"האחדות והשלום - תקנת ישראל"
[במשנת הגה"ק רבי ישכר שלמה טייכטל זצוקללה"ה הי"ד בעל ה"משנה שכיר", נלקט ונערך מתוך ספרו "אם הבנים שמחה" (פ"ד)]
כמבואר בספר הקדוש "אוהב ישראל" לרבנו הקדוש מאפטא זצ"ל (בהקדמה),
כי מִסְפָּר "אוהב ישראל" הוא כמספר "תקנה", להורות כי רק הוא הוא תקנתם של ישראל.
נתחדש לי בעזרת ה' יתברך טעם נכון בדברי חז"ל, שאמרו, שכל זמן שישראל באגודה אחת אין אומה ולשון יכולה לשלוט בהם, עפ"י דברי רבנו בחיי (בפרשת "וישלח") בפירוש הפסוק שאמר שלמה: "מַעְיָן נִרְפָּש וּמָקוֹר מָשְׁחָת, צדיק מָט לפני רשע". ופירש הרב רבנו בחיי, שפירוש הפסוק הוא כך - דמה שהצדיק מט לפני הרשע הוא דומה למַעְיָן נִרְפָּשׂ וּמָקוֹר מָשְׁחָת. כלומר, כמו מַעְיָן זה שנעשה עכור בטיט ושאר דברים המעורבים בו, אפילו הכי סופו שיצללו מימיו, ודברים המעורבים בו יפלו למטה ומים העליונים ישארו צלולים, כן אף שהצדיק הוא מט לפני הרשע, סופו שיצלל ויעלה למעלה והרשע יפול למטה. וראיה לזה, ממעשה פרעה וישראל, וממעשה מרדכי והמן, עכ"ד ודפח"ח.
ואני מוסיף על דברי רבנו בחיי, שזה דווקא אם המים של המקור והמעין המה נחים ושקטים ויושבים בשלוה זה עם זה ואינם מתנענעים ממקומם - אז יצללו המים, והדברים המעורבים בתוכם יפלו למטה והם יעלו למעלה זכים וצלולים. אבל אם המים בעצמם זזים ונדים ממקום למקום ולוחמים זה בזה - אז בזה יעכירו את עצמם, כי ע"י הנענוע שמנענעים והמלחמה שיש בין חלקי המים יעלו את הטיט שכבר נפל למטה למעלה, ויעכירו את עצמם.
כן הוא ממש אצל בני ישראל - אם הם יושבים במנוחה ושלוה בין עצמם, אז יפלו הרשעים למטה. אבל אם יש התאבקות ופירוד ומלחמות בין עצמם, בזה יעלו את הדברים המעורבים ביניהם, המה שונאי ישראל, ויעכירו את המקור ח"ו, ויגביהו שונאיהם של ישראל למעלה, ח"ו. ונראה, שזו הייתה כוונת אסתר במה שהזהירה את מרדכי: "לך כנוס את כל היהודים" - שיהיו בכניסה אחת באהבה ובחיבה ונוחים זה לזה, ואז יצללו ויעלו למעלה, והמן הרשע יהיה מט לפני הצדיק. ועשו כן, ותיכף הרגישו הפעולה מזה, כי התחיל המן ליפול למטה. וזה שאמרה זרש להמן: "אשר החילות לנפול... כי נפול תיפול" - יותר ויותר למטה, כי ע"י מנוחת המים יצללו ויעלו למעלה. וזה שכיוונו חז"ל במאמרם שאמרו: כל זמן שישראל באגודה אחת אין אומה ולשון יכולה לשלוט בהם. כי אז יקויים בנו "שבע יפול צדיק וקם", ורשע באחת יפול, וכדברי רבנו בחיי הנ"ל ...
על כן, החיוב מוטל בראש ובראשונה על הרועים והמנהיגים שבישראל, להשתדל בכל עוז ומאמצי כוחם לעשות שלום בישראל, ולקרבם זה לזה שיהיו באהבה ובאחדות זה עם זה. פוק חזי (צא וראה) מה שכתב רבנו החת"ס בדרשותיו (בהפטרה ליום ב' של ראש השנה), בפירוש הפסוק "מצא חן במדבר עַם שרידי חרב הלוך להרגיעו ישראל", וז"ל: "כבר כתבתי במקום אחר, כי המחלוקת הוא מפריד ישוב בני אדם ועושהו מדבר. וגם כבר נאמר, כי מטבע הגרים להיות שלום גדול ביניהם (כוונתו על הגר בארץ נוכריה). על כן אמר הנביא כמתמיה: 'עַם שרידי חרב' - היה מהראוי להיות אוהבים זה לזה, והנה 'מצאו חן להיות מדבר' - דווקא נפרדים במחלוקת. אז 'הלוך להרגיעו ישראל' - אמר 'הלוך' במקור (לשון הווה), לא אמר 'הלך' אלא 'הלוך', כאומר - הישראל שהוא התלמיד חכם הממונה על ישראל אין לו לעשות שום דבר תמיד, כי אם להרגיעו ולשום שלום ומנוחה ביניהם". עכ"ד הצריכים לענינינו.
וביותר דבריו הקדושים מתאימים לזמנינו, כי אנו כעת באמת עם שרידי חרב, שנשארנו ונמלטנו מחרב היונה שהייתה מכלה כמה אלפים ורבבות ורבי רבבות מישראל, וה' הצילנו, ואנו נותנים תודה על לשעבר וצועקים על להבא: ה' שמע בקולינו, סעוד וסמוך לנמהרים, עזור נא את הנשארים, קרב קץ נחמה, רחם אוֹם לא רוחמה. על כן, היה מן הראוי שאנחנו יתר הפליטה נאהב זה את זה, ונסיר מאתנו כל דבר הגורם פירוד לבבות, ולא לגרות זה כנגד זה, אלא נהיה כולנו כאיש אחד ובלב אחד. ועל זאת מחוייבים התלמידי חכמים הממונים על הציבור בכל אתר ואתר להשתדל, וכדברי רבנו החת"ס בביאור הכתוב "הלוך להרגיעו ישראל", וכנ"ל ...
ודברים הנ"ל נוגעים גם לנו בזמנינו, שאנו יגיעי כח ועייפי רוח מרוב הצרות ומרירות הנפש שהשתרגו עלי צווארינו, עד שהגענו לידי ייאוש, כמו שאפשר לשמוע מפי רבים, שח"ו תמנו לגווע, ואין חזון ואין תקווה לאיזה שינוי לטובה במעמדינו. ונראה, שעל דורנו זה כיון דוד המלך בתפילותיו בתהלים פרק פ"ה. דעיין תוס' ישנים (ביומא), שכתבו, שדוד המלך תיקן ספר תהלים על עת שיהיו ישראל בגלות. והתפלל בעדם ...: "שובנו א-לוהי ישענו, והפר כעסך עמנו. הלעולם תֶּאֱנַף בנו, תמשוך אַפְּךָ לדור ודור. הלא אתה תשוב תחיינו, וְעַמְּךָ ישמחו בָךְ. הראנו ה' חסדך, וישעך תיתן לנו. (כאומר: ריבונו של עולם, האם אין די בצרות שהגיעונו, וכנראה שהכעס והאף, ח"ו, יתמשכו עלינו לעולם ולדור ודור, הלא כבר הייתה העת שתשוב תחיינו ותראה לנו חסדך וישעך תיתן לנו. וע"ז משיב דוד לעצמו:) אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו, ואל ישוב לכסלה. אך קרוב ליראיו יִשְׁעו, לשכון כבוד בארצנו".
רצונו לומר, שהטה אוזנך לשמוע מה ידבר ה' על טענתו זו שטען לפני הקב"ה, שיָפֵר כעסו מעמנו ויראה לנו מעתה חסדו וישועתו. ועל זה באה לו התשובה מה' יתברך: "כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו, ועל ישובו לכסלה" - היינו, שכל זמן שלא יוחזר השלום האמיתי בישראל בין כל הכיתות, כחָכָם כעָם, מן "שיינעם יוד" (יהודי נאה) המכונה בשם חסיד, עד איש פשוט וגרוע המכונה בשם "עם". כי אפילו הגרוע ביותר מישראל, מעם ישראל הוא, והוא חלק מחלקי עמנו. וכל זמן שלא יהיה שלום בינינו, שנהיה באחדות עם כל העם מן הקצה אל הקצה, אין לצפות לאיזו הטבה, ח"ו. וזה שאמר הכתוב: "כי ידבר שלום אל 'עמו' ואל 'חסידיו' - שיוחזר השלום בכל חלקי העם, מחלק שנקרא "עם" עד חלק שנקראו "חסידים". "ואל ישובו לְכִסְלָה" - שלא ישובו אל הכסילות הישנה בהרבות מיני פירוד לבבות ומחלוקות, ובכמה מיני במות שבנו במחנות ישראל, כאשר הבאתי לעיל, שריבוי הבמות בישראל הביא רק קללות והריסות בישראל. ודין גרמא (וזה גרם) לכל הצרות שהגיעונו. אבל כשנתאחד, שנהיה כולנו עם אחד, אז אין שטן ואין פגע רע נוגע בנו ...
כי כבר אמר כן רבנו הקדוש בעל "נועם אלימלך", שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם ומומם. ושנדבר כל אחד עם חבירו בדרך הישר וכו'. ותמיד כשהיו ישראל בצרה, הייתה ההשתדלות היותר גדולה של מנהיג הדור לתווך את השלום ביניהם ולאחד אותם באחדות גמורה ...
וכל זאת חייב התלמיד חכם שבכל דור ודור לדבר אל בני ישראל, להודיע אותם ענין זה ולומר להם שרק זאת היא תקנתן, לאהוב את כל אחד מישראל ...
והנביא אומר: "בורא ניב שפתים, שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו". והפסוק הזה הוא קשה להבנה: א. "לקרוב ולרחוק" הוי ליה למימר (היה לו לומר), כי תחילה צריך האדם לשלום עם הקרובים אליו ואח"כ עם הרחוקים ממנו. ב. מהו הקשר בין "אמר ה' ורפאתיו", למה שאומר מקודם?
אבל נראה בהקדם מה ששמעתי מגיסי הרב הגאון הצדיק, מו"ה שלמה שליט"א ... שזקנינו הגאון הקדוש הא-לוהי, מרנא ר' מנחם כ"ץ ... (שהיה מגדולי תלמידי רבנו החת"ס, שלמד אצלו חמש עשרה שנים בימי בחרותו, וחמש שנים אחר חתונתו. והיה אדם בעל מדרגות גבוהות ...), קודם הסתלקותו קרא לחברא קדישא (כי אמר להם שלא יעמדו סביבו, כי כשתגיע השעה ישלח אחריהם), והתקבצו כל הקהילה, ובירך אותם, והזהירם על השלום. ואמר בביאור דברי חז"ל: "גדול השלום, ששמו של הקב"ה נמחק על ידו" - כי שני מיני שלום יש: א. כשאין מתחברין זה עם זה, אלא כל אחד פונה לעצמו ואין ביניהם דבר מה, וממילא אין מחלוקת ביניהם, אבל אין זה שלום אמיתי אלא בדרך שלילית. ב. כשמתחברין זה עם זה ויושבים באהבה ובחיבה באגודה אחת, וזהו השלום האמיתי. והנה מצינו בענין סוטה, שמחמת החשש שהיה לבעל על אשתו נעשה פירוד ביניהם ונתרחקו זה מזה, וע"י שנמחק שמו של הקב"ה חזרו ונתקרבו ונעשה שלום ביניהם. וזה שאמרו חז"ל: "גדול השלום. תדע - שאיזה שלום הוא גדול הערך ועיקר, זה - ששמו של הקב"ה נמחק על ידו". היינו, שלום כזה שמקרב רחוקים וחיים חיי אחווה ושלום ורעות, שמתחילה היו רחוקים ונעשו קרובים, שלום כזה הוא גדול ומאד נעלה. עכ"ד הקדושים, ואלו היו דבריו האחרונים, ובהם נפטר לעולמו, זכותו תעמוד לצאצאיו ולכל ישראל ...
והן כדברים האלה וכיוצא בהם, מחוייבים אנו כעת לדבר אל בני ישראל, ואז נצא ידי חיוב הפסוק "ויאמר ה' אל משה דבר אל בני ישראל" שקאי על כל התלמידי חכמים שבדור, שיעוררו לאהבת ישראל ואחדות ושלום, שיכריע את ישראל לטוב ולזכות לחיים ולשלום, וכמו שכתבתי לעיל. ואם ישאל השואל: מי שמך לאיש להרים קול לדבר אל בני ישראל? על זה אשיב, ששתי תשובות יש בדבר: חדא (אחד) - שבאמת רשות נתונה לכל תלמיד חכם שבדור להרים קולו ולדבר אל הדור. וכמפורש יוצא מפי הפוסק הגדול, רבנו המבי"ט (שהיה חבירו של רבנו הב"י), בהקדמתו לספרו "בית א-לוהים", וזה לשונו: "אמרו במדרש על הפסוק "זה ספר תולדות אדם" - 'מלמד שהראה הקב"ה לאדם הראשון דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, דור דור ופרנסיו'... מה שאמר 'דור דור' ולא אמר 'דור ודורשיו דור וחכמיו' וכו', לרמוז, כי לא יטוש ה' את עמו בכל דור ודור מבלי דורשים וחכמים ופרנסים, או לפחות שניים או אחד מהם בכל דור ודור זה אחר זה, לא יחסר שום דור שלא יהיו בו רועים. ולכן, בכל דור ודור חייב אדם שתורתו אומנתו להראות את עצמו כאלו הוא מספר תולדות אדם, מדורשיו חכמיו ופרנסיו. ואין בזה משום יוהרא, כי בזה יקשט עצמו... להיות זוכה ומזכה". עיי"ש שהאריך בזה. הא חדא (זה אחד).
ועוד קאמינא - כי עיין ברמב"ם (הלכות קידוש החודש פ"ד, ה"י) שכתב שבעיבור השנה כיון שמוציא השנה ממנהגה הוי דינו כדיני נפשות וצריך הטיה עפ"י שנים כדין דיני נפשות, עיי"ש. הרי, שדבר שרוצים להוציאו ממנהגו הרגיל הוי דינו כדיני נפשות. ונימא אנן בדידן (ונאמר אנו בשלנו), כיון שאנו רוצים להוציא את עם בני ישראל מהמנהג שהורגל בגלות, כדיני נפשות דמי. ומה גם, שבאמת נוגע מצב הגלות לדיני נפשות, כמו שראינו בימינו. על כן, ודאי שכדיני נפשות דמי. ובדיני נפשות קיי"ל שמתחילים מן הקטן. על כן, ודאי יען שאני הקטן שבדור, לי נאה ולי יאה לדבר בתחילה, ולגלות דעתי הענייה בתיקון הדור ובבנינו על תילו בעזר השם. והגדולים שבדור ישמעו דברי ויקבלו האמת ממי שאמרה, ויקיימו בעצמם: "אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים". כי באמת כל הדברים שהעליתי בספרי הנוכחי לא אמרתי אפילו דבר אחד מלבי, אלא שאבתי אותם מבאר מים חיים, באר שחפרוה שרים שרי התורה, רבותינו בעלי הש"ס ומדרש וזהר ושאר ספרינו הקדושים, ועל יסוד דבריהם בניתי בית הספר הזה שאני נותן לפניכם.
ועיין ב"שנות אליהו", לרבנו הגר"א (פאה, פ"ד), שמלמדינו כלל גדול בחיי העולם, וזה לשונו שם: "תניא בתורת כהנים פרשת קדושים: ... הכלל: מי שעושה דבר או אומר דבר, אף שיש לו איזה פניה במעשה או בדבר זה, רק אם המעשה או הדבר הוא כהלכה - שומעין לו. וזה מוכח מתו"כ הנ"ל", עכ"ד הקדושים.
על כן אני אומר, ראו כל מה שכתבתי והעליתי בספרי זה, שאני אומר כהלכה, שזו דעת התורה ורצון הבורא. על כן צריכים אתם לשמוע לי. וזו אמת והלכה ברורה, כמשה מפי הגבורה. וה' יטה את לבות כל בני ישראל לקבל האמת מפי מי שאמרו, ויתקלס שמו יתברך לעילא ולתתא, אכי"ר.
