעוררות ושיחה של תפילה בודאי תעורר ותשבר את ליבו מאוד".

וב"ליקוטי הלכות" (חאו"ח, הלכות עירובי תחומין, ה"ה) כתב: "ההנהגה הכללית שהזהיר לעשות מהתורות תפילות, דהיינו כל הדברים הקדושים שגילה בכל תורה ותורה, לעשות מזה תפילה, לבקש ולהתחנן מה' יתברך שיזכה לבוא לכל זה, כפי סדר חידושי התורה שגילה, כפי הבניין הנורא שבנה בכל תורה ותורה שגילה בדרכו הנפלא, ואמר, שנעשה מזה שעשועים גדולים למעלה, ואמר שנעשה מזה שעשועים שלא עלו שעשועים כאלה לפניו יתברך מעולם".

וב"השתפכות הנפש" (י"א) כתוב: "'ונתתי את תורתי בקִרבם ועל לבם אכתבנה'. לב זה בחינת תפילה כי עבודה שבלב זו תפילה, היינו שתהיה נכתבת התורה בתוך הלב על ידי שיכתבו מהתורות תפילות שהם בחינת לב, ועל ידי זה נשוב אליו יתברך באמת ויקרב אותנו ברחמיו בחינת: 'והייתי להם לא-לוהים והמה יהיו לי לעם'".

עוד כתוב ב"השתפכות הנפש" (פ"ד) וב"ליקוטי הלכות" (חחו"מ, הלכות נזקי שכנים, ה"ד): "אי אפשר לבוא לשום השגה בתורה כי אם על ידי תפילה. ועל כן צריכים לעשות מתורות תפילות דהיינו להתפלל שיזכה לקיים כל דברי התורה שלומד. מכל שכן כשיודע בעצמו שעבר על דברי תורה הוא צריך בוודאי להתפלל הרבה לה' יתברך שימחל לו על העבר ושיזכה מעתה על כל פנים לקיים ככל הכתוב בהתורה הזאת. כי על ידי התפילה יתקן הכל".

וב"ליקוטי הלכות" (חחו"מ, הלכות נחלות, ה"ד) כתב: "וְזֶה בְּחִינַת גֹּדֶל עֹצֶם הַמַּעֲלָה לַעֲשֹוֹת מֵהַתּוֹרוֹת תְּפִלּוֹת, כִּי כָּל הַתּוֹרָה שֶׁאָדָם לוֹמֵד בָּאָה בְּתוֹךְ הַתְּפִלָּה וְנִתְחַדְּשָׁה שָׁם וְהֵם מְחַזְּקִין זֶה אֶת זֶה כַּנַּ"ל. וְזֶה אֲפִלּוּ כְּשֶׁהַתּוֹרָה שֶׁעוֹסֵק בָּהּ אֵין לָהּ שַׁיָּכוּת בִּפְשִׁיטוּת עִם הַתְּפִלָּה כְּגוֹן שֶׁלּוֹמֵד דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְאַחַר כָּךְ מִתְפַּלֵּל עַל שְׁמִירַת שַׁבָּת וְכַיּוֹצֵא. אֲבָל בְּוַדַּאי הוּא מַעֲלָה יְתֵרָה וַעֲצוּמָה כְּשֶׁזּוֹכֶה לַעֲשֹוֹת תְּפִלָּה מֵהַתּוֹרָה בְּעַצְמָהּ שֶׁעוֹסֵק בָּהּ שֶׁאָז הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה הֵם אַחְדוּת גָּמוּר בְּיוֹתֵר וְאָז מְחַזְּקִין זֶה אֶת זֶה וּמְאִירִין זֶה לָזֶה בְּיוֹתֵר וְיוֹתֵר. וְעַל כֵּן עִנְיָן זֶה לַעֲשֹוֹת מִתּוֹרוֹת תְּפִלּוֹת יָקָר מְאֹד מְאֹד וְנַעֲשֶֹה מִזֶּה שַׁעֲשׁוּעִים גְּדוֹלִים לְמַעְלָה שֶׁאֵין דֻּגְמָתָם ... כִּי מְיַחֲדִים עַל יְדֵי זֶה תּוֹרָה וּתְפִלָּה בְּיִחוּד נִפְלָא עַד שֶׁנַּעֲשִֹים אַחְדוּת גָּמוּר וְהֵם מְחַזְּקִים זֶה אֶת זֶה בְּיוֹתֵר וְכַנַּ"ל".

וב"השתפכות הנפש" (י"ד) כתוב: "כי כל שירת האזינו נאמרה כדי לזכות באחרית הימים לקים את התורה, כמו שכתוב שם בענין: אנכי הסתר אסתיר פני וכו' וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו. כי שירת האזינו זה בחינת תפלה שהיא בחינת שירה וזמרה בחינת עשרה מיני נגינה, שבהם יסד דוד המלך, עליו השלום, ספר תהלים הינו שעל ידי השירה הזאת כלל משה רבנו עליו השלום את כלל התורה בתוך בחינת שירה שהיא בחינת תפלה ועל ידי זה האיר לנו הארה זאת לזכות לעשות מהתורות תפלות שעל ידי זה עקר קיום התורה באחרית הימים בחינת וענתה השירה הזאת וכו' כי לא תשכח מפי זרעו וכו' כנ"ל".

[כא]

"ליקוטי תפילות"

ובדרך זאת הלך הגה"ק רבי נתן מנעמירוב זת"ע בחברו "ליקוטי תפילות" וכך כתב (שם בהקדמה): "ואין שום דבר שחסר לאדם בעניין עבודת ה' שלא ימצא בתפילות הללו. וכאשר העתקתי קצתם, ומסרתים לקצת אנשים הוטבו בעיניהם מאד מאוד והפצירו בי להעתיק להם כולם".

               וב"ימי מוהרנ"ת" (א', פ"ט) כתב: "אשר נוראות יקרת אלו התפלות יודע כל אחד בנפשו כל מי שחפץ באמת".

וב"ימי שמואל" (א' , נ"ב) כתב: "ואמר לי  [הגאון ר' דב מוורשא]: הלא  כל התורה וכל הספרי מוסר מונחים באלו התפילות".

"ואין מי שיקרא ויאמר איזה תפילה ... שלא יהיה לו איזה הִרהור תשובה נפלא מאוד" (שם קע"ב \ ק"פ).

ובספר "עלים לתרופה" (מכתב ת"ג \ תכ"ח) כתב: "הן לומר התפילות שכבר עזרנו ה' יתברך לסדרם לפניכם הנובעים מתורתו הקדושה אשר הם חידושים נפלאים שלא היו מימות עולם, הן לעשות בעצמו תפילות מהתורות כפי מה שעובר עליך בכל עת".

"ובפרט שנזכה להרבות בתפילה ובקשות ושיחות בינו לבין קונו ולהתחיל להרגיל עצמו בכל יום לעשות מהתורות תפילות, כי זה יסוד מוסד ועולה על הכל אשרי שיאחז בזה" (שם תי"ב).

"ויתפשט הדרך הקדושה החדש לעשות מהתורות תפלות, שעל-ידי זה יתקרבו כל ישראל אליו יתברך" (שם קנ"ז).

 

 

ה' ת'הא ש'תיקה ע'מידה ד'תפילה

הבה נתפלל אל ה' יתברך שנזכה להתקרב אליו, ולהתבטל להנהגתו בביטול מלא, כאומרם ז"ל (אבות ב', ד'): "בטל רצונך בפני רצונו", ולא להתפעל משום מצב, ולקבל כל דבר בקל, גם מצבים של קושי וחלישות דעת, ולשמוח בזה שאנו זוכים לשבור ולפתוח את הלב, ולקבל באהבה ביזיונות, וחז"ל הקדושים הבטיחו לנו: "הבא ליטהר מסייעין לו".

 

"ליקוטי תפילות"

"ריבונו של עולם עוזרני והושיעני שאזכה לישתוק ולידום למחרפי ולמבזי נפשי, ולמקללי נפשי תידום, ואהיה מן 'הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים בייסורים'. ותזכני שלא אכוין לצערם על ידי שתיקתי שאשתק להם, רק כל כוונתי בשתיקתי יהיה מאהבה באמת, ותהיה בעזרי תמיד שאהיה נזהר בזהירות גדול שלא לבייש ולחרף פני חברי ולא שום אדם שבעולם אפילו המחרפים ומביישים אותי, מכל שכן אותם שאינם מביישים אותי" ["ליקוטי תפילות" ח"א, צ"ו - תתקעא (מיוסד ע"פ תורה פ"ב ב"ליקוטי מוהר"ן" קמא)].

 

"וזכני להיות מן 'הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים', 'ולמקללי נפשי תידום'. ועל כל מיני ביזיונות וחירופים וגידופים שאשמע מאיזה אדם שיבזה אותי, אדם ואשתק לו, כמו שכתוב:

'דום לה' והתחולל לו'. ואהי כאיש אשר לא שומע ואין בפיו תוכחות, 'כחרש לא אשמע וכאילם לא יפתח פיו', כי באמת ידעתי ה', כי כל מיני ביזיונות שבעולם אינם מספיקים לי לפי גודל חטאי המרובים, כי אני נבזה יותר ויותר מכל מיני ביזיונות שבעולם מה שהפה יכול לדבר, כי בעוונותי הרבים פגמתי בכבודך הגדול והקדוש, ולא כיבדתי את שמך הגדול, ובזיתי את נפשי מאד על ידי עוונותי, ונתתי תוקף להדם שבחלל השמאלי שבלב. על כן בוודאי חובה עלי לסבל ביזיונות גדולות ושפיכות דמים. לכן עוזרני ה' א-לוהי, שלא אשיב דבר למחרפי ולמבזי נפשי, למען יהיה לי לכפרה על כל עוונותי"  ("ליקוטי תפילות" ח"א, ו - נא).

 

תפילת ה"פלא יועץ" זת"ע

"יהי רצון מלפניך ה' א-לוהינו ואלוהי אבותינו שתעורר לעמך ישראל להיות מן הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים עושים מאהבה ושמחים בייסורים. ויהיו כל עמך ישראל רצים למצוות ובורחים מן העבירות. ויהיו גיבורים לכבוש את יצרם לעשות רצונך ולעובדך בלבב שלם יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו. יהיו לרצון אמרי פי והגיון ליבי לפניך ה' צורי וגואלי".

 

ונסיים

"בברכה שלימה"

(בגימטריא "מרחשון")

ל"ישועה ולרוחה",

"מזל רב והצלחה מרובה"

(בגימטריא "חודש חשון"),

"ליום שמחת ליבנו"

(בגימטריא "חודש מרחשון")

ב"גאולה שלימה במהרה",

"בירושלים הבנויה"

(בגימטריא "חודש חשון"),

בהתגלות

"מלכות בית דוד"

(בגימטריא "חודש מרחשון")

והקב"ה

"יגן ויושיע לכל החוסים בו"

(בגימטריא "חודש חשון").

אמן כן יהי רצון.