יום שני, 15 באוגוסט 2016

למכירה

כל דיסק משיעורי הרב ממן

10 ש"ח לא כולל משלוח

מעל 5 דיסקים כל דיסק 5 ש"ח

ספר ״פרדס אליהו [חלקים א-ב (כ-800 עמודים)] 

מחולק ל-5 חוברות לפי סדר חודשי השנה,

המועדים ופרשות השבוע

מאת הצב״י אליהו באאמו״ר ר׳ אברהם ממן

ראש מוסדות ׳תורת אברהם׳ נצרת עילית  

(3 חוברות ראשונות 10 ש"ח כל אחת

2 חוברות הבאות 20 ש"ח כל אחת

כל הסט 60 ש"ח)

המעוניינים לתרום להוצאה לאור

(הוצאה של עשרות אלפי שקלים)

או לרכוש

יפנו למחבר במס־ 052-6004052 

״לא היו ימים טובים לישראל כט״ו באב ...

״לא היו ימים טובים לישראל כט״ו באב ...

מאי היא (מה ייחודו שיחשב יום טוב יותר מימים טובים אחרים) ? ... יום שהותרו שבטים לבוא (להתחתן) זה בזה ... יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל (להתחתן עם שאר השבטים) ...״ (תענית ל: עיי״ש באורן).

״עזרא וסיעתו התפללו לבטל מהם היצר של עבודה-זרה ונתקבלה תפילתם (יומא סט)

... אולם לא הועילה תפילתם לעקור אותו מכל וכל, כמצות חז״ל שאמרו שהעוקר עבודה- זרה צרין לשרש אחריה, כי נשאר ממנו שורש פורה ראש ולענה, אשר הוא קשה כעבודה- זרה ויותר ממנה, והיא המחלוקת ופירוד הלבבות ... כי כאשר העובד עבודה-זרה הוא כופר באחדותו יתברן ומשתף לו דבר אחר, ככוח עוון המחלוקת ופירוד הלבבות בין אנשי האומה הישראלית הוא עצם הכפירה באחדותו יתברן, כי שורש אחדותו הוא המחייב שיהיו כללות העם הקדוש הישראלי מתאחדים יחד באהבה ואחווה ורעות, אגודים יחד, צמודים כאיש אחד, בלי שום פירוד והתחלקות ...

וזו אמיתת העניין, 'לא היו ימים טובים לישראל כט״ו באב וכיום הכיפורים', כי כל אלו השמחות (המנויות בגמרא) היו על השראת השכינה בישראל, ששבה לשכון בתוכנו, אחרי שנסתלקה מאיתנו ... כי כל זמן שלא הותרו השבטים לבוא זה בזה, או כל זמן שלא הותר שבט בנימין לבוא בקהל, לא הייתה ביניהם ההתאחדות בשלמות, ולא זכו להשראת השכינה בשלמות. וביום שהותרו לבוא זה בזה, וכן שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, חזרה ונשלמה ההתאחדות, ושוב היו מוכנים שישכין ה' שכינתו בקרבם כמאז, ולזה גדלה השמחה ביום ההוא כשמחת יום-הכיפורים ממש, שבו ניתנו לוחות האחרונות ונתרצה להם הקב״ה, ונצטוו על מלאכת המשכן אשר תכליתו להשכין שכינת ה' בקרבנו״ (״בית דוד״ - דרוש ו', עיי״ש באורן).

 

רק בנו - בכולנו, תלוי בניינו המהיר של בית-המקדש

ט' באב - שנאהבה - ט״ו באב

בין ט' באב - בו נחרב המקדש על-ידי שנאת חינם

לט״ו באב - בו יבנה המקדש על-ידי אהבת חינם

 

נשים ליבנו לדברים הבאים:

״ואם נחרבנו ונחרב העולם עימנו על-ידי

שנאת חינם,

נשוב להיבנות והעולם עימנו ייבנה על-ידי

אהבת חינם״

[מרן הגאון הצדיק החסיד וכו' רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצוקללה״ה –

״אורות הקודש״ ח״ג, עמ' שכד (עיי״ש)]

״לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה

... בשם כל ישראל״


ר' הלל צייטלין זצוק״ל הי״ד כתב מאמר נפלא (בספרו ״ספרן של יחידים״ - ד', עמ' 13 - 12) תחת הכותרת: ״ייחוד אחד, שהוא ישן״, וזהו תרגומו (המאמר נכתב בלשון הארמית של הזוה״ק ותורגם על-ידי): הנה אני מגלה לכם, בני החבורה הקדושה, ייחוד אחד, שהוא ישן כיין שנשמר בענביו מאז ימי בראשית, והוא חדש כבוקר שהאיר עכשיו כלהט השמש שזרחה כעת בחלון כמי מעיין שנחפר ביום זה וכמעוף של ציפור שעבר ברגע זה על ראשי.

ואם תרצה אמור: הוא ישן הישנים, מחשבה קדומה, מחשבת כל מחשבות, רצון כל הרצונות, ראשית של הכל, והוא סוף מעשה, אחרית הימים, קץ וסוף הכל.

הוא מטמון המטמונים, סתימת הסתימות, עומק העומקים, סתום וחתום באלפי מנעולים, נעלם וטמון תון מערה עמוקה כתהום, סלע חזק על פתחה, נחש גדול מקיפה, והוא פשט הפשטים, גילוי הגילויים, ידוע לכל מי שעוסק בתורה ונאמר בכל יום בברכה, בקריאה, בתפילה ובבקשה.

ייחוד זה, שהוא ישן הישנים והוא גלוי וידוע לכל, מכל מקום לא נגלה בכל הצלילות והבהירות כמו שהתגלה עכשיו בעקבתא דמשיחא.

קבלו ממני, חבורה קדושה, דבר זה: כל אחד מכם כאשר יתעורר ללימוד, לתפילה, לצדקה, לברכה, לציצית, לתפילין ולכל דברי מצוה, יכוון בכל רצון ליבו: ״לשם ייחוד קודשא ברין הוא וישראל״.

מי שרגיל לומר: ״לשם ייחוד קודשא ברין הוא ושכינתיה״ וכו' - לומר, ברם צרין להוסיף לייחוד זה נעלם הנעלמים, שנמסר לנו מהמלאכים הקדושים החכמים הזקנים, גם ייחוד שאמרתי, שהוא ייחוד והתדבקות של הקב״ה בישראל של עשייה. בישראל שלמטה בכל אחד ואחד מישראל, שעושה ועוסק וטורח וסובל עול הגלות ונאנח אנחה ששוברת כל ליבו, ומתון שכל אלו המכות מטרידות שמעיקים לו אין לו הצלילות של המוח להסדיר התפילה כראוי והוא שולח למעלה זעקה פנימית שלו, שמכה בכל האווירים, בוקעת כל הרקיעים ושוברת כל קירות הברזל.

בא וראה, אהבה לכל אחד ואחד מישראל היא ראשית הכל. מי שאין בו אהבה זו, כל המעשים הטובים שלו נשארים בד׳ אמות שלו ולא עושים פרי לא למעלה ולא למטה, מתוך שכל אלו המעשים הטובים שלו אין בהם חיות ואין בהם כוח להתפשט ולהוליד, אבל מי שיש בליבו אהבה לכל אחד ואחד מישראל אם הוא עושה מעשים טובים, כל אלו המעשים הטובים שלו, מתוך שיש בהם חיות קדושה, זריזות, כוח ותוקף ושלהבת של אש תחתונה לעומת אש עליונה בסוד של ׳אף-על-פי שאש יורדת מן השמיים, מצוה להביא מן ההדיוט׳, כל מעשים הטובים שלו הם מעיינות להשקות את עץ-החיים, גרעינים להצמיח כל עשבים של עדן, כל עצים קדושים שושנים יפים, עופות שמגינות בכנפיהם על כל בני העולם, נשרים עליונים חזקים, שנושאים על כנפיהם את כל ישראל מחשכת מצרים לזיו השכינה.

בא וראה, כל גדולי האומה מגיעים לכל המדרגות העליונות שלהם רק מתוך אהבה גדולה לכל בן ישראל, ואפילו לאלו שהרבו לחטוא לפני הקב׳׳ה, ואפילו לאלו שמרדו בו. זה "הרועה הנאמן״ (משה רבנו ע״ה) מסר עצמו למיתה, כמו שכתוב (שמות ל״ב, ל״ב): ״ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת״. ומי היו כל אלה, שמסר עצמו למיתה עליהם? כל אלו שחטאו חטאה גדולה, כמו שכתוב (שם שם, ל״א): ״אנא חטא העם הזה חטאה גדולה״, וגם במלך המשיח נאמר (ישעיה נ״ג, י״ב): ״והוא חטא רבים נשא, ולפושעים יפגיע״.

כל אלו שפינו דרך למלך המשיח, כגון: האר״י הקדוש, רמח״ל הקדוש, ר׳ ישראל בעש״ט הקדוש, האחים הקדושים ר׳ אלימלך ור׳ זוסיא, ר׳ לוי יצחק הקדוש, ר׳ נחמן מברסלב הקדוש וכל ״קוצרי השדה״ שבכל דור ודור, הגיעו לכל מה שהגיעו רק מתוך שלהבת של אהבה לכל בן ישראל, ולא דווקא לכל בני ישראל אלא לכל בני האדם, ואף לכל מה שברא הקב״ה בעולמו, ולא משום שכל הפנים שוות, שהרי בוודאי לא דומה האהבה שלהם לבני היכלו של המלך הקדוש ולכל בני ישראל, שהם בנים למקום, לאהבה שאהבו את אלו שעמדו מחוץ להיכל הקדוש, עד שיבוא מלך המשיח כמו שכתוב (בראשית מ״ט, י׳): ״עד כי יבוא שילה, ולו יקהת עמים״, וכפי שמתרגמים: ״עד שיבוא המשיח אשר לו המלוכה ולו ישמעו העמים״, וכמו שכתוב (צפניה ג׳, ט׳): ״אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה׳״.

אבל מתוך שאהבתם הייתה כל-כך עזה שהשתפכה כנהר גדול לכל עבר ועבר השקו מאהבתם לכל בני האדם, לכל בני האומות ואפילו לאומות רחוקות ובנים רחוקים.

בא וראה: ״כל מי שמבדיל אחד מן החברים מאלו עשר הספירות, נחשב לו כאילו הבדיל בך״, וכל מי שהפריש אחד מן החברים מבני ישראל נחשב לו כאילו הבדיל בין הספירות העליונות, שהרי ״שישים ריבוא אותיות לתורה״ ו״שישים ריבוא נשמות לישראל״. מי שאמר: זה מבני ישראל מוצא חן בעיני, וזה לא מוצא חן לו - הוא ״נרגן מפריד אלוף״ (משלי ט״ז, כ״ח). אם חטאו בני ישראל נקרב אותם לשכינה, נרבה בתפילות ובקשות עליהם עד שישובו בתשובה. נעורר עליהם את זכות אבותינו הקדושים וזכותם של ״הרועה הנאמן״ הקדוש (משה רבנו ע״ה) וזכות כל הדורות, נבקש רחמים עליהם ונבקש רחמים מהם, נעורר בליבותיהם את האהבה המסותרת שבליבותיהם, נפיח בניצוץ הקדוש שבנשמותיהם, עד שיהיה לשלהבת גדולה, אבל לא נאמר לכל בן ישראל גם אם הוא חטא: ״אין לך חלק בא-לוהי ישראל״. וגם כך לא נאמר לרבים שסטו מן הדרך: ״אין לכם חלק בא-לוהי ישראל״, שהרי ״כל ישראל יש להם חלק לעולם-הבא״, ומאחר ש״יש להם חלק לעולם-הבא״ יש להם חלק בא-לוהיהם של ישראל, ואף אלו שנאמר בהם: ״ואלו שאין להם חלק לעולם- הבא״, הזדככו והתעלו כפי שפרש רבי צדוק הכהן הגדול הקדוש על-ידי ״דורשי רשומות״ שמגלים עמוקות ונסתרות ויודעין שב״תעלומות לב״ של כל אחד ואחד מישראל, אף שסטה מן הדרך של האמונה, ואף שעשה כל המעשים הרעים שבעולם, יש נקודה אחת נעלמה וטמונה שלא נבדלת מן הקב״ה לעולמים, ובגלל זאת הנקודה הגנוזה והנעלמה ישוב בסוף הימים, אם בגלגול זה, אם בגלגול אחר, למקור החיים. וכאשר יבוא מלך המשיח ויגלה כל הנקודות הטובות שבנשמותיהן שבכל אחד ואחד מישראל ויגלה סתימת הסתימות שבכל נשמותיהן של בני ישראל. יראה שכל רע שהיה בהם, ואפילו באלו שנקראו ״פושעי ישראל״, אף-על- גב שנענשו עליה, כדי שלא תלקה מידת הדין, היה רק ב״בתי חוץ״ של נשמותיהם ולא ב״בבתי פנים״ שלהם, ומכל שכן שלא היה בקודש הקודשים שלהם.

ועל זה, כאשר רוצה בן אדם להתפלל או לעשות כל מעשה טוב, צרין להתאחד בכל נשמותיהם של בני ישראל שהיו בעולם-הזה, שישנם ושעתידין להיות ולקשר ולאחד כל אלו הנשמות בה' אחד, בסוד של ״מיכאל כהן גדול מקריב נשמות ישראל על מזבח של מעלה״ (חז״ל).

וזה הוא סוד גלוי וסתום ב״שמע ישראל ...״ [דברים ו', ד' (פרשת ואתחנן)]: ״שמע״ - הסתכל, ״ישראל״ - כל נשמותיהם של ישראל, שבכל דור ודור, כל הנשמות שהיו באדם הראשון: בין במוחו, בין בליבו, בין בעקבו, בין בכל איבר. ״ה' א-לוהינו״ - אני וכל נשמות ישראל, שאני מתאחד עימהן בכל רצון הלב ועוז האהבה, מקבלים עלינו עול מלכות שמיים, ומתדבקין בייחוד שלם שאין בו כל פירוד וכל פגם - ב״ה' אחד״.

 


״האחדות והשלום - תקנת ישראל״

[במשנת הגה״ק רבי ישכר שלמה טייכטל זצוקללה״ה הי״ד בעל ה״משנה שכיר״,

נלקט ונערן מתון ספרו ״אם הבנים שמחה״ (פ״ד)]

כמבואר בספר הקדוש ״אוהב ישראל״ לרבנו הקדוש מאפטא זצ״ל (בהקדמה),

כי מספר ״אוהב ישראל״ הוא כמספר ״תקנה״, להורות כי רק הוא הוא תקנתם של ישראל


 

נתחדש לי בעזרת ה׳ יתברן טעם נכון בדברי חז״ל, שאמרו, שכל זמן שישראל באגודה אחת אין אומה ולשון יכולה לשלוט בהם, עפ״י דברי רבנו בחיי (בפרשת ״וישלח״) בפירוש הפסוק שאמר שלמה: ״מעין נרפש וכגקור משחת, צדיק כגט לפני רשע״. ופירש הרב רבנו בחיי, שפירוש הפסוק הוא כן - דמה שהצדיק מט לפני הרשע הוא דומה למעיו נרפש ומקור משחת. כלומר, כמו מעין זה שנעשה עכור בטיט ושאר דברים המעורבים בו, אפילו הכי סופו שיצללו מימיו, ודברים המעורבים בו יפלו למטה ומים העליונים ישארו צלולים, כן אף שהצדיק הוא מט לפני הרשע, סופו שיצלל ויעלה למעלה והרשע יפול למטה. וראיה לזה, ממעשה פרעה וישראל, וממעשה מרדכי והמן, עכ״ד ודפח״ח.

ואני מוסיף על דברי רבנו בחיי, שזה דווקא אם המים של המקור והמעין המה נחים ושקטים ויושבים בשלוה זה עם זה ואינם מתנענעים ממקומם - אז יצללו המים, והדברים המעורבים בתוכם יפלו למטה והם יעלו למעלה זכים וצלולים. אבל אם המים בעצמם זזים ונדים ממקום למקום ולוחמים זה בזה - אז בזה יעכירו את עצמם, כי ע״י הנענוע שמנענעים והמלחמה שיש בין חלקי המים יעלו את הטיט שכבר נפל למטה למעלה, ויעכירו את עצמם.

כן הוא ממש אצל בני ישראל - אם הם יושבים במנוחה ושלוה בין עצמם, אז יפלו הרשעים למטה. אבל אם יש התאבקות ופירוד ומלחמות בין עצמם, בזה יעלו את הדברים המעורבים ביניהם, המה שונאי ישראל, ויעכירו את המקור ח״ו, ויגביהו שונאיהם של ישראל למעלה, ח״ו. ונראה, שזו הייתה כוונת אסתר במה שהזהירה את מרדכי: ״לן כנוס את כל היהודים״ - שיהיו בכניסה אחת באהבה ובחיבה ונוחים זה לזה, ואז יצללו ויעלו למעלה, והמן הרשע יהיה מט לפני הצדיק. ועשו כן, ותיכף הרגישו הפעולה מזה, כי התחיל המן ליפול למטה. וזה שאמרה זרש להמן: ״אשר החילות לנפול... כי נפול תיפול״ - יותר ויותר למטה, כי ע״י מנוחת המים יצללו ויעלו למעלה. וזה שכיוונו חז״ל במאמרם שאמרו: כל זמן שישראל באגודה אחת אין אומה ולשון יכולה לשלוט בהם. כי אז יקויים בנו ״שבע יפול צדיק וקם״, ורשע באחת יפול, וכדברי רבנו בחיי הנ״ל ...

על כן, החיוב מוטל בראש ובראשונה על הרועים והמנהיגים שבישראל, להשתדל בכל עוז ומאמצי כוחם לעשות שלום בישראל, ולקרבם זה לזה שיהיו באהבה ובאחדות זה עם זה. פוק חזי (צא וראה) מה שכתב רבנו החת״ס בדרשותיו (בהפטרה ליום ב של ראש השנה), בפירוש הפסוק ״מצא חן במדבר עם שרידי חרב הלון להרגיעו ישראל״, וז״ל: ״כבר כתבתי במקום אחר, כי המחלוקת הוא מפריד ישוב בני אדם ועושהו מדבר. וגם כבר נאמר, כי מטבע הגרים להיות שלום גדול ביניהם (כוונתו על הגר בארץ נוכריה). על כן אמר הנביא כמתמיה: '/עם שרידי חרב' - היה מהראוי להיות אוהבים זה לזה, והנה 'מצאו חן להיות מדבר' - דווקא נפרדים במחלוקת. אז 'הלון להרגיעו ישראל' - אמר 'הלון' במקור (לשון הווה), לא אמר 'הלן' אלא 'הלון', כאומר - הישראל שהוא התלמיד חכם הממונה על ישראל אין לו לעשות שום דבר תמיד, כי אם להרגיעו ולשום שלום ומנוחה ביניהם״. עכ״ד הצריכים לענינינו.

וביותר דבריו הקדושים מתאימים לזמנינו, כי אנו כעת באמת עם שרידי חרב, שנשארנו ונמלטנו מחרב היונה שהייתה מכלה כמה אלפים ורבבות ורבי רבבות מישראל, וה' הצילנו, ואנו נותנים תודה על לשעבר וצועקים על להבא: ה' שמע בקולינו, סעוד וסמון לנמהרים, עזור נא את הנשארים, קרב קץ נחמה, רחם אום לא רוחמה. על כן, היה מן הראוי שאנחנו יתר הפליטה נאהב זה את זה, ונסיר מאתנו כל דבר הגורם פירוד לבבות, ולא לגרות זה כנגד זה, אלא נהיה כולנו כאיש אחד ובלב אחד. ועל זאת מחוייבים התלמידי חכמים הממונים על הציבור בכל אתר ואתר להשתדל, וכדברי רבנו החת״ס בביאור הכתוב ״הלוך להרגיעו ישראל״, וכנ״ל ...

ודברים הנ״ל נוגעים גם לנו בזמנינו, שאנו יגיעי כח ועייפי רוח מרוב הצרות ומרירות הנפש שהשתרגו עלי צווארינו, עד שהגענו לידי ייאוש, כמו שאפשר לשמוע מפי רבים, שח״ו תמנו לגווע, ואין חזון ואין תקווה לאיזה שינוי לטובה במעמדינו. ונראה, שעל דורנו זה כיון דוד המלך בתפילותיו בתהלים פרק פ״ה. דעיין תוס' ישנים (ביומא), שכתבו, שדוד המלך תיקן ספר תהלים על עת שיהיו ישראל בגלות. והתפלל בעדם ...: ״שובנו א-לוהי ישענו, והפר כעסך עמנו. הלעולם ועאנף בנו, תמשוך אפך לדור ודור. הלא אתה תשוב תחיינו, ועכזך ישמחו בך. הראנו ה׳ חסדך, וישעך תיתן לנו. (כאומר: ריבונו של עולם, האם אין די בצרות שהגיעונו, וכנראה שהכעס והאף, ח״ו, יתמשכו עלינו לעולם ולדור ודור, הלא כבר הייתה העת שתשוב תחיינו ותראה לנו חסדך וישעך תיתן לנו. וע״ז משיב דוד לעצמו:) אשמעה מה ידבר האל ה׳ כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו, ואל ישוב לכסלה. אך קרוב ליראיו ישעו, לשכון כבוד בארצנו״.

רצונו לומר, שהטה אוזנך לשמוע מה ידבר ה׳ על טענתו זו שטען לפני הקב״ה, שיפר כעסו מעמנו ויראה לנו מעתה חסדו וישועתו. ועל זה באה לו התשובה מה' יתברך: ״כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו, ועל ישובו לכסלה״ - היינו, שכל זמן שלא יוחזר השלום האמיתי בישראל בין כל הכיתות, כחכם כעם, מן ״שיינעם יוד״ (יהודי נאה) המכונה בשם חסיד, עד איש פשוט וגרוע המכונה בשם ״עם״. כי אפילו הגרוע ביותר מישראל, מעם ישראל הוא, והוא חלק מחלקי עמנו. וכל זמן שלא יהיה שלום בינינו, שנהיה באחדות עם כל העם מן הקצה אל הקצה, אין לצפות לאיזו הטבה, ח״ו. וזה שאמר הכתוב: ״כי ידבר שלום אל ׳עמו׳ ואל ׳חסידיו׳ - שיוחזר השלום בכל חלקי העם, מחלק שנקרא ״עם״ עד חלק שנקראו ״חסידים״. ״ואל ישובו לכסלה״ - שלא ישובו אל הכסילות הישנה בהרבות מיני פירוד לבבות ומחלוקות, ובכמה מיני במות שבנו במחנות ישראל, כאשר הבאתי לעיל, שריבוי הבמות בישראל הביא רק קללות והריסות בישראל. ודין גרמא (וזה גרם) לכל הצרות שהגיעונו. אבל כשנתאחד, שנהיה כולנו עם אחד, אז אין שטן ואין פגע רע נוגע בנו ...

כי כבר אמר כן רבנו הקדוש בעל ״נועם אלימלך״, שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם ומומם. ושנדבר כל אחד עם חבירו בדרך הישר וכו׳. ותמיד כשהיו ישראל בצרה, הייתה ההשתדלות היותר גדולה של מנהיג הדור לתווך את השלום ביניהם ולאחד אותם באחדות גמורה ...

וכל זאת חייב התלמיד חכם שבכל דור ודור לדבר אל בני ישראל, להודיע אותם ענין זה ולומר להם שרק זאת היא תקנתן, לאהוב את כל אחד מישראל ...

והנביא אומר: ״בורא ניב שפתים, שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה׳ ורפאתיו״. והפסוק הזה הוא קשה להבנה: א. ״לקרוב ולרחוק״ הוי ליה למימר (היה לו לומר), כי תחילה צריך האדם לשלום עם הקרובים אליו ואח״כ עם הרחוקים ממנו. ב. מהו הקשר בין ״אמר ה׳ ורפאתיו״, למה שאומר מקודם?

אבל נראה בהקדם מה ששמעתי מגיסי הרב הגאון הצדיק, מו״ה שלמה שליט״א ... שזקנינו הגאון הקדוש הא-לוהי, מרנא ר' מנחם כ״ץ ... (שהיה מגדולי תלמידי רבנו החת״ס, שלמד אצלו חמש עשרה שנים בימי בחרותו, וחמש שנים אחר חתונתו. והיה אדם בעל מדרגות גבוהות ...), קודם הסתלקותו קרא לחברא קדישא (כי אמר להם שלא יעמדו סביבו, כי כשתגיע השעה ישלח אחריהם), והתקבצו כל הקהילה, ובירך אותם, והזהירם על השלום. ואמר בביאור דברי חז״ל: ״גדול השלום, ששמו של הקב״ה נמחק על ידו״ - כי שני מיני שלום יש: א. כשאין מתחברין זה עם זה, אלא כל אחד פונה לעצמו ואין ביניהם דבר מה, וממילא אין מחלוקת ביניהם, אבל אין זה שלום אמיתי אלא בדרך שלילית. ב. כשמתחברין זה עם זה ויושבים באהבה ובחיבה באגודה אחת, וזהו השלום האמיתי. והנה מצינו בענין סוטה, שמחמת החשש שהיה לבעל על אשתו נעשה פירוד ביניהם ונתרחקו זה מזה, וע״י שנמחק שמו של הקב״ה חזרו ונתקרבו ונעשה שלום ביניהם. וזה שאמרו חז״ל: ״גדול השלום. תדע - שאיזה שלום הוא גדול הערן ועיקר, זה - ששמו של הקב״ה נמחק על ידו״. היינו, שלום כזה שמקרב רחוקים וחיים חיי אחווה ושלום ורעות, שמתחילה היו רחוקים ונעשו קרובים, שלום כזה הוא גדול ומאד נעלה. עכ״ד הקדושים, ואלו היו דבריו האחרונים, ובהם נפטר לעולמו, זכותו תעמוד לצאצאיו ולכל ישראל ...

והן כדברים האלה וכיוצא בהם, מחוייבים אנו כעת לדבר אל בני ישראל, ואז נצא ידי חיוב הפסוק ״ויאמר ה' אל משה דבר אל בני ישראל״ שקאי על כל התלמידי חכמים שבדור, שיעוררו לאהבת ישראל ואחדות ושלום, שיכריע את ישראל לטוב ולזכות לחיים ולשלום, וכמו שכתבתי לעיל. ואם ישאל השואל: מי שמן לאיש להרים קול לדבר אל בני ישראל? על זה אשיב, ששתי תשובות יש בדבר: חדא (אחד) - שבאמת רשות נתונה לכל תלמיד חכם שבדור להרים קולו ולדבר אל הדור. וכמפורש יוצא מפי הפוסק הגדול, רבנו המבי״ט (שהיה חבירו של רבנו הב״י), בהקדמתו לספרו ״בית א-לוהים״, וזה לשונו: ״אמרו במדרש על הפסוק ״זה ספר תולדות אדם״ - 'מלמד שהראה הקב״ה לאדם הראשון דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, דור דור ופרנסיו'... מה שאמר 'דור דור' ולא אמר 'דור ודורשיו דור וחכמיו' וכו', לרמוז, כי לא יטוש ה' את עמו בכל דור ודור מבלי דורשים וחכמים ופרנסים, או לפחות שניים או אחד מהם בכל דור ודור זה אחר זה, לא יחסר שום דור שלא יהיו בו רועים. ולכן, בכל דור ודור חייב אדם שתורתו אומנתו להראות את עצמו כאלו הוא מספר תולדות אדם, מדורשיו חכמיו ופרנסיו. ואין בזה משום יוהרא, כי בזה יקשט עצמו... להיות זוכה ומזכה״. עיי״ש שהארין בזה.

הא חדא (זה אחד).

ועוד קאמינא - כי עיין ברמב״ם (הלכות קידוש החודש פ״ד, ה״י) שכתב שבעיבור השנה כיון שמוציא השנה ממנהגה הוי דינו כדיני נפשות וצרין הטיה עפ״י שנים כדין דיני נפשות, עיי״ש. הרי, שדבר שרוצים להוציאו ממנהגו הרגיל הוי דינו כדיני נפשות. ונימא אנן בדידן (ונאמר אנו בשלנו), כיון שאנו רוצים להוציא את עם בני ישראל מהמנהג שהורגל בגלות, כדיני נפשות דמי. ומה גם, שבאמת נוגע מצב הגלות לדיני נפשות, כמו שראינו בימינו. על כן, ודאי שכדיני נפשות דמי. ובדיני נפשות קיי״ל שמתחילים מן הקטן. על כן, ודאי יען שאני הקטן שבדור, לי נאה ולי יאה לדבר בתחילה, ולגלות דעתי הענייה בתיקון הדור ובבנינו על תילו בעזר השם. והגדולים שבדור ישמעו דברי ויקבלו האמת ממי שאמרה, ויקיימו בעצמם: ״אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים״. כי באמת כל הדברים שהעליתי בספרי הנוכחי לא אמרתי אפילו דבר אחד מלבי, אלא שאבתי אותם מבאר מים חיים, באר שחפרוה שרים שרי התורה, רבותינו בעלי הש״ס ומדרש וזהר ושאר ספרינו הקדושים, ועל יסוד דבריהם בניתי בית הספר הזה שאני נותן לפניכם.

ועיין ב״שנות אליהו״, לרבנו הגר״א (פאה, פ״ד), שמלמדינו כלל גדול בחיי העולם, וזה לשונו שם: ״תניא בתורת כהנים פרשת קדושים: ... הכלל: מי שעושה דבר או אומר דבר, אף שיש לו איזה פניה במעשה או בדבר זה, רק אם המעשה או הדבר הוא כהלכה - שומעין לו. וזה מוכח מתו״כ הנ״ל״, עכ״ד הקדושים.

על כן אני אומר, ראו כל מה שכתבתי והעליתי בספרי זה, שאני אומר כהלכה, שזו דעת התורה ורצון הבורא. על כן צריכים אתם לשמוע לי. וזו אמת והלכה ברורה, כמשה מפי הגבורה. וה' יטה את לבות כל בני ישראל לקבל האמת מפי מי שאמרו, ויתקלס שמו יתברן לעילא ולתתא, אכי״ר.

 

"את אחי אנכי מבקש" (בראשית ל"ז, ט"ז)

"וכך אמר להם הקב"ה לישראל: בני אהובי, כלום חסרתי דבר שאבקש מכם?!

ומה אני מבקש מכם?

אלא שתהיו אוהבין זה את זה ותהיו מכבדין זה את זה"

(תנדא"ר פכ"ח)


 

״מרגליא בפומיה״

הגה״ק רבי מנחם מענדל שניאורסאהן זצוקללה״ה מליובאוויטש

- אדמו״ר ונשיא חסידות חב״ד האחרון -

היה אומר:

א.   ״השליחות״ היא ״מצות הדור״.

ב.   מטרת הישיבות השלוחות לקיים הוראת חז״ל (מסכת אבות פ״ד, משנה י״ד): ״הוי גולה למקום תורה״,

״להאיר את העיר״ ולהשפיע כ״יושבי אוהל״ ו״בעלי עסק״.

ג.   ״חבר אני לכל אשר יראון ...״ (תהלים קי״ט, ס״ג) - ״אוהב ורע לכל היראים ממן״ (״מצודת דוד״ שם)

ד.   המשיל את תקופתנו ל״עת שריפה״ (״אגרות קודש״ - ג' אייר, תשי״ב)

 

חברת ״בני מחשבה טובה״

״חברתנו אינה חברה כדי להוסיף כח ולהתערב בענייני המדינה והקהילה, אם באופן אמצעי ואמתלא, או באופן בלתי אמצעי, כי תכליתנו היא לעלות עליה ופסיעה אחת שהיא למעלה מכל העולם, שאונו והמונו. לכן אין חברתנו חברה לחלק כיבודים של מי בראש ומי אחריו וכו', כי יסוד חברתנו הוא שפלות והתרוממות. שפלות עצם הגוף והנפש והתרוממות קדושתם, ובמקום התגלות הקדושה אין מקום לכיבודים ולשררות.

וכן אנו מתנים בתנאי כפול שלא תגרום חס ושלום חברתנו שום התגבלות עצמית ופירוד שאר ישראל שאינם בחברתנו, אדרבא ראשית ויסוד חברתנו הוא אהבת ישראל ואהבת חברים באופן היותר חזק, משל לשריפה בעיר ובאו חברי מכבי אש לכבות ולהציל באמצעים שמתאימים לדעתם ולרוחם, האם בשביל זה ישנאו ויתרחקו משאר בני העיר שגם כן מצילים ומכבים כל אחד כפי יכלתו. התכלית היא אחת לכולם, לכבות ולהציל הנפשות הנמצאות בלהבי אש, רק כל אחד מציל כפי אמצעיו, והחברה יותר מצליחה בזה ומה שיעלה ביד החברה לא יעלה בשום אופן ביד היחיד״ [הגה״ק רבי קלונמוס קלמיש שפירא זצוקללה״ה מפיסצ״נה - ״בני מחשבה טובה״, עמוד 8, סדר תוכן החברה, אותיות א' - ב'].

״בענין האחדות בעבודת הקודש״

״לכבוד כל אברכי בני תורה ולכל האנשים החרדים לדבר השם אוהבי תורה ויראה ורבי הפעלים לתורה

ב... יצ״ו,

שלומכון ישגא לעלם,

כאשר שמעתי ... אודות פעולתכם הטוב שהקמתם ישיבה וכולל ... אשר בכל הזמנים והתקופות הם הם הערובה היחידה לקיום עמנו, ובלא תורה אין שום עתיד לקיומנו, ובפרט בתקופתנו שכל כן רבה העזובה אצל צעירי עמנו, אבל דעו נא ידידי כי אי אפשר שיהיה הצלחה אף בדברים הטובים ביותר אם אין אחדות. כי הפירוד יסודה משנאת חינם, ומביאה עוד יותר ויותר לשנאת חינם, וחז״ל אמרו שחורבן בית שני והגלות מארצנו היא בגלל שנאת חינם (כמפורש ביומא ט, וכמובא בספר ״חפץ חיים״), חוץ ממה שנגרם על-ידי מחלוקת לבוא לידי חטאים של לשון הרע, וה״חפץ חיים״ מונה ל-17 לאווין ול-14 עשה, נורא ואיום, וחטא לשון הרע כנגד כולם (כמו שמובא בירושלמי). ומה נענה ליום הדין שבזמן שעושים דברים גדולים כמו הרבצת תורה ויראת שמיים, נכשלים בעבירות כאלו. ואין ספק כי כוונתכם לשם שמיים, אבל גדול חילול השם היוצא מזה, ואין אחד נוגע במה שמוכן לחבירו אף כל שהוא.

ולכן אני פונה אליכם אחים יקרים, אנא חוסו לנפשכם, ולא להורות היתר לעצמכם להחזיק במחלוקת לשם שמיים, וכל אחד ואחד יעשה מה שהוא עושה ולא ידבר על השני ולא יפגע במה שעושה השני. ואם אפשר להתאחד לגמרי בטח שהיה טוב, כי גדול השלום והשם יברן את עמו בשלום. ואקווה כי דברי הקצרים האלו יעשו רושם ותתאחדו, ותתברכו בכל הטוב״ (הגה״ק רבי אלעזר מנחם מן שך זצוקללה״ה - ״מכתבים ומאמרים״ ח״א, אגרת קי״ב).

שלום אמיתי על-ידי איחוד דעות מנוגדות

״משמעות המילה ׳שלום׳, מוכיחה שמלכתחילה היה מצב של פירוד וניגוד (בפועל או על-כל-פנים בכח), שהתבטל והתהפך על-ידי ה׳שלום׳ - נעשה שלום ואחדות בין דעות חלוקות ומנוגדות.

- באם מלכתחילה לא היה פירוד וניגוד, או דעות חלוקות, אין כל מקום למציאות של ׳שלום׳.

זהו אחד הביאורים בפסוק: ׳פדה בשלום נפשי גו׳ כי ברבים היו עמדי׳ - ׳ברבים׳ מבטא דעות מנוגדות (שלכן אין כאן שלום ואחדות, אלא פירוד ומחלוקת, ׳רבים׳); והסיבה לכך שהפדייה היא בדרך של שלום (׳פדה בשלום נפשי׳) - מכיון ש׳ברבים היו עמדי׳: גם ה׳רבים׳ (המנגדים) הינם (הפכו להיות)

׳עמדי׳ [על דרך מאמר חז״ל [ירושלמי סוטה פ״א סה״ח (ובקרבן העדה שם)] על הפסוק שאנשי אבשלום התפללו לניצחונו של דוד].

דבר זה - לפעול ׳שלום׳ ב׳רבים׳ (שגם הם יהיו ׳עמדי׳) - יכול להתבצע בשני אופנים:

אופן אחד - בדרך ׳מלמעלה למטה׳, שממשיכים את האחדות למקום של ריבוי והתחלקות; אופן שני - ׳שלום מלמטה למעלה׳, ש(לא רק שממשיכים שלום ואחדות למקומו של הריבוי, אלא) ענין השלום נפעל מצד הריבוי (׳מטה׳) עצמו - שכמובן, זהו חידוש גדול הרבה יותר, שהריבוי עצמו נהפך לאחדות.

דוגמא לשני האופנים הנ״ל בהלכה - אנו מוצאים בפסק דין של סנהדרין:

אצל הסנהדרין חייב להיות הענין של ׳רבים׳ דווקא [להעיר ממדרש חז״ל (מדרש תהלים על הפסוק. וראה ״יפה מראה״ ו״עמודי ירושלים״ לירושלמי סוטה שם): ׳׳כי ברבים היו עמדי׳ – אלו סנהדרין׳]. על-פי טבע לכל אחד יש שיטה וגישה אחרת בהבנה ובדעת (אין דעותיהן שוות), ומשום כך ׳אב ובנו הרב ותלמידו אין מונין להם אלא אחד׳ (סנהדרין לו. רמב״ם הל׳ סנהדרין פי״א, ה״ז) - מכיון שיש להם מלכתחילה אופן ודרך אחת בשכל וכו׳ (ראה רש״י סנהדרין שם ריש ע״ט אין הם נקראים שני דעות.

אך לאידך, כדי להגיע לפסק-דין, מוכרחים כל הדעות כולם להגיע לידי אחדות ולפסוק באופן אחד בלבד. דבר זה נפעל על-ידי הכלל ׳אחרי רבים להטות׳ (שמות כ״ג, ב׳) ובאופן שהדיינים הנמצאים במיעוט החולק, יבטלו את דעתם לדעת הרוב.

ובדבר זה ישנם שני אופנים (וכמבואר באחרונים):

אופן אחד הוא, שעל-אף שדייני המיעוט יש להם גישה ודעה אחרת, אך היות והם יודעים שהתורה אומרת: ׳אחרי רבים להטות׳, הם מבטלים את דעתם כלפי דעת הרוב - ובאופן זה ה׳אחדות׳ לא מגיעה מצד דעתם הם, אלא אך ורק מצד הרוב ומצד פסק דין התורה (׳אחרי רבים׳);

אופן שני הוא, שלאחר שעומדים למנין ומכריעים כדעת הרוב, נחשב פסק הדין לפסק של כל חברי הסנהדרין, היות שכולם (לאחר מכן) מסכימים לדעת הרוב: (ביודעם שהתורה אומרת: ׳אחרי רבים להטות׳) הם מתבוננים פעם נוספת בענין וכו׳ עד שגם דעתם מסכימה ומתהפכת לדעת הרוב. ובאופן זה ה׳שלום׳ נובע מצד ה׳רבים׳ גופא ...״ [הגה״ק רבי מנחם מענדל שניאורסאהן זצוקללה״ה מליובאוויטש - אדמו״ר ונשיא חסידות חב״ד (״שערי אהבת ישראל״ פי״ב וצויין שם למקור בלקו״ש חכ״ה עמ׳ 160, עיי״ש בסוף דבריו)].

 

ה״אגדה החביבה, השגורה בפי כל ישראל״

(מאמרי הרמ״ע מפאנו ח״ב, מאמר מעיין גנים ח״א)

- ״תלמידי חכמים - מרבים שלום בעולם״

הגה״ק רבי יוסף חיים זצוקללה״ה מבגדאד - בעל ה״בן איש חי״ כתב (״בן יהוידע״ - סוף מסכת ברכות) בשם בנו לפרש דברי חז״ל הנ״ל, וזו לשונו: ״שכל זמן שיש ענווה אצל החכמים - שכל אחד רואה עצמו כתלמיד לגבי חבירו, לא יהיה קטגוריא ומחלוקת ביניהם אלא שלום. מה שאין כן אם כל אחד יחשוב עצמו שהוא רב על חבירו, מוכרח שיהיה מחלוקת ביניהם וכל אחד יבוא לסתור דברי חבירו ולא ילמדו תורה לשמה. ולזה אמר ׳תלמידי חכמים׳ אותם שרואים עצמן תמיד בסוג תלמידים ואף על פי שהם חכמים גדולים הנה אלו ׳מרבים שלום בעולם׳, שלא ימצא מחלוקת ביניהם וממילא יהיו לומדים תורה לשמה אשר על-ידה יתרבה השפע בעולם ויבנה בטובה וברכה״. עכ״ל.

 

״לא לקנאות בחלקו של אחר״

״לפעמים אדם נופל מדעתו, כששומע גדלות של בחינה אחרת שאינה מידה שלו, ונעשה מבוטל בעצמו, והעיצבון מתחיל לעמם את זוהר נפשו, מפני שכל מעמדו הרוחני נעשה אז כהה לפני אותה מדת הגדלות, שאינה לערכו. צרין אז להתחזק בעצמו, שלא לקנאות בחלקו של אחר, ולהשתמש רק משפלות זו לפי המידה הראויה לבצר כח הגאווה, שלא תזוח דעתו עליו, ומכל מקום יהיה מרוצה ושמח בחלקו מאוד, ויוסיף להחזיק במעוזו, ואז יבקע כשחר אורו, וארוכתו מהרה תצמח״ (מרן הגה״ק רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצוקללה״ה, ״שמונה קבצים״ קובץ ב' אות ר״ל).

 

מתוך אגרת הרמב״ן

״והוי זהיר לקרות בתורה תמיד אשר תוכל לקיימה, (והיא חיין ואורן ימין) וכאשר תקום (תגמור הלימוד) מן הספר, תחפש (/חשוב) באשר למדת אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו, ותפשפש במעשין (תמיד, בכל יום) בבוקר ובערב, (לסור מרע ועשה טוב) ובזה יהיו כל ימין בתשובה (שלימה)״ [״אגרת הרמב״ן״ (שילוב כל הנוסחאות)].

 

״והאמת והשלום אהבו״

״ותורה דכתיב (שכתוב) בה אמת לא תראה חס ושלום כקנטרנות, ויקויים בנו 'את והב בסופה', כדרשתם ז״ל [״שעוסקין בתורה ... נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם, עד שנעשים אוהבים זה את זה״ (מסכת קידושין דף ל', עמוד ב')]. 'והאמת והשלום אהבו' (זכריה ח', י״ט)״ [הגה״ק רבי שאול ישראלי זצוקללה״ה (תחומין חלק י', עמוד 48)].


 


״להרבות אהבה וידידות, שיתוף פעולה ואחדות ...

ומתוך כן להרחיב ... את העיר, כעין נצרת עילית ...

זהו תפקידכם היום״

(הגה״ק רבי צבי יהודה הכהן קוק זצוקללה״ה)

דבר תורה לפרשת "ואתחנן"

"כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא ...

ולמהנה תלמיד חכם מנכסיו" (ברכות לד:)

 

"ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום" (דברים ד', ד').

וכי אפשר לדבוקי בשכינה? והכתיב 'כי ה' אלהיך אש אוכלה' אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא ["מתעסק בממון ת"ח כדי להגיע לידם שכר והם פנויין לעסוק בתורה ע"י אלו (רש"י ד"ה עושה פרקמטיא)] לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה" (כתובות קיא:).

            נשאלת שאלה אם כדי לזכות צריכים לקיים כל שלֹשת התנאים: משיא בתו לת"ח, עושה פרקמטיא, ומהנה מנכסיו (מה שמהר"ל הגדיר כתיקון הגוף, הנפש והממון) או די באחד מהם? ונ"ל ע"פ רש"י (כתובות קיא: ד"ה מצאתי להם תקנה) שהביא אך ורק האחרון "יהנו לת"ח מנכסיהם" אע"פ שכתב ללא צורך כי הרי כך ממשיכה הסוגיא לפרש! אלא בא לומר כי "ישיא בתו לת"ח" איננו בידו כי מי יאמר שת"ח יסכים לשאת אותה? וכן "יעשה פרקמטיא" שמא איש זה איננו מוכשר לפעולות המסחר? אבל "מהנה מנכסיו" זהו בידי כל אדם לעשות. וזה דומה לדברי ר"ע (מכות כד.) כי די באחד מהם ולא צריכים לכל התנאים ולכן רש"י טרח לבאר מה שבאר.

            ובמסכת סנהדרין (קב:): "אמר ר"נ אחאב שקול היה [מחצה עוונות ומחצה זכויות (רש"י ד"ה שקול היה)] ... אלא אחאב וותרן בממונו היה ומתוך שההנה תלמידי חכמים מנכסיו כיפרו לו מחצה". והקשה "מרגליות הים" (פסקה ט"ז) שע"פ הרמב"ם (לאבות סוף פ"ד) אין שוחד מצוות מכבה עבירה? והביא אח"כ דברי החולקים על הרמב"ם, ומקורם מן סוטה (כא.) עבירה מכבה מצוה". והנה כאן בענייננו צריך עיון כיצד נתכפר לו מחצה עד שנשאר "שקול"? אֹמנם ה"עיון יעקב" מפרש כי כבוד ת"ח ויראתם הוקש לכבוד ה' אבל צריך עיון בדבריו כי בתלמוד רק אמרו זאת על יראתם וכאן אצל אחאב כתוב שההנה, ולא שירא מהם. וגם מה שכתב "כבודם, אין זה מוזכר שם בקידושין ובב"ק שהוקשו למקום. אבל מהר"ל (חידושי אגדות ג, 238) כתב "כי מה שהיה מצטרף אל ת"ח נחשב מחצה זכאי מצד הת"ח שהוא מצטרף אליו, ומחצה מצד עצמו". ודבריו סתומים וצריכים ביאור. ונ"ל ע"פ כתובות (קיא:) "ואתם הדבקים בה' אלהיכם ... וכי אפשר לידבק בשכינה אלא כל המשיא בתו לת"ח והעושה פרקמטיא לת"ח והמהנה ת"ח מנכסיו כאילו מדבק בשכינה". ולא צריכים למילוי שלֹשת התנאים כי רש"י שם כתב (ד"ה מצאתי להם תקנה) שמספיק בקיום השלישי בלבד (כפי שפרשתי לעיל). וכיון שהאדם בזה נהיה "דבוק" (עיין על מדה זו בסנהדרין סד. "דבוקים ממש") הרי הוא "כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, (כתובות טו.) והרי בזה הוא מצטרף בקביעות לת"ח (ע"ע מהר"ל חידושי אגדות ג' 238) ובזה כבר ניכו ממנו החצי.

            ובמסכת סנהדרין (צב.): "ואמר ר"א כל שאינו מהנה תלמידי חכמים מנכסיו אינו רואה סימן ברכה לעולם שנאמר 'אין שריד לאכלו על כן לא יחיל טובו' אין שריד אלא תלמידי חכמים שנאמר 'ובשרידים אשר ה' קורא'". ותמוהים דברי הגמרא הנ"ל (סנהדרין צב.) שהרי מצינו במסכת ברכות (לד:): "א"ר יוחנן כל הנביאים כולן לא נתנבאו [הטובות והנחמות (רש"י ד"ה לא נתנבאו)] אלא למשיא בתו לתלמיד חכם ולעושה פרקמטיא לת"ח ולמהנה ת"ח מנכסיו". ומשמע שאם יהנה אדם ת"ח מנכסיו יזכה לכל הטובות שנבאו הנביאים ואם לא יהנה אדם ת"ח מנכסיו אז לא יזכה, אבל לא משמע שיענש ["אינו רואה בסימן ברכה לעולם" (סנהדרין צב.)] אם לא יהנה ת"ח. ומדוע הגמרא (סנהדרין צב.) אומרת שיענש ("אינו רואה סימן ברכה לעולם")? אלא שצריך להבין מה משמעות המשפט "אינו רואה סימן ברכה", וזה מבואר בספר "בן יהוידע" [סנהדרין צב. (לרבינו יוסף חיים בעל ספר "בן איש חי")]: "נראה בס"ד הטעם, כי יעקב ועשו חלקו העולמות. וכתבו המפרשים, זוכים ישראל בעושר שהוא מותרות, מכֹח עסק התורה המקיים העולם, מדין מציל מזוטו של ים (בבא מציעא כד.), עיין שם. ואם הוא עשיר ואינו עוסק בתורה, במה יזכה, אם מהנה תלמידי חכמים חשיב כאילו עסק בתורה וזוכה בעושרו מן הדין, לכן רואה סימן ברכה, ואי לא לאו. והא דאמר סימן ברכה, ולא אמר ברכה סתם, נראה יש עשיר יש לו עשרה אלפים ליר'א ועוסק בחמשים אלף ליר'א, אין בממונו סימן ברכה, כי זה כל ימיו חייב ממון הרבה לאחרים, ולא ימצא מעות מדודים בתיבה שלו אפילו ליר'א אחת. אך אם יש לו קרן אלף ליר'א ועוסק בחמש מאות, שימצא בתיבתו כל עת מעות מדודים ואינו חייב לאחרים, הרי זה יש בממונו סימן ברכה, והמהנה תלמידי חכמים יזכה למידה זו.               

יום שישי, 12 באוגוסט 2016

דבר תורה לשבת חזון וט' מנחם אב תשוע''ה

שרו של עשו נלחם בליל תשעה באב ביעקב אבינו שהוא כנגד השבת שמועילה למחילת עוונות ומתקנת ענין האמונה.

ביקש רבי מבית דוד לעקור תשעה באב שחל בשבת מפני שהרגיש בלידת המשיח שבכך נתרפאה המשפחה מה שאין כן שאר החכמים. וכל שנה נולד אז משיח.

כשחרב המקדש בראשונה אותו היום ערב תשעה באב היה ומוצאי שבת היה. וזה היה בהכרח שזהו זמן שהולך מן השבת ולא אל השבת. המקדש והשבת תמיד באים ביחד. שבת של מקום זה מקדש, ומקדש של זמן זה שבת וביציאתה היה החורבן. קבלת שבת היא להיפך - ציפייה לישועה ותפילה לגאולה שלימה. כשם שהיציאה משבת איפשרה את החורבן, כך ההליכה לקראת שבת מחייבת את הבניין. לכן מקבלים אותה בפיוט לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה. למה אנו מחכים? מה הפסדנו בעצם עם החורבן? מקדש מלך עיר מלוכה  וכו' - מלכות בית דוד. ומבקשים שתחזור - התנערי וכו'. מצפים אנו לחזרת הנבואה - עורי עורי דברי שיר. כל מה שנלקח מאתנו: המקדש המלכות והנבואה. וכל בקשותנו זה מכח זה שאנו מקבלים את השבת שכוללת בתוכה את כל מה שהיה במקדש. השבת היא מקור הברכה. אנו מצפים לקיום הייעוד: לא תבושי ולא תכלמי וכו'. עתידה ירושלים להתפשט על כל ארץ ישראל - ימין ושמאל תפרוצי וכו'. שבת היא מלך פורץ גדר לעשות לו דרך - על יד איש בן פרצי. אנחנו מצפים כאן לכח מה שנלקח מאיתנו על ידי החורבן. השבת מקור הברכה ומקור לא זז לא נייד לא הולך אלא תמיד נמצא במקומו. והדין הוא לקראת שבת לכו ונלכה וכו' מייחל לקבלתה כמו שיוצא לקראת המלך. כל הברכות מכח השבת אותה שומרים זוכרים מכבדים ומענגים. זה הדבר שנשאר לנו. במוצאי שבת התאפשר חורבן שאז וינפש וי אבדה נפש נשמה יתרה זאת אנחה על אותה תוספת הארה וברכה כפולה. השבת כמקדש פותרת קושיית רשע וטוב לו דרך רשעים צלחה בפרוח רשעים ... פועלי או"ן (ר"ת ו'י א'בדה נ'פש) וכו' שנזכה להבין ולראות בשבותנו שבתותנו ומקדשנו. אכי"ר.

יום שלישי, 28 ביוני 2016

למכירה

כל דיסק משיעורי הרב ממן

10 ש"ח לא כולל משלוח

מעל 5 דיסקים כל דיסק 5 ש"ח

ספר ״פרדס אליהו"

[חלקים א-ב (כ-800 עמודים)] 

מחולק ל-5 חוברות

לפי סדר חודשי השנה,

המועדים ופרשות השבוע

מאת הצב״י אליהו באאמו״ר ר׳ אברהם ממן

ראש מוסדות ׳תורת אברהם׳ נצרת עילית  

(3 חוברות ראשונות 10 ש"ח כל אחת

2 חוברות הבאות 20 ש"ח כל אחת

כל הסט 60 ש"ח)

המעוניינים לתרום להוצאה לאור

(הוצאה של עשרות אלפי שקלים)

או לרכוש

יפנו למחבר במס־ 052-6004052 

יום שבת, 25 ביוני 2016

כפירת קורח במצוות ציצית ומזוזה

מובא במדרש (במדבר רבה י"ח, ג') על הפסוק: "ויקח קורח בן יצהר בן קהת בן לוי" (במדבר ט"ז, א') - "מה כתיב למעלה מן הענין (שם ט"ו, ל"ח): 'ועשו להם ציצית'. קפץ קורח ואמר למשה: טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית? אמר לו: חייבת בציצית. אמר לו קורח: טלית שכולה תכלת אין פוטרת עצמה, ארבע חוטין פוטרות אותה? בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה? אמר לו: חייב במזוזה. אמר לו (קורח): כל התורה כולה רע"ה פרשיות, אינה פוטרת את הבית. פרשה אחת שבמזוזה פוטרת את הבית? אמר לו: דברים אלו לא נצטוית עליהן ומליבך אתה בודאן! הה"ד (זהו מה שכתוב): 'ויקח קרח' - אין 'ויקח' אלא לשון פליגא - שליבו לקחו [לצד אפיקורסות (רד"ל)]. וכענין שנאמר (איוב ט"ו, י"ב): 'מה יקחך ליבך'". ע"כ.

            "טענת קורח בדבר טלית שכולה תכלת נרמזת אומנם בסמיכות הפרשיות, כמבואר במדרש, אך עדיין לא מובן מה המקור לטענה השנייה המובאת במדרש - ענין המזוזה בבית מלא ספרים.

            לדעת ה"כלי יקר" הדבר נרמז בפסוק: "ודתן ואבירם יצאו ניצבים פתח אהליהם". מדוע נזקק הפסוק להדגיש "פתח אהליהם"? אלא ללמדנו בא שיצאו לחרף ולגדף על המזוזה הקבועה בפתחי האוהלים. נמצא לפי זה שקרח הוא זה שחלק על פרשת ציצית, דתן ואבירם הוסיפו על דבריו, וחלקו גם על מצוות מזוזה, ומבין שניהם יצאה העלילה ששתי מצוות אלו בדה משה מליבו.

            הצד השווה שבשתי הטענות הוא כמו שביאר רבינו בחיי, שהסברא נותנת שכשם שטלית שכולה תכלת תיפטר מציצית, ובית מלא ספרים פטור ממזוזה - כך בזמן שכל העדה קדושים אין צורך במנהיג.

רמז נוסף יש למצוא במשותף שבין שתי מצוות אלו. מצוות ציצית וכן מצוות מזוזה באות להזכיר לאדם את מצוות ה'. בציצית נאמר: "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'" (במדבר ט"ו, ל"ט). גם המזוזה באה להזכיר לאדם את הקב"ה בבואו ובצאתו. מכאן יצאה הטענה שבזמן שכל העדה כולם קדושים אין צורך באמצעים להזכיר, שכן בלאו הכי ה' ומצוותיו לנגדם תמיד.

            בזה מתיישבת שאלה נוספת: "מדוע נענשו גם טפם, אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה" (ירמיה ל"א, כ"ח. וכעין זה ביחזקאל י"ח, ב')?! לאור האמור, יש ליישב, על פי הגמרא (שבת לב:) שבה מובאת מחלוקת בין ר' יהודה לר' מאיר, למאן דאמר אחד: בנים מתים בעוון ציצית, ולמאן דאמר השני: בעוון מזוזה, וטעם אחד לשניהם: שתי מצוות אלו באו לזיכרון, כמבואר לעיל ועל כגון זה נאמר: "ותשכח תורת א-לוהיך, אשכח בניך גם אני" (הושע ד', ו'), על שכחת תולדות המעשים הטובים בא העונש שהקב"ה ישכח את התולדות של השוכחים אותו.

*    *    *

בספר "פניני רבינו יחזקאל" מספר הגרמ"מ שולזינגר שליט"א שרגיל היה הגר"י אברמסקי זצ"ל לצטט בעל-פה מתוך בכי את לשון הרמב"ם (הל' מזוזה פ"ו, הי"ג): "חייב אדם להיזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד. וכל זמן שיכנס ויצא יפגע בייחוד השם שמו של הקב"ה, ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן (ועיין בהל' תשובה פ"ג, ה"ד: "אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו. כלומר, עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחיזרו בתשובה וזיכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה"). וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם, ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים ..." (ועיין ב"מורה נבוכים" - ח"ג: פל"ה - הקבוצה התשיעית. ופמ"ד). ע"כ.

            על דברים אלה היה הגר"י אברמסקי זצ"ל אומר: "אתם שומעים?! בכל פעם שנכנסים ויוצאים ורואים את המזוזה חייבים להיזכר שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם". היזכרו כמה פעמים ביום רואה אדם את המזוזה ובכל פעם חוזרת המזוזה ומשננת לו: דע! שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם?! (ובאומרו דבר זה היה הגר"י אברמסקי זצ"ל מרבה בבכי). כמה התעוררות יש בזה!

            והרמב"ם ממשיך בדבריו (הל' מזוזה שם): "אמרו חכמים הראשונים (ר' אליעזר בן יעקב, במנחות מג:. ועיין בגיליון מס' 14): כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מוחזק הוא שלא יחטא, שהרי יש לו מזכירין רבים והן הם המלאכים שמצילין אותו מלחטוא, שנאמר: 'חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם' (תהילים ל"ד, ח')" (ועיין בפרקי אבות פ"ד, מי"א ובפירוש רש"י שם). ע"כ.

            והיה הגר"י אברמסקי זצ"ל חוזר ומשנן את דברי הרמב"ם הללו ומתרגש ובוכה ... (ע"פ "ילקוט לקח טוב" - במדבר - פרשת קורח, עמ' קנז - קנח. בתוספת נופך).

נסיים בפירושו של ה"דברי ירמיהו" על הרמב"ם (שם), וזו לשונו: "'שיויתי ה' לנגדי תמיד' וכו' כלל גדול וכו' באו"ח בסי' א'. הנה הזיכרון בה' בידיעתו, כי הוא השלם הבִלתי בעל תכלית וכל השלימות: חכמה, טהרה, קדושה, צדקה, משפט וכו'. הכל בו יתעלה מִבלי חקר וגבול ובאהבתו לו יתעלה נאהב כל אלה. לכן הזיכרון במעלות הנפש אשר כל אלה לה לחלק ממרום ברתא דמלכא קדישא וכמצווה עלינו להידמות בדרכיו - מה הוא רחום וכו' לכן הזיכרון בשמו וזיכרון אהבתו מעיר ומקיץ מהשינה ומעיר על השִגיון לעסוק בהבלי הזמן. ורעיון הנשגב הזה כי בידיעת ה' יתעלה מקור כל השלימות האורח חיים למעלה מכל הידיעות למשכיל וידע שאין דבר וכו' אלא ידיעת צור העולם אשר בו יתראה כבוד ה' מתוך מעשיו הוא ניכר וכו' 'מיד חוזר לדעתו והולך מישרים' 'א-לוהים עשה את האדם ישר וכו'' הנשמה שנתת בי טהורה וכו'. הבלי העולם עין סוררת ולבב מורר וחזיוני שוא ומדוחים יתעו בני האדם מלשום לב על יעודם הנשגב. ובעת כי יזכור באהבתו לה' וידיעתו יחזור לדעתו למקורו הנאמן ממעל לו וכמ"ש במ"א בפי' תשובה עיי"ש. ותפילין - אשר לשעבד גופו, ומזוזה - שיעבוד רכושו לו יתעלה המעירים על כל אלה וציצית לבלי נתור אחרי מראה עינינו יעירו על כל זה כמו שכתב רבינו: 'אמרו חכמים הראשונים: כל מי שיש לו תפילין' וכו'. דברים המתוקים מדבש ונופת צופים אשרי להמשכיל תמיד בכל אלה", עכ"ל.


 על משמרת סת"ם  (ספרי תורה, תפילין, מזוזות) ושמירת הלשון

כתב ה"חתם סופר" (בהשמטות לפרשת קרח), וזו לשונו: "מזוזה - על הפתח דווקא. רומז, כי אין תוכו של אדם יקודש כולו כמלאך, אם לא יקדש פתחי פיו, וכן להיפך, כי גדול שמירת הפה אף אם לא יהיה ביתו מלא ספרים, פירוש שלא יהיה מלא תורה ויראה, אם רק פתחי פיו שמורים קדוש יאמר לו, אך לא בית העצים והתבן [כוונתו לזה שאמרו חז"ל (יומא יא.): "בית התבן ובית הבקר והעצים פטורים מן המזוזה"], מעשה בהמה שהם רשעים גמורים, אבל זולת זה עיקר הכל תלוי בפתחי פיו", עכ"ל.

ובהקדמה לספר "שב שמעתתא" כתב (עיי"ש): "הפה הוא הקלף מתורה שבעל-פה, וכמו הקלף של תורה שבכתב צריך עיבוד לִשמה דווקא, ויהיה טהור ולא טמא, כן הקלף של תורה שבעל-פה היינו הפה, יהיה רק לִשמה ... לפי זה צריך להיזהר שלא לדבר בפה דברים שאינם מעבודת הבורא ... ולתורה שבעל-פה צריך יותר פה נקי מלתורה שבכתב שכבר היא כתובה על קלף כשר", עכ"ל (ועיין בספר "תפארת ישראל" למהר"ל מפראג, בסוף פס"ח).

"ואם כן אחר הודיענו זאת שהפה הוא הקלף של ה'דברי תורה' כמה צריך להשגיח על 'הקלף' שהוא הפה שיהא נקי ויהא 'הקלף' מעובד לִשמה, ולא יפגם ע"י דיבורים האסורים, ולשון-הרע ורכילות וכיוצא בזה" (שו"ת "לחפץ בחיים" פתיחה).

הספרים הקדושים מדגישים שהסופר צריך להנהיג את חייו בקדושה ובטהרה. וכדברי מרן החיד"א בסִפרו "תורת השלמים": "נאה לסופר הטבילה התמידית ויקדש את פיו מכל אלה וקללה ותהיה לשונו נקיה" (ויזהר שלא יהיה בגדר "טובל ושרץ בפיו").

יהי רצון, שנזכה - כולנו - לטהר את לשוננו ולהיות נוצרי (=סופרי) סת"ם [ספר תורה ומזוזה (על פי מה שנתבאר)], ויתקיימו בנו דברי דוד המלך ע"ה (תהִלים ל"ד, י"ג - י"ד): "מי האיש החפץ חיים ... נצור לשונך מרע". ודברי בנו - שלמה המלך ע"ה (משלי כ"א, כ"ג): "שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו". אמן כן יהי רצון.

יום שישי, 24 ביוני 2016

הזהיר בציצית - בגימטרייה נשרים - הרומזת לשמירת העיניים, רואה פני שכינה

"דבר אל בני ישראל ואמרת אלהֵים ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת: והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עינכם אשר אתם זונים אחריהם" (במדבר ט"ו, ל"ח - ל"ט).

          שואל ה"מעם לועז": "כיצד נזכרים על-ידי הסתכלות בציצית בכל מצוות ה' יתברך, והרי יש הרבה אנשים הלובשים כל היום ציצית ואינם נזכרים בכל המצוות, והם מסיחים דעתם מהן?"

            ופירש רש"י, וזו לשונו: "שמנין גימטריא של ציצית שש מאות ושמונה חוטים וחמשה קשרים הרי תרי"ג". עכ"ל. והרמב"ן פירש, וזו לשונו: "אבל הזכרון הוא בחוט תכלת שרומז למדה הכוללת הכל שהיא בכל והיא תכלית הכל, ולכן אמר וזכרתם את כל, שהיא מצות ה', וזהו שאמרו, מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד וכו' (מנחות מג:), והדמיון - בשם, גם הגוון תכלית המראות, כי ברחוקם יראו כולם כגוון ההוא, ולפיכך נקרא תכלת". עכ"ל.

            ומעיר ה"מעם לועז", וזו לשונו: "והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה', למה נאמר והיה לכם לציצית, והרי כבר נאמר: ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. אלא הכתוב בא ליישב תמיהה זו, וזה משל למנהג העולם שאם אדם רוצה לזכור איזה דבר הוא קושר חוט באצבעו וכשהוא מסתכל על החוט הוא נזכר בדבר שהוא רוצה להיזכר. ואם אדם קושר באצבעו מפני שהיא כואבת, ואח"כ שכח דבר שהיה עליו לעשות ושאל אנשים כיצד שכח דבר שיש לו לעשות והרי הוא קשר אצבעו. אומרים לו הבריות: שוטה שבעולם, והרי לא קשרת אצבעך אלא מפני הכאב, ולא קשרתו כדי להיזכר. וזהו שאומר כאן הכתוב: והיה לכם לציצית וגו' זה שאתה תמה שאתה לובש ציצית ואין אתה נזכר במצוות ה' יתברך, מפני שאתה לובשם כמצות אנשים מלומדה, וכשם שאדם לובש איזה מלבוש אתם לובש את הציצית, ולא בכוונה לומר: מצוה זו צוונו הקב"ה כדי לזכור על ידה כל מצוותיו, אם כן מה תועלת יש בציצית, והרי אתם דומים לאותו שוטה שקשר אצבעו לכוונה אחרת, ושואל למה אין הוא נזכר במה שרצה להיזכר, והרי החוט קשור באצבעו. אבל אם: והיה לכם לציצית, שהוא לשון הסתכלות, היינו אם תלבשו הציצית למטרת הסתכלות והתבוננות בהם כדי שתיזכרו במצוות ה' יתברך, אז וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה', מאחר שאתם לוקחים אותו לאותו ענין". עכ"ל.       

            ובפירוש "בעל הטורים" (בד"ה ציצית) פירש, וזו לשונו: "ציצית - בגימטריה צדקות וגימטריא נשרים. לומר מי שהוא זהיר במצות ציצית זוכה ורואה פני השכינה (מנחות מג:) דכתיב (תהלים י"ז, ט"ו): 'אני בצדק אחזה פניך'. וזוכה למה שנאמר (שמות י"ט, ד'): 'ואשא אתכם על כנפי נשרים' [רש"י בשם ר' משה הדרשן: "על כנפי בגדיהם" כנגד "ואשא אתכם על כנפי נשרים"]", עכ"ל.

            ונראה על דרך פירושם של הרמב"ן ו"בעל הטורים", ועל דרך הפסוק (ישעיה מ', ל"א): "וקויֵ ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא יגעו ילכו ולא ייעפו". שהתכלת מרמז על התכלית, וזה שייך ביחוד בתקופת הילדות כפי המסופר בגמרא (קידושין פב:): "רבי נהוראי אומר: מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה. שכל אומנות שבעולם אין עומדת לו אלא בימי ילדותו, אבל בימי זקנותו הרי הוא מוטל ברעב. אבל תורה אינה כן - עומדת לו לאדם בעת ילדותו ונותנת לו אחרית ותקווה בעת זיקנותו. בעת ילדותו - מהו אומר: 'וקויֵ ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים' בזיקנותו - מהו אומר: 'עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו'". ועוד מוכח כן ממה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ק"ג, ה'): "המשביע בטוב עדיך תתחדש כנשר נעורייכי".

            וצריך עיון מדוע נמשלה תקופת הנערות לנשרים. רס"ג בפירושו לספר ישעיה (מ', ל"א. מובא בדברי הרד"ק והאברבנל) כתב: "יתר על כן, יתחדשו להם כוחות שנה אחר שנה ... כמו שהעוף מעלה נוצה ... כמו שקורה לנשרים אשר נאמר בהם "יעלו אבר כנשרים" - כי הנשר יעלה גבוה מאוד על פני רקיע השמים, ויקרב לחום האש, ויפיל עצמו לים מרוב חומו [וצריך עיון מה הקשר בין "תכלת הדומה לים וים דומה לרקיע ..." לבין הנשר העולה גבוה עד לרקיע ויורד אחר כך לים], וימרט ויתחדש אחר כן, ויעלה אבר וישוב לימי עלומיו. וכן כל עשר שנים עד מאה. ובשנת המאה יעלה כמנהגו ויפול בים וימות", עכ"ל.

            בספר "נשמת כל חי", העלה, כי הנשר לא ייגע במעופו כמו שאומר הכתוב "יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו" (ישעיה מ', ל"א) ולכן אמרו קל כנשר, שאל תתייגע בלימודך (רע"ב אבות ה', כ'). כמו כן דרך הנשר שדואה פתאום ממקומו למעלה, ולא כשאר עופות שצריכים הכנה תחילה לעוף שעפים באלכסון עד שעולים למעלה, כך האדם אם עלה בו מחשבה טובה מיד יעשה אותה כנשר, ללא שהיות והכנות. בבעל הטורים (דברים ל"ג, כ"ב) מובא: נ'פתלי ש'בע ר'צון ר"ת נש"ר שנהא קל כנשר לעשות רצון אביך שבשמים, ומובא בספרים שהתנאי לזה הוא עצימת העיניים, ולכן נפתלי' שבע' רצון' סופי תיבות עי"ן. ומכיון שמצות "ציצית" מרמזת על שמירת עיניים, לכן כתב בבעל הטורים (במדבר ט"ו, ל"ח): שציצית עולה כמנין "נשרים". כמו כן תכונת הנשר שכל שהוא מזדקן יותר, גבורתו מתגבר כמו שכתוב באבן עזרא (תהלים ק"ג, ה'): "ולכן אמרו 'קל כנשר' שאל תצדיק עצמך שהנך זקן וחלש, אלא תהיה קל כנשר גם בזמן זקנותך". עכ"ל.

ובספר "בית תפילה" לרבי יהושע העליר (בעל חוסן ישועות) האריך הרבה בספרו להוכיח ע"פ הירושלמי שתפילת שמונה עשרה מכוון נגד הי"ט עופות המוזכרות בספר ויקרא (י"א, י"ח - י"ט). ומבואר שם שברכת מגן אברהם מכוונת כנגד הנשר כיון שאברהם הוא הנקרא ראש צורים, וסמל מידת האהבה והחסד, ומביא רחמים לבניו. נשר הוא בראש צורים ומלך העופות, וסמל מידת הרחמים שנושא ילדיו על כנפיו ואומר מוטב שיכנס החץ בי ולא בבני.

            ועוד נראה לקשר בין אברהם אבינו לבין הנשר, על-פי המשנה במסכת קידושין (פב.) האומרת: "רבי נהוראי אומר: מניח כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שאדם אוכל משכרה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. ושאר כל אומנות, אינו כן - כשאדם בא לידי חולי או לידי זקנה או לידי ייסורין ואינו יכול לעסוק במלאכתו הרי הוא מת ברעב, אבל התורה אינה כן - אלא, משמרתו מכל רע בנערותו ונותנת לו אחרית ותקווה בזיקנותו. בנערותו - מהו אומר: 'וקויֵ ה' יחליפו כֹח (יעלו אבר כנשרים ...)', בזיקנותו - מהו אומר: 'עוד ינובון בשיבה'. וכן הוא אומר באברהם אבינו 'ואברהם זקן וה' ברך את אברהם בכל' מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה [אפילו עירובי תבשילין שאינו הלכה למשה מסיני אלא תקנת סופרים שעתידין לתקן (יומא כח:)] עד שלא ניתנה שנאמר: 'עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצוותי חוקותי ותורותי'".

"כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפִתחו - הכל בחיזוק שלא יחטא" - האומנם?

בפרשתנו - פרשת שלח, נאמר (במדבר ט"ו, ל"ח - מ'): "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהֵם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת: והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עינכם אשר אתם זונים אחריהם: למען תיזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לא-לוהיכם".

ופירש רש"י (שם, ל"ט): "שמנין גימטריא של ציצית, שש מאות ושמונה חוטים וחמישה קשרים - הרי תרי"ג" [ועיין ב"משך חכמה" (שם), שפירש: "כל מצוות ה' - גימטריא: תרי"ב, ומצות ציצית - הרי תרי"ג"].

וכך פסק הרמב"ם ("היד החזקה" - ספר אהבה - הלכות ציצית פ"ג, הי"ב): לעולם יהא אדם זהיר במצות ציצית, שהרי הכתוב שקלה ותלה בה כל המצוות כולן, שנאמר: 'וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה''".

והקשה ה"מעם לועז": "כיצד נזכרים על-ידי הסתכלות בציצית בכל מצוות ה' יתברך, והרי יש הרבה אנשים הלובשים כל היום ציצית ואינם נזכרים בכל המצוות, והם מסיחים דעתם מהן?" [עיין ב"ילקוט לקח טוב" - במדבר - שלח-לך, עמ' קנד - קנה (בשם ה"בית יצחק")].

            ותירץ: "'והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'', למה נאמר: 'והיה לכם לציצית', והרי כבר נאמר: 'ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת'. אלא הכתוב בא ליישב תמיהה זו, וזה משל למנהג העולם: שאם אדם רוצה לזכור איזה דבר הוא קושר חוט באצבעו וכשהוא מסתכל על החוט הוא נזכר בדבר שהוא רוצה להיזכר. ואם אדם קושר באצבעו מפני שהיא כואבת, ואחר-כך שכח דבר שהיה עליו לעשות ושאל אנשים כיצד שכח דבר שיש לו לעשות והרי הוא קשר אצבעו. אומרים לו הבריות: שוטה שבעולם, והרי לא קשרת אצבעך אלא מפני הכאב, ולא קשרתו כדי להיזכר. וזהו שאומר כאן הכתוב: 'והיה לכם לציצית' וגו'. זה שאתה תמה שאתה לובש ציצית ואין אתה נזכר במצוות ה' יתברך, מפני שאתה לובשם כמצות אנשים מלומדה, וכשם שאדם לובש איזה מלבוש אתה לובש את הציצית, ולא בכוונה לומר: מצוה זו ציונו הקב"ה כדי לזכור על ידה כל מצוותיו. אם כן מה תועלת יש בציצית, והרי אתם דומים לאותו שוטה שקשר אצבעו לכוונה אחרת, ושואל למה אין הוא נזכר במה שרצה להיזכר, והרי החוט קשור באצבעו. אבל אם: 'והיה לכם לציצית', שהוא לשון הסתכלות (עיין בספר "ציצית ותכלת במדרשי חז"ל ובמשנת חכמי הדורות" פ"ב, עמ' לב, לד - לה), היינו אם תלבשו הציצית למטרת הסתכלות והתבוננות בהם כדי שתיזכרו במצוות ה' יתברך, אז 'וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'', מאחר שאתם לוקחים אותו לאותו ענין".

בגמרא [מנחות מג: (עיי"ש)] נאמר: "'וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'' - שקולה מצוה זו כנגד כל המצות כולם ... 'וראיתם אותו וזכרתם ועשיתם'  - ראיה מביאה לידי זכירה, זכירה מביאה לידי עשיה ... חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצוות: תפילין בראשיהן, ותפילין בזרועותיהן, וציצית בבִגדיהן, ומזוזה בפתחיהן ... רבי אליעזר בן יעקב אומר: כל שיש לו תפילין בראשו, ותפילין בזרועו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפיתחו - הכל בחיזוק שלא יחטא, שנאמר: 'והחוט המשולש לא במהרה ינתק', ואומר: 'חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם' ... מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע לכסא הכבוד, שנאמר: 'ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר', וכתיב: 'כמראה אבן ספיר דמות כסא' (ועיין בפירוש הרמב"ן עה"ת שם)".

והקשה בעל ה"באר מים חיים" [בפרשת משפטים - פרק כ"ב ד"ה ועל, עמ' שמ (הובאו דבריו בפירוש ה"ענף יוסף" על ה"עין יעקב", שסיים בזו הלשון: "ועיין שם שהאריך שם במוסר השכל ובדברים נכונים")]: "ולכאורה אנו רואין בני אדם ששלוש אלה יעשה להן ואינם בטוחים מן החטא".

ותירץ: "ואֹמנם כי לכאורה היה להם לומר: מי שיש לו תפילין על ראשו, כי הלא על הראש הם התפילין ולא בראש, ואֹמנם במי שהם על ראשו לבד ואינו משימם בראשו - לשום מחשבתו בהן, הרי הוא כמו שמניחן על הכותל, אם הוא אינו מהרהר כלל הכתוב בהן, מה לי שמונחים על הראש או על הכותל והשולחן וכדומה. רק מי שיש לו תפילין בראשו, שבראשו מונחים תפילין - שמחשבתו קשורה וצמודה באת אשר מבואר בהתפילין, והוא יחודו ואחדותו יתברך ואשר לו הכח והממשלה, ובהציווי לשעבד על ידיהם תאוַת הלב והנשמה שבראש עם שאר חושיו וכוחותיו, זה הוא אשר מובטח שלא יחטא, כי מורא ופחד ואימת ה' א-לוהיו עליו ואהבתו קשורה עימו וצמודה. וכמו כן בפשוטי טעמי מצוות אחרים, כמו בציצית - שהוא על ארבע כנפות בִגדו בכדי שבכל צד שיפנה יזכור בה' א-לוהיו וירא ממנו מלהמרות פיו חלילה וכמאמר הכתוב (במדבר ט"ו, ל"ח - מ'): 'וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם' וגו' עד 'והייתם קדושים לא-לוהיכם' וגו', וגם זכירת יציאת מצרים בהם, שהיא עיקר ושורש בכל עשיית המצוות, שעל מנת כן הוציאנו ממצרים בכדי לעשות מצוות, וּבְאִם לאו הרי אנו ובנינו וכו' עדיין היינו משועבדים לפרעה ...".

עוד כתב  [שם, בפרשת תצוה - פרק כ"ז ד"ה ואֹמנם, עמ' שפג (עיי"ש באורך)]: "... ואכן כי זה עיקר הנחתם שיהיו בראשו - לידע ולהבין במוחו ודעתו גדולת א-לוהינו ברוך הוא וברוך שמו מה שעשה במצרים, ולו הכח והממשלה בכל העולמות עליונים ותחתונים לעשות בהם כרצונו, ועל כן אליו ימסור נפשו ורוחו וליבו ומוחו וכל אבריו, כי הוא אחד ואין יחיד כייחודו. ועיקר יחוד א-לוהינו יתברך שמו הוא כְּשֶאִם מיחד עצמו בכל אבריו וגידיו במחשבה דיבור ומעשה שלא יזיז בהם חוץ מדבר הנוגע לעבודתו, בזה הוא מראה יחודו שאין בעולם כי אם א-לוהינו ברוך הוא וברוך שמו, ואינו יוצא מייחודו רשות היחיד לרשות הרבים הנקרא סטרא אחרא, צד אחר שאינו לה', והכל באהבה ויראה לשמו יתברך, וזה הוא הנשמה שבמצוות ...".

ובספרו "שער התפילה" [שער השמיני - פמ"ב, עמ' ריד - רט"ו (עיי"ש באורך)] כתב: "... והעיקר הוא שיהיו מונחים בראשו - שיחשוב בראשו את הכתוב בארבע פרשיות אלו: שמע, והיה אם שמוע, קדש, והיה כי יביאך, שיש בהם יחודו ואחדותו יתברך שמו בעולם, ושנִזכור ניסים ונפלאות שעשה עימנו, בהוציאנו ממצרים. ובזה יקבל עליו על מלכותו יתברך כי לו הכח והממשלה לעשות בכל העולמות כרצונו, כמו שעשה במצרים ... וציונו להניח על היד, לזיכרון זרוע הנטויה, ושהוא נגד הלב, לשעבד בזה תאוַת ומחשבות ליבנו לעבודתו יתברך שמו, ועל הראש, שהנשמה שבמוחו עם שאר חושיו וכוחו, כולם יהיו משועבדים לעבודתו יתברך שמו הכל כמבואר בשולחן-ערוך אורח-חיים (תחילת הלכות תפילין סימן כ"ה, סעיף ד') ובאמירת לשם יחוד (עיי"ש) ...".

עוד כתב  ["באר מים חיים" - פרשת שופטים - פי"ז ד"ה ואכן (עיי"ש)]: "ואכן, כי זה הכל, אם אדם מניחן בקדושה ובטהרה באהבה ביראה ובשמחה, כראוי לנושא חותם מלך מלכי המלכים עליו. ויש לו תפילין בראשו, לא על ראשו לבד ... - כיון שאינו נותן לב מה הוא עושה. הלוא הוא כגולם - כגוף בלא נשמה ... ומכל שכן מי שחלק לו הא-לוהים בבינה ונפשו יודעת מאוד ברזי התורה, באותות המוחין העליונים הגדולים הבהירים המאיר לכל העולמות על ידיהם ובייחודי שמותיו יתברך וייחודי המאורות העליונים, כל אחד לפי ערכו ושורש נשמתו הזכה והבהירה וערך בחירתו בטוב, כן ודאי התפילין משליכין יראה ופחד ואימה ובהלה לכל רואי אותם כי מאיר בהם אור חותם המלך".

ועל דרך זה ביאר הגר"א מווילנא גם את דברי הגמרא (ברכות ו.): "ומנין שהתפילין עוז הם לישראל? דכתיב (דברים כ"ח, י'): 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך'. ותניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: אלו תפילין שבראש (ועיין במהרש"א שם)".

וביאר הגר"א מווילנא ["שדה אליהו" (ברכות שם) בשם "זִכרון חיים" ו"כתר תפילין" (עיי"ש באורך). ועיין ב"מרגליות הש"ס" (ברכות שם- רי"ט, עמ' פ - פא)]: "לא אמרו חז"ל: אלו תפילין שעל הראש, או תפילין של ראש, אלא: 'אלו תפילין שבראש'. כוונתם שאשר יהיו במוחו כל הכתוב בתפילין, היינו אשר התפילין יהיו בראשו ממש".

"להורות כי בפנימיות הראש בכח העלם המחשבה צריך להיות שם התפילין והם קבלת עול מלכות שמים וקבלת עול מצוות ובאמת צריך להיות כן גם באיבריו החיצוניים מכף רגל ועד ראש לא במחשבה בלבד וכענין התפילין שציונו יתברך שמו להניח גם על היד וענינו מבואר ..." ["מילי דאבות" (לג"ר יצחק מוואלאזין) פ"ב ד: - ה. בסוף ד"ה והנה (עיי"ש באורך)].

 

נ. ב. "בוודאי שצריך לברך גם באופן כזה, שיש קיום מצוה בהנחתן אף בלא מחשבה, וזהו גם כן מצוה גדולה, אבל להיות נשמר מן החטא, ולהיות בחזקת שלא יחטא, צריך כוונה כנ"ל" ("מצווה ועושה" - תפילין, עמ' קפז. אך עיין בטור חאו"ח סי' כ"ה. ובב"ח שם: סי' ח', ס"ק ז'. סי' תרכ"ה, ס"ק א'. וב"ארצות החיים" - "המאיר לארץ" - סי' ח', סע' ח', ס"ק ל"ח. ובכה"ח סי' כ"ה סע' ה', ס"ק כ"ט. וב"ילקוט יוסף" ח"ג - סי' כ"ה, סע' מ"ד, עמ' פב - פג. וסע' כ"א, עמ' מז - מט. וסע' ד', עמ' כ - כא.  ובספר "תפילין במדרשי חז"ל ובמשנת חכמי הדורות" פ"ד ופכ"ב. "וב"הלכה ברורה" ח"ב - סי' כ"ה, סע' ה', ס"ק כ'. וב"שער הציון" שם, ס"ק ע"ב - ע"ה. ובשו"ע חאו"ח סי' ח', סע' ח'. ובמשנ"ב שם, ס"ק י"ט. וב"ילקוט יוסף" ח"ב - סי' ח', סע' ז' - י', עמ' כה - לב).

 

תפילין של שור וחמור

"לבינוניים - ציצית ותפילין אינון (הם) כשור לעול וכחמור למשאוי. ובשבת (שאין מניחין תפילין) איתמר בהון (נאמר בבינוניים): 'למען ינוח שורך וחמורך' (שמות כ"ג, י"ב) ..." ("תיקוני זוהר" - תיקון י', דף כו/א).

            "פירוש: כיון שעושים הסח הדעת מהם, ולובשים אותם מצות אנשים מלומדה.

            שאין אומרים קודם: 'לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה', לפרש בפיהם שהם עושים מצוות אלו לקיים מצות הבורא יתברך, ואין מברכין עליהם: 'אשר קידשנו במצוותיו וציונו' בכוונת הלב, שאין יודעים מה מוציאים בפיהם.

            לכן ידמו כשור שנותנים עליו עול, ואין לו לב לדעת מה שמו עליו. וכמו החמור שנותנים עליו משאוי, ואין לו לב לדעת מה נותנים עליו, אלא נושא המשא עליו והולך בו ממקום למקום, כפי ההרגל שלו, ואינו מרגיש הפעולה הנעשית מהשמת המשאוי עליו.

            ובשבת אין מתענגים ונחים לשם מצוה, אלא נחים להנאת גופם, כמנוחת שור וחמור, אשר מנוחתם מנוחה גופנית ולא נפשית" ("בניהו").

 

"'כי שם ה' נקרא עליך' ... - אלו תפילין שבראש"

מספרים על הגר"א [שם. וכעין זה, מספרים על ה"שאגת אריה" ועל בעל ה"תניא" (עיין ב"מסכת החיים" - תפילין פ"ג, עמ' קצט - רב)]: "שפעם אחת לן לינת לילה בבית מלון, ויהי בבוקר עמד בעל המלון להתפלל שחרית והניח תפילין כדת, וגם הגאון ז"ל עמד להתפלל בחדר שלו והניח תפילין. והנה פתאום בא איש איכר בליעל והתחיל להכות את בעל המלון מכות רצח, ויזעק זעקה גדולה ומרה. ויהי כאשר שמע הגאון ז"ל את צעקת בעל המלון, ויפתח הגאון את דלת החדר, ויהי כאשר ראה הבליעל הזה את הגאון ז"ל, נפחד מאד ויפול מלוא קומתו ארצה ויתעלף. אחר כך שאל בעל המלון להגאון, מדוע נרעד הבליעל מפניו, ויאמר לו הגאון, משום שראה את התפילין שעל ראשי. תמה בעל המלון, הן גם אני התפללתי בתפילין על ראשי, ומדוע בכל זאת היכני.

            השיב לו הגאון, אתה נושא את התפילין על ראשך ואני בתוך ראשי. כלומר, אתה נושא התפילין ללא כוונה, וללא מחשבה לשעבד עצמך לעבודת הבורא, כאשר מצות תפילין נועדה לעורר האדם להיות עבד נאמן. והכתוב אומר 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך', ודרשו חז"ל: 'אלו תפילין שבראש' (דיקדקו לומר 'שבראש' ולא 'על הראש').  היינו שאם על ידי התפילין יהיה נקרא שם ה' עליך, אז 'ויראו ממך'".

 

יום שישי, 1 באפריל 2016

בס"ד, תענית אסתר - פורים - צו שנת ותע"ש

המגיד מישרים לבית יוסף אמר שסוד התענית אסתר להכניע כח היצה"ר מלהשטין ולהורות כשישראל שמחים ושותים בימים אלו אינו ח"ו להשלים תאוות היצר הרע, אלא לעבודת קונינו, שהרי הם מקדימים להתענות קודם לכן

יש עניין לטבול קודם פורים וקריאת המגילה וללבוש בגדי שבת לקבל הארת יסוד אבא היוצא מלפני המלך ובטבילה יאמר "לחייו כערוגת הבושם מגדלות מרקחים שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר".

כמו כן, יש עניין להשתדל בפורים לקום לתפילה בנץ החמה יותר מבשאר ימות השנה. שזרש אמרה להמן שילך קודם הנץ לומר למלך לתלות את מרדכי על העץ קודם קיאת שמע בנץ ויענו ה' אך "ונהפוך הוא" שדווקא גידלו המלך

דיני בית הכנסת שנויין דוקא במסכת מגילה שאז תיקנו אנשי כנה"ג סדר התפילה וערא תיקן סדר קריאת התורה וממלא אז התחילו להתאסף בביה"כ וביהמ"ד ועוד שבנס פורים החלה להימשך קדושת המקדש למקומות הגלות ולמקדש מעט, שהמגילה רומזת כביכול על ביטול תורה של מרדכי שעבר על דת להתענות בפסח, ובסופה נאמר "ורצוי לרוב אחיו" - "ולא כל אחיו, מלמד שפרשו ממנו מקצת סנהדרין.

 

מה שאלתך וינתן לך עד חצי המלכות ותע"ש = תשע"ו בגימטרייה גאולת פורים = היום  מגילת אסתר בגימטרייה משיח תשע"ו. לכן במשתה היין נבקש מלכות שמיים בית דוד ובית מקדש.

אסתר - בחינת המלכות של כלל ישראל - נגעה בראש השרביט. שרביט הזהב עם הכולל בגימט' ישראל.

מק"ץ היות לה כדת הנשים. ק"ץ שנים זכו להקדים היציאה ממצריים מכח הנשים שהיו שומרות על דת והיו צדקניות.

הפרה שלא רצתה לעבוד בשבת היא גילגול ושתי. הפרסי שנתגייר וקנה אותה הוא אחשורוש.

ושתי המלכה גימטרייה אחשורוש גימטרייה זוהמת הנחש ראשי תיבות לדעת על מה ז"ה ששלחה אסתר. המן מן התורה המן העץ שבסעודה עורר המן הוא הנחש חטא עץ הדעת גפן (יין) היה וזוהמת הנחש.

יחזקאל בגימט' יוסף. באו ליחזקאל בטענה שהברית אינה קיימת עוד והוא אמר קיימת ולא בת הפרה "בחימה שפוכה אמלוך עליכם" בחינת "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". וזה הניסיון במשתה אחשורוש והתשועה ע"י מרדכי ואסתר.

"בן פורת יוסף בן פורת עלי עין" ע' בגימטרייה יי"ן = "סו"ד ה' ליראיו" - "גל נעו"ל (= יוסף) מעיין חתום".

"זכרהו על היין" בשבת ופורים. מלשון זיכרון התקשרות לעניין בשורשו לבחינת הזכר (גימט' ברכה). כוס יין גימט' יוסף. כל כוס נכנס לפנימיות הענין. יו"ד יו"ד נו"ן גימט' עולם. אדם עולם קטן בכוחו להוציא סו"ד מעולם ליצור עולמות חדשים.

אף על פי ש'מגילה' בגימט' אין הוי"ה עם הכולל. פורים גימט' יש הוי"ה.

בכיפורים אצל כהן גדול נאמר "ואל יבוא בכל עת הקודש" ואילו בפורים "ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת" שאפשר להיכנס אל קודש הקודשים גם אם אינו ראוי מחמת סגולת וקדושת היום וכל יהודי הוא ככהן גדול.

הפורים של פלוני לא כהפורים שאלמוני, תלוי בפנימיות ליבו עד כמה שזוכה להתבונן ולבוא לאהבת ה' מכח הנס. שאותה אהבה תנאי היא לקבל התור בפורים כבימים ההם כך בזמן הזה. אשר"י ר"ת א'והבי י'י ש'נאו ר'ע הוא עמלק

עמל"ק ראשי תיבות ע'ל' מ'נת ל'קבל ו"יוסף הוא המשביר" שמשפיע מכניעו.

נתינת מתנות לאביונים למי שתאב לכל דבר ומילוי החשק ורצון, והם שני סוגים שיש בעלי תורה ובעלי מצוות, ואוהב תורה לא ישבע וכן אוהב מצוות לא ישבע מצוות, ומילוי החשק הזה נראה מתנה אחת, ומשלוח מנות הוא כבוד שה' יתברך חולק לאדם, ומתנות לאביונים הוא עושר, והתלמיד חכם מתעשר בפורים במתנת דעת של חידושי תורה שבעל-פה, ובעלי מצוות במעשים טובים.

 

המן ומרדכי, עמלק וישראל שניהם נקראו ראשית והם במלחמת ראש בראש
ראש (עם הכולל) גימטרייה ארור המן = ברוך מרדכי. אלא שהמן גימטרייה מ"ט אמה 1 פחות מ-50 אמה בקדושה של מרדכי ניצוץ נשמת משה. "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב". נאמר על הנחש, "כי משורש נחש יצא צפע", צפע בגימט' עמלק.  המן מן התורה - המן העץ שפיתה הנחש לאכול. יעקב בחינת הגוף, ישראל - לי ראש - הנשמה. הנשמה והגוף עם הכולל גימט' ראש. צריך להיזהר מפגיעה בעקב, כף ירכו גימטרייה פורים. המן גילגול עשיו ומרדכי גילגול יעקב ואנו ישראל נקראים על שמו ישורון "בני יעקב ויוסף סלע". משה יוסף גימט' ראש שנתאחדו במרדכי "בשמים ראש מר דרור" מירא דכיא. גם זה לך בן גימטרייה יוסף. ביוסף כלול בנימין "יוסף ה' לי בן אחר" וכל בניו של בנימין נקראו על שם יוסף. ומרדכי משבט בנימין. וכל הראשים (יוסף משה מרדכי) שייכים למידת היסוד היא הראש. מרדכי גימט' רחל לאה. איש יהודי גימט' משה (מלאה) עם הכולל, איש ימיני גימט' מיהושע (מרחל). אז כששותים יין מגלים את הסוד שבראש לא מאבדים אותו. חסידים אומרים שפורים מן הסתם יהיה שמח יהי רצון שיהיה גם כשר לכן פורים כשר ושמח. פסח מן הסתם יהיה כשר יהי רצון שיהיה גם שמח בלי כעס לכן פסח שמח וכשר. מקדימים את הצריך חיזוק. ההפרש בין ישראל ליעקב שט"ן (נ' ש'ערי ט'ומאה). שטים (רוח שטות). שנזכה ליקר ונינצל מן טומאת הקרי. "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר". יקר - תפילין (שבראש ...).

משה הוא משי"ח ר"ת מ'שיח י'גלה ש'ער ח'מישים ולכן לעתיד לבוא כל המועדים שזכר ליצ"מ שהיו שם 49 שערים "יתבטלו" אך פורים כמו הפרה שער התעלומה 50 שתיקנה חטא העגל שהחזיר את המוות לעולם וירד משה משער ל"ך (50)

לעתיד לבוא כל הקורבנות בטלין חוץ מתודה וכך נאמר גם על הפורים ויום הכיפורים שלא יבטלו כשאר המועדים. לעתיד לבוא יהיו ניסים גדולים לעומת ניסי יציאת מצריים שהמועדים זכר לה. לעתיד לבוא כל הקורבנות בטלין חוץ מתודה וכך נאמר גם על הפורים ויום הכיפורים שלא יבטלו כשאר המועדים. לעתיד לבוא יהיו ניסים גדולים לעומת ניסי יציאת מצריים שהמועדים זכר לה. קרבן תודה - לעתיד יהיו הרבה סיבות חדשות ומרגשות להודות לה' עליהן - מדובר בדברים שבגינן בכינו ועליהן התבכיינו ... גם מה שהיה נראה רע יתברר כטוב ...

המן בן המדתא האגגי גימט' צרר כל היהודים גימט' עץ גבוה חמשים אמה גימט' כתר וכן הקיום הנצח שנקרא אחרית (עם הכולל) גימט' כתר לעומת זאת כי האיש מרדכי גימט' (ו)שמו מרדכי גימט' כתר ומצות מגילה מספרה עה"כ כתר. המן רצה יק"ר למטה מאחשורוש ויק"ר מלמעלה מלכו של עולם. יק"ר + יק"ר = כת"ר. אך "ונהפוך הוא". וזכה לזה מרדכי שניצח במלחמת הראש בראש ... וזכה לכתר. יקר = קרי = שי. בחלוקה כזאת - ש' איש לחוד, י' בני המן. בני המן גימט' חנק, שי'ן במילוי גימט' סיף חרב. ש"י עולמות מתחלקים לש' עולמות סור מרע וי' עולמות עשה טוב, והם כנגד ש'מאל י'מין. וכנגד זה מיתות בי"ד. אדם הראשון גימט' אהרן ומשה גימט' המן וזרש (עזאז"ל ר"ת ז'ה ל'עומת 'ה ע'שה א'-לוהים איחוד לעומת פירוד). המן זרש גימט' אש-אש החיבור של דעת רע. "הוא אהרן ומשה" גימט' כתר. "הוא משה ואהרן" גימט' "המן בן המדתא האגגי". השומרים גימט' משה אהרן. מניקות גימט' אמת = משה ואהרן. "וראך ושמח בלבו" עם הכולל גימט' כתר. אהרן הכהן גימט' פורים. פירוד גימט' יצר = אש, לכן המן זרש = אש-אש.

יום שישי, 25 במרץ 2016

8 טעמים בעניין הקשר שבין ''שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם לפסח 30 יום'' לבין ''קמחא דפסחא''

הקשר בין ''שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם לפסח 30 יום'' לבין ''קמחא דפסחא''

1. קמחא דפסח - מנהג ישראל דין הוא לדאוג לנזקקים לכל צורכי החג כולו, וזאת הלכה ראשונה שיש ללמדה לרבים.
ומתחילים בפורים - 30 יום קודם חג הפסח.

2. בספה"ק זע"ם ז'נות ע'בודה זרה מ'מון - 2000 שנה ראשונות לעולם גבר היצה"ר בעניין הז'נות, 2000 שנה אמצעיות גבר היצה"ר בעניין ע'בודה זרה, ו-2000 שנה שאנו בתוכם הניסיון שמנסה להכשיל אותנו בו היצה"ר הוא מ'מון.
אז הנותן קמחא דפסחא משבר את יצה"ר של המ'מון - הע'בודה זרה של זמנינו.

3. לפני שאדם יוצא מן העיר לדרך בתוך 30 יום קודם הפסח, חייב לתת כבר קודם את הקמחא דפסחא.

4. עוד כתבו שהרבנים לא רק ידבר על כך אלא ידאגו בפועל לנזקקים שיקבלו.

5. כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה ובשעת העסק בתורת הקורבנות הקב"ה מכפר עוונותיהם (אומנם זה רק כאילו, אך בכל זאת) יכול לחשוב האדם שדי בזה שיעסוק בהלכה זאת, אך לא כך אלא בפועל יתמוך בנזקקים לפני חג הפסח.

6. גם הרבנים שדורשים זאת חייבים לתת להיות נאה דורש נאה מקיים וזאת למרות שהם פטורים ממס שלא צריכים שמירה.

7. אפשר לתת כמה שבועות קודם החג ולא ממש סמוך ולא לחשוש שמא הנזקקים יאכלו את האוכל או ישתמשו בכסף לקניית אוכל לאוכלו קודם החג.

8. ציבור שיש לו כסף לשכור רב לדרוש להם בהלכות הפסח או לתת לנזקקים לחג הפסח, המנהג שמקדימין לתת לעניים כי את ההלכות יוכלו למצוא עד חג הפסח מי שילמדם או שילמדו מספרים וילמדו זה מזה

FWD: דבר תורה קצר - לפרשת צו - 30 יום קודם חג הפסח. מאת הרב אליהו ממן (ראש מוסדות "תורת אברהם" נצרת עילית). שבת שלום ומבורך.

 
שואלין ודורשין קודם לפסח 30 יום - ההלכות רבות ורבים נזהרים להחמיר.

למה חומרות המקובלים לא מופיעות בהלכה?
"... - מעלה עלי הכתוב כאילו ..." - בעולמות העליונים דנים בחומרה יתרה
והם מתקיימים בדין שלא כעוה"ז שמתקיים ע"י שיתוף של הרחמים לדין,
לכן בחטא סדום "ארדה נא" ובחטא העגל "לך רד" - לדון אותם שלא בחומרה, בשיתוף מידת הרחמים,
לכן גדולה תשובה שמגיעה עד כסא הכבוד למעלה.
לכן המקובלים מחמירים כי למעלה יתבעו את הנשמה גם על החומרות, אז שיזכה כבר למטה לזה.
פרד"ס כנגד אבי"ע - הסוד מקדש האדם בעולם האצילות.
משה עלה לקבל תורה ונתלבש בנשמת שב"י - רשב"י, ואמר לו ם ה' "אחוז בכסא כבודי וחזור להם תשובה" בבחינה הנ"ל

למטה עולה היא נדבה, אך למעלה מכפרת ע'ל ה'ירהור ל'ב (ר"ת על"ה)
למטה האדם עם גוף - מעין כיס לנשמה
לכן בעל המאמר הוא רבי שמעון - אחרי שיצא מהמערה עם ח"ן
אומר: צו - זירוז במקום שיש חיסרון כיס ונזכר דוקא בקרבן עולה כנ"ל אע"פ שבהרבה מצוות יש חיסרון כיס

ע"פ זה יובן מנהג חץ וקשת בל"ג לעומר יום שמחת רשב"י. קשת יורת חץ להרוג האוייבים והמקטרגים רחוק וכנ"ל.
כמו שאול ויהונתן "ללמדה בני יהודה קשת" לעבוד ה' ככתוב ב"ספר הישר" של האבות הישרים,
כפי שכתוב אצל יעקב "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי"