יום שישי, 25 באוקטובר 2013

דברי תורה לפרשת תולדות. שבת שלום!

מידות האבות -

חסד, גבורה, תפארת

"וכל אחד ואחד מן האבות ידע והשיג את הקב"ה מתוך אספקלריא - הספירה המתייחסת אליו ומושרש בה.

אברהם ידע והשיג את הקב"ה מתוך ספירת החסד, שהיא הנקראת בכתוב (דבה"י א כ"ט, י"א): 'הגדולה' ... ועל כן אחז במידת החסד ולא עזב אותה לעולם, ועשה חסד עם כל בני אדם, וביארו חכמים: כי מעשיו הטובים העלו אותו באותה המדרגה של החסד.

יצחק ידע והשיג את הקב"ה במדרגת הגבורה שנקראת בכתוב (בראשית ל"א, מ"ב; ועיי"ש פס' נ"ג): 'פחד יצחק', והיה ירא מהקב"ה לעולם.

יעקב ידע והשיג את הקב"ה מתוך מדרגת התפארת, שהיא כלולה מחסד ופחד, ונקרא בכתוב 'אמת', זהו שכתוב (מיכה ז', כ'): 'תיתן אמת ליעקב'".

(זוהר חדש - סתרי תורה - פרשת תולדות, דף לג/ב ע"פ "מתוק מדבש")

 

"האבות - תפקידם היה,

לפרסם את שם ה' בעולם"

[נלקט ונערך (בתוספת נופך) מתוך הספר "שמועות ראי"ה" (בראשית, תולדות - תרצ"ה, עמ' נט - סב; ועיי"ש עמ' מ, עו, פב - פד,פו - פז, פט)

למרן הגה"צ החסיד וכו' הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצוקללה"ה זתע"א]

 


תפקיד מיוחד היה לאבות. בתור מורי דרך, אם בהדרכת העולם בכלל, ולהדרכה לקדושת ישראל בפרט, ולא אברהם בלבד, נקרא בתור אב, אלא גם יצחק ויעקב, וביחד נקראו אבות, ובגמרא (ברכות טז:): "אין קורין (בתואר) אבות (לבני ישראל) אלא לשלושה (אברהם, יצחק ויעקב) ... עד הכא חשיבי, טפי לא חשיבי (משום שעד סוף שלושת האבות, חשובים הם בחשיבות מיוחדת, ולכן קוראים להם אבות ואימהות. אבל בניהם אחריהם אין להם החשיבות המיוחדת הזאת, ולכן אין קוראים להם אבות)", השבטים - נקראו "שבטי י-ה" (תהלים קכ"ב, ד'). משה רבינו - התורה (דברים ל"ד, י') מעידה עליו: "ולא קם עוד נביא בישראל כמשה", ומייחסים לו את כל התורה שכתוב (מלאכי ג', כ"ב): "זִכרו תורת משה עבדי" וקוראין אותה תורת משה, ובגמרא (סוכה מב.) אמרו: "קטן ... יודע לדבר, אביו לומדו (מלמדו) תורה (ושואלים:) תורה מאי היא? 'תורה ציוה לנו משה מורשה ...'". אומר על זה רבינו תם (בתוס' ב"ב יד. ד"ה דילמא): "שאותו פסוק נקרא תורה". עד כדי כך התייחסו בעלי התלמוד למשה רבינו; ומכנים אותו אב לנביאים, ובכל זאת אינו נחשב בחשבון האבות. ועוד יותר מזה. בהתחלת הנבואה שלו, מראות א-לוהים בראשונה מתוך הסנה, אמר לו ה' (שמות ג', ו'): "אנוכי א-לוהי אביך - א-לוהי אברהם, א-לוהי יצחק וא-לוהי יעקב". גם לקבלת התורה היה משה מוכרח להתלבש בלבושו של אברהם, וכך אמרו חז"ל (ש"ר כ"ח, א'): "באותה שעה (בשעה שעלה משה למרום) ביקשו מלאכי השרת לפגוע במשה. עשה בו הקב"ה קלסטירין של פניו של משה דומה לאברהם. אמר להם הקב"ה: אי אתם מתביישין הימנו?! לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו?! אמר הקב"ה למשה: לא ניתנה לך תורה אלא בזכות אברהם, שנאמר (תהלים ס"ח, י"ט): 'לקחת מתנות באדם' ואין אדם האמור כאן אלא אברהם, שנאמר (יהושע י"ד, ט"ו): 'האדם הגדול בענקים'. הוי (זהו:) 'ומשה עלה אל הא-לוהים' (שמות י"ט, ג')". [הכוונה בזה שנראה צורת אברהם במשה, כי עיקר היצירה של אברהם ותפקיד אברהם של פירסום שם ה' בעולם, הייתה הכנה לקבלת התורה עבור ישראל על-ידי משה]. הרי כי קדושת האבות שימשה יסוד לנבואת משה ולקבלת התורה.

ובחז"ל (פסיקתא רבתי פמ"ג ועוד) על הכתוב (תהלים צ"ט, ו'): "משה ואהרן בכוהניו ושמואל בקוראי שמו" - "מלמד ששמואל שקול כנגד משה ואהרן", ובכל זאת לא הוא ולא הבאים אחריו נקראים בשם אבות, הרי שתפקיד מיוחד היה לאבות בקביעת קדושת ישראל, וכל אחד באופן מיוחד, בדרכו ובשיטתו, קבעו את קדושת ישראל, ואחד בלבד ושיטה אחת בלבד לא הספיקו. והיה צורך לקביעת קדושת ישראל בשלושה אבות, כל אחד בדרכו בזמנו ובשיטתו, עד שביחד נקראו אבות. וכך זה נקבע לדורות: "א-לוהי אברהם, א-לוהי יצחק וא-לוהי יעקב" (בנוסח תפילת העמידה, על-פי שמות ג', ו'), נזכר שם א-לוהים במיוחד על יד כל אחד ולא כתוב א-לוהי אברהם יצחק ויעקב, להדגשה מיוחדת, לבחינה ולתפקיד של כל אחד מהאבות. וזה שאמרו במדרש (ב"ר ס"ג, ג'): "יצחק נקרא אברהם", יעקב נקרא אברהם. כמו-כן אמרו חז"ל על כפילת הלשון בפרשה זו (בראשית כ"ה, י"ט): "ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק" - "על-ידי שכתב הכתוב: 'יצחק בן אברהם', הוזקק לומר: 'אברהם הוליד את יצחק', לפי שהיו ליצני הדור אומרים: מאבימלך נתעברה שרה שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו. מה עשה הקב"ה? צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם והעידו הכל: 'אברהם הוליד את יצחק' וזהו שכתב כאן: 'יצחק בן אברהם' שהרי עדות יש ש'אברהם הוליד את יצחק'" (רש"י שם). הכוונה של קלסתר פנים, בוודאי אין המכוון רק לצורה החיצונית, אלא מתכוונים גם לצורה הפנימית. ומה היא הפנימיות: השיטה, ההדרכה והפעולה. וכל אחד לפי שיטתו כך נפגש בדרכו, בהתנגדות מצד הדור - אברהם נפגש עם סדום, יצחק עם אבימלך, יעקב עם עשיו.

ומה היה תפקיד האבות ופעולותיהם? בספרי המקובלים נקראים: חסד, גבורה, תפארת. את אברהם מסמלים במידת החסד, את יצחק במידת הגבורה, את יעקב במידת התפארת. אברהם אבינו הראה מידת החסד בעולם, של הכנסת אורחים והכנסת גרים תחת כנפי השכינה. הכוונה: במידת החסד חפץ להביא את העולם לידי תיקונו, אחרי השחתת העולם בתקופת המבול, שמילאה את הארץ חמס בגניבה וגזילה, וזה גרם להם את האליליות והשתחוויות למעשי ידי עץ ואבן, ולכן לשם תיקונם, כדי להביאם לידי הִתקרבות רוחנית, היה הכרח להביאם מקודם לידי תיקון המידות האנושיות אשר דרוש לאדם בהיותו עלי אדמה, ועל ידי מידת החסד התגבר הכוח הרוחני בעולם, עד שאפשר היה לפרסם את שם ה' בעולם. וכך כתוב (בראשית י"ב, ח'): "ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה'" "אל עולם" (שם כ"א, ל"ג), פירוש: כי הכרת ה' ורוחו לא נעשה רק למטרה בשביל ישראל לחוד אלא בשביל העולם כולו, ש"יכירו וידעו כל יושבי תבל" (מתוך תפילת "עלינו לשבח"), ואז נפגש בהִתנגדות מצד אנשי סדום, שנחרבו, ומידת החסד התפשטה בעולם, וכך היה אברהם המפיץ את מידת החסד בעולם. אברהם אבינו במידת החסד שלו היה מגייר גרים ומכניסם תחת כנפי השכינה, בלי להבדיל ולבחון את הבחינה הפרטית של כל אחד ואחד. ואברהם שבא למצרָים ישב עם המצרִים כאחד מהם והשפיע עליהם ממידת החסד. אומנם לקחו ממנו את שרה, אבל מכיון שנודע להם שהיא אישתו, החזירו לו. כמו-כן אצל אבימלך אמר (בראשית כ', ט"ו): "הנה ארצי לפניך בטוב בעיניך שב". עד כדי כך הביא התפשטות מידת החסד בעולם, אחר-כך בא יצחק, שמייחסים אליו את מידת הגבורה, של קידוש השם ומסירת נפש בעולם, ותפקידו היה לברר את הבחינה הפרטית של כל אחד ואחד, ואחרי שהמידה האנושית הוטבה במקצת על-ידי הרמת המידה האנושית של חסד, בא יצחק בתפקידו במידת הגבורה, לבחון ולבדוק את כל אלה הפרטים, אם ראויים ומוכנים יהיו גם לקידוש ה', ואלה שלא היו מוכנים לזה נתרחקו ממילא, לכן אמר אבימלך ליצחק: "לך מאיתנו כי עצמת ממנו מאוד" (בראשית כ"ו, ט"ז). אחר הבחינה של גבורה שהרחיקה את מי שצריכים לרחק, היה בהכרח שתבוא שוב בחינה של חסד, אבל מעורבת בגבורה, וזאת הייתה בחינת יעקב, בחינת התפארת, שיש בה ממידת הגבורה, אבל מעורבת בחסד, כלשון הזוה"ק [ח"ג דף שב/א (תוספות)]: "תפארת דאיהו כליל מחסד ופחד ואיקרי אמת". יעקב הכין את התפקיד של חסד וגבורה ביחד, יעקב כבר נפגש בדרכו, במלחמתו עם עשיו, אשר היה מחקה את מעשי אביו, כדברי המדרש (ב"ר ס"ה, א') על הכתוב (בראשית כ"ו, ל"ד): "ויהי עשיו בן ארבעים שנה" - "אמר (עשיו): מה אבא (יצחק) נשא אישה בן ארבעים שנה, אף אני נושא אישה בן ארבעים". עשיו ראה את בחינת הגבורה מאביו, אבל במקום שאביו השתמש בזה למסירת נפש לעבודת ה', השתמש בזה הוא להנאתו העצמית (ועי' בגיליון הקודם בפינת "תנא דבי אליהו" - בענין: "מידת החסד שבישמעאל"), ככתוב (בראשית כ"ה, כ"ז): "ויהי עשיו איש יודע ציד איש שדה". יצחק, כי כהתה עינו ולא ראה את מעשה עשיו, בחפצו למסור את ברכות אברהם, חשב כי לתפקיד של בחינת הגבורה בעולם נחוץ גם בעל כוח וגבורה חיצונית וברך את עשיו, הרי בקדושת בכור, שיש לעשיו וכוח וגבורה שלו, יוכל להשפיע דרך ה' בעולם, והא ראיה שהיו אחר-כך נביאים גם לאומות העולם, כגון בלעם, אולם באמת עיקר תפקיד הנביאים היה להחזיר את העם בתשובה [עי' ברמב"ם - הל' תשובה פ"ז, ה"ה: "כל הנביאים כולם ציוו על התשובה"; ובפסיקתא רבתי מ"ד: "'שובה ישראל' - כל הנביאים קוראים לישראל לתשובה"]. ולגייר גרים ולהכניסם תחת כנפי השכינה. וזה אפשר רק בכוח של תשובה שניתנה לישראל אם בתור ציווי או הבטחה של: "ואתה תשוב" (דברים ל', ח').

וזה שאמרו חז"ל (פסחים פח.): "מאי דכתיב [מהי הכוונה של מה שכתוב (ישעיה ב', ג')]: 'והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית א-לוהי יעקב ...'? א-לוהי יעקב ולא א-לוהי אברהם ויצחק?! (מדוע מייחס הכתוב את בית המקדש כבית ה' רק מצד היותו קרוי א-לוהי יעקב, ולא גם מצד היותו קרוי א-לוהי אברהם ויצחק?) אלא, (לעתיד לבוא) לא (יתייחסו העמים לבית המקדש) כאברהם שכתוב בו 'הר', שנאמר (בראשית כ"ב, י"ד): 'אשר יאמר היום בהר ה' יראה'. ולא כיצחק שכתוב בו (בנוגע למקדש) 'שדה' שנאמר (שם כ"ד, ס"ג): 'ויצא יצחק לשוח בשדה' אלא כיעקב שקראו 'בית', שנאמר (שם כ"ח, י"ט): 'ויקרא את שם המקום ההוא בית אל'". ע"כ. הר זו בחינת הפקר, לשדה ישנה כבר ענין של בעלות ורשות למי שזה שייך, אבל בכל זאת פתוחה לכל, אולם בית, זה כבר מוקף ומסוגר למי שיש רשות להיכנס ומי שאין לו רשות להיכנס. אברהם אמר: "לו לישמעאל יחיה לפניך" (בראשית י"ז, י"ח), יצחק חפץ למסור את הברכות לעשיו, חפצו להוציא את האומה הנבחרת מבין הגויים. יעקב ראה כי קיום האומה הישראלית יכול להיות ולהתקיים רק בשעה שהאומה הישראלית תהיה נפרדת, "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כ"ג, ט'), כי אף אומנם שיש במידת תפארת גם חסד,להיטיב ולהראות לאומות עולם דרך ה', אבל יש בה גם גבורה, ובעיקר תפקידה לתקן את עצמו ולבנות אומה ישראלית נפרדת בפני עצמה, לא מבין הגויים, אלא בתור חטיבה מיוחדת לעצמה, וכך התחילה מיעקב, האומה הישראלית שנִתחלקה אחר-כך לשבטים.

אבל כל שלושת האבות. כולם לדבר אחד התכוונו - להביא לידי הכרת ה' ואחדותו בעולם. ההבדל היה רק בשיטות ובאמצעים, אם אמצעי זה טוב ומתאים לתקופה זו או לא. עד שיבוא התכלית הנרצה, ש"יכירו וידעו כל יושבי תבל" (מתוך תפילת "עלינו לשבח"), וזה לשון המדרש (ב"ר ס"ג, שם): "יצחק נקרא אברהם", יעקב נקרא אברהם, יען שלכולם היה תפקיד אחד.

האבות קיימו את התורה, לפני שניתנה. הכוונה, הכינו דרך תשובה בעולם שעל-ידי התשובה יכולים לשוב ולהתחזק לקיים מחדש את כל התורה [ועיין ב"נחמת ישראל" על "שמועות הראי"ה" שם, עמ' סב (לרב וכו' קלמן אליעזר פרנקל זצ"ל)].

אולם כדי להכין את התפקיד הגדול של העתיד, של "לך תכרע כל ברך ... תישבע כל לשון" (מתוך תפילת "עלינו לשבח"), ולהראות לאומות העולם דרך של תשובה, היה בהכרח שיהיה נביא גם מבין הגויים, שיעבור בעצמו את כל הקילקולים ויבעוט, ולבסוף, הודה כי "ה' אחד ושמו אחד" (זכריה י"ד, ח'). וזה מראה לנו ספר איוב. שנקראת על שמו, בכל זאת עד שיבוא התיקון הכללי שהבטיחו לנו בעתיד, אין נוכרי מוכשר לכתוב ספר כזה, להראות דרך של תשובה, ולכן אמרו חז"ל (ב"ב יד: - טו.; ועי' בירושלמי סוטה כו.): "משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב", משה רבינו הכין את התעודה של "והיה באחרית הימים" (ישעיה שם, שם) שיהיה לאומות העולם אחיזה ודרך של תשובה, לכן מכיון ששמע יצחק מעשיו שאמר: "את בכורתי לקח" (בראשית כ"ז, ל"ו), והוכח שאין לעשיו כל קשר של קדושה, וכי מעצמו מכר את קדושת הבכורה, הודה ליעקב על הברכות ואמר: "גם ברוך יהיה" (שם כ"ז, ל"ג).


"א-לוהי אברהם,

א-לוהי יצחק וא-לוהי יעקב"

"אשר ביקש מכ"ת ממני להודיע טעמו, למה אנו אומרים: 'א-לוהי אברהם, א-לוהי יצחק וא-לוהי יעקב' - שלוש פעמים 'א-לוהי', והיה סגי (די) בפעם אחת לומר: 'א-לוהי אברהם יצחק ויעקב'? ... אמרתי להשיב לך טעמו של דבר על-פי נגלה: דהא (שהרי) מצינו שאמר דוד לבנו: 'ואתה שלמה בני דע את א-לוהי אביך ועבדהו ...' (דבה"י א כ"ח, ט'). הפירוש הפשוט: שאין לאדם להאמין בא-לוה מצד מנהג אבותיו - כי זה מנהג האומות, אלא מצד החקירה על-פי תורתנו הקדושה שהוא א-ל הבורא יתברך ויתעלה שמו. ולכך אמר: 'דע את א-לוהי אביך' - מצד החקירה. ומצינו באברהם שהוא היה חוקר ראשון א-להותו והוא הודיע אלהותו בעולם, כי בימיו היו עובדים לעבודת כוכבים ומזלות (ועי' ברמב"ם - הל' ע"ז פ"א). ואם היינו אומרים: 'א-לוהי אברהם יצחק ויעקב', הייתי יכול לומר שאברהם היה חוקר ראשון שחקר א-להותו ויצחק ויעקב בניו סמכו על אמונת אבות ומנהגם. ולכך אנו אומרים: 'א-לוהי' אצל כל אחד ואחד, כדי להודיע שכל אחד - מצד עצמו - עמד על החקירה ומצא שאין אחד אלא א-לוהינו והוא חיזוק אמונתנו הקדושה ... ואני לא כתבתי אלא על-פי הנגלה כדי שתדע להשיב וכו'".

(שו"ת "פנים מאירות" ח"א, שאלה ל"ט, דף לא)


 

 




יום ראשון, 20 באוקטובר 2013

דברי תורה לפרשת חיי שרה. שבת שלום!

ביאור "מדרש פליאה":

"צדיקים אינם אוכלים אלא מן הגזל

ואינם אוכלים אלא מן המבֻשל

ואומרים כדרלעֹמר"

בפרשת חיי שרה (בראשית כ"ג, א') נאמר: "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה". ופירש רש"י זת"ע (שם): "שכולן שווים לטובה". וכתב הגה"ק רבי חיד"א זת"ע  ("פני דוד") רמז לזה שתיבת "ויהיו" נקראת ישר והפוך. ודבר זה טעון ביאור רב, הרי השאלה מתבקשת, הייתכן שכל ימיה של שרה אימנו ע"ה שווים לטובה? הלא דברי ימי חייה של שרה ידועים לכל, ורוב רובם מלאים סיבות לצער ויגון. אם באשר לא זכתה לבנים במשך 90 שנים תמימות (וידועים דבריה של רחל אימנו ע"ה ליעקב אבינו ע"ה: הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי") ובפרט בהכניסה צרתה לביתה, בדמותה של הגר שהקלה בכבוד גבירתה. ועוד באשר נלקחה מעִם בעלה פעמיים, אצל פרעה ואבימלך. וכן ניסיונות של רעב וגלות. ותמהיל של כל כך הרבה ייסורים וצער וסבל, הוא ה"מתכון" המושלם לחיים של עצב ויגון. הלא גלים גלים של צער היו אמורים לאפוף אותה מחמת ניסיונות חייה. ודבר זה אומר דרשני. ואם כן יש להתבונן מהו סוד כוחה של שרה אימנו, שחרף כל גלי הייסורים לא באה לידי צער ויגון, והייתה שרויה בשמחה וטוב לב?

ה"שפת אמת" מגור זת"ע (תרנ"ו) ביאר כוונת רש"י, שקיבלה בתמימות ובאהבה מה שעבר עליה כל ימי חייה. כמו שכתוב בספר "חובות הלבבות" (שער יחוד המעשה, פ"ה) שמידת ההשתוות היא המעלה הגדולה שבמעלות החסידים, שיהיה אדם עומד בתמימותו בכל מה שעובר עליו, הן בניסיון העוני, הן בניסיון העושר. רוב ימיה, עברו על שרה זמנים קשים ברעבון ובלקיחתה לפרעה ולאבימלך. בערוב ימיה [37 שנה כמניין "ויהיו" ["דעת זקנים" מבעלי התוספות (שלא פירשו כרש"י אלא להיפך, שיש בפסוק רמז לכך שחייה של שרה נחלקו לשניים)] ומאוה"ח הק' משמע 24 שנה (עיי"ש שפירש שבפסוק זה רמוזים כל ענייני הצער שהיו לשרה במשך ימי חייה)] זכתה לכל טוב שבעולם, ולא נעשה בה שום שינוי בכל התמורות הללו. הגה"ק רבי אברהם מסלונים זת"ע היה אומר: "הכל היה טוב בעיניה, תמיד היה לה טוב". כמו שכתב ה"תפארת שלמה" זת"ע (שמות ד"ה ויסתר משה) כי אומנם זה כלל גדול במעלת ומידת הצדיקים הדבקים בה' תמיד שהם בבחינת ההשתוות כל הימים לא ינועו ולא ישתנו בסיבות תהפוכות הזמן מכל אשר יעבור עליהם בעולם הזה מטוב ועד רע, לא יעצבו מרוב פחד ולא יתהוללו ברוב שמחה, כי הכל שווה אליהם. כאשר הם בדביקותם בה' יתברך הנה הם למעלה מן הזמן לכן לא ישתנו בסיבות העולם הזה שהם תחת הזמן ומקריו. אך המה חזקים ועומדים בעבדות ה' ליבם כלב האריה שתולים בבית ה' כעץ על פלגי מים לא יתנועעו מכל הרוחות שבעולם.

ובספר "יגדיל תורה" הביא שהאחים הקדושים רבי שמעלקא ואחיו בעל ה"הפלאה" זת"ע שאלו את רבם המגיד הגדול ממזריטש זת"ע: אמרו חז"ל: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה", והגמרא אומרת שהכוונה לקבל בשמחה. כיצד יתכן לברך בשמחה על הרעה: "ברוך דיין האמת"? שלחם המגיד לגה"ק רבי זושא זת"ע, שישב בירכתי בית המדרש אחרי התנור, והיה עני מרוד וחסר כל, הגיעו והרצו את שאלתם. תמה רבי זושא ואמר: כיצד אוכל להשיב על שאלתכם, רק מי שהתנסה בצרות וייסורים יכול לדעת מה הפירוש לקבל בשמחה, ואילו אני מימי לא סבלתי צער ועוגמת נפש, וכיצד אדע לברך על הרעה. תודה לה' יתברך, שכל ימי משפיע עלי "אך טוב וחסד".

               פתרון דומה לפשר העניין מצינו בתשובת ה"כתב סופר" [או"ח, סי' כ"ז (ועיין ב"רינונה של תורה" שתירץ על-פיה שאלה נוספת)] שמי שמאמין בא-לוהים באמונת אומן, ויודע כי הכל מה' יתברך, ומאיתו לא תצא הרעות, לעולם לא יכאב ליבו ולא תתבלבל מחשבתו, ולא יבוא לידי צער ועצב. והדבר אמור בכל ניסיון באשר הוא: חולי, עוני, בנים, זיווג, שלום בית וכן בשאר ניסיונות החיים. כי בכל דבר ועניין אם יאמין האדם בכל ליבו כי אין זה אלא ניסיון מה' יתברך, והכל - הכל לטובה, לעולם לא ייפול לידי צער ויגון, ותמיד יהא שרוי בשמחה וטוב לב. כי על מה ידוה ליבו אם הכל לטובתו ולתועלתו. ומי שבכל זאת נופל לידי צער ויגון, ודואג ונאנח ומצטער, הרי שהדבר מעיד על חיסרון באמונתו ובביטחונו בה' יתברך.

               ומעתה יתבאר כי סוד כוחה של שרה, היא האמונה הבהירה והידיעה כי הכל לטובה מאת ה' יתברך. ובכל ניסיון שאירע לה, ראתה רק את הטוב שה' יתברך מייעד לה בניסיון זה, ולכך מעולם לא באה לידי עצבות וצער חרף הניסיונות הגדולים שעברה. וזהו עומק העניין ב"'שני חיי שרה' - שכולן שווים לטובה", כי שרה ידעה שהכל טובה, בבחינת "גם זו לטובה", ןהאמינה בה' יתברך באמונת אומן, בכל רגע ורגע. ומבעד למסך ייסוריה ראתה אך ורק את יד ה' המסוככת עליה ומבקשת להיטיב לה ולזכותה.

               וכן מצינו במדרש (ב"ר מ"א, ב'): "וכל אותו הלילה (שלקחה פרעה), הייתה שרה שטוחה על פניה ואומרת: ריבון העולמים, אברהם יצא בהבטחה, ואני יצאתי באמונה, אברהם יצא חוץ לסירה, ואני בתוך הסירה. אמר לה הקב"ה: כל מה שאני עושה, בשבילך אני עושה". ופירש המהרז"ו, שאברהם הובטח ב"ואגדלה שמך", ולשרה לא הבטיח, אלא שהאמינה ובטחה בנבואת אברהם. ואם היה אברהם גם כן בתוך אותה צרה, הייתה שרה בוטחת וסומכת על ההבטחה שקיבל אברהם, אך עתה שאברהם מחוץ לצרה, חששה שרה מה יעלה בגורלה. והשיבה הקב"ה, שלא בעבור הבטחה אני עושה, אלא תפילה אני שומע, וגדול שכר המאמין משכר המובטח, ויתקדש שם שמיים על ידך. ומוכח ששרה אימנו ניצולה בזכות אמונתה התמימה בה' יתברך.

               וביאור נפלא מצינו ב"העמק דבר". כי הנה למושג "חיים" יש בלשון הקודש שתי משמעויות: א. חיים ולא מוות. ב. חיים של שמחה ועליזות ולא עיצבון (עיי"ש שהוכיח כן מכמה מקומות). וביאר שם ששרה זכתה לשתי המשמעויות של "חיים", גם אריכות ימים, וגם ימים של שמחה ועליזות מתוקף אמונתה בה' יתברך. וזהו שאמר הכתוב: "שני חיי שרה" - כי כביכול היו שנותיה כפולים, כי לא זו בלבד שזכתה לעצם החיים, אלא שהייתה "חיה" במובן של השמחה והעליזות שבחיים. וכעין זה ביאר הרש"ר הירש, "'חיי שרה' - שרה חיה את כל חייה, וכל 127 שנות חייה היו "חיים" - חיי חיוניות ושמחה, חיים טובים ובעלי משמעות, ולא היה בהם אף רגע שמוטב היה בעיניה שלא לחיות אותו".

               והנה דרשו חז"ל  (ב"ר נ"ג, ה'): "אמר הקב"ה: בעל פיקדונות אני. עמלק הפקיד אצלי חבילות של קוצים והחזיר לו הקב"ה חבילות של קוצים, שנאמר: 'פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל'. שרה הפקידה אצלי מצוות ומעשים טובים [ו]החזיר לה הקב"ה מצות ומעשים טובים. שנאמר: 'וה' פקד את שרה'". ולכאורה מה עניין שרה לעמלק, וכי אין צדיק ורשע אלא שרה ועמלק?! וביאר ה"העמק דבר" (שמות י"ז, י"ד) ששרה אימנו ועמלק מקבילים זה כנגד זה, כיון שלשרה הייתה אמונה חזקה וביטחון עז בה' יתברך [ואפילו יותר מאברהם אבינו], ולעומת זאת עמלק חפץ להפקיע את האמונה בה' יתברך מן הלבבות. ולכך דרשו, ששרה הפקידה אצל ה' יתברך פיקדונות של אמונה וקיום המצוות, לעומת עמלק שהפקיד פיקדונות שליליים של כפירה ואפיקורסות.

בסוף הפרשה נאמר: "ויביאה יצחק האהלה שרה אימו, וייקח את רבקה ותהי לו לאישה ויאהבה, וינחם יצחק אחרי אימו". ופירש רש"י: "ויביאה האהלה והרי היא שרה אימו, כלומר, ונעשית דוגמת שרה אימו, שכל זמן ששרה קיימת - היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האוהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה - חזרו". וה"פרדס יוסף" ביאר עניין זה כנ"ל, כי כידוע "איזהו עשיר - השמח בחלקו", ובדרך זו בחרה שרה, ששמחה בגורלה בכל מצב. וזהו שאמרו שכל זמן ששרה קיימת נר של שמחה דולק תמיד, הן בעת שהברכה הייתה מצויה בעיסה, והן בעת שענני המיצר היו במשכנה, תמיד הייתה בשמחה. וכשראה יצחק שגם רבקה עומדת במדרגה הזאת, אזי "ויאהבה".

עוד נאמר בפרשתנו: "ואברהם זקן בא בימים, וה' ברך את אברהם בכל". וב"חידושי רבנו יוסף נחמיה" עה"ת וב"נפש ברכה" כתבו שיש לדקדק, הלֹא זה מקרוב מתה עליו שרה אשתו, אשר הייתה עזר כנגדו, עד שאמר לו הקב"ה: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". ויצחק יחידו אשר אהב וקיוה לראות באושרו, כבר בא בימים קרוב לארבעים שנה, ועדיין לא זכה לבנות ביתו, כי לא מצא לו עדיין בת זוגו ההגונה לו, ואיך איפוא יאמר על אברהם אבינו עליו השלום שהיה מבורך "בכל", אם ביתו נהרס ובית בנו האהוב עדיין לא נבנה? ובכלל הרי אברהם אבינו סבל כמה ניסיונות וייסורים, וגם מלחמות היו לו, ואיך אם כן נאמר שהיה לו ברכה "בכל"?

ויש לומר על-פי "מדרש פליאה" (הביאו ה"נפש ברכה"): "צדיקים אינם אוכלים אלא מן הגזל ואינם אוכלים אלא מן המבֻשל ואומרים כדרלעֹמר". ופירש לזה בפירוש "בינת נבונים": "גז"ל - ראשי תיבות: ג'ם ז'ו ל'טובה, מבֻש"ל - ראשי תיבות: מ'סתפקין ב'מה ש'יש ל'הם, כדרלעֹמ"ר - ראשי תיבות: כ'ל מ'ה ד'עביד ר'חמנא ל'טב ע'ביד (כל מה שעושה הקב"ה לטוב עושה)". ואברהם אבינו היה ראש וגדול הצדיקים שבכל הדורות, ובודאי גם הוא התנהג בהתאם לדברי המדרש הזה וכנזכר. כי הצדיקים השלימים בטוחים בחסדי ה' כל היום ומאמינים כי "כ'ל מ'ה ד'עביד ר'חמנא ל'טב ע'ביד" (כל מה שעושה הקב"ה לטוב עושה). וגם הנראה לא טוב לפי שעה, יחשב בעיניהם לטובה ולברכה, וחדות ה' היא מעוזם. וזה שסיפר הכתוב ממעלת אברהם אבינו שגם אחרי כל מה שעבר עליו עד זקנה ושיבה הרפתקאות וניסיונות שונים, את כולם קיבל באהבה ושמחה, ואם כן, הוא הרגיש וראה ברכה "בכל", ומצא כי ה' ברך אותו "בכל", כי הכל לטובה ולברכה מאת ה'. וזהו שנאמר: "וה' ברך את אברהם בכל".

               ה"שערי שמחה" (סופר) הביא דברי חז"ל: "שלושה לא שלט בהם יצר הרע ואלו הם: אברהם יצחק ויעקב, שכתוב בהם: 'בכל', 'מכל', 'כל'". ובמשנה נאמר: "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". וביאר "נכון", כי שלושה אלו סרסורי עבירה ועין רואה והלב חומד והידיים וכלי המעשה גומרים והיצר הרע סוכן באדם על-ידי שלוש מידות רעות אלו המביאים האדם לכל מיני עבירה ועל פתח חטאת רובץ, כאשר אמרו שיושב בין שני מפתחי הלב, כי משם יש ליצר הרע שליטה, על-ידי שהלב חומד ואינו מסתפק בכבודו ובעושרו ובמה שיש לו ויצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום לילך אחרי התענוגים ואחרי שרירות ליבו להתענג נפשו אף בדברים האסורים, וכן מי שרודף כבוד אץ להעשיר ונבהל להון לקבץ ממון ועושה מעשה שלא במשפט לחלל שבת ויום טוב במלאכתו ולרמות ולצוד הבריות במשקל ובמידה ובמניין וכדומה, וכן הרודף אחר הכבוד רוצה להרבות כבודו אף בדרך איסור לדבר לשון הרע ורכילות ולהתכבד בקלון חבירו והכל מקנאת איש מרעהו, ועל-ידי שלושה אלו האדם מסור ברשות יצר הרע, אבל מי שמסתפק במה שחננו ה' והמסתפק במועט והוא עשיר השמח בחלקו, ואין עינו רעה ומקנא באחרים זה מושל ביצרו וליבו ברשותו, כאשר אמרו חז"ל: "הרשעים - ברשות ליבם, אבל הצדיקים - ליבם ברשותם" למשול עליו, ולשלושת האבות הייתה להם מידת ההסתפקות ולא קנאה ותאווה וכבוד בליבם כי "ה' ברך את אברהם בכל" - שלא היה חסר לו שום דבר, כאשר פירש הרמב"ן: "וימת אברהם זקן ושבע" - היינו שהיה שבע ומלא מכל ולא חסר לו מאומה, ולא כאלו שמתאווים תמיד ו"יש לו מנה רוצה מאתיים". אבל אברהם מת וכל תאוותיו בידו, וכן אמר יצחק: "ואוכל מכל" - שמצא בו כל מטעמים ולא היה מתאווה לדברים אחרים, וכן אמר יעקב: "כי חנני א-לוהים וכי יש לי כל", והביא ה"כתב סופר" בשם אביו ה"חתם סופר", כי עשיו אמר: "יש לי רב אחי" ולא "כל", כי לא היה מסתפק במה שיש לו, רק "רב" יש לו ולא "כל", כי היה מבקש עוד יותר, אבל יעקב אמר: "יש לי כל" - כי אינו מתאווה לשום דבר יותר כי "הכל" יש לו, ומוכח מ"בכל" "מכל" "כל" שהייתה לשלושת האבות מידת ההסתפקות, ומזה מדייק המדרש ולמד שלא שלט בהם יצר הרע.

               ועל דרך זה יובנו דברי חז"ל: "אבן טובה הייתה תלויה בצווארו של אברהם אבינו שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא, ובשעה שנפטר אברהם אבינו מן העולם תלאה הקב"ה בגלגל חמה". וכבר ידוע מה שפירשו הראשונים, שעניין המרגלית הטובה התלויה בצווארו של אברהם אבינו, הוא הכוח הנפלא שהיה במאמר פיו, רוממות אל בגרונו, להמשיך רבים לעבודת ה', ועל ידי כך נתרפא כל חולה במחלת הנפש אשר בא בקרבתו. וב"חידושי רבנו יוסף נחמיה" על התורה כתב שנראה על-פי דרכם כי אברהם איש החסד היה מחפש באמרי פיו פצעי האנשים, הנגועים מפגעי הזמן ומקריו, על דרך שנאמר באיוב: "כושל - יקימון מיליך", היה מעודד נכאי רוח ומחזק לבבם להאמין, כי גם הנראה רע הוא לטוב, וכי לא לעולם ייטוש ה', ואם היום עולם חושך בעדו עד מהרה תזרח לו שמש. ולעומת זה הוכיח את המתגאים בעושרם לבל יפסעו על ראשי עם קודש, כי לא לעולם חוסן ואפשר שעוד יחשכו כוכבי הצלחתם. היא המרגלית הטובה שהייתה תלויה בצווארו וגרונו של אברהם אבינו שממנה נתרפאו ונתחזקו כל חולה וכל לב נשבר ונדכא. והנה באמת מוסר השכל זה נמצא גם בטבע, הרי גם גלגל חמה רואים אנו שאחרי שמאפיל שוב מאיר הולך ואור עד נכון היום (כפירש"י עה"פ: "'אתם ניצבים היום' - כיום הזה, מה היום מאפיל ומאיר כך הקללות מעמידין ומיטיבין אתכם"). ומן החמה יש ללמוד שהעשיר בעושרו לא ישמן ויבעט, כי אפשר שתחשיך שמש הצלחתו כי גלגל הוא החוזר בעולם, וכן העני בעוניו לא יתייאש, כי מתוך החושך יבקע אורו. וזהו שאמרו חז"ל, כי אחרי שאברהם אבינו לימד דעת ומוסר לעם כנ"ל, שוב אחרי מותו כבר השכילו למצוא מוסר זה בגלל החמה הסובב והולך כנ"ל. וזהו מה שאמרו חז"ל: "ובשעה שנפטר אברהם אבינו מן העולם תלאה הקב"ה בגלגל חמה".

שומה לכל אדם באשר הוא, להשריש בליבו את מורשת האמונה של אברהם אבינו ושרה אימנו, ולראות בכל ניסיון וקושי את הטוב, מתוך ידיעה וביטחון כי כל אשר ה' עושה הוא לטובה. והמרגיל עצמו בזה זוכה לבחינת "כולם שווים לטובה", וחייו מלאי קירבת ה' יתברך ואהבתו.




דברי תורה לפרשת חיי שרה. שבת שלום!

אל המידות

מרן הגה"צ החסיד וכו' הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצוקללה"ה כתב (בספר "מידות הראי"ה" - ליקוטי בירורי הדרכות מידות חינוכיות לכל נפש ולבני עליה, עמ' נה; ועיין בספר "מוסר אביך" פ"ג, סע' א, עמ' לז - לט) וזו לשונו:

"א. זיכוך המידות בדרך הדעת הוא קודם לזיכוכן בדרך הרגש, כי אם לא ידע מה טוב ומה רע, איכה ירגיש לקנות את הטוב בטבע של קנין ולהרחיק את הרע שבנטייה הטִבעית אחר ההרגל.

ב. כל מידה טובה יש לה חסרונות הבאים עימה, וזו היא העבודה השלימה להוציא לאור-עולם את המידות הטובות מנוקות מכל סיגי החסרונות שלהן". עכ"ל.

 

מידת החסד שבישמעאל

מקום יש איתנו להעמיק חקר בנקודה אחת מעניינו של ישמעאל. נפתח בדברי הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זצוקללה"ה ["מכתב מאליהו" ח"ב, עמ' 165 (עיי"ש עמ' 165 - 160)] וזו לשונו: "'כשבא אברהם אבינו לעולם יצא ממנו פסולת - ישמעאל ובני קטורה ...'. ומצינו בספרים הקדושים ("הכוזרי" ועוד) שענין לידת ישמעאל ... לאבות הקדושים (לאברהם אבינו) הוא בסוד הבירורים. כמו שהתבואה מתבררת על-ידי הפרדת הפסולת ממנה, כך נתברר אברהם על-ידי לידת ישמעאל ... הענין עמוק, ונשתדל לבארו קצת.

הנה לאברהם הייתה מידה עיקרית - החסד שהייתה טבועה במהותו, ומידות מִשניות שקנה אותן בעמלו וניסיונותיו - הגבורה והאמת. וישמעאל, שלא הוטל עליו - כיצחק - התפקיד הנעלה של הבאת דרך חדשה של עבודת ה' לעולם, ירש בדרך הטבע את המידה העיקרית של אביו והייתה בו לתכונה טִבעית. ונמצא שחלקו ותפקידו היו שיבוא מעצמו לידי שִכלול החסד על-ידי כוח הגבורה, כמו שעשה אברהם. אבל הוא לא עשה כן וכתוצאה מזה נתהפך חסדו לחסד שבטומאה - זנות [כמו שכתוב (ויקרא כ', י"ז): "חסד הוא" ביחס לזנות], אשר היא מתוצאות הִתפשטות החסד בלי הגבלה מצד הגבורה ...". עכ"ל.

נשתדל לבאר ולהרחיב את הענין: מידתו של אברהם - מידת החסד - מורה על הרצון להשפיע בלי גבול ובלי סייג. על-כן נקרא אברהם: "איתן האזרחי" (תהלים פ"ט, א'), על שם הקיום האיתן המובטח לו מכוח החסד המושפע בלי גבול. אברהם דבק בכל מאודו ונפשו במידה זו - להשפיע מטובו לזולתו, וזאת אף מבלי לבקר ולבדוק אם השפע אכן מגיע לזולת לפי שורת הדין. כך נהג אברהם כל ימיו, ולכן הוא - פתח את ביתו לכל עובר אורח, התפלל על אבימלך, ואף נעמד להתפלל ולהמליץ טוב על בני סדום אשר אחזו במידה הפוכה משלו - מידת האכזריות.

מצד אחד, מידת החסד, ההשפעה והנתינה היא מידה טובה וחשובה, ואשרי מי שדבק בה. אך גם מידה זו טעונה תיקון והיא חייבת להיות במסגרת נכונה. מי שאינו מרסן את מידת החסד, ומכוונה על-פי התורה, יכול לגרום לזולת הנאה האסורה ומבוזה על-פי התורה. שהרי בעל חסד - שידו פרוסה לכל - נוטה להעלים עין מגדרים הכובלים ומסייגים את ההשפעה רק כפי הראוי לה. לכן חסד בִלתי מתוקן יכול להיהפך לעשייה בִלתי מרוסנת ולטומאת זנות. תפיסת עולם בבחינת החסד גרידא יכולה להביא גם לכך שהאדם "יתחסד" עם עצמו וימלא את משאלות ליבו - בלי שיבקר ויתבונן אם הדרך למילוי רצונו הגונה וישרה. ואומנם אברהם תיקן את מידת החסד שבו על-ידי מעשה העקידה, שבה התעצם במידת הגבורה ועשה מעשה שהוא שיא הצימצום והדין. במילים אחרות: אברהם תיבל את מידת ההשפעה שלו במידת הצימצום והדין, ובזה זכה שמידת טובו תכוּון רק לצד הקדושה.

שני בנים היו לו לאברהם אבינו: ישמעאל ויצחק. ישמעאל אומנם ירש את מידת החסד מאביו, אך מאחר ולא השתדל לתקנה על-ידי הגבורה, אותה מידה סטתה מהדרך הישרה והתעוותה לד רע. מידת החסד של אברהם נתפסה אצל ישמעאל באופן של "התחסדות" עם עצמו ונתינת השפעה לזולת בלי הגבלה וסייג, כמו שאמרו חז"ל (קידושין מט:): "עשרה קבין זנות ירדו לעולם, תשעה נטלו ערביא ואחד כל העולם כולו".

זרעו העיקרי של אברהם היה יצחק. יצחק התעצם במידת הגבורה והגביל את השפע כפי המגיע בדין - מלשון די (גר"א רות א', א'). ואף שמו נאה לו: יצחק על שם "קץ חי" (תיקוני זוהר חדש כ"ו, ד') ו"יצא חוק" (ב"ר נ"ג, ז'), כי כל עניינו היה לעשות חוק וקץ לאותו חסד בלתי מוגבל.

ובכן, עמדנו על משמעות דברי הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זצוקללה"ה - המובאים לעיל: "הנה לאברהם ... החסד ... [ובישמעאל] נתהפך חסדו לחסד שבטומאה - זנות. אשר היא מתוצאות הִתפשטות החסד בלי הגבלה מצד הגבורה".

 

ניצוץ הקדושה שבישמעאל

חז"ל סיפרו (פדר"א, פ"ל): "שלח ישמעאל ולקח לו אישה מבנות מואב ועיפה שמה. לאחר שלוש שנים הלך אברהם לראות את ישמעאל בנו, ונשבע לשרה שלא ירד מעל הגמל במקום שישמעאל שרוי תמן (שם). והגיע לשם בחצי היום ומצא שם את אישתו של ישמעאל. אמר לה: היכן הוא ישמעאל? אמרה לו: הלך הוא ואימו להביא פירות תמרים מן המדבר. אמר לה: תני לי מעט מים ולחם ומטעמים כי עייפה נפשי מדרך המדבר. אמרה לו: אין לי לחם ולא מים. אמר לה: כשיבוא ישמעאל תגידי לו את הדברים הללו ... ואִמרי לו: זקן אחד מארץ כנען בא לראותך, ואמר חלף מִפתן ביתך שאינה טובה לך [המשיל האישה לסף ומִפתן הבית, שהיא מצויה בבית לקבל אורחים, ואם אינה נדיבה היא מונעת האורחים מלדרוך על מִפתן ביתה (רד"ל)]. כשבא ישמעאל מן המדבר, הגידה לו את הדברים הללו [ובן חכם כחצי חכם והבין ישמעאל] - שילחה. ושלחה אימו ולקחה לו אישה מבית אביה ופטומה שמה. ועוד אחר שלוש שנים הלך אברהם לראות את ישמעאל בנו, ונשבע לשרה כפעם ראשונה שאינו יורד מן הגמל במקום שישמעאל שרוי שם. והגיע לשם בחצי היום, ומצא שם אישתו של ישמעאל. ואמר לה: היכן הוא ישמעאל? אמרה לו: הוא ואימו הלכו לרעות את הגמלים במדבר. אמר לה: תני לי מעט לחם ומעט מים כי עייפה נפשי מדרך המדבר. והוציאה לחם ומים ונתנה לו. עמד אברהם והיה מתפלל לפני הקב"ה על בנו, ונִתמלא ביתו של ישמעאל מכל טוב ממין הברכות. וכשבא ישמעאל הגידה לו את הדבר הזה, וידע ישמעאל שעד עכשיו רחמי אביו עליו, שנאמר (תהלים ק"ג, י'): 'כרחם אב על בנים'".

               אין דרכם של חז"ל לספר סיפורים אם לא שטמונים בהם עניינים נעלים, ואכן בסיפור זה גילו לנו חז"ל מהי נקודת הקדושה אשר על-ידה השתייך ישמעאל לבחינת האבות הקדושים. הרד"ל מבאר את העניין באריכות, וזה תוכן ביאורו: ישמעאל נידחה ממערכת האבות הקדושים בגלל הנהגתו עם יצחק. למרות זאת, ביקש אברהם להחדיר בישמעאל מידה טובה אחת שתקשר אותו במידת מה לבחינת האבות. לשם כך נסע לישמעאל ודרש בשלומו. אישתו הראשונה של ישמעאל לא החזיקה במידת החסד, ולכן לא מצא אברהם מקום שתחול הברכה בבית ישמעאל. מצבו הגשמי השפל של ישמעאל בתקופה בה לא אחז במידת החסד, משתקף ממה שסיפרו לנו חז"ל שהלך הוא ואימו להביא פירות תמרים מן השדה. כאשר פנה אברהם אבינו ללכת הוא רמז לישמעאל לחזור בו ולהיאחז במידת החסד. ואכן הבין ישמעאל כוונת אביו וגירש את אישתו ונשא אישה שנייה בעלת חסד. מאז שרתה הברכה בבית ישמעאל, וכפי שסיפרו לנו חז"ל: כבר היו לו גמלים לרעות. לאחר מכן כשאברהם ביקרו שוב, והבין מהנהגת אישתו שבבית שוכן ניצוץ של חסד שיירש ממנו, בירך את ביתו בשפע גדול.

               מצאנו אם כן מקור נאמן לדברי הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זצוקללה"ה שמקור יניקת הכוח של ישמעאל עובר דרך מידת החסד שהיית בו. עניין זה נרמז גם בעצם שמו, כמו שאמרו חז"ל (מדרש שם): "השווה הקב"ה שמו של ישמעא-ל לשמו של ישרא-ל". השם ישמעאל דומה לשם ישראל באותיות של שמו יתברך "א-ל" המורה על מידת החסד, כמו שכתוב (תהלים נ"ב, ג'): "חסד א-ל כל היום", והוא גם שם המורה על הכוח וההשפעה שהוא עיקר עניינו של החסד, שנאמר (יחזקאל י"ז, י"ג): "אילי הארץ". ובכן שם זה הכלול בשם ישמעאל רומז שיש בישמעאל ניצוץ של טוב, ובחינה של השתייכות לישראל, דרך מידת החסד שיירש מאברהם (על-פי הרד"ל שם, ס"ק פ'). ומוסיף עוד הרד"ל (בהגהה) וזו לשונו: "ועוד היום בני ישמעאל מחזיקים במידה זו של הכנסת אורחים. ואף מן הערבים השודדים כתבו שבכל זאת החזיקו לקדם האורח הבא באוהליהם בצל קורתם בלחם ומים". עכ"ל.

               אך כאמור ישמעאל עיוות וקילקל את צורת מידת החסד, ובמסגרת מידה זו כביכול עשה מעשים מושחתים ומקולקלים. וזהו שמסיים המדרש (שם): "אמר בלעם: משִבעים לשונות שברא הקב"ה בעולמו לא שם שמו לאחד מהם אלא לישרא-ל, הואיל והשווה הקב"ה שמו של ישמעא-ל לשמו של ישרא-ל - אוי מי יחיה בימיו. שנאמר (במדבר כ"ד, כ"ג): 'אוי מי יחיה משׂומו אל'". ביאור הדבר, שעל-אף שקיימת בישמעאל מידה של חסד, בכל-אופן מחמת שבני ישמעאל מעוותים אותה מידה ומכוונים אותה לרעה הרי: "אוי מי יחיה משׂומו אל" (שם) - אוי למי שיהיה מטרה לחיציו של אותו "בעל חסד" ששום דבר לא עומד לו בדרכו להפקת רצונו.

               יש להעיר: לעיל הסברנו ששם הא-ל המשותף בשמם מורה על האמונה בה'. ועתה אנו מוסיפים פן נוסף - שהשם הזה מתייחס למידה מיוחדת בהנהגתו יתברך - מידת החסד. ועוד יש להעיר, שייתכן ומאחר שסוף סוף שורשה של אותה מידה של ישמעא-ל היא טובה, זה סייע לישמעא-ל לחזור לצד הקדושה. שהרי ישמעאל חזר בסוף ימיו בתשובה (ב"ב טז:). וכן עתידים בני ישמעא-ל לכבד את ישרא-ל, שנאמר (בראשית כ"ז, כ"ט): "'וישתחוו לך לאומים' - אלו בני ישמעא-ל" (במ"ר ס"ו). [ועיין ב"נחמת ישראל" על ספר "שמועות הראי"ה" - בראשית, תולדות (תר"ץ), עמ' נא (לרב וכו' קלמן אליעזר פרנקל זצ"ל)].  

 

מוסר השכל

עלינו להִתעצם במידת יצחק אבינו ולשׂים חוק וגבול לרצוננו. עלינו לבטל את רצוננו לרצון אדוננו ומלכנו ולא לעוות את הדברים ו"להתאימם" כפי רצוננו. עלינו לכוֵין את מידת ההשפעה, הנתינה והחסד שלנו בהתאם ובמסגרת חוקי התורה - לתת ולהשפיע בלי גבול רק כאשר הדבר מותר על-פי הוראת רבותינו.

               ככל שנתרומם ונבטל את דעתנו לרצון מלכנו, כך נזכה להינצל מחיציה של אותה אומה, כדברי חז"ל במדרש (שם, ל"ב): "עתיד הקב"ה לשמוע בקול נאקת העם ממה שעתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית-הימים". 

 

[נלקט ונערך (בתוספת נופך) בעיקר מתוך הספר "ממעמקים" בראשית -

חיי שרה, עמ' 122 - 119; ועיין בספר "זאב יטרף" - בראשית, עמ' רנ"ב - רנ"ד].

 




יום שישי, 11 באוקטובר 2013

דברי תורה לפרשת וירא שבת שלום

מי רשאי לבוא ב"תביעות"

לקדוש-ברוך-הוא?

בפרשתנו נאמר: "ויגש אברהם ויאמר: האף תספה צדיק עם רשע ... חלילה לך מעשות כדבר הזה - להמית צדיק עם רשע". ופירש רש"י: "מצינו הגשה למלחמה - 'ויגש יואב', הגשה לפיוס - 'ויגש אליו יהודה', והגשה לתפילה - 'ויגש אליהו הנביא'. ולכל אלה נכנס אברהם לדבר קשות, ולפיוס ולתפילה".

               התורה מתארת בפנינו, היאך שאברהם אבינו ע"ה ניגש לפני ריבונו של עולם ב"טענה", על אשר מבקש להפוך את סדום, ומסר את נפשו עליהם - הלוא ממש מלחמה הייתה זאת, וכמו שפירש רש"י: "מצינו הגשה למלחמה", שניגש למלחמה - כביכול - עם הקב"ה להציל את אנשי סדום! - וביקש פעם אחר פעם ודיבר לפניו "דברים קשים" ואמר: "חלילה לך מעשות כדבר הזה ...".

               בודאי כי אין בכוחנו להעלות על דעתנו, מהו השכר העצום שזכה בזה אברהם אבינו, מהם האוצרות המונחים בתוך ה"ויכוח" וה"טענות" האלו, הלא זהו אחד מן הדברים שבהם מתואר אברהם אבינו לפנינו בתורה.

               ואומנם בעיננו הדבר אינו מובן, לכאורה אין לו כל ביאור, הלא מוחנו אינו יכול לתפוס זאת, וכי כך מדברים? וכלשון ה"כרם הצבי": "והדבר פלא, איך אברהם אבינו ראש המאמינים יטיח דברים כלפי מעלה חס ושלום"?

וביאר ה"משכיל לדוד" (פוברסקי) כי אכן כל תמיהתנו-זו היא רק לפי המושגים שלנו, אשר האדם מרגיש את עצמו כ"רשות לעצמו", וכיון שכן, היאך הנך מעיז לגשת לפניו יתברך ב"טענה"! אבל כיון שהיה אברהם אבינו לגמרי נקי מלהיות בו "רשות לעצמו", לא היה בקירבו שום "מישהו אחר", מלבד הבורא יתברך, ממילא יכול הוא "לטעון" ו"לתבוע" בכאלה דיבורים, שהרי דבריו אינם באים מתוך שהוא מעמיד "עצמו" כנגד הבורא יתברך, שהרי אין בו את כל המושג של עצמו. אברהם אבינו, כשהוא מדבר, הרי כל דבריו הם כולם תורה, ללא כל תערובת אחרת, הוא יכול "לטעון" ו"לתבוע" בדיבורים כאלו.

וביאור הדברים, כי הייתה ה"מידה של הטבה" בנויה בעצם מציאותו, ומידה זו פשוט אינה יכולה לסבול זאת, ואשר על-כן "טען" שלא יתכן להיות זאת, אי אפשר לו לשאת דבר שכזה. זאת הייתה מהותם ומציאותם של האבות הקדושים.

וזהו גם כן הביאור במה שמצינו בחז"ל כי בשעה שאמר משה רבינו ע"ה: "למה הרעות לעם הזה ...", "ביקשה מידת הדין לפגוע במשה (כי איזה מין דיבורים אלו!) וכיון שראה הקב"ה שבשביל צערן של ישראל הוא אומר, לא פגעה בו מידת הדין". והיינו, שראה הקב"ה שטענתו של משה רבינו באה מתוך "צערן של ישראל", ולא מתוך מה שיש לו "רשות לעצמו", כי לא היה בו כל "רשות לעצמו", וממילא יכול הוא "לתבוע": "למה הרעות".

 

פורענות הבאה על הכלל,

אין לקבל באהבה ובתמימות,

אלא חייב לפעול לטובת הכלל

הסבר נוסף ונפלא לענין נשגב זה מצינו ב"נפש ברכה" על פי חז"ל (מגילה טו:): "מה ראתה אסתר שזימנה את המן (למשתה)? ... אולי ירגיש המקום (הקב"ה) ויעשה לנו נס". ופירש רש"י (בפירושו הראשון): "אולי ירגיש הקב"ה שאף אני מקרבת שונאיהן של ישראל". והקשה על דבריו ה"בית יצחק" (מגילה שם): "איך יתכן לעשות טצדקי לפני ה' יתברך, אשר לפניו נגלו כל תעלומות והוא היודע מחשבות לב אסתר הצדקת, אשר משנאי ה' תשנא ובודאי תמסור נפשה וגופה להצלת ישראל וכאשר באמת עשתה כך, במה שנכנסה לביתו של אותו רשע שלא כדת"? (עד כאן הקושיה ולא תירץ שם על זה כלום).

               המהרש"א כתב על דברי רש"י הנ"ל: "קצת קשה ... וכי משום זה תקרב הצרה ביותר להפיק מזימתו ומחשבתו, ויש לומר שהקב"ה ירגיש ויראה כי אפס עצור ועזוב". כלומר: שמא על-ידי כך יראה הקב"ה שאפסה כל תקוה, ואין לישראל שום עוזר לישועה בדרך הטבע, שאף אסתר המלכה אינה יכולה להשתדל בשבילם, וצריכה לקרב את המן הרשע, ומתוך כך יושיעם בדרך נס.

נסביר את דברי המהרש"א הללו ואגב כך נבין את כל הענין הנשגב הזה, שאליהו הנביא ז"ל אמר: "ענני ה' ענני וידעו העם הזה כי אתה ה' הא-לוהים ואתה הסיבות את ליבם אחורנית". וכתב שם רש"י בשם מדרש אגדה שכוונת אליהו הנביא הייתה לומר לקב"ה: "אם לא תענני, אף אני אהיה כופר ואומר: אתה הסיבות את ליבם, וכן אמר משה: 'אם כמות כל האדם ימותון אלה' - אף אני כופר ואומר: 'לא ה' שלחני' - לדבר את התורה והמצוות, וכך אמר מיכיהו: 'אם שוב תשוב בשלום לא דיבר ה' בי'". ולפי זה יש לומר שגם אסתר הצדקת ע"ה התכוונה לטובת ישראל לאמור אולי ירגיש הקב"ה שאף אני מקרבת שונאיהן של ישראל - כאשר אפס עצור ועזוב ומצבם של ישראל הוא כבר ללא נשוא, והיינו בעת צרה כזו איימה שלטובת הכלל היא תקרב באמת את השונא חס ושלום, ועל דרך מה שנאמר לגבי אליהו, משה ומיכיהו וכנזכר – ולכן ירחם ה' יתברך ויעשה נס.

               ונאמר בפרשת "שמע": "ואהבת את ה' א-לוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". והקשה ה"שפתי גבריאל": "מדוע בפרשת 'והיה אם שמוע ...' לא נאמר אלא רק:  'בכל לבבכם ובכל נפשכם', ולא נזכר גם 'ובכל מאודכם'"?, ותירץ "ש'בכל מאודך' נדרש 'בכל מידה ומידה שהוא מודד לך', והיינו לקבל כל מה שעושה הקב"ה - באהבה, אבל זה נאמר רק בדבר הנוגע לו לעצמו אבל בצרות אחרים, בפרט בצרות רבים חס ושלום אין לומר כן, רק אדרבה צריך להצטער בצרת הרבים ולעורר רחמים לבטל את הגזירה הרעה ולא לקבלו באהבה, על כן ובגלל זה, בפרשה הראשונה בקריאת שמע שנאמרה בלשון יחיד, יפה נאמר 'בכל מאודך', אבל בפרשה השנייה שנאמרה בלשון רבים, שם לא שייך 'בכל מאודך', וכפי שאמרנו". ולפי כל זה מובן היטב ומוצדק מאוד הרעש הגדול שעשו משה הרועה הנאמן, אליהו מלאך הברית, מיכיהו הנביא ואסתר המלכה, בכדי להשיג ישועה כוללת לטובת הרבים, מאת אבינו אב הרחמן יתברך שמו ויתעלה.

               ונאמר: "תמים תהיה עם ה' א-לוהיך". ופירש רש"י: "התהלך עימו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות". וכתב ה"שער יששכר" (על הגדה של פסח) שמה שכתב רש"י שיבוא עליך", רצונו לומר על יחיד, ואמר "עליך" דווקא, כי רק את זה "עליך" לקבל בתמימות, אבל פורענות הבאה על הכלל, אין לקבל באהבה ובתמימות אלא חייב לפעול לטובת הכלל.

               ובספרי תלמידי הבעל שם טוב מסופר שפעם אחת יצאה גזירת המלכות על ישראל, והכריז אחד מן התלמידים לפני הבעש"ט: הלוא כן הוא בודאי מן השמיים ועלינו לקבל את הגזירה הרעה באהבה. ועל זה אמר לו הבעש"ט: נס הוא מן השמיים שלא היית בעולם בימי המן, כי גם אז בודאי היית אומר שגזירת המן להשמיד ולהרוג ולאבד את היהודים, היא מן השמיים, ולכן עלינו לקבלה באהבה ובתמימות, ואם כן ממילא מרדכי ואסתר לא היו נאלצים להרעיש עולמות כנגד גזירת המן ואחשורוש, והייתה יוצאת לפועל חס ושלום, ולפי האמת את הגזירות על הציבור אין לקבל בתמימות ובאהבה אלא חייבים לפעול ולבקש רחמים שאבינו מלכנו יתברך שמו יבטל מעלינו כל גזירות קשות ורעות.

               ומצינו יסוד וראיה לכל זה במה שנאמר בספר שופטים (בשילוב פירש"י): "ויאמר אליו (אל מלאך ה') גדעון: בי אדני ו(אם)יש ה' עימנו ולמה מצאתנו כל זאת ואיה כל נפלאותיך אשר ספרו לנו אבותינו לאמור, הלא ממצרים העלנו ה' ועתה נטשנו ה' ויתננו בכף מדין, ויפן אליו ה' (הקב"ה בעצמו) ויאמר לו: לך בכוחך זה (בכוח הזכות הזה שלימדת סנגוריא על בני) והושעת את ישראל ...". ומעתה לפי זה מתורצת היטב קושיית ה"כרם צבי" (הנזכרת בפתח דברינו למעלה), כי אברהם אב הרחמן למד זכות וביקש רחמים בכל תוקף ועוז על יצירי כפיו של הבורא עולם יתברך שמו ויתעלה, ובהתאם לכל האמור בדברנו כאן.





יום שישי, 4 באוקטובר 2013

קונרס "אחד היה אברהם" לפרשת לך לך. שבת שלום!

קונטרס

"אחד היה אברהם"

בעניין

"שאברהם עבד ה' רק על-ידי שהיה אחד, שחשב בדעתו שהוא רק יחידי בעולם,

ולא הסתכל כלל על בני העולם, שסרים מאחרי ה' ומונעים אותו,

ולא על אביו ושאר המונעים, רק כאילו הוא אחד בעולם ...

וכן כל הרוצה לכנוס בעבודת ה', אי אפשר לו לכנוס כי אם על-ידי בחינת שיחשוב

שאין בעולם כי אם הוא לבדו יחידי בעולם, ולא יסתכל על שום אדם המונעו,

כגון: אביו ואִמו או חותנו ואִשתו ובניו וכיוצא, או המניעות שיש משאר בני העולם,

המלעיגים ומסיתים ומונעים מעבודתו יתברך. וצריך שלא יחוש ויסתכל עליהם כלל,

רק יהיה בבחינת: 'אחד היה אברהם' (יחזקאל ל"ג, כ"ד) - כאילו הוא יחיד בעולם כנ"ל".

(השמטה שבהקדמת "ליקוטי מוהר"ן" תנינא)

 

[א]

"בפרשתנו [- פרשת לך לך] ...

מתחיל דבר ה' ממש אלינו"

הגה"ק רבי צבי יהודה הכהן קוק זת"ע "היה אומר" ["שיחות הרצי"ה" [וכפירוש הראשונים על מסכת אבות: "כלומר: ... היה רגיל לומר כן תמיד" (רע"ב שם פ"א, מ"ב; ועיין שם ברש"י ובמשנה ו')]]: "התרגלנו להסתכל בדבר ה' המגיע אלינו מדי שבוע בשבוע בפרשיות התורה. בעצם, בפרשתנו מתחיל כל סדר לימוד הזה, סדר העבודה הזאת, היום מתחיל דבר ה' ממש אלינו - 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו' (ברכות התורה). הפרשיות הקודמות - "בראשית" - "נח", אינן מיוחדות לנו, אלא כלל-עולמיות וכלל-אנושיות. דבר ה' מן השמיים מופיע בהן לסידור ענייני הדורות בעולם: 'זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור" (דברים ל"ב, ז'). מתוך ההקדמות הראשונות, מגיעים אנו לדבר ה' המיוחד לנו, הספציפי לנו. שתי הפרשיות הקודמות עדיין לא היו מיוחדות לנו, זאת עובדה פשוטה וברורה. עכשיו, מתחיל עניין ישראל ואורייתא (ותורה)".

 [ב]

"הביטו אל אברהם אביכם"

עוד "היה אומר" (שם): "'משה קיבל תורה מסיני' (אבות פ"א, מ"א), ועל-ידי זה מתגלה ישראל ואורייתא (ותורה) בכל שלמותו ואמיתתו. משה השקול כנגד כל ישראל (מכילתא יתרו ט"ו, א'; זוה"ק ח"ג, פרשת כי-תצא רפב/ב; תיקו"ז, י"ט) מוסר את התורה לישראל. אבל יש לזכור שמשה רבנו הוא נכדו של אברהם אבינו - הוא המשך של אברהם אבינו. אנחנו כולנו נכדים של אברהם אבינו. יש ציווי מיוחד, מצות נביאים, מדברי קבלה (נבואה), ללמוד מי הוא אברהם אבינו, כמו שנאמר בישעיה (נ"א, א' - ב'): 'הביטו אל צור חוצבתם - ... הביטו אל אברהם אביכם'. זה נאמר בלשון ציווי: הביטו, הסתכלו, התבוננו. אתם מצווים ללמוד על אברהם אבינו באופן מיוחד. איך לומדים על אברהם אבינו? מתוך הפרשיות המיוחדות לאברהם אבינו ...". עכ"ל.

 [ג]

"אחד היה אברהם"

הנביא ישעיה מתנבא (שם): "שִמעו אלי רודפי צדק, מבקשי ה': הביטו אל צור חוצבתם ... הביטו אל אברהם אביכם ... כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו".

               רש"י מפרש (שם): "'כי אחד קראתיו' - כי אחד היה, יחידי בארץ כנען אשר הגליתיו שם מארצו וממולדתו, 'קראתיו' רביתיו וגדלתיו, לשון 'קריאי העדה' (במדבר א', ט"ז), וכשם שהוא היה יחיד וגִדלתיו כן אגדל אתכם שאתם יחידים לי".

               אברהם אבינו נקרא אחד, יחידי, כלשון הפסוק (יחזקאל ל"ג, כ"ד): "אחד היה אברהם". מהו סוד יחודו של אברהם אבינו? מבואר בדברי רש"י שאברהם אבינו היה יחיד בשעה שאמר לו הקב"ה ללכת לארץ כנען ללא משפחה או קרובים, ויותר מכך, מאותו רגע שעזב אברהם אבינו את אמונתו של תרח אביו, ונלחם בעובדי פסילים, הוא היה יחיד ובודד בעולמו, ללא קרוב וגואל. אביו מולידו התנכר לו ומסרו לנימרוד שישליך אותו לכבשן האש, אך אברהם אבינו אינו מתפעל.

הוא ניצב מול אנשי דור הפלגה הלועגים לו בכל פה, באומרם (ב"ר ל"ח, ו'): "אברהם זה, פרדה עקרה הוא - אינו מוליד". כל העולם עובד עבודה זרה, והוא כיחיד יוצא לפרסם את אמונת ה' בעולם. בימיו כובשים ארבעת המלכים את הרפאים שהיו בני ענק. עוג מלך הבשן נותר מיתר הרפאים כפי שנאמר בכתוב, והוא דוגמא לכוחם וגבורתם של בני הענק. וכנגד מלכים אדירים אלו שכבשו את בני הענק, יוצא אברהם אבינו למלחמה מתוך ביטחון מוחלט בהצלחתו במלחמה, והוא אומנם מנצח. בנוסף לכך הוא נלחם כנגד שיטתה האנוכית של סדום הוא אינו נרתע כלל מאף כוח המצוי בארץ. ונשאלת השאלה: מהיכן שאב אברהם אבינו כוח כה כביר, לעמוד יחיד מול העולם ומלואו?

 [ד]

"בשבילי נברא העולם"

סוד אמונתו של אברהם אבינו עליו השלום, הוא הידיעה כי "בשבילי נברא העולם" (משנה - סנהדרין פ"ד, מ"ה), אם האדם יכול להרוס ולקלקל עולם שלם, הווי אומר שחורבן העולם או תיקונו נתונים בידי האדם, ואם כן אינני מסתפק במועט. ברצוני לצאת לתקן עולם במלכות ש-די. ארמים או ערבים אין זה משנה כלל, הוא קיבל אחריות על כל העולם, ולא הסתפק בפחות מכך.

               וכך מאלפינו בינה הרב המאירי בפירושו למסכת אבות (פ"א, מ"א; ועיין ברמב"ם - הלכות ע"ז פ"א, ה"ג וב"כסף משנה" שם) וזו לשונו: "והיה זה אומנם בדור פלג שעברו בלידתו אלף ותשנ"ו (שנים). ועם כל זה היו בכל הדורות יחידים מחזיקים בברית ובאמונה. ולא נִתפרסמו אצלנו זולתי בקצת הדורות שהיו שם יחידים ונכבדים ונקובי שם. והם: בזמן הראשון - אדם ושת, ובזמן שמאנוש עד דור המבול - חנוך מתושלח ונח, ובזמן שמן המבול עד הפלגה - שם ועבר. וכל אלה היה להם אחוזת מרעים רבים ונכבדים נִמשכים לדעותיהם דרך לימוד. לא זכו כל כך להשפיע דרך דרשת רבים וההִשתדל להפוך אל העמים שפה ברורה, רק דרך לימוד בבתיהם לנמצאים ולהנִמשכים אחריהם. ואף-על-פי שבאה הקבלה בשם ועבר שהיו אוכלוסי הנִמשכים אחריהם מרובים, מכל מקום רוב העולם נִמשכו אחר אותם האמונות הנִפסדות, והיה העולם מתכונה והולך, הולך וגדל בעִקבות האמונות הרעות בהם, ובני עליה הולכים ומתמעטים. עד שהגיע הזמן לאברהם אבינו ע"ה שנולד אחר הזמן הנזכר קצ"ב שנים, הוקדש מרחם ומלידה ומבטן ומהריון. מבית אסורים יצא למלוך, ומאור כשדים ניצול להציל עם עצום עושה דברו, לכפר על עם ה' ולהשיב את נִדחו. בתחילת לימודו נגלה טוב מִזגו ונִתפרסם יושר הכנתו, עד שכל יודעיו יקוו לו הבינו לאחריתו, והוא אצלי אומרם ז"ל עליו (נדרים לב.; ב"ר פ"ל ופס"ד): 'בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו' - רומז על פירסום הכנתו והיות כל העולם מכירים אחדותו. הצליח בלימודו והשיג עד תכלית מה שאפשר לפי טבעו, והיה אז אברהם אבינו ע"ה בן ארבעים שנה, והוא אומרם ז"ל במקום אחר: 'בן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו'. וכשראה את עצמו שלם, עם ראותו קלקול בני דורו, לבשתהו רוח ה' וקינא בחכמתו בשם ה' וקיבץ אלפים ורבבות לעבוד את ה' ולייחד את שמו בעולם לבער אלילים מן הארץ והיה זה בשנת נ"ב ללידתו, והוא שנת יציאתו מחרן. ונשלמו אז מהשנים אלפיים שנה, והם נקראים אצל רבותינו (סנהדרין צז.): 'שני אלפים תוהו' שלא היה שם מי שקורא בשם ה' להשיב רבים מעוון, עד בוא אברהם אבינו ע"ה ואז התחילו 'שני אלפים תורה'". עכ"ל.

               מתוך מבט חיובי זה על כל העולם כולו, הוא נשא תפילה גם על סדום שלא תחרב, למרות שתושביה היו רשעים. אומנם לא היה לו עימם כל שיג ושיח, אך הוא דאג להם, כי הם היו מעשה ידיו של הקב"ה. הוא התפלל להצלתם ולחזרתם בתשובה. הוא פעל מתוך אחריות של בן הדואג לכל נכסיו של אביו בכל מקום שהם!

יהודי העובד את ה' כאברהם אבינו, מתעניין מאוד במצב הרוחני של כל ברואי העולם. הוא אינו חדל מלהגות בתפקידו לקרב את לב ישראל לאביהם שבשמיים ולהרבות כבוד שמיים בעולם ...

[ה]

"אברהם אוהבי"

מתוך אותה תפיסה והכרה כי אני יחיד בעולמו של הקב"ה ובי תלויה כל תכלית הבריאה, עמד אברהם אבינו בכל ניסיונותיו, עד שירד הקב"ה לכבשן האש והצילו. באותה שעה אמר הקב"ה למלאכי השרת: אני יחיד ואברהם יחיד, ראוי ליחיד להציל את היחיד (פסחים קיח.; ילקוט שמעוני - בראשית פט"ו, רמז ע"ז; שם - תהלים פקי"ג, רמז תתע"ג).

               כביכול, בורא עולמים היה יחיד. הוא היה לבד, כי לא היה מי שיכיר שהקב"ה צריך אותו. עד שבא אברהם אבינו, שגם הוא היה יחיד ובודד בעולמו, ושניהם כרתו ביניהם ברית אהבה נִצחית, עד שאברהם אבינו נקרא "אברהם אוהבי" (ישעיה מ"א, ח').

               כל בני דורו לא האמינו כי יתכן לאהוב את הבורא. הן גדול הוא, רם ונישא, ומי הוא אשר יעיז לאהוב את בורא עולם, ויותר מכך, ליצור עימו קשר אישי, קשר אהבה, כדוגמת איש ואישה. עד שבא אברהם, חקר, חיפש ומצא כי זוהי תכלית הבריאה וזהו גם הסדר שבו תיקן הקב"ה את הבריאה, ולכן, אפשר להעניק לו יתברך, כדוגמת אישה המעניקה לבעלה.

               לכן נקרא אברהם אבינו נדיב, כמאמר חז"ל (חגיגה ג.) על הפסוק (שיה"ש ז, ב'): "'מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב' - כמה נאים רגליהן של ישראל בשעה שעולים לרגל, 'בת נדיב' - ביתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב, שנאמר (תהלים מ"ז, י'): ''נדיבי עמים נאספו עם א-לוהי אברהם" - א-לוהי אברהם ולא א-לוהי יצחק ויעקב?! אלא א-לוהי אברהם שהיה תחילה לגרים.

               אברהם אבינו התנדב, כביכול, להתקשר עם הקב"ה ובזכות זאת נקבע לו ה' 'נדיב'.

 [ו]

"עם א-לוהי אברהם"

נאמר (במשנה - אבות פ"א, מ"ב): "על שלושה דברים העולם עומד - על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". עולמו של כל יהודי עומד על ג' יסודות אלו, והם מכוונים כנגד אברהם, יצחק ויעקב. אברהם - הוא עמוד החסד, יצחק - עמוד העבודה, ויעקב אבינו -  עמוד התורה. שלושה יסודות אלו מקבילים גם לישראל, אורייתא (התורה) והקב"ה. אברהם אבינו - כנגד ישראל, יצחק - כנגד הקב"ה, כי הוא בחינת העבודה, ויעקב - כנגד התורה.

כאמור , ישראל - הם כנגד אברהם אבינו, כי אברהם הוא הראשון שממנו התחילה קדושת ישראל. החל ממנו הפסקנו להיות בני נח [ועיין במדרש תנחומא (לך-לך, ד'): "'(ויאמר ה' אל אברם לך-לך ...) ואעשך לגוי גדול ...' (בראשית י"ב, א' - ב') - 'ואשימך' אין כתיב כאן, אלא 'ואעשך' - שאני בורא אותך בריה חדשה"]. הוא הראשון שגילה את רוממות קדושת ישראל, והוא הראשון שהבין היטב מה הקב"ה חפץ להשיג מהבריאה שברא, מה היא תכליתה של הבריאה, ושהעיקר המכוון בה הוא ישראל עובד ה'. הוא הראשון שגילה את האמונה בקדושת ישראל, ולכן הוא כנגד ישראל [ע"כ נלקט ונערך (בתוספת נופך) בעיקר מתוך הספר "פרקי מחשבה" - בין אדם לעצמו - מהותו של יהודי].

 [ז]

מידת אברהם "העִברי"

על הפסוק (דברים א', א'): "אלה הדברים, אשר דיבר משה אל כל ישראל: בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב".

               כתה ה"אור החיים" הקדוש זת"ע (שם): "אפשר לפרש כל הכתוב דרך רמז ... ["אין הכוונה שפירוש הפסוק הוא בדרך רמז, אלא שהכתוב בפסוק זה בתורה נאמר דרך רמז ויש במקומות שצויינו בו משום רמז לשיטת הספרי שזה למאורעות שאירעו באותם מקומות (ועיין בדבריו הקודמים שם; וברש"י שם), ואילו הרב סבור שכיון שהפסוק נכתב בדרך המרמזת על כוונות שונות הרי שאפשר לבאר שהרמז הוא לגבי דרך בעבודת ה'" (ביאור "ישמח משה" שם, הערה מ"ה)]. והוא כי במקרא מועט, לימד משה כללות יראת ה', ומידות ההגונות. הצריכים להולכים בתורת ה' ["לשון הכתוב בתהלים (קי"ט, א'): "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'" (ביאור "מאורי אור" שם, הערה ל"ב); "לצורך עלייה במעלות התורה, צריכים גם יראת שמיים וגם מידות טובות. וכתב רבינו 'להולכים', כיון שהוראות אלו הן לעולים בעבודת ה' ובלימוד תורה. לא לאלו ה'עומדים' בדרגת עבודתם, אלא דווקא לאלו העולים במעלות עבודת ה'" (ביאור "ישמח משה" שם, הערה מ"ו)].  והם מידות תשעה. האחד: שיהיה לוקח מידתו של אברהם, שכתוב (ראה בראשית י"ד, י"ג): 'לאברם העִברי' ["שאברהם אבינו עמד יחיד ובודד נגד כל העולם באמונתו בה', ונשאר איתן בדעתו ולא התפעל מן המלעיגים עליו, וכדברי רבי יהודה (ב"ר מ"ב, ח') שפירש תיבת 'עִברי' - כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד" (ביאור "מאורי אור" שם, הערה ל"ג; וראה ילקוט "מאורי חיים" שם, הערה כ"ה)], והוא מה שרמז באומרו 'בעבר'". [וב"מאור החיים" הביא תלמיד ה"אור החיים" הקדוש כל הרמז כפי ששמע מרבו במעט שינויים, וזו לשונו [כפי שהובאה בילקוט "מאורי חיים" שם, הערה כ"ד (עיי"ש)]: "'אלה הדברים' וגו', דברים רמז משה רבינו בפסוק זה באלו הפרטים שפרט, שלכאורה מה צורך יש לדעת כל כך 'בעבר הירדן במדבר בערבה' וכו'? שִמעו אחי ורעי מה שרמז פה קדוש והוא משה רבינו ע"ה בפסוק זה: 'אלה הדברים אשר דיבר משה... בעבר' - רמז לישראל שיהיו במידת אברהם העִברי ...". עכ"ל].

[ח]

"יחיד" - "לבדו"

"במדרש מובא (בראשית רבה מ"ב, ח'): ''ויגד לאברם העִברי' ... רבי יהודה אומר: כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד'. תכונת הנפש היסודית ביותר של אברהם אבינו התבטאה במה שסיגל לעצמו כוח לעמוד נגד הזרם של זמנו. בספר "רוח חיים" (פ"ה, מ"ד) ביאר הגה"ק רבי חיים מוולאז'ין זת"ע שכל הניסיונות שעמד בהם אברהם אבינו מטרתם הייתה לסלול את הדרך לפני בניו, וממנו יונק כלל ישראל לדורות כוח לעמוד בניסיונות דומים. מן הסתם ניתן לומר שגם כוח: 'והוא בעבר אחד' גם הוא ירושה לנו מאברהם כתכונה יסודית באיש הישראלי. היהודי השלם באמונתו אינו מושפע מהדעות והתנועות הסובבות בעולם - לא מהעולם הגויי ולא מהעולם היהודי ...

               ואלו דברי הגה"ק רבי ירוחם ממיר זת"ע ("דעת תורה") על הפסוק (בראשית ל"ב, כ"ה): 'ויוותר יעקב לבדו': 'כי זה ממידותיו של הקב"ה - מידה של 'לבדו' ... ובמידה ההיא הכל בה, בהנהגת המידה ההיא כבר אין שום צורך ולא הִזדקקות לעזר כל שהוא מזולתו. 'ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עימו', לא נאמר זה להגיד כי נשאר עזוב באין עזר, וכאן מצא איש מקום להיאבק איתו. לפי דברי חז"ל הנה זה אדרבה בגדולתו של יעקב מזכירים זאת, כי בא לפיסגת מדרגתו, כי היה דומה לו יתברך במידה של 'לבדו', ולא היה נצרך לכלום עזר, כי היא המידה שכולה בה, ובמידה זו דווקא הוא אשר לחם ונתברך. והוא על דרך אומרם ז"ל [וכנזכר לעיל (פסחים קיח.; ילקוט שמעוני - בראשית פט"ו, רמז ע"ז; שם - תהלים פקי"ג, רמז תתע"ג]: 'בשעה שהפיל נימרוד הרשע את אברהם אבינו לתוך כיבשן האש, אמר גבריאל לפני הקב"ה: ריבונו-של-עולם ארד ואצנן ואציל את הצדיק מכיבשן האש אמר לו הקב"ה: אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו, נאה ליחיד להציל את היחיד'. מידתו של הקב"ה הלוא היא 'יחיד', 'לבדו', וכן אברהם אבינו ע"ה היה לו מידה של יחיד, 'יחידות' בתכלית, וכזה הוא 'ויוותר יעקב לבדו''" ("לב נאמן").

[ט]

"אחד היה אברהם"

בשם הגה"ק רבי נחמן מברסלב זת"ע נכתב (בהשמטה שבהקדמת "ליקוטי מוהר"ן" תנינא) בזו הלשון: "'אחד היה אברהם' (יחזקאל ל"ג, כ"ד) - שאברהם עבד ה' רק על-ידי שהיה אחד, שחשב בדעתו שהוא רק יחידי בעולם, ולא הסתכל כלל על בני העולם, שסרים מאחרי ה' ומונעים אותו, ולא על אביו ושאר המונעים, רק כאילו הוא אחד בעולם, וזהו: 'אחד היה אברהם' (שם). וכן כל הרוצה לכנוס בעבודת ה', אי-אפשר לו לכנוס כי אם על-ידי בחינת שיחשוב שאין בעולם כי אם הוא לבדו יחידי בעולם, ולא יסתכל על שום אדם המונעו, כגון: אביו ואִמו או חותנו ואִשתו ובניו וכיוצא, או המניעות שיש משאר בני העולם, המלעיגים ומסיתים ומונעים מעבודתו יתברך. וצריך שלא יחוש ויסתכל עליהם כלל, רק יהיה בבחינת: 'אחד היה אברהם' (שם) - כאילו הוא יחיד בעולם כנ"ל".

[י]

כל יהודי הוא בנו יחידו של הקב"ה

"הנה רז"ל (אסתר רבה ו', ב') דרשו על הכתוב: 'איש יהודי היה בשושן ושמו מרדכי' - איש יחידי. נמצא שכל עצם מהות שם ישראל שנקראים יהודים, היינו על שם שהם יחידים כי כל היהדות שיש לכל אחד הוא כפי בחינת היחידות שלו, כפי שמעלים עיניו מכל המונעים הסובבים הן הרחוקים ממנו, ובפרט מהקרובים אליו כאשתו ובני משפחתו וכמבואר פנים ("ליקוטי מוהר"ן" שם) וכולנו בני אברהם שהיה יחיד בעולם בבחינת 'אחד היה אברהם' (שם) וכמבואר פנים ("ליקוטי מוהר"ן" שם). ועל שם זה נקרא (בראשית י"ד, ג'): 'אברהם העִברי' כמו שאמרו רז"ל (ב"ר מ"ב, ח'), על שם שכל  העולם (שהיו עובדי עבודה זרה) מעבר זה והוא מעבר זה. ולא שם ליבו אליהם כלל ובבחינת '[ו]צדיק באמונתו יחיה' (חבקוק ב', ד'), שהלך עם אמונתו לעבוד את ה' ולִבלי להסתכל ולשים לב לכל המונעים והפיתויים וההסתות שמסביב לו. ואכן אמרו והשוו כן רז"ל (ילקוט שמעוני - אסתר פ"ב, רמז תתרנ"ג) שיש אומרים שהיה שקול מרדכי כאברהם בדורו (עיי"ש)" ("מעדני מלך" על "ליקוטי מוהר"ן").

"מהותו של כל יהודי היא היותו איש יחידי - יש לו תפקיד המיוחד אך ורק לו ויש לו גם ניסיונות המיוחדים רק לו. הבורא ציוה אותנו: 'לא תחמוד בית רעך, שורו וחמורו וכל אשר לרעך'. התורה מורה: אל תחמוד את מה שיש לחברך, לא בגשמיות ולא ברוחניות, אתם הִנכם שני עולמות. לכל אחד מכם יש נסיונות אחרים, תפקידים אחרים וכלים אחרים. החמדה של האחד כלפי חבירו צריכה להיות מכם והלאה.

המהר"ל (ב"נצח ישראל" פי"א) מבאר זאת באופן הבא: הקב"ה מכנה אותנו 'בני בכורי ישראל' (שמות ד', כ"ב), במשפחה יש רק בן בכור אחד. זוהי דרגת הקירבה של ה' יתברך כלפי כל יהודי - הוא נחשב לבן בכור, בן יחיד" ("פרקי מחשבה" שם).

[יא]

"לך-לך ... ומבית אביך"

"ויאמר ה' אל אברם: לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ב, א').

כתב הגה"ק רבי נתן מנעמירוב זת"ע [תלמידו המובהק של הגה"ק רבי נחמן מברסלב זת"ע. בספרו "ליקוטי הלכות" הלכות שבת - ז', ע"ה (עיי"ש); ועיין ב"ליקוטי מוהר"ן" תנינא, תורה מ"ח] וזו לשונו: "כי עיקר התשובה (ועיין ב"אורות התשובה" פט"ו, סע' י') ... שצריכים לצאת מכל המקומות שנתעה לשם ולשוב למקור שנחצב נשמתו משם. כי כל אחד מישראל שורש נשמתו גבוה מאוד מאוד ... רק שירדה לארציות וגשמיות זה העולם בשביל הבחירה כדי שדווקא על-ידי זה תשוב למקורה בשלמות נפלא וכו' וכל אדם שבעולם מגדול ועד קטן בהכרח שיעבור עליו כמה וכמה הרפתקאות וכו', שכולם הם בחינת ניסיונות וצרופים ועליות וירידות בלי שיעור. וכל כוונת ה' יתברך לטובה, 'כי כל מה דעביד רחמנא -  לטב עביד' ['כל מה שעושה ה' - הוא עושה לטוב' (ברכות ס:)]. כי כל כוונתו יתברך הכל שעל-ידי זה דווקא יעלה מכל המקומות שירד לשם לברר משם מה שיברר עד שיבוא למקום מנוחתו למקור נשמתו וכו' כנ"ל ...

וזהו שאמר ה' יתברך לאברהם שמרמז בזה לכל אדם שבעולם 'לך-לך' שמזהיר את האדם שילך לעצמו, כי עצם האדם מה שנקרא אני הוא רק הנשמה (כמו שכתוב ב"ליקוטי מוהר"ן" תורה כ"ב - "חותם בתוך חותם"), וכן כשמדברים עם האדם לנוכח ואומרים לו 'אתה' או 'לך', עיקר הכוונה על הנשמה שהוא עצם האדם כידוע, וזהו שמזהרת התורה את האדם: 'לך-לך' - שתלך-לך לעצמך, היינו למקור נשמתך שכל הילוכך ונסיעתך וכל דרכיך בזה העולם, בכולם תכוין לילך-לך בעצמך היינו למקור נשמתך שזה עיקר עצם האדם שמדברים עימו כנ"ל ...

וזהו: 'מארצך', 'מארצך' דווקא. היינו מתוך ארציות וגשמיות שלך לאיזה ארציות וגשמיות שירדת לשם שנדמה לך שקשה לצאת משם  אף-על-פי-כן אתה צריך להתגבר לילך מתוך ארצך דווקא לילך-לך לנשמתך וכו' כנ"ל.

וזהו: 'וממולדתך' איך שנולדת באיזה גשמיות שנולדת אף-על-פי שגם זה מונע גדול, כמו שאמר דוד (תהלים נ"א, ז'): 'הן בעוון חוללתי' וכו' אף-על-פי-כן אתה מוכרח לילך 'ממולדתך' דווקא, לילך-לך דווקא כנ"ל.  

'ומבית אביך' - שהם המשפחה והשכנים וקרוביו ומיודעיו שמגודל ביניהם, שגם מהם יש כמה וכמה מניעות לעבודת ה' יתברך שמונעים בכמה דרכים, לפעמים בגשמיות ולפעמים על-ידי דעותיהם וסברותיהם ההפוכות מן האמת, מכולם אתה צריך לצאת ולילך-לך לנשמתך כנ"ל, כי אתה צריך להאמין שבוודאי אין הקב"ה בא בטרוניא [בעלילה (רש"י)] עם בריותיו (ע"ז ג.), ובוודאי יש לך כוח לעמוד בכל זה כמו שכתב אדמו"ר ז"ל (ב"ליקוטי מוהר"ן" תנינא, תורה מ"ו) שאין הקב"ה שולח לאדם מניעות שלא יוכל לעמוד בהם וכו'.

וזהו: 'אל הארץ אשר אראך', שהוא ארץ ישראל שהוא כלליות הקדושה, ששם הבית-מקדש, ששם מקור כל הנשמות, שעל זה מזהירו 'לך-לך' לנשמתך כנ"ל ...".

[יב]

"ואת הנפש אשר עשו בחרן"

בספר "חיי מוהר"ן" [שצ"ה, ד' - עניין המחלוקת שעליו (מתוך סיפורים חדשים, סוף סי' כ"א - עיי"ש); ועיין ברמב"ם - הלכות ע"ז פ"א, ה"ג] מסופר: "אברהם אבינו היה לו גם-כן ייסורים גדולים ממעשיות כאלו (כלומר: כמו עניין המעשיות והייסורים שעוברים עליו) כי אברהם אבינו היה גם-כן מקרב בני הנעורים לה' יתברך. כי היה מגייר גרים כידוע. ודרכו שהיה בא בתוך העיר, והיה רץ בתוך העיר, והיה צועק הוי הוי, גִוואלְד. והיו רצים אחריו כמו שרודפים אחרי המשוגע, והוא היה טוען עימהם הרבה שהם כולם בטעויות גדולות, כי היה בקי בכל השִׂכליות והסברות של דרכי העבודה-זרה שלהם ... והיה מוכיחם ומראה להם שהכל טעות, וגילה להם האמונה הקדושה האמיתית. ונמשכו אחריו קצת בני הנעורים, כי זקנים לא היה מקרב, כי הזקנים כבר נִשרשו בטעויותיהם הרבה וקשה להשיבם מדרכם עוד, רק בני הנעורים נמשכו ורצו אחריו. והיה הולך מעיר לעיר והם רצו אחריו. והיו אביהם ונשותיהם חולקים עליהם, על אלו בני הנעורים, כי אמרו עליהם שיצאו לתרבות רעה ונשתמדו, עד שהיו מרחקים אותם מאוד. עד שקצת בני הנעורים חזרו לסורם מחמת הייסורים שהיו להם מביתם מחותנם ומאביהם ומנשותיהם וכיוצא, וקצתם נשארו אצלו ונדבקו בו. והיה אברהם אבינו עוסק בזה הרבה לגלות האמונה הקדושה בעולם. והיה מחבר ספרים הרבה מאוד על זה, אלפים ספרים ... ואחר-כך היה יצחק גם-כן הולך בדרך זה ... וכן יעקב היה גם-כן עוסק בזה ... לוי ...".

[יג]

"אפשר ללמוד מבעלי חיים

כיצד להתחזק בעבודת ה'"

"מאז חטא עץ הדעת נתון האדם למלחמה חזקה עם יצריו כל ימי חייו. היצר הרע משתמש בשיטות מתוחכמות ביותר כדי להחטיא את האדם, ולהפילו לשאול תחתית. הקב"ה שברא את היצרים הרעים, נתן לנו נשק יעיל כדי להילחם באותם יצרים ולנצחם. הנשק הזה הוא התורה. כאשר לומד האדם תורה ומקיים את המצוות מסוגל לנצח את יצריו ללא כל קושי.

               לפני מתן תורה למדנו הנהגות ודרך ארץ מבעלי חיים שונים, וכדברי הכתוב (איוב ל"ה, י"א): 'מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ'. פסוק זה מלמדנו שהטבע כולו נברא כדי לסייע לאדם במכלול צרכיו ולאו דווקא בעניינים גשמיים. הנביא ישעיה הביע רעיון דומה בפסוק (מ"ג, ז'): 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו'. חז"ל בסוף הברייתא (אבות פ"ו, מי"ב) הסבירו את הפסוק לאמר: 'כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו'.

               ברור שבלי התורה לא יכול האדם להגיע למידות טובות. אם האדם היה לומד מעשי חסד מחסידה לא היינו יכולים ללמוד אלא שצריכים לגמול חסד רק עם החברים כפי שהחסידה עושה חסד רק עם חברותיה, לכן ניתנה לנו תורה כדי שנדע כי יש לגמול חסד עם כולם.

               על אף האמור אפשר ללמוד מבעלי חיים כיצד להתחזק בעבודת ה'.

התנא יהודה בן תימא מלמד אותנו כיצד להתחזק ולעלות בעבודת ה'. וכך נאמר במשנה (אבות פ"ה, מ"כ): "יהודה בן תימא אומר: הווי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים".

לכאורה נראה שהתנא כפל את דבריו ללא צורך, כי 'קל כנשר' 'ורץ כצבי' הינם דברים שווים. וכן 'עז כנמר' 'וגיבור כארי'. מדוע מחולקים לארבע קבוצות בעוד שלכאורה אפשר לחלקם לשתי קבוצות?

הגה"ק מרן רבי יוסף קארו זת"ע (ב"י או"ח סי' א') מסביר כי אין שום כפילות בדברי התנא, ורק אנחנו צריכים להבינם היטב. זאת עוד גם הסדר במשנה מדוייק, דהיינו תחילה 'עז כנמר', אחר-כך 'קל כנשר', לאחר מכן 'רץ כצבי' ולבסוף 'גיבור כארי'. "לפי שפעמים אדם חפץ לעשות מצוה ונמנע מלעשותה מפני בני אדם שמלעיגים עליו". התנא התחיל  ב'עז כנמר' למרות שאין הדבר קשור באבר מסויים כמו 'רץ כצבי' (דבר הקשור לרגליים), כדי ללמד אותנו דבר יסודי בעבודת ה' והוא שלא להתבייש מפני המלעיגים בעבודת ה'.

האדם הינו יצור חברתי המושפע מאוד מתגובותיה של החברה ולעיתים קרובות מתבייש לקיים את מצוות ה' מפני המלעיגים, או מחשש פן יבולע לו מן האנשים אשר בא עימם במגע ומתנגדים לשיטתו. על כן הזהיר אותנו התנא לא לחשוש מכך ולהיות 'עז כנמר' ..." ("אמרי ח"ן" - בראשית).

 [יד]

"הווי עז כנמר ...

כלל גדול בעבודת הבורא יתברך"

"'יהודה בן תימא אומר: הווי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים' (אבות שם). פרט ארבעה דברים בעבודת הבורא יתברך. והתחיל ב'עז כנמר', לפי שהוא כלל גדול בעבודת הבורא יתברך, לפי שפעמים אדם חפץ לעשות מצוה ונמנע מלעשותה מפני בני אדם שמלעיגים עליו ועל כן הזהיר שתעיז פניך כנגד המלעיגים ואל תמנע מלעשות המצוה. וכן אמר רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו: 'יהי רצון שתהא מורא שמים עליהם כמורא בשר ודם'. וכן הוא אומר לעניין הבושה - שפעמים אדם מתבייש מפני האדם יותר ממה שיתבייש מפני הבורא יתברך, על כן הזהיר שתעיז מצחך כנגד המלעיגים ולא תבוש. וכן אמר דוד ע"ה (תהלים קי"ט, מ"ו): 'ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש', אף כי היה נרדף ובורח בין האומות היה מחזיק בתורתו ולומד אף כי היו מלעיגים עליו" [טור או"ח, סי' א (עיי"ש)].

"... כך פתח רבינו יעקב בעל-הטורים את סִפרו 'אורח חיים' הראשון בהלכה. ודאי שאין משנה זאת הלכה ממש, מוסרית היא כאופייה של מסכת אבות בכללותה, אבל, אין תחומים מוגדרים וברורים בין הלכה לאגדה. קשה הוא קיומה של ההלכה ללא עידוד וסעד שהאגדה מגישה לאדם.

הנה עומד לו אדם דרך מקרה בחברה הזרה להשקפת עולמו הדתית ולאורח חייו הקבועים על-פי ההלכה, בוש הוא לעמוד בתפילה בבוא העת, בוש הוא לברך על כיבוד שהוגש לו וכו', על זה הזהיר: 'הווי עז כנמר' - יהיו הליכות חייך הדתיים מבוצעים על-ידך באומץ לב ובעזות האופייניים לנמר" ("מקור חיים השלם").

 [טו]

"ולא יתבייש מפני בני אדם

המלעיגים עליו בעבודת ה' יתברך"

וזאת היא ההלכה הראשונה הכתובה ברמ"א (שו"ע חאו"ח סי' א', סע' א'): "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת ה' יתברך (טור)". והעיר ה"משנה ברורה" (שם, ס"ק ה' ד"ה מפני בני אדם): "ועל כל פנים לא יתקוטט עימהם, מפני שמידת העזות מגונה מאוד, ואין ראוי להִשתמש ממנה כלל אפילו בעבודת ה' יתברך, כי יקנה קניין בנפשו להיות עז אפילו שלא במקום עבודתו יתברך ["בית יוסף" (ד"ה ומ"ש ע"כ)]". וביאר ה"אפיקי מגינים" (חידושים סק"ה) שדווקא במצוה שאינה גמורה יניחנה ולא יתקוטט עימהם, אבל במצוה גמורה וכל-שכן מצוה שהיא חובת הגוף, אין להניחה מפני הקטטה. וראה ב"ביאור הלכה" שכתב (שם ד"ה ולא יתבייש): "דע שה'בית יוסף' לא איירי (דיבר) כי אם במצוה שהוא עושה לעצמו ובני אדם מלעיגים עליו - אז בוודאי אין לו לחוש כלל ללעגם ולא יתקוטט עימהם, אבל אם הוא עומד במקום שיש אפיקורסים המִתקוממים על התורה ורוצים לעשות איזה תקנות בענייני העיר ועל-ידי זה יעבירו את העם מרצון ה' ופתח בשלום ולא נשמעו דבריו, בכגון זה לא דיבר ה'בית יוסף' מאומה ומצוה לשנֹאתם ולהִתקוטט עימהם ולהפר עצתם בכל מה שיוכל, ודוד המלך ע"ה אמר (תהלים קל"ט, כ"א - כ"ב): 'הלוא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים ...'".

הוסיף וכתב ה"משנה ברורה" (שם, ס"ק ו' ד"ה המלעיגים עליו) וזו לשונו: "וכן [ב"ח סע' ב' ("שער הציון")] אם הוא אדם בינוני עומד במקום גדולים [ואינם מלעיגים עליו אלא שמתבייש מפניהם (כתב הטור: פעמים אדם חפץ לעשות מצוה ונמנע מלעשותה מפני בני אדם שמלעיגים עליו, ועל כן הזהיר שתעיז פניך כנגד המלעיגים ואל תמנע מלעשות המצוה וכו',ופעמים אדם מתבייש מפני האדם יותר ממה שיתבייש מפני הבורא וכו'. וכתב הב"ח בשם המהרש"ל שלעג ובושה הם שני עניינים, הלעג הוא אף שאינו מתבייש, והבושה היא מה שהאדם מתבייש לעשות מצוה בפני אנשים חשובים אף שאינם מלעיגים עליו)], לא יתבייש מהם (כשבא) ללמוד ולעשות המצוה, אך אם אפשר לו לעשות המצוה שלא בפניהם, טוב יותר. ["פרי מגדים" א"א ס"ק ב' ("שער הציון")] ומיהו (ואולם) בפני בינוניים שילמדו ממנו (לעשות כמעשהו), יש לומר טוב יותר לעשות בפניהם שילמדו ממנו לעשות כמעשהו, אך יכוֵּן ליבו לשם שמיים ולא להתפאר חלילה". עכ"ל.

 [טז]

"וספרתם לכם" - "לעצמכם" -

בחינת "אחד היה אברהם"

בשם הגה"ק רבי נחמן מברסלב זת"ע נכתב ["משיבת נפש" אות נ"א (עיי"ש במקורו; ועי' עוד בספר "ליקוטי הלכות" או"ח, פסח - ט', כ"ב)] בזו הלשון: "לפעמים נופל האדם בדעתו מחמת שנדמה לו שחבריו בני גילו טובים ממנו הרבה, ואף-על-פי שבוודאי הוא מידה טובה להיות שפל רוח בפני כל אדם ולהחזיק את כל אדם טוב ממנו. אבל אם ייפול בדעתו על-ידי זה, חס ושלום, אין זה ענוה, אדרבא, זה גדלות גדול שאין נאה לו שיעבוד איזה עבודה לשם יתברך ועדיין הוא רחוק כל כך וחבריו כבר זכו למה שזכו. כי באמת אסור להרהר אחרי המקום ומי יודע מאיזה מקום הוא ובאיזה מקומות נמשך על-ידי מעשיו. כי אין אדם דומה לחברו כלל.

וזה בחינת מה שאמרו רז"ל, לעניין ספירת העומר "וספרתם לכם - וספרתם לעצמכם". כי כל הבא לטהר את עצמו ולזכות לקבל עליו עול תורה שזה בחינת ספירת העומר שהוא הכנה לקבלת התורה, צריך לספור הימים לעצמו דווקא ואל יפיל אותו חברו כלל, חס ושלום, שזה בחינת: "אחד היה אברהם" כמבואר במקום אחר (בהשמטה שבהקדמת "ליקוטי מוהר"ן" תנינא), היינו שחשב תמיד שהוא רק אחד בעולם ולא הסתכל על שום מונע ומעכב ומבלבל. כי באמת כמו שיש כמה מניעות מרשעים הרוצים למנעו בכמה הסתות ופיתויים וליצנות וכו' או בהִתגרות המחלוקת שמרבים עליו, כמו כן יש גם כן לפעמים כמה מניעות וחלישות הדעת אפילו מחבריו ואוהביו הכשרים באמת.

וכל זה אי-אפשר לבאר היטב בכתב, רק המשכיל החפץ באמת יבין מדעתו, כי כנגד כל מיני מניעות כאלו צריכים לילך בדרך הנ"ל בבחינת: "אחד היה אברהם", ולא יסתכל על חברו כלל בבחינת: "וספרתם לכם - לעצמכם" כנ"ל ולהתנהג בדרכי התמימות ולהיות בשמחה תמיד אפילו בעניות ודחקות גדול, וגם עבודתו ותפילתו אינה בשלמות כלל. אף-על-פי-כן יהיה שמח בחלקו תמיד ולא יסתכל על העולם כלל, שיש הרבה שיש להם פרנסה בשפע וגם בעבודת ה' בתורה ותפילה נדמה לו שהם גדולים ממנו אלפים מדרגות אף-על-פי שלא ראה מהם יגיעות כאלה והוא התייגע כל כך ולא זכה לזה והוא בעניות ובשיפלות גדול בגשמיות וברוחניות. אף-על-פי-כן אל יפול בדעתו מזה כלל ויהיה שמח בחלקו ויחיה את עצמו בכל עת במה שיוכל, וכל נקודה טובה שמרוויח לפעמים יהיה יקר בעיניו מאוד ויודה לה' יתברך אשר הפליא חסדו עמו לזכות לזה על-כל-פנים. ומה איכפת לו מה שחברו גדול וטוב ממנו, טוב ה' לכל. וכמובא במעשה של התם (עיי"ש) שהיה רגיל להשיב על ששאלו ממנו מה שחברו לוקח מקח גדול יותר בעד מלאכתו והשיב: "מה איכפת לי בזה זה מעשה שלו וזה מעשה שלי", והוא היה משתעשע ושמח מאוד במלאכתו אף-על-פי שלא הייתה בשלמות הראוי, וגם במעט הרווח שהרוויח מיד ליד אחרי עמל ויגיעה רבה ולא הסתכל על אחרים כלל כנ"ל".

 [יז]

במשקל החסידות

כתב הרמח"ל זת"ע ["מסילת ישרים" פ"כ (עיי"ש באורך); ועיי"ש בסוף פ"ה] וזו לשונו: "מה שצריך לבאר עתה הוא משקל החסידות הזה (כלומר, שיקול-הדעת הנצרך להכריע אם וכיצד לנהוג בעניינים הנובעים ממידת החסידות), והוא עניין עיקרי מאוד מאוד. ותדע באמת שזהו המלאכה הקשה שבחסידות, כי דקותו רב, ויש ליצר בדבר הזה כניסה גדולה, על כן נמצאת סכנתו עצומה, כי הרבה דברים טובים יוכל היצר לרחק כאילו הם רעים, והרבה חטאים לקרב כאילו הם מצוות גדולות.

ובאמת שלא יוכל איש להצליח במשקל הזה, אלא בשלושה דברים: א. שיהיה ליבו ישר שבלבבות, שלא תהיה פנייתו אלא לעשות נחת-רוח לפניו יתברך, ולא זולת זה כלל; ב. ושיהיה מעיין על מעשיו עיון גדול, וישתדל לתקנם על-פי התכלית הזה; ג. ואחר כל זאת - יהיה משליך יהבו על ה' ...

והנה מה שצריך להבין, הוא, כי אין לדון דברי החסידות על מראיהן הראשון [לפי מה שעולה בדעת האדם כטוב וכראוי על-פי "מושכל ראשון", כלומר, על-פי ראייתו הראשונה, השִטחית (לפי שעתו ומקומו, ללא עיון מקיף ומעמיק)], אלא צריך לעיין ולהתבונן עד היכן תולדות המעשה (תוצאותיו בעתיד) מגיעות. כי לפעמים המעשה בעצמו יראה טוב, ולפי שהתולדות רעות, יתחייב להניחו, ולו יעשה אותו - יהיה חוטא ולא חסיד ...

הנה חייב האדם לשמור כל המצוות בכל דיקדוקיהם לפני מי שיהיה (בפני כל אדם) ולא יירא ולא יבוש. וכן הוא אומר (תהלים קי"ט, מ"ו): 'ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש'. וכן שנינו (אבות שם): 'הווי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים'. אומנם, גם בזה צריך חילוק והבחנה [לחלק ולהבדיל בין דבר לדבר, על יסוד בחינתם של הדברים ושל הנסיבות השונות זו מזו, בהן הם מצויים - כפי שהרמח"ל מפרש בהמשך דבריו (שם)], כי כל זה נאמר על גופי המצוות שחייבים אנחנו בהם חובה גמורה, שבהם ישים פניו כחלמיש. אך יש איזה תוספות חסידות, שאם יעשה אותם האדם לפני המון העם, ישחקו עליו ויתלוצצו, ונמצאו חוטאים ונענשים על ידו, והוא היה יכול להניח מלעשות הדברים ההם, כי אינם חובה מוחלטת. הנה דבר כזה, ודאי שיותר הגון הוא לחסיד שיניחהו משיעשהו. והוא מה שאמר הכתוב (מיכה ו', ח'): "והצנע לכת עם א-לוהיך". וכמה חסידים גדולים הניחו ממנהגי חסידותם בהיותם בין המון-העם, משום דמיחזי כיוהרא (לנראה בעיני ההמון כהנהגה מגונה של יהירות וגאווה). כללו של דבר: כל מה שהוא עיקרי במצוה - יעשהו לפני כל מלעיג. ומה שאינו עיקרי והוא גורם שחוק והיתול - לא יעשהו.

 נמצאת למד שהבא להתחסד חסידות אמיתי, צריך שישקול כל מעשיו לפי התולדות (התוצאות בעתיד) הנמשכות מהם, ולפי התנאים המתלווים להם לפי העת לפי החברה (כגון: אם יש חשש שילעגו על מעשי חסידותו וכדומה) לפי הנושא ולפי המקום. ואם הפרישה תוליד יותר קידוש שם-שמיים ונחת-רוח לפניו מן המעשה - יפרוש ולא יעשה. או אם מעשה אחד במראיתו הוא טוב, ובתולדותיו (בעתיד) או בתנאיו הוא רע, ומעשה אחד רע במראיתו וטוב בתולדותיו, הכל הולך אחר החיתום והתולדה, שהיא פרי המעשים באמת. ואין הדברים מסורים, אלא ללב מבין ושׂכל נכון, כי אי-אפשר לבאר הפרטים שאין להם קץ. ו'ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה' (משלי ב', ו')".

 [יח]

עבודת ה' בעזות דקדושה

על דברי הרמ"א זת"ע (שם): "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת ה' יתברך (טור). גם בהצנע לכת ("מורה נבוכים" ח"ג, פנ"ב) ובשֹכבו על מִשכבו ידע לפני מי הוא שוכב". כתב ה"פסקי תשובות" ("פסקי תשובות" סי' א', אות ד', עמ' ג - ד) וזו לשונו: "קישור וחיבור בין שני הוראות אלו, כי אימתי לא יתבושש מפני בני אדם ולא יחשוש למיחזי כיוהרא (לנראה בעיני ההמון כהנהגה מגונה של יהירות וגאווה) ולהתנשאות וכדו', כשעושה כמו כן גם כשהוא בהצנע לכת באין רואים, שבזה הוכחה שתורתו ועבודתו באמת ובאמונה ["תולדות יעקב יוסף" (פרשת כי-תצא) בשם רבו הבעש"ט זת"ע, הובאו דבריו בספר הבעש"ט על התורה (תחילת פרשת במדבר)].

 וכבר כתבו הספרים [כמובא בספה"ק עה"פ "הנִסתרות לה' א-לוהינו והנִגלות לנו ולבנינו ...", ובספר "היכון לקראת א-לוהיך ישראל" (ח"ה, הע' כ"ז) בשם ספר "דרש משה" (להגה"ק רבי משה פיינשטיין זת"ע, פרשת ויצא) שרק בדורות הקודמים שהיו רובן צדיקים היה אפשר בדרך הנהגה להיות נסתר במעשיו, אבל בימנו אדרבה צריך שיראו וידעו בניו ובנותיו וכל אדם אשר הוא שוקד בתורה ועושה צדקה ומעשים טובים כי שילמדו ממעשיו, וכך מובא בעוד ספרים, אך יכוֵּן ליבו לשם שמיים] שבימנו יש להתהדר בתורה ובתפילה ובמצוות ואין לחשוש למיחזי כיוהרא (לנראה בעיני ההמון כהנהגה מגונה של יהירות וגאווה) לעשותם בפני רבים בחשק ובחיות, וכשם ["ספר הזכות" (לבעל "חידושי הרי"ם" זת"ע. ח"ב על השו"ע שם): "שהנמר עזותו יותר מגבורתו, שגם אם חטא ורוצה לשוב, טוב שיהיה לו עוז שוודאי יסייעוהו לשוב", ובספר "אמרי קדוש" לגה"ק מסטרערליסק זת"ע "'בעיקבתא דמשיחא חוצפא יסגי' (בסמוך לבואו של המשיח החוצפה תיגדל)', פירוש: אפילו יהיה ריק תורה ומעשים טובים בדיוטא תחתונה בדעת ויראה יעיז פניו להתחזק ולצעוק זמירות הודו וכו' ולמעלה גדולה יחשב, כי עיקר עבודת איש ישראל הוא התחזקות", וכן בספר "צדקת צדיק" (אות מ"ו): "'והיא לא תצלח' (במדבר י"ד, מ"א) - היא ולא אחרת והוא בזמננו עקבי משיחא" וכו' (עיי"ש באורך)] שמצד הסיטרא אחרא איתא (מובא) בחז"ל (סוטה מט:): 'בעיקבתא דמשיחא חוצפא יסגי' (בסמוך לבואו של המשיח החוצפה תיגדל), כמו כן יש להִתגבר כנגדו בעבודת ה' של קדושה אפילו אינו במדרגה גבוהה, אך שיכוֵּן ליבו לשם שמיים ולא לשם הִתפארות והִתנשאות גרידא". עכ"ל.

 

 

[יט]

"ברצות ה' דרכי איש

גם אויביו ישלים איתו"

"לכל אורך חייו רואים את אברהם נאמן לשיטתו זו. כאשר שומע אברהם ציווי מהקב"ה ניגש לקיימו ללא שום סייג ומבלי להתחשב בתוצאות. כאשר היה מעשה כלשהו העלול גרום לחילול ה' הטיל אברהם כל כובד משקלו למנוע חילול ה' ואדרבא להביא לידי קידוש ה'. גישתו זו של אברהם הניעה אותו לצאת למלחמה נגד ארבעת המלכים החזקים ולא לחשוש מן הסכנה הדולה שארבה לו. אדם המתנהג בצורה זו בדרך כלל איננו מקובל בחברה וכולם בזים לו ויורדים לחייו. לאברהם אבינו התייחסו אחרת. כולם כיבדו והעריכו אותו וכינוהו: 'נשיא א-לוהים' (בראשית כ"ג, ו'). אבימלך הכיר בגדולתו של אברהם וכרת איתו ברית (בראשית כ"א, כ"ז). אבימלך ידע כי מעשיו של אברהם מקובלים על הקב"ה ולכן בלי ספק ההצלחה תאיר לו פנים בכל התחומים (בראשית כ"א, כ"ב - כ"ג). עובדות אלו מוכיחות בעליל כי: 'ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים איתו' (משלי ט"ז, ז').

כידוע 'מעשה אבות סימן לבנים'. גם היום מעריך העולם יהודי עקבי השומר אמונים לתורה ולמצוות ואיננו פוסח 'על שני הסעיפים'. הבריות מעריכות מאוד אנשים שהם בגדר חומה בצורה שאין להזיזה ובזות בליבן לאלה המשנים את השקפת עולמם חדשים לבקרים. אלה היציבים בדעתם מוצאים מהלכים גם אצל יריבים קשים הנכנעים בסופו של דבר וממלאים את בקשותיהם מתוך כבוד והערצה. אלה ה'פוסחים על שני הסעיפים' לא זוכים להערכת הבריות אלא כאשר יש להם טובת הנאה מקירבתם. בעת שאין זהות אינטרסים בין החברה לאלה ה'פוסחים על שני הסעיפים', מרחיקה החברה אותם אנשים ועוזבת אותם לנפשם, כי העולם איננו מחבב אנשים בִלתי יציבים בהשקפות ובמעשים. אברהם היה 'עז כנמר', לא התבייש מאיש, הוא נאבק על השקפותיו עד כדי מסירות נפש, הוא חתר בכל כוחו להחדיר את האמונה בקב"ה והתרחק מכל אלה העלולים להרחיק אותו ממטרתו. גם כאשר צריך היה אברהם לצעוד לבדו בדרכו הקשה לא חשש מזה והשאיר את כל העולם בצד אחד של המתרס והוא היה בצידו השני, האחר" ("אמרי ח"ן" שם).

 

[כ]

הגה"ק רבי נחמן מברסלב זת"ע:

"לעשות מהתורה - תפילה"

ב"ליקוטי מוהר"ן" (תנינא - כ"ה וב"השתפכות הנפש" - ב') כתוב: "גַּם טוֹב לַעֲשׂוֹת מֵהַתּוֹרָה תְּפִלָּה. דְּהַיְנוּ כְּשֶׁלּוֹמֵד אוֹ שׁוֹמֵעַ אֵיזֶה מַאֲמַר תּוֹרָה מִצַּדִּיק הָאֱמֶת, אֲזַי יַעֲשֶׂה מִזֶּה תְּפִלָּה, דְּהַיְנוּ לְבַקֵּשׁ וּלְהִתְחַנֵּן לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ עַל כָּל מַה שֶּׁנֶּאֱמַר שָׁם בְּאוֹתוֹ הַמַּאֲמָר, מָתַי יִזְכֶּה גַּם הוּא לָבוֹא לְכָל זֶה, וְכַמָּה הוּא רָחוֹק מִזֶּה. וִיבַקֵּשׁ מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁיְּזַכֵּהוּ לָבוֹא לְכָל הַנֶּאֱמָר שָׁם בְּאוֹתוֹ הַמַּאֲמָר.

וְהַמַּשְׂכִּיל וְהֶחָפֵץ בֶּאֱמֶת, יוֹלִיכוֹ ה' בְּדֶרֶךּ אֱמֶת וְיָבִין בְּעַצְמוֹ דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר, אֵיךְ לְהִתְנַהֵג בָּזֶה, בְּאֹפֶן שֶׁיִּהְיוּ דְּבָרָיו דִּבְרֵי חֵן וּטְעָנוֹת נְכוֹנוֹת, לְרַצּוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁיְּקָרְבֵהוּ לַעֲבוֹדָתוֹ בֶּאֱמֶת. וְעִנְיָן הַשִֹֹּיחָה זוֹ עוֹלָה לְמָקוֹם גָּבוֹהַּ מְאֹד, וּבִפְרָט כְּשֶׁעוֹשֶׂה מִתּוֹרָה תְּפִלָּה, מִזֶּה נַעֲשֶׂה שַׁעֲשׁוּעִים גְּדוֹלִים מְאֹד לְמַעְלָה".

וב"שיחות הר"ן" (קמ"ה): "אמר: אני חפץ מאוד שיעשו מהתורות תפילות, אך איני יודע למי מוסרים זאת. ופעם אחד הראה לי בספר אחד שהיה אצלו שנתחבר בסמוך, הנקרא "יד הקטנה"  ובסוף מבאר שם כמה עניינים בלשון תפילה שמדבר לה' יתברך ומתחיל כל עניין א-לוהי וכו' וקרא אותי וציוה לעיין בו בפנים, ורמז לי אז כמדבר: ראה שזה המחבר מדבר כמה עניינים מדרושיו לה' יתברך בלשון תפילה, ורמז לי שתשוקתו מאוד לעשות כן מתורותיו הקדושות לעשות מכל התורות תפילות ... גם אמר שכשעושים מהתורות תפילות נעשים מזה שעשועים גדולים למעלה שלא עלו לפניו יתברך שעשועים גדולים כאלה מימות עולם".

עוד כתוב (שם קצ"ו): "המוסר של התורה שלי נפלא ועצום מאוד אילו היו אומרים זאת התורה בלשון אחר בלשון מוסר, היה מעורר ומשבר את הלב מאוד כי כולה מוסר השכל, מוסר גדול ונורא מאוד, על כן צריך להיזהר לקיים מה שהזהרתי אתכם לעשות מן התורה תפילה כי תכף כשמתחילים להכניס זאת התורה בתוך דברי התעוררות ושיחה של תפילה בודאי תעורר ותשבר את ליבו מאוד".

וב"ליקוטי הלכות" (חאו"ח, הלכות עירובי תחומין, ה"ה) כתב: "ההנהגה הכללית שהזהיר לעשות מהתורות תפילות, דהיינו כל הדברים הקדושים שגילה בכל תורה ותורה, לעשות מזה תפילה, לבקש ולהתחנן מה' יתברך שיזכה לבוא לכל זה, כפי סדר חידושי התורה שגילה, כפי הבניין הנורא שבנה בכל תורה ותורה שגילה בדרכו הנפלא, ואמר, שנעשה מזה שעשועים גדולים למעלה, ואמר שנעשה מזה שעשועים שלא עלו שעשועים כאלה לפניו יתברך מעולם".

וב"השתפכות הנפש" (י"א) כתוב: "'ונתתי את תורתי בקִרבם ועל לבם אכתבנה'. לב זה בחינת תפילה כי עבודה שבלב זו תפילה, היינו שתהיה נכתבת התורה בתוך הלב על ידי שיכתבו מהתורות תפילות שהם בחינת לב, ועל ידי זה נשוב אליו יתברך באמת ויקרב אותנו ברחמיו בחינת: 'והייתי להם לא-לוהים והמה יהיו לי לעם'".

עוד כתוב ב"השתפכות הנפש" (פ"ד) וב"ליקוטי הלכות" (חחו"מ, הלכות נזקי שכנים, ה"ד): "אי אפשר לבוא לשום השגה בתורה כי אם על ידי תפילה. ועל כן צריכים לעשות מתורות תפילות דהיינו להתפלל שיזכה לקיים כל דברי התורה שלומד. מכל שכן כשיודע בעצמו שעבר על דברי תורה הוא צריך בוודאי להתפלל הרבה לה' יתברך שימחל לו על העבר ושיזכה מעתה על כל פנים לקיים ככל הכתוב בתורה הזאת. כי על ידי התפילה יתקן הכל".

וב"ליקוטי הלכות" (חחו"מ, הלכות נחלות, ה"ד) כתב: "וְזֶה בְּחִינַת גֹּדֶל עֹצֶם הַמַּעֲלָה לַעֲשֹוֹת מֵהַתּוֹרוֹת תְּפִלּוֹת, כִּי כָּל הַתּוֹרָה שֶׁאָדָם לוֹמֵד בָּאָה בְּתוֹךְ הַתְּפִלָּה וְנִתְחַדְּשָׁה שָׁם וְהֵם מְחַזְּקִין זֶה אֶת זֶה כַּנַּ"ל. וְזֶה אֲפִלּוּ כְּשֶׁהַתּוֹרָה שֶׁעוֹסֵק בָּהּ אֵין לָהּ שַׁיָּכוּת בִּפְשִׁיטוּת עִם הַתְּפִלָּה כְּגוֹן שֶׁלּוֹמֵד דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְאַחַר כָּךְ מִתְפַּלֵּל עַל שְׁמִירַת שַׁבָּת וְכַיּוֹצֵא. אֲבָל בְּוַדַּאי הוּא מַעֲלָה יְתֵרָה וַעֲצוּמָה כְּשֶׁזּוֹכֶה לַעֲשֹוֹת תְּפִלָּה מֵהַתּוֹרָה בְּעַצְמָהּ שֶׁעוֹסֵק בָּהּ שֶׁאָז הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה הֵם אַחְדוּת גָּמוּר בְּיוֹתֵר וְאָז מְחַזְּקִין זֶה אֶת זֶה וּמְאִירִין זֶה לָזֶה בְּיוֹתֵר וְיוֹתֵר. וְעַל כֵּן עִנְיָן זֶה לַעֲשֹוֹת מִתּוֹרוֹת תְּפִלּוֹת יָקָר מְאֹד מְאֹד וְנַעֲשֶֹה מִזֶּה שַׁעֲשׁוּעִים גְּדוֹלִים לְמַעְלָה שֶׁאֵין דֻּגְמָתָם ... כִּי מְיַחֲדִים עַל יְדֵי זֶה תּוֹרָה וּתְפִלָּה בְּיִחוּד נִפְלָא עַד שֶׁנַּעֲשִֹים אַחְדוּת גָּמוּר וְהֵם מְחַזְּקִים זֶה אֶת זֶה בְּיוֹתֵר וְכַנַּ"ל".

וב"השתפכות הנפש" (י"ד) כתוב: "כי כל שירת האזינו נאמרה כדי לזכות באחרית הימים לקים את התורה, כמו שכתוב שם בענין: אנכי הסתר אסתיר פני וכו' וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו. כי שירת האזינו זה בחינת תפלה שהיא בחינת שירה וזמרה בחינת עשרה מיני נגינה, שבהם יסד דוד המלך, עליו השלום, ספר תהלים הינו שעל ידי השירה הזאת כלל משה רבנו עליו השלום את כלל התורה בתוך בחינת שירה שהיא בחינת תפלה ועל ידי זה האיר לנו הארה זאת לזכות לעשות מהתורות תפלות שעל ידי זה עקר קיום התורה באחרית הימים בחינת וענתה השירה הזאת וכו' כי לא תשכח מפי זרעו וכו' כנ"ל".

 

[כא]

"ליקוטי תפילות"

ובדרך זאת הלך הגה"ק רבי נתן מנעמירוב זת"ע בחברו "ליקוטי תפילות" וכך כתב (שם בהקדמה): "ואין שום דבר שחסר לאדם בעניין עבודת ה' שלא ימצא בתפילות הללו. וכאשר העתקתי קצתם, ומסרתים לקצת אנשים הוטבו בעיניהם מאד מאוד והפצירו בי להעתיק להם כולם".

               וב"ימי מוהרנ"ת" (א', פ"ט) כתב: "אשר נוראות יקרת אלו התפלות יודע כל אחד בנפשו כל מי שחפץ באמת".

וב"ימי שמואל" (א' , נ"ב) כתב: "ואמר לי  [הגאון ר' דב מוורשא]: הלא  כל התורה וכל הספרי מוסר מונחים באלו התפילות".

"ואין מי שיקרא ויאמר איזה תפילה ... שלא יהיה לו איזה הִרהור תשובה נפלא מאוד" (שם קע"ב \ ק"פ).

ובספר "עלים לתרופה" (מכתב ת"ג \ תכ"ח) כתב: "הן לומר התפילות שכבר עזרנו ה' יתברך לסדרם לפניכם הנובעים מתורתו הקדושה אשר הם חידושים נפלאים שלא היו מימות עולם, הן לעשות בעצמו תפילות מהתורות כפי מה שעובר עליך בכל עת".

"ובפרט שנזכה להרבות בתפילה ובקשות ושיחות בינו לבין קונו ולהתחיל להרגיל עצמו בכל יום לעשות מהתורות תפילות, כי זה יסוד מוסד ועולה על הכל אשרי שיאחז בזה" (שם תי"ב).

"ויתפשט הדרך הקדושה החדש לעשות מהתורות תפלות, שעל-ידי זה יתקרבו כל ישראל אליו יתברך" (שם קנ"ז).

[כב]

תפילת "אחד היה אברהם"

על-כן נסיים בתפילה מתוך "ליקוטי תפילות" [ח"א, תפילה קמ"ט (תתשפ"ה - ז)]: "'פנה אלי וחונני כי יחיד ועני אני' (תהלים כ"ה, ט"ז), 'שקדתי ואהיה כציפור בודד על גג' (שם ק"ב, ח'). ריבונו של עולם מה אומר מה אדבר, "הביט ימין וראה ואין לי מכיר, אבד מנוס ממני, אין דורש לנפשי. זעקתי אליך ה', אמרתי אתה מחסי, חלקי בארץ החיים. הקשיבה אל רינתי כי דלותי מאוד, הצילני מרודפי כי אמצו ממני' (שם קמ"ב, ה' - ז').

ריבונו של עולם יודע תעלומות עצם האמת וחפץ באמת. קרוב לקוראיו באמת. אתה לבד יודע את כל המעשה אשר נעשה עמי בכל יום ויום, מי ומי העומדים עלי בכל יום בגשמיות וברוחניות למנוע ולעכב אותי חס ושלום מדרך החיים. "ה' מה רבו צרי רבים קמים עלי" (שם ג', ב'), אתה יודע בכמה מיני מניעות ועיכובים והסתות ופיתויים ובִלבולים שמִתגברים עלי בכל עת למנוע אותי חס ושלום מדרך האמת מלהִתקרב אליך וליראיך ולצדיקים האמיתיים. ובעצם שִפלותי וריבוי עוונותי ועצם פיזור נפשי ובִלבול דעתי שיש לי ממני בעצמי, עוד הם מתגברים ומתגרים בי בכל עת המניעות והעיכובים מכל בני העולם, הן המניעות מבני הבית והקרובים, הן המניעות משאר בני העולם מריבוי השינוי דעות והמחלוקת שבעולם על נקודת האמת לאמיתו.

ועתה ה' א-לוהים אמת עוזרני והושיעני וחזקני ואמצני בעבודתך באמת. וזכני להתקרב ליראיך ותמימיך ההולכים בדרכיך באמת. ולא יהיה כוח לשום אדם שבעולם למנוע אותי מדרך האמת בשום אופן בעולם יהיה מי שיהיה הן קרוב הן רחוק. ותחזק את דעתי באמונתך תמיד. ואהיה דומה בעיני כאלו אני יחיד בעולם, כמו שנאמר (יחזקאל ל"ג, כ"ד): "אחד היה אברהם". ולא אשמע כלל ולא אסתכל על שום מונע ומעכב ומלעיג ומִתלוצץ ומבלבל בעולם. ולא יוכל שום אדם לבלבל אותי מדרך האמת והישר אפילו גדולים ממני וצדיקים כנגדי (עיין ב"השתפכות הנפש" אות נ"א), רק אזכה להתנהג בדרך האמת כפי מה שלימדתני מנעורי על-ידי רבותינו הקדושים האמיתיים. ואהיה רגיל לומר בנפשי שאיני יודע כלל מה נעשה בעולם עם כל אחד ואחד, רק אני בתומי אלך בדרך האמת כפי מדרגתי כאשר לימדתני על-ידי בחירי צדיקיך האמיתיים שהם נקודת האמת שבכל העולמות. ולא אסתכל על שום דעה ורצון שהוא נגד רצונם שהוא רצונך באמת, ואפילו כשיהיה ההכרח להתוועד עם בני האדם ולדבר עימהם הן במילי דשמיא והן במילי דעלמא, אף-על-פי-כן לא יבלבל דעתי מן האמת לאמיתו כלל, ואזכה לקיים באמת מקרא שכתוב: 'מי לי בשמיים ועימך לא חפצתי בארץ' (תהלים ע"ג, כ"ה). 'יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי', חזק".