יום ראשון, 9 בפברואר 2014

חדש! חדש! חדש!

בשורה משמחת!

אתר לשידורי רדיו מקוונים

mixlr.com/emaman

המשדר ברצף את כל שיעורי

הרב אליהו ממן שליט"א

"שמעו ותחי נפשכם"!!!




יום שבת, 8 בפברואר 2014

דברי תורה לפרשת כי-תשא

בכניסת השבת-קודש יזכור שהנשמה היתירה

עתידה להסתלק במוצאי-שבת

בפרשתנו כתוב (שמות ל"א, ט"ז): "ושמרו בני ישראל לעשות את השבת לדורותם ברית עולם, ביני ובין ביני ישראל אות היא לעולם, כי ששת ימים עשה ד' את השמיים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש". שנינו על כך בגמרא (ביצה טז.): "נשמה יתירה ניתנה בו באדם ערב שבת, במוצאי-שבת נוטלין אותה ממנו, שנאמר: 'שבת וינפש' - כיון ששבת ווי אבדה נפש".

               ותמהו המפרשים: הלוא ענין זה של "ווי אבדה נפש" הוא רק במוצאי-שבת כשהנשמה מסתלקת, אבל בכניסת השבת לא אבדה נפש אלא אדרבה מקבל אז נשמה יתירה, מדוע אם-כן נרמז ענין זה בכניסת השבת - "כיון ששבת ווי אבדה נפש", ולא ביציאתה.

               מצינו על כך ביאור בספר "זכרון זאת" להרה"ק רבי יעקב יצחק - החוזה מלובלין זצוקללה"ה (השמטות לפר' כי-תשא) בשם הגה"ק רבי ישראל בעל שם טוב זצוקללה"ה: כי אינו דומה השמירה שאדם שומר על חפץ יקר שנמצא בידו לתמיד, לשמירה שהוא שומר חפץ יקר שנמצא אצלו רק זמן קצר, על כן מזהיר הכתוב שישים האדם אל ליבו כי הנשמה היתירה נמצאת אצלו רק בשבת קודש ובמוצאי-שבת היא מסתלקת, כי אז ידע לשמור עליה כראוי ולתקנה על-ידי עונג שבת בגשמיות וברוחניות בעסק התורה ועבודת ד'.

               וזהו פירוש הכתוב: "וביום השביעי שבת וינפש", ודרשו חז"ל: "כיון ששבת" - יתן אל ליבו, כי במוצאי-שבת "ווי אבדה נפש" - תסתלק הנשמה היתירה, לכן יזכור בשבת כי מוטל עליו לשמור עליה שלא לקלקלה בשטויות והבלים, אלא יתקנה בשבת כראוי בתורה ובעבודת ד' כדי שתחזור למעלה מאירה ומתוקנת.

               זאת ועוד, כי על-ידי שיזכור בשבת שהנשמה יתירה עתידה להסתלק ממנו במוצאי שבת, ישכיל להרבות בתורה ובעבודת ד' בשבת עם ההארה שקיבל מהנשמה היתירה, עד שאפילו במוצאי-שבת כשתסתלק ממנו, עדיין ישאר אצלו רושם מהקדושה לכל ימות החול, כמבואר בדברי האריז"ל ובספרים הקדושים: כי משבת קודש נמשכת קדושה גם לימות החול.

               ויש לומר כי זהו ביאור מאמר חז"ל (ברכות יח.) שדרשו על הכתוב (קהלת ט', ה'): "'כי החיים יודעים שימותו' - אלו צדיקים שבמיתתן נקראו חיים ... 'והמתים אינם יודעים מאומה' - אלו רשעים שבחייהן קרויים מתים". כי בשבת קודש כאשר הצדיקים בבחינת "חיים" - שמקבלים נשמה יתירה שמוסיפה להם חיים, "יודעים שימותו" - שבמוצאי שבת תסתלק הנשמה היתירה, ולכן גם "במיתתן" - כשמסתלקת הנשמה היתירה במוצאי-שבת שזהו בבחינת מיתה, "נקראו חיים" - כי נשאר אצלם רושם מהקדושה של הנשמה היתירה מהעבודה של שבת קודש.

               אולם זה לעומת זה, הרשעים, אפילו בשבת קודש, כשהקב"ה משפיע להם נשמה יתירה שזהו בבחינת "חיים", בכל זאת "קרויים מתים" - כי אינם משתמשים עם הנשמה היתירה להוסיף קדושה, אלא הם בבחינת מיתה שאין להם שום תועלת בנשמה היתירה.

(נלקט ונערך מתוך ד"ת של הגה"ח רבי פנחס פרידמן שליט"א).

 

חטא-העגל גורם למלחמות על ארץ-ישראל

מהו הדבר הבולט והמרכזי ביותר בפרשתנו? מעשה העגל. המעשה הנורא והאיום הזה הוא איזו התעכבות בדרך הא-לוהית שלנו ממצרים אל ארץ-ישראל. ומתי נעשתה ה"חטאה הגדולה" (שמות ל"ב, כ"ב - ל') הזאת? "'ביום חתונתו' - "מתן תורה" (שיה"ש ג', י"א וברש"י עיי"ש). היא נעשתה "עד שהמלך במסיבו" במעמד הר-סיני - "עלובה כלה מזנה בתוך חופתה" (שבת פח: עיי"ש). היה מצב של אני לדודי ודודי לי" (שם ו', ג'), "וכל העם רואים את הקולות" (שמות כ' , ט"ו). איזה אושר היה לנו, לכל האנושות כולה ולכל העולם כולו! ואחרי זמן קצר קרה בלבול נורא, ירידה, התבלבלות והתקטנות (- ולא משנה היאך נכנה זאת).

               ידועים דברי קודשו של רבי יהודה הלוי [בספר "הכוזרי" א', צ"ז (עיי"ש)] שלא הייתה כאן עבודה-זרה ממש, וכן נמצא בעוד כמה מקומות [ברשב"ם, ברמב"ן, בספר החינוך, "אור החיים" הקדוש; ועי' "שם משמואל" (כי-תשא תרע"ג, עי"ש) שכתב: "שבפנימיות ישראל לא היה חטא כלל ... אלא לחיצוניותם"]. זה נראה כאילו עבודה-זרה אבל יש הבדל דק מאוד, דק מן הדק (ועי' רמב"ם הל' ע"ז פ"א). אבל אנחנו שייכים ל"ואתם הדבקים בד' א-לוהיכם" (דברים ד', ד') ולפי הערך שלנו זו חולשה נוראה, זו התעכבות בדרך. נשארנו תלויים באמצע. אנחנו איננו "שכחי א-לוהים" (תהילים ט', י"ח), אנו בעלי זיכרון ופה נעשינו מבולבלים, "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצריים לא ידענו מה היה לו" (שמות שם). מתוך הרגשה זאת והתבלבלות זאת צריך למצוא את "אשר ילכו לפנינו" (שם). רצו ממשות כדי להיאחז בה.

התקטנות זו, לפי ערך הגדולה של "עם זו יצרתי לי" (ישעיה מ"ג, כ"א), היא "חטאה גדולה" (שמות ל"ב, כ"ב - ל'), והתפוצצות לאותה שעה ולדורות עולם. מהכישלון הזה נמשכה חולשה לדורות "וביום פוקדי ופקדתי עליהם חטאתם" (שמות ל"ב, ל"ד) - "אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מ-24 בהכרע ליטרא של עגל הראשון" (סנהדרין קב.) - ניצוץ מחטא-העגל נשאר לדורות. בכל הדורות, יש משהו שצריך עוד להינקות מחטא-העגל. זה ענין מפורסם - דברים נגלים. מהתסבוכת הנוראה הזו, נגרמת התבלבלות בסדר ההיסטוריה שלנו, התעכבות בסדר אחיזתנו בארץ, כפי שנמצא בכתבי מרן הגה"צ החסיד וכו' רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצוקללה"ה ("אורות", המלחמה - פ"ד) - מה שכתב באמצע מלחמת העולם הראשונה ובאמצע אירופה המתייסרת בחורבותיה - וזו לשונו: "לולא חטא-העגל היו האומות יושבות ארץ-ישראל משלימות עם ישראל ומודות להם, כי שם ד' הנקרא עליהם היה מעורר בהן יראת הרוממות, ולא הייתה שום שיטת מלחמה נוהגת, וההשפעה הייתה הולכת בדרכי שלום כבימות-המשיח. רק החטא גרם ונתאחר הדבר אלפי שנים, וכל מסיבות העולם הינן אחוזות זו בזו להביא את אור ד' בעולם, וחטא-העגל ימחה לגמרי וממילא כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ד', והעולם יתוקן באורח שלום ורגשי אהבה, ונועם ד' יוחש בכל לבב, לענג רוח ולעדן נשמה ולכל בהם תחיה נפש כל חי". עכל"ק.

מנין שאב מרן הרב זצ"ל את הידיעה כי חטא-העגל הוא הגורם להמשך צחצוחי החרבות של העולם? מה עוד נושאים אנו בתוכנו גם היום מעוון העגל ומפרעונו המעכב גם בעדנו מלהביא את "האומות יושבות ארץ-ישראל" - להשלים עם ישראל ועם א-לוהי ישראל ולתקן עולם "באורח שלום ורגשי אהבה"? [עי' בחוברת "תכלת מרדכי" פר' כי-תשא ה'תשס"ב (לרב מרדכי אלון שליט"א)].

אלו דברים מפורשים בחז"ל (שמות רבה ל"ב, א'), שם כתובים המילים הללו: "אילו המתינו ישראל למשה ולא היו עושים אותו מעשה, לא היו הגלויות - עובדי כוכבים ומזלות ולא מלאך המוות שולט בהם".

יושבי הארץ, שמהם נלקחה ארץ-ישראל, לתתה לבעליה האמיתיים - ישראל, היו מעבירים את הארץ מתוך הסכמה והכנעה מלאה. אילו היו מכירים ברוממותם של ישראל מכוח מעלתם הרוחנית הטבועה בהם, שבאופן טבעי מגיעה להם זאת הארץ, כמו שנאמר: "ארץ-ישראל חביבה עלי ובני חביבים עלי, יבואו בני שהם חביבים עלי לארצי שהיא חביבה עלי". אך דא עקא, במה דברים אמורים? בשעה שישראל ראויים לארץ והארץ ראויה להם - כשהם עומדים ברמה רוחנית ונפשית נאותה. אולם כשגרם חטא-העגל להוריד את ישראל מדרגתם, לא נענו יושבי הארץ הגויים להכיר בישראל כבניה הבלעדיים של ארץ-ישראל, ואז החלו המלחמות. יעויין במסכת סנהדרין (צא.; ועי' ברש"י על בראשית א', א'), על הויכוח שהיה לבני ישמעאל ובני כנען עם ישראל: מדוע יושבים בה ישראל בלבד, הרי שייכת היא אף לישמעאל בנו של אברהם וכן לכנען? מדברי המהרש"א (שם, עיי"ש) עולה הביאור הברור, מה הייתה נקודת האחיזה של הגויים - בני אפריקא (כנען) או בני ישמעאל, לארץ הזאת. כיון שישראל לא שמרו על תעודתם הראויה, אין הם עדיפים יותר על פני הכנענים בני כנען, לכן באו ובאות המלחמות מן הרגע הראשון על אותה ארץ נחלת ישראל. אבל אילו היו הגויים רואים את גודל מעלתם וישרותם של ישראל, בכל המובנים והמישורים, לא היו מעלים טענות ועוררין והמלחמות היו נמנעות מלכתחילה. כל זה סובב ובא מחטא-העגל הראשון, שהוריד את ישראל מדרגתם. הווה אומר, כי המלחמה מתנהלת נגד ישראל מחוסר שם ד' [הוא התורה (עי' ברכות כא.)] הנקרא עליהם, המעורר את יראת-הרוממות.

החטא גרם לכך, כי הגאולה הישראלית לארץ תתאחר אלפי שנים עד אשר ינוקה העוון לגמרי וחטאתו תכופר. וכל המלחמות ועלילות הימים והשנים מסובבות כדי להביא לידי גילוי את אור ד' בעולם, שנעלם ונסתר בעטיו של החטא. החטא גרם את המלחמה האחת והשנייה והשלישית וכן הלאה. מצד שני המלחמות הן הגורמות לחטא להיעלם ולהתכפר. מתוך כל המלחמות הגדולות תצמח הישועה המטהרת לישראל, ובמילא יתגלה שורשם הגזעי המרומם והנישא מעבר לכל אומה ולשון. בעת הנכספת ההיא יכירו הכל כי זרע אחר המה, לא ככל העמים הסובבים אותם, ויודו בפה מלא על עליונותם המוחלטת של ישראל, זרע ברוך ד'.

הגאולה לעם ישראל תביא בכנפיה בשורת ישועה לעולם כולו, לא רק לישראל בלבד. כאשר הכל יכירו כוח מלכותו, הכל יבוא על תיקונו המלא והסופי, והעולם יתנהל בדרך ישרה ובאורח של שלום רגשות אהבה שבין איש לרעהו יצופו ויעלו בין כותלי הלב, והשכינה תנעים לאדם מזיוה וטובה, ברוח מלאה עונג ד', ונשמה המתעדנת והולכת, ונפש המלאה חיים מחי העולמים.

[נלקט ונערך מתוך "שיחות הרב צבי יהודה": שמות, עמ' 342-4;

אורות, עמ' 257-9, "נצנוצי אורות" ח"א, עמ' קטז-ח (עיי"ש)]


 

 

 

 

 

 

 

 

 




יום רביעי, 5 בפברואר 2014

לכבוד יום ז' באדר

משה רבינו, הגואל לעתיד לבוא, אינו יכול לבוא ולגאול את עם ישראל, מחמת עוון ביטול תורה, והוא בצער גדול, כפי שכתוב בספרים הקדושים שמלך המשיח הרוצה לבוא ואינו יכול לבוא - בגלל עוונות הדור - שרוי בצער גדול ונורא.

          אם כך, הדבר תלוי בנו, הרי יכולים אנו לשנות זאת, אם רק נוסיף ונתמיד בלימוד התורה. שכן, על-ידי כך יקום משה רבינו לתחייה ויגאלנו גאולת עולם בקרוב, אמן כן יהי רצון.  

"אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה"

פסק השו"ע (חאו"ח סי' תק"פ): "אלו הימים שאירעו בהם צרות לאבותינו וראוי להתענות בהם ... בז' באדר מת משה רבינו ע"ה". ובמג"א כתב (שם בשם תשו' מהרי"ל סי' ל"א): "המנהג להתענות באדר ראשון (וכ"כ בת"ה סימן רצ"ד) אף-על-גב שבגמרא מוכח שאותה שנה לא הייתה מעוברת וכו' (עיי"ש ועי' סי' תקס"ח). ועיין בילקוט יהושע (דף ד' ע"ב) שיש מי שאומר שהייתה מעוברת ומת באדר ראשון וחד אמר שמת בז' בשבט (עיי"ש)".

ומנהג עתיק יומין היה נהוג בכמה מקהילות ישראל, להתאסף ביום ז' באדר, שהוא יום ההילולה של הרועה הנאמן משה רבנו, ולהתעורר בחשבון נפש, ובתשובה שלימה לפני ה' יתברך. ומצאנו בדרשות "חתם סופר" וב"יערות דבש", שביום זה האריכו הדרשנים לדרוש לפני העם בתוכחות מוסר ובדברי כיבושין.

את הפסוק (שמות כ"ז, כ') הפותח את פרשתינו: "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד", ביאר "אור החיים" הקדוש - בדרך הרמז - על-פי המבואר בזוה"ק (זו"ח פר' בראשית טו/א) שהגאולה העתידה תהיה על ידי משה רבינו, אבל רק בתנאי שיעסקו ישראל בתורה שניתנה למשה בסיני, והנה לשון הזוהר מתורגם ללשון הקודש: "רבי יוסי בן חלפתא ישב לפני רבי יצחק. אמר לו: האם שמעת למה מתאחר יום שיתגלה המשיח בגלות זו? אמר לו: לא מתאחר אלא על ביטול תורה. שכך שמעתי מרב המנונא סבא, שלוש גלויות גלו ישראל, וחזרו בזכות שלושת האבות, וגלות רביעית בזכות משה יחזרו. בא ואראה לך שלא גלו ישראל אלא על ביטול תורה, שנאמר (ירמיה ט', י"ב): 'ויאמר השם: על עוזבם את תורתי' אמר הקב"ה: בגלויות הראשונות חזרו בזכות אברהם יצחק ויעקב. עכשיו הם חטאו בתורה שנתתי למשה. ונקראה על שמו, שנאמר (מלאכי ג', כ"ב): 'זכרו תורת משה עבדי'. כאשר ישבו ויתעסקו בתורה, בזכות משה אני גואלם. על כן נאמר בתורה (דברים ל"ג, ד'): 'תורה ציוה לנו משה' - כדי לשומרה ולעסוק בה. ואם לאו - 'מורשה קהילת יעקב'. מורשה זו עניות, כמו שנאמר (שמואל א ב', ז'): 'השם מוריש ומעשיר'. מלמד שלא באה עניות לביתו של יעקב, אלא על שלא התעסקו במצוות התורה". עד כאן דברי הזוה"ק.

 לפי זה אומר ה"אור החיים" הקדוש: "ולזה נתארך הגלות, כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות, אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה". וזהו רמז הכתוב: "ואתה תצוה את בני ישראל" - על דרך: 'כי מלאכיו יצוה' או על דרך אומרם ז"ל: 'אין צו אלא מלכות'. כי הוא ימלוך עלינו לעתיד. היינו, אתה משה עתיד להתחבר עם בני ישראל בגאולה העתידה ויהיה "תצוה" מלשון צוותא והתחברות.

               אבל התנאי לכך הוא: "ויקחו אליך שמן זית זך" - שיעסקו בתורה שנמשלה לשמן המאיר לעולם זך בלי שמרים, דהיינו תורה לשמה ולא על-מנת לקנטר חס ושלום או להתגדל - לשם כבוד וכדומה, ואמר עוד: "כתית למאור" - שצריך לכתת גופם וכוחם, כמו שדרשו חז"ל (ברכות סג:) על הכתוב (במדבר י"ט, י"ד): "זאת התורה אדם כי ימות באהל" - אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. עד כאן דבריו הקדושים.

               ולכאורה קשה כי מכאן משמע שמשה רבינו יגאל את ישראל לעתיד לבוא, וכן מבואר בזוה"ק (משפטים קכ/א), כי משה רבינו שגאל את אבותינו הוא יגאל אותנו לעתיד לבוא, שכתוב (קהלת א', ט'): "מ'ה ש'היה ה'וא שיהיה" - ראשי תיבות: מש"ה. ואילו כל הכתובים מלאים מכך שמלך המשיח יהיה משבט יהודה - מזרעו של דוד המלך, כבר הרגיש בכך ה"אור החיים" הקדוש (בראשית מ"ט, י"א ד"ה יש) ותירץ כי מלך המשיח יהיה כלול משתי נשמות - מנשמת דוד ומנשמת משה [אד"ם ראשי תיבות: א'דם ד'וד מ'שיח - שלושה גילגולין (האריז"ל ב"ספר הליקוטים" - פר' אחרי ופר' האזינו; ובספה"ק)].

               מעתה יאיר לנו להבין (ע"פ מה שקיבלתי ממו"ר בעל ה"פרי הדר") מה ששאל רבי יהושע בן לוי את מלך המשיח (סנהדרין צח. עיי"ש) שהוא נשמת משה רבינו שעתיד להיות מלך המשיח: "אימתי יבוא אדוני"? השיב לו מלך המשיח: "היום"! וכאשר לא הגיע, התלונן על כך שהמשיח שיקר לו לפני אליהו הנביא. השיב לו אליהו הנביא: כי משיח נתכוון לומר שיבוא 'היום - אם בקולו תשמעו' (תהלים צ"ה, ז') - אכן יכול הוא לבוא היום, אבל רק אם ישראל ישמעו בקול הקב"ה, אבל בלא זה - "אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה".

 

 

"'תורת משה עבדי'- לפי שנתן נפשו עליה נקראת על שמו"

"וכן אתה מוצא שכל דבר שאדם נותן נפשו עליו נקרא על שמו. בשלשה דברים נתן נפשו משה עליהם ונקראו על שמו. נתן נפשו על התורה ונקראת על שמו שנאמר (מלאכי ג'): 'זכרו תורת משה עבדי', והלא תורת א-לוהים היא, שנאמר (תהלים י"ט): 'תורת ה' תמימה משיבת נפש', הא מה תלמוד לומר: 'תורת משה עבדי'? לפי שנתן נפשו עליה נקראת על שמו. והיכן מצינו שמסר נפשו על התורה? שנאמר (שמות ל"ד): 'ויהי שם עם ה'', ואומר (דברים ט'): 'ואשב בהר' וגו'. הא לפי שנתן נפשו על התורה נקראת על שמו" [מכילתא בשלח (השירה) פ"א].

 

"כמה צער נצטערתי על התורה, וכמה עמל עמלתי בה, ומה יגיעה יגעתי בה"

"אמר להם משה לישראל: שמא אתם יודעים כמה צער נצטערתי על התורה, וכמה עמל עמלתי בה, ומה יגיעה יגעתי בה, כענין שנאמר (שמות ל"ד, כ"ח): 'ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה'. ונכנסתי לבין המלאכים ונכנסתי לבין החיות ונכנסתי לבין השרפים שאחד מהם יכול לשרוף את כל העולם כולו, שנאמר (ישעיה ו, ב'): 'שרפים עומדים ממעל לו', נתתי נפשי עליה, דמי נתתי עליה, כשם שלמדתי אותה בצער, כך תהיו אתם למדים אותה בצער. או כדרך שאתם למדים אותה בצער, כך תהיו מלמדים אותם בצער" (ספרי האזינו א').

 

"שיגע במסירות נפש היותר גדולה שיש במציאות כח האנושי בעולם"

"משה רבינו יגע בארבעים היום כל מה שבמציאות האנושי להיות מיגע עצמו על התורה, ונמצא גם הוא זכה לה על ידי יגיעתו. וכבר אמרו חז"ל [מכילתא בשלח (השירה) פ"א] שהתורה נקראת על שמו וכמשה"כ: 'זכרו תורת תמשה עבדי' משום שנתן נפשו עליו, כוונתם שיגע במסירות נפש היותר גדולה שיש במציאות כח האנושי בעולם, ומשום כך זכה גם להשכר כפול" (בית הלוי סוף דרוש י"ח עייש"ב).

 

"כל מ' יום ... היה לומד תורה ושוכח ... הקב"ה ... נתן לו את התורה מתנה" - הלימוד מזה

"במד"ר (פמ"א): א"ר אבהו: כל מ' יום שעשה משה למעלה היה לומד תורה ושוכח, אמר: ריבנו של עולם, יש לי מ' יום ואיני יודע דבר, מה עשה הקב"ה, משהשלים מ' יום נתן לו את התורה מתנה, שנאמר (שמות ל"א, י"ח): 'ויתן אל משה'. ויש להבין א"כ כל מ' יום היה לריק חס ושלום כל יגיעו ולמה הזקיקהו הקב"ה לכך[1], ועוד למה אמרו ז"ל: בכל מקום שהתורה נתנה למ' יום.

ונראה לפרש שמכל מקום נשאר מכל פעם רושם הלימוד עד שביום הארבעים נקבצו באו בו כל הרשימות, ומזה נעשה כלי מוכן לקבל המתנה עד שלא היה שוכח עוד, ואלמלא הרשימות שנתקבצו אצלו כל מ' יום לא היה מועיל מה שניתנה לו לבסוף מתנה, שעדיין היה שוכח.

וכעין דוגמא זו יש לומר ביום השבת, שמכל הטורח שאדם טורח בששת ימי המעשה בעבודת ה' יתברך, אף שבכל פעם נשכח ממנו על-ידי טורח המלאכה והפרנסה, מכל מקום נשאר רשימו מהם, וכשמגיע שבת אז מתקבצות כל הרשימות שאפילו מחשבה טובה לבדה איננה נאבדת, אלא מכל אלה נעשה כלי לקבל את השבת. ויובן על-פי מה שהגדנו פירוש מה שנאמר: 'ויכולו השמים והארץ' וגו', היינו שבריאת כל יום ויום הייתה בפני עצמה, ובשבת שהיא נשמת הבריאה נעשה מכולם כלל אחד, כמו הנשמה שבאדם מאחדת כל חלקי האדם לעשותם אחד וכל אבר כלול מכולם, שהרי אין הסומא מוליד סומא, וזה מחמת כוח הנשמה שבו, כן הוא שבת בעולם, ועל כן השבת מאסף ומאחד כל הרשימות וכל ההרהורים הטובים והם עושים אותו כלי ראוי לקבל שבת.

ומכאן לימוד לאדם שלא ייפול ליבו עליו בראותו שהוא לומד ושוכח, ומכל עבודתו עבודת הקודש הוא נופל כפעם בפעם, אל יחשוב כי לריק חס ושלום יגיעו, שמכל אלה נשאר רשימו על-כל-פנים ואינו נאבד מאומה חס ושלום, והם העושין אותו כלי מוכשר לימים יבואו, ואם לא בעולם הזה יהיה לעולם הבא, ומכל מקום אינו נאבד מאומה" (שם משמואל, כי תשא ופרה, תרע"ה, עמ' רמד).

 

"משה זכה וזיכה את הרבים"

"כָּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים, אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ. וְכָל הַמַּחֲטִיא אֶת הָרַבִּים, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. משֶׁה זָכָה וְזִכָּה אֶת הָרַבִּים, זְכוּת הָרַבִּים תָּלוּי בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל"ג): 'צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל'. יָרָבְעָם חָטָא וְהֶחֱטִיא אֶת הָרַבִּים, חֵטְא הָרַבִּים תָּלוּי בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ט"ו): 'עַל חַטֹּאות יָרָבְעָם (בֶּן נְבָט) אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל'"  (אבות ה, י"ח).

 

"אי אפשר שיהיה עוד לנביא זכות הרבים כמוהו, כי כולם תלמידיו"

"'בראשית ברא אלקים'. נ"ל לנעוץ סוף התורה בתחילתה על-פי מה שכתב רמב"ן כי שבת עדות לבריאת העולם, ואם לא יאמין אדם בזה הרי ביציאת מצרים ראינו כי ה' שידד מערכה ושינה הבריאה, על כורחך הוא בראה עשאה ויכוננה (עיין רמב"ן פר' יתרו במאמר אנכי ובפ' ואתחנן במאמר שמור). הכלל שעל-ידי אותות ומופתים ש'עשה משה לעיני כל ישראל' נתברר לנו כי ה' הוא א-לוהים, הוא היוצר הוא הבורא יתברך שמו. ומשום כך 'לא קם עוד נביא כמשה' אשר יזכה למעלת משה, מאחר שעל ידו האמינו בבורא יתברך שמו והוא המתחיל וזכות הרבים המאמינים בה' תלויה בו. ולכן זכה לעלות במעלה שאי אפשר עוד לאדם לעלות, 'ותחסרהו מעט מא-לוהים', כי אי אפשר שיהיה עוד לנביא זכות הרבים כמוהו, כי כולם תלמידיו וממנו ועל ידו יסוד האמונה.

וזהו פירוש הפסוק (דברים ל"ד, י'): 'ולא קם נביא עוד כמשה' וכו', והקושיה למה גדר ה' בעד האדם שלא יוכל לעלות במדרגת משה, ובא לתרץ 'לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים' וכו', 'לעיני כל ישראל', ושם היו חסרי האמונה ועל-ידי משה נתחדשה ונתחזקה, ונתברר כי 'ה' הוא הא-לוהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת', שהוא היוצר בורא מנהיג ומשגיח. לכן אי אפשר שיעלה אדם במעלה כמוהו. וזה ההמשך, 'אשר עשה משה לעיני כל ישראל', על-ידי זה התברר לנו כי 'בראשית ברא א-לוהים את השמים ואת הארץ', ונפיש זכותא דמשה מכל שהיו לפניו ויהיו לאחריו, כנ"ל ואתי שפיר (כתב סופר עה"ת פר' בראשית).

 

"שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו ע"ה"

"'שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו ע"ה' (ברכות לב:). נ"ל בס"ד הכוונה, שאמרו רבותינו ז"ל במשנה (אבות ה', כ"א): 'כל המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו', וכיון שתלוי בו מוכרח שיש לו חלק בכל אותם התלויים בו, ומשה רבינו ע"ה הוא לימד כל התורה וכל המצוות לישראל, ולא שמעו תורה ומצוות מזולתו, ולכן לא ימצא גדול כמוהו במעשים טובים, מחמת שלוקח חלק מן הכל. ולא יש צדיק שיש לו חלק שותפות במעשים טובים כמשה רבינו ע"ה, שהוא למד הכל ולא יש מי שלימד כמוהו, ולכן מוכרח שאין גדול כמוהו במעשים מאחר שמגיע לו חלק מאחרים (בן יהוידע, ברכות שם).

 

ביאור כוונת הרמב"ם שכל אדם ראוי להיות צדיק כמשה

כתב הרמב"ם (הלכות תשובה ה', ב') שכל אדם ראוי להיות צדיק כמשה רבינו. ואף שהתורה העידה (דברים ל"ד, י'): 'ולא קם כמשה', היינו לעניין נבואה ואל בצדקותו [עיין אוה"ח הק' (דברים י"א, כ"ו): "עוד ירצה במאמר 'ראה אנכי', על דרך אומרם ז"ל (עי' רמב"ם שם) יכול אדם לעשות עצמו כמשה רבינו, והוא מה שהעירם כי אליו יראו להדמות אליו, כל הבא ליקרב לעבודת הקודש עבודת ה', ולא יעריכו עצמן עם מה שלמטה מהם, ויהיו בעיני עצמן כי כביר מצאה ידם. ואמר לשון יחיד, אולי שלא אמר רמז זה אלא ליחידי עם, אשר יכינו עצמן להשגה עליונה, כי מי ומי הראוי להשיג השגה זו להיות כמשה, וכנגד שאר כללות ישראל אמר נותן לפניכם. ובדרך רמז ירמוז על פי דבריהם ז"ל שאמרו (תיקוני זוה"ק ס"ט) שכל בני תורה יש להם ניצוץ ממשה, ואין צריך לומר הדור ההוא ששמעו ולמדו מפיו שהם חלק ממנו". ועיין עוד מה שכתב (דברים ל"ב, ג'): "אומרם ז"ל (זוה"ק ח"ג, רע"ג) שנפשות כל עוסקי תורה הם ניצוצי משה ולא דור המדבר לבד אלא עד סוף כל הדורות כל העוסק בתורה כרוך הוא במשה". ועיין בדרשות חתם סופר לשבת שובה (דף כט טו"ד)]. אבל באמת דבר פשוט מאד שאי אפשר לשום אדם להגיע למדריגתו של משה רבינו ע"ה גם בצדקתו, ואם כן דברי הרמב"ם צריכים ביאור.

               וזהו ביאורן: מצינו בכתוב כי משה רבינו ע"ה נקרא בשם 'עבד ה'' (יהושע א', א'), ופירש הרד"ק (שם) כי גדר 'עבד' הוא, ש'אין קנין לעבד בלא רבו' ו'יד עבד כיד רבו' ו'מה שקנה עבד קנה רבו', וכזה היה משה רבינו ע"ה שכל כוחותיו וחושיו ודעתו היו כולן קודש לה' לבדו, ולא השתמש בהן לשום צורך אחר רק לה'. והמידה הזאת נדרשת מכל איש ישראל, כדתנן (אבות ב', י"ב): 'וכל מעשיך יהיו לשם שמים'. והדבר הזה מוכרח מאליו, שהרי כל מה שיש לו לאדם נקצב לו במידה ובמשקל לתכלית הנרצה ולא ניתן שום דבר לבטלה, ואם כן על כורחו חובתו להשתמש בכל מה שניתן לו לעבודה ה' יתברך. וזו היא מדרגתו של משה רבינו ע"ה.

               ואף שבודאי אפילו אם יעבוד אדם בכל כוחותיו אלפי אלפים שנה, לא יגיע עד קרסוליו של משה רבינו ע"ה, היינו מפני שלא ניתנו לשום אדם כוחו ובינתו של משה רבינו ע"ה, אבל בשביל זה לא נגרע כלום מערכו של אדם פשוט, שהעני בקרבן עני יוצא ידי חובתו כמו העשיר בקרבן עשיר, 'ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין אדם את דעתו לשמים' (מנחות י"ג, י"א). וזו היא כוונת הרמב"ם שכל אדם יכול להיות צדיק כמשה רבינו, היינו שכל אדם לפי ערכו ולפי כוחותיו יכול להיות עבד ה', כמו משה רבינו לפי כוחותיו (קובץ הערות בסופו, סי' ז', אות ט'). 


[1] ועיין אלשיך הק' (שמות ל"א, י"ח): "כי הנה רצה הקב"ה לזכות את ישראל על-ידי שלם המין משה רבינו ע"ה בשני דברים כאחת: א. ללמדו כל תורה שבעל-פה כלליה ופרטיה עד תומן עם דקדוקיה וחידושיה, גם מה שעתיד להתחדש בכל דור, ב. לתת לו הלוחות הם תורה שבכתב מיד ליד, ללמדו דעת כי על-ידי התורה ידבק האדם בקונו ולא יעצרנו הגשם, כי איש גשמי קבלה מידו:

והנה שני אלה רחוקים המה מאדם תכלית ההרחק, כי מי אשר מחומר קורץ יוכל להכיל כל תורה שבעל-פה פעם אחת ולא ישכח כי רבה היא מאד. והטעם אשר ידון רוחי הוא כי לא רצה יתברך לתת תורה רק בפעם אחת, לבל ימצאו מקום בדורות הבאים הקמים לומר כי אחר מתן תורתנו נתן לנו תורה אחרת חלילה. על כן גם התורה לא נתנה רק בפעם אחת. ובזה מצאנו טוב טעם אל שלש מאות הלכות שנשתכחו באבלו של משה ורצו לרגום את יהושע, עד שהחזירם עתניאל בן קנז בפלפולו (תמורה טז.), ולמה לא שב לאומרם יתברך ליהושע כי נביא הוא. אך אין זה כי אם לבל יקום איש לומר כי הקב"ה נותן וחוזר ונותן תורה אחר תורה ולא יבחינו בין תורה אחת לאחרת. והשנית גדולה הימנה עד אין קץ, והיא לקבל הלחות מיד ליד. כי גם במלאכי השרת לא נמצא כזה לקבל מיד ליד אם לא לקבל בהשתלשלות שפע יורק מאיתו יתברך, אך מיד ליד לא נשמע כמוהו, כי אף במציאותו שואלין: 'איה מקום כבודו', ואיך ייקחו מידו. ובכן גם שהיה חומר משה זך ובהיר מכל ילוד אישה ופה אל פה ידבר בו יתברך, עדיין לא היה כדאי לקבל תורה מיד ליד ולקבל כל התורה שבעל-פה פעם אחת מבלי שכוח, עד יזדכך שיעור מופלג וימרק חומרו עד שכמעט יתקרב חומרו ממש אל הרוחניות. ולזה יצטרך יהיה שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה בגוף ונפש מזדכך ומתקרב אל הרוחניות. ועניין הארבעים הוא כי כאשר להצטייר צורת הוולד במעי אמו מהטיפה צריך ארבעים יום, כך להתהפך החומר ההוא אל איכות זולתו, הוא הרוחניות, צריך ארבעים יום כנגד ארבעים יום שנתהווה בהם האיכות הראשון שהם ארבעה עשיריות כנגד ארבעה יסודות שנתהווה מהם. ובמלאת הימים ההם שנגמר רוחניות האפשרי לקבל, אז למד וקבל תורה שבעל פה לבלתי שכוח עוד, כדרך הרוחני שלא תיפול בו חרפת השכחה, ואז זכה גם כן לקבל הלוחות מיד ליד. ואופן הזיכוך היה על ידי דבר אתו אלוהים עצמו, כי על ידי הדבור עצמו היוצא מפיו יתברך אליו בלי אמצעי היה פועל בו ומזככו. וזהו שהיה מלמדו יתברך בתוך הארבעים יום עם שהיה שוכח למה שיועיל הלמוד להזדכך בו. כי גם שאין קץ לרוחניות הבל פיו יתברך לזיכוך רב בזמן מועט, אין כוח בטבע החומר לסבול להתהפך עד שיעור ארבעים יום. על כן היה שוכח עד נגמר הזיכוך בארבעים היום, שאם לא כן לא היה מלמדו עד תום ארבעים יום כיון שהיה שוכח, אלא שהבל פיו יתברך בלמוד היה המזככו. ועל כן בתום הדבור בסוף הארבעים יום הוכן לקבל הלוחות מידו יתברך".