יום שני, 15 באוגוסט 2016

למכירה

כל דיסק משיעורי הרב ממן

10 ש"ח לא כולל משלוח

מעל 5 דיסקים כל דיסק 5 ש"ח

ספר ״פרדס אליהו [חלקים א-ב (כ-800 עמודים)] 

מחולק ל-5 חוברות לפי סדר חודשי השנה,

המועדים ופרשות השבוע

מאת הצב״י אליהו באאמו״ר ר׳ אברהם ממן

ראש מוסדות ׳תורת אברהם׳ נצרת עילית  

(3 חוברות ראשונות 10 ש"ח כל אחת

2 חוברות הבאות 20 ש"ח כל אחת

כל הסט 60 ש"ח)

המעוניינים לתרום להוצאה לאור

(הוצאה של עשרות אלפי שקלים)

או לרכוש

יפנו למחבר במס־ 052-6004052 

״לא היו ימים טובים לישראל כט״ו באב ...

״לא היו ימים טובים לישראל כט״ו באב ...

מאי היא (מה ייחודו שיחשב יום טוב יותר מימים טובים אחרים) ? ... יום שהותרו שבטים לבוא (להתחתן) זה בזה ... יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל (להתחתן עם שאר השבטים) ...״ (תענית ל: עיי״ש באורן).

״עזרא וסיעתו התפללו לבטל מהם היצר של עבודה-זרה ונתקבלה תפילתם (יומא סט)

... אולם לא הועילה תפילתם לעקור אותו מכל וכל, כמצות חז״ל שאמרו שהעוקר עבודה- זרה צרין לשרש אחריה, כי נשאר ממנו שורש פורה ראש ולענה, אשר הוא קשה כעבודה- זרה ויותר ממנה, והיא המחלוקת ופירוד הלבבות ... כי כאשר העובד עבודה-זרה הוא כופר באחדותו יתברן ומשתף לו דבר אחר, ככוח עוון המחלוקת ופירוד הלבבות בין אנשי האומה הישראלית הוא עצם הכפירה באחדותו יתברן, כי שורש אחדותו הוא המחייב שיהיו כללות העם הקדוש הישראלי מתאחדים יחד באהבה ואחווה ורעות, אגודים יחד, צמודים כאיש אחד, בלי שום פירוד והתחלקות ...

וזו אמיתת העניין, 'לא היו ימים טובים לישראל כט״ו באב וכיום הכיפורים', כי כל אלו השמחות (המנויות בגמרא) היו על השראת השכינה בישראל, ששבה לשכון בתוכנו, אחרי שנסתלקה מאיתנו ... כי כל זמן שלא הותרו השבטים לבוא זה בזה, או כל זמן שלא הותר שבט בנימין לבוא בקהל, לא הייתה ביניהם ההתאחדות בשלמות, ולא זכו להשראת השכינה בשלמות. וביום שהותרו לבוא זה בזה, וכן שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, חזרה ונשלמה ההתאחדות, ושוב היו מוכנים שישכין ה' שכינתו בקרבם כמאז, ולזה גדלה השמחה ביום ההוא כשמחת יום-הכיפורים ממש, שבו ניתנו לוחות האחרונות ונתרצה להם הקב״ה, ונצטוו על מלאכת המשכן אשר תכליתו להשכין שכינת ה' בקרבנו״ (״בית דוד״ - דרוש ו', עיי״ש באורן).

 

רק בנו - בכולנו, תלוי בניינו המהיר של בית-המקדש

ט' באב - שנאהבה - ט״ו באב

בין ט' באב - בו נחרב המקדש על-ידי שנאת חינם

לט״ו באב - בו יבנה המקדש על-ידי אהבת חינם

 

נשים ליבנו לדברים הבאים:

״ואם נחרבנו ונחרב העולם עימנו על-ידי

שנאת חינם,

נשוב להיבנות והעולם עימנו ייבנה על-ידי

אהבת חינם״

[מרן הגאון הצדיק החסיד וכו' רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצוקללה״ה –

״אורות הקודש״ ח״ג, עמ' שכד (עיי״ש)]

״לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה

... בשם כל ישראל״


ר' הלל צייטלין זצוק״ל הי״ד כתב מאמר נפלא (בספרו ״ספרן של יחידים״ - ד', עמ' 13 - 12) תחת הכותרת: ״ייחוד אחד, שהוא ישן״, וזהו תרגומו (המאמר נכתב בלשון הארמית של הזוה״ק ותורגם על-ידי): הנה אני מגלה לכם, בני החבורה הקדושה, ייחוד אחד, שהוא ישן כיין שנשמר בענביו מאז ימי בראשית, והוא חדש כבוקר שהאיר עכשיו כלהט השמש שזרחה כעת בחלון כמי מעיין שנחפר ביום זה וכמעוף של ציפור שעבר ברגע זה על ראשי.

ואם תרצה אמור: הוא ישן הישנים, מחשבה קדומה, מחשבת כל מחשבות, רצון כל הרצונות, ראשית של הכל, והוא סוף מעשה, אחרית הימים, קץ וסוף הכל.

הוא מטמון המטמונים, סתימת הסתימות, עומק העומקים, סתום וחתום באלפי מנעולים, נעלם וטמון תון מערה עמוקה כתהום, סלע חזק על פתחה, נחש גדול מקיפה, והוא פשט הפשטים, גילוי הגילויים, ידוע לכל מי שעוסק בתורה ונאמר בכל יום בברכה, בקריאה, בתפילה ובבקשה.

ייחוד זה, שהוא ישן הישנים והוא גלוי וידוע לכל, מכל מקום לא נגלה בכל הצלילות והבהירות כמו שהתגלה עכשיו בעקבתא דמשיחא.

קבלו ממני, חבורה קדושה, דבר זה: כל אחד מכם כאשר יתעורר ללימוד, לתפילה, לצדקה, לברכה, לציצית, לתפילין ולכל דברי מצוה, יכוון בכל רצון ליבו: ״לשם ייחוד קודשא ברין הוא וישראל״.

מי שרגיל לומר: ״לשם ייחוד קודשא ברין הוא ושכינתיה״ וכו' - לומר, ברם צרין להוסיף לייחוד זה נעלם הנעלמים, שנמסר לנו מהמלאכים הקדושים החכמים הזקנים, גם ייחוד שאמרתי, שהוא ייחוד והתדבקות של הקב״ה בישראל של עשייה. בישראל שלמטה בכל אחד ואחד מישראל, שעושה ועוסק וטורח וסובל עול הגלות ונאנח אנחה ששוברת כל ליבו, ומתון שכל אלו המכות מטרידות שמעיקים לו אין לו הצלילות של המוח להסדיר התפילה כראוי והוא שולח למעלה זעקה פנימית שלו, שמכה בכל האווירים, בוקעת כל הרקיעים ושוברת כל קירות הברזל.

בא וראה, אהבה לכל אחד ואחד מישראל היא ראשית הכל. מי שאין בו אהבה זו, כל המעשים הטובים שלו נשארים בד׳ אמות שלו ולא עושים פרי לא למעלה ולא למטה, מתוך שכל אלו המעשים הטובים שלו אין בהם חיות ואין בהם כוח להתפשט ולהוליד, אבל מי שיש בליבו אהבה לכל אחד ואחד מישראל אם הוא עושה מעשים טובים, כל אלו המעשים הטובים שלו, מתוך שיש בהם חיות קדושה, זריזות, כוח ותוקף ושלהבת של אש תחתונה לעומת אש עליונה בסוד של ׳אף-על-פי שאש יורדת מן השמיים, מצוה להביא מן ההדיוט׳, כל מעשים הטובים שלו הם מעיינות להשקות את עץ-החיים, גרעינים להצמיח כל עשבים של עדן, כל עצים קדושים שושנים יפים, עופות שמגינות בכנפיהם על כל בני העולם, נשרים עליונים חזקים, שנושאים על כנפיהם את כל ישראל מחשכת מצרים לזיו השכינה.

בא וראה, כל גדולי האומה מגיעים לכל המדרגות העליונות שלהם רק מתוך אהבה גדולה לכל בן ישראל, ואפילו לאלו שהרבו לחטוא לפני הקב׳׳ה, ואפילו לאלו שמרדו בו. זה "הרועה הנאמן״ (משה רבנו ע״ה) מסר עצמו למיתה, כמו שכתוב (שמות ל״ב, ל״ב): ״ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת״. ומי היו כל אלה, שמסר עצמו למיתה עליהם? כל אלו שחטאו חטאה גדולה, כמו שכתוב (שם שם, ל״א): ״אנא חטא העם הזה חטאה גדולה״, וגם במלך המשיח נאמר (ישעיה נ״ג, י״ב): ״והוא חטא רבים נשא, ולפושעים יפגיע״.

כל אלו שפינו דרך למלך המשיח, כגון: האר״י הקדוש, רמח״ל הקדוש, ר׳ ישראל בעש״ט הקדוש, האחים הקדושים ר׳ אלימלך ור׳ זוסיא, ר׳ לוי יצחק הקדוש, ר׳ נחמן מברסלב הקדוש וכל ״קוצרי השדה״ שבכל דור ודור, הגיעו לכל מה שהגיעו רק מתוך שלהבת של אהבה לכל בן ישראל, ולא דווקא לכל בני ישראל אלא לכל בני האדם, ואף לכל מה שברא הקב״ה בעולמו, ולא משום שכל הפנים שוות, שהרי בוודאי לא דומה האהבה שלהם לבני היכלו של המלך הקדוש ולכל בני ישראל, שהם בנים למקום, לאהבה שאהבו את אלו שעמדו מחוץ להיכל הקדוש, עד שיבוא מלך המשיח כמו שכתוב (בראשית מ״ט, י׳): ״עד כי יבוא שילה, ולו יקהת עמים״, וכפי שמתרגמים: ״עד שיבוא המשיח אשר לו המלוכה ולו ישמעו העמים״, וכמו שכתוב (צפניה ג׳, ט׳): ״אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה׳״.

אבל מתוך שאהבתם הייתה כל-כך עזה שהשתפכה כנהר גדול לכל עבר ועבר השקו מאהבתם לכל בני האדם, לכל בני האומות ואפילו לאומות רחוקות ובנים רחוקים.

בא וראה: ״כל מי שמבדיל אחד מן החברים מאלו עשר הספירות, נחשב לו כאילו הבדיל בך״, וכל מי שהפריש אחד מן החברים מבני ישראל נחשב לו כאילו הבדיל בין הספירות העליונות, שהרי ״שישים ריבוא אותיות לתורה״ ו״שישים ריבוא נשמות לישראל״. מי שאמר: זה מבני ישראל מוצא חן בעיני, וזה לא מוצא חן לו - הוא ״נרגן מפריד אלוף״ (משלי ט״ז, כ״ח). אם חטאו בני ישראל נקרב אותם לשכינה, נרבה בתפילות ובקשות עליהם עד שישובו בתשובה. נעורר עליהם את זכות אבותינו הקדושים וזכותם של ״הרועה הנאמן״ הקדוש (משה רבנו ע״ה) וזכות כל הדורות, נבקש רחמים עליהם ונבקש רחמים מהם, נעורר בליבותיהם את האהבה המסותרת שבליבותיהם, נפיח בניצוץ הקדוש שבנשמותיהם, עד שיהיה לשלהבת גדולה, אבל לא נאמר לכל בן ישראל גם אם הוא חטא: ״אין לך חלק בא-לוהי ישראל״. וגם כך לא נאמר לרבים שסטו מן הדרך: ״אין לכם חלק בא-לוהי ישראל״, שהרי ״כל ישראל יש להם חלק לעולם-הבא״, ומאחר ש״יש להם חלק לעולם-הבא״ יש להם חלק בא-לוהיהם של ישראל, ואף אלו שנאמר בהם: ״ואלו שאין להם חלק לעולם- הבא״, הזדככו והתעלו כפי שפרש רבי צדוק הכהן הגדול הקדוש על-ידי ״דורשי רשומות״ שמגלים עמוקות ונסתרות ויודעין שב״תעלומות לב״ של כל אחד ואחד מישראל, אף שסטה מן הדרך של האמונה, ואף שעשה כל המעשים הרעים שבעולם, יש נקודה אחת נעלמה וטמונה שלא נבדלת מן הקב״ה לעולמים, ובגלל זאת הנקודה הגנוזה והנעלמה ישוב בסוף הימים, אם בגלגול זה, אם בגלגול אחר, למקור החיים. וכאשר יבוא מלך המשיח ויגלה כל הנקודות הטובות שבנשמותיהן שבכל אחד ואחד מישראל ויגלה סתימת הסתימות שבכל נשמותיהן של בני ישראל. יראה שכל רע שהיה בהם, ואפילו באלו שנקראו ״פושעי ישראל״, אף-על- גב שנענשו עליה, כדי שלא תלקה מידת הדין, היה רק ב״בתי חוץ״ של נשמותיהם ולא ב״בבתי פנים״ שלהם, ומכל שכן שלא היה בקודש הקודשים שלהם.

ועל זה, כאשר רוצה בן אדם להתפלל או לעשות כל מעשה טוב, צרין להתאחד בכל נשמותיהם של בני ישראל שהיו בעולם-הזה, שישנם ושעתידין להיות ולקשר ולאחד כל אלו הנשמות בה' אחד, בסוד של ״מיכאל כהן גדול מקריב נשמות ישראל על מזבח של מעלה״ (חז״ל).

וזה הוא סוד גלוי וסתום ב״שמע ישראל ...״ [דברים ו', ד' (פרשת ואתחנן)]: ״שמע״ - הסתכל, ״ישראל״ - כל נשמותיהם של ישראל, שבכל דור ודור, כל הנשמות שהיו באדם הראשון: בין במוחו, בין בליבו, בין בעקבו, בין בכל איבר. ״ה' א-לוהינו״ - אני וכל נשמות ישראל, שאני מתאחד עימהן בכל רצון הלב ועוז האהבה, מקבלים עלינו עול מלכות שמיים, ומתדבקין בייחוד שלם שאין בו כל פירוד וכל פגם - ב״ה' אחד״.

 


״האחדות והשלום - תקנת ישראל״

[במשנת הגה״ק רבי ישכר שלמה טייכטל זצוקללה״ה הי״ד בעל ה״משנה שכיר״,

נלקט ונערן מתון ספרו ״אם הבנים שמחה״ (פ״ד)]

כמבואר בספר הקדוש ״אוהב ישראל״ לרבנו הקדוש מאפטא זצ״ל (בהקדמה),

כי מספר ״אוהב ישראל״ הוא כמספר ״תקנה״, להורות כי רק הוא הוא תקנתם של ישראל


 

נתחדש לי בעזרת ה׳ יתברן טעם נכון בדברי חז״ל, שאמרו, שכל זמן שישראל באגודה אחת אין אומה ולשון יכולה לשלוט בהם, עפ״י דברי רבנו בחיי (בפרשת ״וישלח״) בפירוש הפסוק שאמר שלמה: ״מעין נרפש וכגקור משחת, צדיק כגט לפני רשע״. ופירש הרב רבנו בחיי, שפירוש הפסוק הוא כן - דמה שהצדיק מט לפני הרשע הוא דומה למעיו נרפש ומקור משחת. כלומר, כמו מעין זה שנעשה עכור בטיט ושאר דברים המעורבים בו, אפילו הכי סופו שיצללו מימיו, ודברים המעורבים בו יפלו למטה ומים העליונים ישארו צלולים, כן אף שהצדיק הוא מט לפני הרשע, סופו שיצלל ויעלה למעלה והרשע יפול למטה. וראיה לזה, ממעשה פרעה וישראל, וממעשה מרדכי והמן, עכ״ד ודפח״ח.

ואני מוסיף על דברי רבנו בחיי, שזה דווקא אם המים של המקור והמעין המה נחים ושקטים ויושבים בשלוה זה עם זה ואינם מתנענעים ממקומם - אז יצללו המים, והדברים המעורבים בתוכם יפלו למטה והם יעלו למעלה זכים וצלולים. אבל אם המים בעצמם זזים ונדים ממקום למקום ולוחמים זה בזה - אז בזה יעכירו את עצמם, כי ע״י הנענוע שמנענעים והמלחמה שיש בין חלקי המים יעלו את הטיט שכבר נפל למטה למעלה, ויעכירו את עצמם.

כן הוא ממש אצל בני ישראל - אם הם יושבים במנוחה ושלוה בין עצמם, אז יפלו הרשעים למטה. אבל אם יש התאבקות ופירוד ומלחמות בין עצמם, בזה יעלו את הדברים המעורבים ביניהם, המה שונאי ישראל, ויעכירו את המקור ח״ו, ויגביהו שונאיהם של ישראל למעלה, ח״ו. ונראה, שזו הייתה כוונת אסתר במה שהזהירה את מרדכי: ״לן כנוס את כל היהודים״ - שיהיו בכניסה אחת באהבה ובחיבה ונוחים זה לזה, ואז יצללו ויעלו למעלה, והמן הרשע יהיה מט לפני הצדיק. ועשו כן, ותיכף הרגישו הפעולה מזה, כי התחיל המן ליפול למטה. וזה שאמרה זרש להמן: ״אשר החילות לנפול... כי נפול תיפול״ - יותר ויותר למטה, כי ע״י מנוחת המים יצללו ויעלו למעלה. וזה שכיוונו חז״ל במאמרם שאמרו: כל זמן שישראל באגודה אחת אין אומה ולשון יכולה לשלוט בהם. כי אז יקויים בנו ״שבע יפול צדיק וקם״, ורשע באחת יפול, וכדברי רבנו בחיי הנ״ל ...

על כן, החיוב מוטל בראש ובראשונה על הרועים והמנהיגים שבישראל, להשתדל בכל עוז ומאמצי כוחם לעשות שלום בישראל, ולקרבם זה לזה שיהיו באהבה ובאחדות זה עם זה. פוק חזי (צא וראה) מה שכתב רבנו החת״ס בדרשותיו (בהפטרה ליום ב של ראש השנה), בפירוש הפסוק ״מצא חן במדבר עם שרידי חרב הלון להרגיעו ישראל״, וז״ל: ״כבר כתבתי במקום אחר, כי המחלוקת הוא מפריד ישוב בני אדם ועושהו מדבר. וגם כבר נאמר, כי מטבע הגרים להיות שלום גדול ביניהם (כוונתו על הגר בארץ נוכריה). על כן אמר הנביא כמתמיה: '/עם שרידי חרב' - היה מהראוי להיות אוהבים זה לזה, והנה 'מצאו חן להיות מדבר' - דווקא נפרדים במחלוקת. אז 'הלון להרגיעו ישראל' - אמר 'הלון' במקור (לשון הווה), לא אמר 'הלן' אלא 'הלון', כאומר - הישראל שהוא התלמיד חכם הממונה על ישראל אין לו לעשות שום דבר תמיד, כי אם להרגיעו ולשום שלום ומנוחה ביניהם״. עכ״ד הצריכים לענינינו.

וביותר דבריו הקדושים מתאימים לזמנינו, כי אנו כעת באמת עם שרידי חרב, שנשארנו ונמלטנו מחרב היונה שהייתה מכלה כמה אלפים ורבבות ורבי רבבות מישראל, וה' הצילנו, ואנו נותנים תודה על לשעבר וצועקים על להבא: ה' שמע בקולינו, סעוד וסמון לנמהרים, עזור נא את הנשארים, קרב קץ נחמה, רחם אום לא רוחמה. על כן, היה מן הראוי שאנחנו יתר הפליטה נאהב זה את זה, ונסיר מאתנו כל דבר הגורם פירוד לבבות, ולא לגרות זה כנגד זה, אלא נהיה כולנו כאיש אחד ובלב אחד. ועל זאת מחוייבים התלמידי חכמים הממונים על הציבור בכל אתר ואתר להשתדל, וכדברי רבנו החת״ס בביאור הכתוב ״הלוך להרגיעו ישראל״, וכנ״ל ...

ודברים הנ״ל נוגעים גם לנו בזמנינו, שאנו יגיעי כח ועייפי רוח מרוב הצרות ומרירות הנפש שהשתרגו עלי צווארינו, עד שהגענו לידי ייאוש, כמו שאפשר לשמוע מפי רבים, שח״ו תמנו לגווע, ואין חזון ואין תקווה לאיזה שינוי לטובה במעמדינו. ונראה, שעל דורנו זה כיון דוד המלך בתפילותיו בתהלים פרק פ״ה. דעיין תוס' ישנים (ביומא), שכתבו, שדוד המלך תיקן ספר תהלים על עת שיהיו ישראל בגלות. והתפלל בעדם ...: ״שובנו א-לוהי ישענו, והפר כעסך עמנו. הלעולם ועאנף בנו, תמשוך אפך לדור ודור. הלא אתה תשוב תחיינו, ועכזך ישמחו בך. הראנו ה׳ חסדך, וישעך תיתן לנו. (כאומר: ריבונו של עולם, האם אין די בצרות שהגיעונו, וכנראה שהכעס והאף, ח״ו, יתמשכו עלינו לעולם ולדור ודור, הלא כבר הייתה העת שתשוב תחיינו ותראה לנו חסדך וישעך תיתן לנו. וע״ז משיב דוד לעצמו:) אשמעה מה ידבר האל ה׳ כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו, ואל ישוב לכסלה. אך קרוב ליראיו ישעו, לשכון כבוד בארצנו״.

רצונו לומר, שהטה אוזנך לשמוע מה ידבר ה׳ על טענתו זו שטען לפני הקב״ה, שיפר כעסו מעמנו ויראה לנו מעתה חסדו וישועתו. ועל זה באה לו התשובה מה' יתברך: ״כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו, ועל ישובו לכסלה״ - היינו, שכל זמן שלא יוחזר השלום האמיתי בישראל בין כל הכיתות, כחכם כעם, מן ״שיינעם יוד״ (יהודי נאה) המכונה בשם חסיד, עד איש פשוט וגרוע המכונה בשם ״עם״. כי אפילו הגרוע ביותר מישראל, מעם ישראל הוא, והוא חלק מחלקי עמנו. וכל זמן שלא יהיה שלום בינינו, שנהיה באחדות עם כל העם מן הקצה אל הקצה, אין לצפות לאיזו הטבה, ח״ו. וזה שאמר הכתוב: ״כי ידבר שלום אל ׳עמו׳ ואל ׳חסידיו׳ - שיוחזר השלום בכל חלקי העם, מחלק שנקרא ״עם״ עד חלק שנקראו ״חסידים״. ״ואל ישובו לכסלה״ - שלא ישובו אל הכסילות הישנה בהרבות מיני פירוד לבבות ומחלוקות, ובכמה מיני במות שבנו במחנות ישראל, כאשר הבאתי לעיל, שריבוי הבמות בישראל הביא רק קללות והריסות בישראל. ודין גרמא (וזה גרם) לכל הצרות שהגיעונו. אבל כשנתאחד, שנהיה כולנו עם אחד, אז אין שטן ואין פגע רע נוגע בנו ...

כי כבר אמר כן רבנו הקדוש בעל ״נועם אלימלך״, שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם ומומם. ושנדבר כל אחד עם חבירו בדרך הישר וכו׳. ותמיד כשהיו ישראל בצרה, הייתה ההשתדלות היותר גדולה של מנהיג הדור לתווך את השלום ביניהם ולאחד אותם באחדות גמורה ...

וכל זאת חייב התלמיד חכם שבכל דור ודור לדבר אל בני ישראל, להודיע אותם ענין זה ולומר להם שרק זאת היא תקנתן, לאהוב את כל אחד מישראל ...

והנביא אומר: ״בורא ניב שפתים, שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה׳ ורפאתיו״. והפסוק הזה הוא קשה להבנה: א. ״לקרוב ולרחוק״ הוי ליה למימר (היה לו לומר), כי תחילה צריך האדם לשלום עם הקרובים אליו ואח״כ עם הרחוקים ממנו. ב. מהו הקשר בין ״אמר ה׳ ורפאתיו״, למה שאומר מקודם?

אבל נראה בהקדם מה ששמעתי מגיסי הרב הגאון הצדיק, מו״ה שלמה שליט״א ... שזקנינו הגאון הקדוש הא-לוהי, מרנא ר' מנחם כ״ץ ... (שהיה מגדולי תלמידי רבנו החת״ס, שלמד אצלו חמש עשרה שנים בימי בחרותו, וחמש שנים אחר חתונתו. והיה אדם בעל מדרגות גבוהות ...), קודם הסתלקותו קרא לחברא קדישא (כי אמר להם שלא יעמדו סביבו, כי כשתגיע השעה ישלח אחריהם), והתקבצו כל הקהילה, ובירך אותם, והזהירם על השלום. ואמר בביאור דברי חז״ל: ״גדול השלום, ששמו של הקב״ה נמחק על ידו״ - כי שני מיני שלום יש: א. כשאין מתחברין זה עם זה, אלא כל אחד פונה לעצמו ואין ביניהם דבר מה, וממילא אין מחלוקת ביניהם, אבל אין זה שלום אמיתי אלא בדרך שלילית. ב. כשמתחברין זה עם זה ויושבים באהבה ובחיבה באגודה אחת, וזהו השלום האמיתי. והנה מצינו בענין סוטה, שמחמת החשש שהיה לבעל על אשתו נעשה פירוד ביניהם ונתרחקו זה מזה, וע״י שנמחק שמו של הקב״ה חזרו ונתקרבו ונעשה שלום ביניהם. וזה שאמרו חז״ל: ״גדול השלום. תדע - שאיזה שלום הוא גדול הערן ועיקר, זה - ששמו של הקב״ה נמחק על ידו״. היינו, שלום כזה שמקרב רחוקים וחיים חיי אחווה ושלום ורעות, שמתחילה היו רחוקים ונעשו קרובים, שלום כזה הוא גדול ומאד נעלה. עכ״ד הקדושים, ואלו היו דבריו האחרונים, ובהם נפטר לעולמו, זכותו תעמוד לצאצאיו ולכל ישראל ...

והן כדברים האלה וכיוצא בהם, מחוייבים אנו כעת לדבר אל בני ישראל, ואז נצא ידי חיוב הפסוק ״ויאמר ה' אל משה דבר אל בני ישראל״ שקאי על כל התלמידי חכמים שבדור, שיעוררו לאהבת ישראל ואחדות ושלום, שיכריע את ישראל לטוב ולזכות לחיים ולשלום, וכמו שכתבתי לעיל. ואם ישאל השואל: מי שמן לאיש להרים קול לדבר אל בני ישראל? על זה אשיב, ששתי תשובות יש בדבר: חדא (אחד) - שבאמת רשות נתונה לכל תלמיד חכם שבדור להרים קולו ולדבר אל הדור. וכמפורש יוצא מפי הפוסק הגדול, רבנו המבי״ט (שהיה חבירו של רבנו הב״י), בהקדמתו לספרו ״בית א-לוהים״, וזה לשונו: ״אמרו במדרש על הפסוק ״זה ספר תולדות אדם״ - 'מלמד שהראה הקב״ה לאדם הראשון דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, דור דור ופרנסיו'... מה שאמר 'דור דור' ולא אמר 'דור ודורשיו דור וחכמיו' וכו', לרמוז, כי לא יטוש ה' את עמו בכל דור ודור מבלי דורשים וחכמים ופרנסים, או לפחות שניים או אחד מהם בכל דור ודור זה אחר זה, לא יחסר שום דור שלא יהיו בו רועים. ולכן, בכל דור ודור חייב אדם שתורתו אומנתו להראות את עצמו כאלו הוא מספר תולדות אדם, מדורשיו חכמיו ופרנסיו. ואין בזה משום יוהרא, כי בזה יקשט עצמו... להיות זוכה ומזכה״. עיי״ש שהארין בזה.

הא חדא (זה אחד).

ועוד קאמינא - כי עיין ברמב״ם (הלכות קידוש החודש פ״ד, ה״י) שכתב שבעיבור השנה כיון שמוציא השנה ממנהגה הוי דינו כדיני נפשות וצרין הטיה עפ״י שנים כדין דיני נפשות, עיי״ש. הרי, שדבר שרוצים להוציאו ממנהגו הרגיל הוי דינו כדיני נפשות. ונימא אנן בדידן (ונאמר אנו בשלנו), כיון שאנו רוצים להוציא את עם בני ישראל מהמנהג שהורגל בגלות, כדיני נפשות דמי. ומה גם, שבאמת נוגע מצב הגלות לדיני נפשות, כמו שראינו בימינו. על כן, ודאי שכדיני נפשות דמי. ובדיני נפשות קיי״ל שמתחילים מן הקטן. על כן, ודאי יען שאני הקטן שבדור, לי נאה ולי יאה לדבר בתחילה, ולגלות דעתי הענייה בתיקון הדור ובבנינו על תילו בעזר השם. והגדולים שבדור ישמעו דברי ויקבלו האמת ממי שאמרה, ויקיימו בעצמם: ״אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים״. כי באמת כל הדברים שהעליתי בספרי הנוכחי לא אמרתי אפילו דבר אחד מלבי, אלא שאבתי אותם מבאר מים חיים, באר שחפרוה שרים שרי התורה, רבותינו בעלי הש״ס ומדרש וזהר ושאר ספרינו הקדושים, ועל יסוד דבריהם בניתי בית הספר הזה שאני נותן לפניכם.

ועיין ב״שנות אליהו״, לרבנו הגר״א (פאה, פ״ד), שמלמדינו כלל גדול בחיי העולם, וזה לשונו שם: ״תניא בתורת כהנים פרשת קדושים: ... הכלל: מי שעושה דבר או אומר דבר, אף שיש לו איזה פניה במעשה או בדבר זה, רק אם המעשה או הדבר הוא כהלכה - שומעין לו. וזה מוכח מתו״כ הנ״ל״, עכ״ד הקדושים.

על כן אני אומר, ראו כל מה שכתבתי והעליתי בספרי זה, שאני אומר כהלכה, שזו דעת התורה ורצון הבורא. על כן צריכים אתם לשמוע לי. וזו אמת והלכה ברורה, כמשה מפי הגבורה. וה' יטה את לבות כל בני ישראל לקבל האמת מפי מי שאמרו, ויתקלס שמו יתברן לעילא ולתתא, אכי״ר.

 

"את אחי אנכי מבקש" (בראשית ל"ז, ט"ז)

"וכך אמר להם הקב"ה לישראל: בני אהובי, כלום חסרתי דבר שאבקש מכם?!

ומה אני מבקש מכם?

אלא שתהיו אוהבין זה את זה ותהיו מכבדין זה את זה"

(תנדא"ר פכ"ח)


 

״מרגליא בפומיה״

הגה״ק רבי מנחם מענדל שניאורסאהן זצוקללה״ה מליובאוויטש

- אדמו״ר ונשיא חסידות חב״ד האחרון -

היה אומר:

א.   ״השליחות״ היא ״מצות הדור״.

ב.   מטרת הישיבות השלוחות לקיים הוראת חז״ל (מסכת אבות פ״ד, משנה י״ד): ״הוי גולה למקום תורה״,

״להאיר את העיר״ ולהשפיע כ״יושבי אוהל״ ו״בעלי עסק״.

ג.   ״חבר אני לכל אשר יראון ...״ (תהלים קי״ט, ס״ג) - ״אוהב ורע לכל היראים ממן״ (״מצודת דוד״ שם)

ד.   המשיל את תקופתנו ל״עת שריפה״ (״אגרות קודש״ - ג' אייר, תשי״ב)

 

חברת ״בני מחשבה טובה״

״חברתנו אינה חברה כדי להוסיף כח ולהתערב בענייני המדינה והקהילה, אם באופן אמצעי ואמתלא, או באופן בלתי אמצעי, כי תכליתנו היא לעלות עליה ופסיעה אחת שהיא למעלה מכל העולם, שאונו והמונו. לכן אין חברתנו חברה לחלק כיבודים של מי בראש ומי אחריו וכו', כי יסוד חברתנו הוא שפלות והתרוממות. שפלות עצם הגוף והנפש והתרוממות קדושתם, ובמקום התגלות הקדושה אין מקום לכיבודים ולשררות.

וכן אנו מתנים בתנאי כפול שלא תגרום חס ושלום חברתנו שום התגבלות עצמית ופירוד שאר ישראל שאינם בחברתנו, אדרבא ראשית ויסוד חברתנו הוא אהבת ישראל ואהבת חברים באופן היותר חזק, משל לשריפה בעיר ובאו חברי מכבי אש לכבות ולהציל באמצעים שמתאימים לדעתם ולרוחם, האם בשביל זה ישנאו ויתרחקו משאר בני העיר שגם כן מצילים ומכבים כל אחד כפי יכלתו. התכלית היא אחת לכולם, לכבות ולהציל הנפשות הנמצאות בלהבי אש, רק כל אחד מציל כפי אמצעיו, והחברה יותר מצליחה בזה ומה שיעלה ביד החברה לא יעלה בשום אופן ביד היחיד״ [הגה״ק רבי קלונמוס קלמיש שפירא זצוקללה״ה מפיסצ״נה - ״בני מחשבה טובה״, עמוד 8, סדר תוכן החברה, אותיות א' - ב'].

״בענין האחדות בעבודת הקודש״

״לכבוד כל אברכי בני תורה ולכל האנשים החרדים לדבר השם אוהבי תורה ויראה ורבי הפעלים לתורה

ב... יצ״ו,

שלומכון ישגא לעלם,

כאשר שמעתי ... אודות פעולתכם הטוב שהקמתם ישיבה וכולל ... אשר בכל הזמנים והתקופות הם הם הערובה היחידה לקיום עמנו, ובלא תורה אין שום עתיד לקיומנו, ובפרט בתקופתנו שכל כן רבה העזובה אצל צעירי עמנו, אבל דעו נא ידידי כי אי אפשר שיהיה הצלחה אף בדברים הטובים ביותר אם אין אחדות. כי הפירוד יסודה משנאת חינם, ומביאה עוד יותר ויותר לשנאת חינם, וחז״ל אמרו שחורבן בית שני והגלות מארצנו היא בגלל שנאת חינם (כמפורש ביומא ט, וכמובא בספר ״חפץ חיים״), חוץ ממה שנגרם על-ידי מחלוקת לבוא לידי חטאים של לשון הרע, וה״חפץ חיים״ מונה ל-17 לאווין ול-14 עשה, נורא ואיום, וחטא לשון הרע כנגד כולם (כמו שמובא בירושלמי). ומה נענה ליום הדין שבזמן שעושים דברים גדולים כמו הרבצת תורה ויראת שמיים, נכשלים בעבירות כאלו. ואין ספק כי כוונתכם לשם שמיים, אבל גדול חילול השם היוצא מזה, ואין אחד נוגע במה שמוכן לחבירו אף כל שהוא.

ולכן אני פונה אליכם אחים יקרים, אנא חוסו לנפשכם, ולא להורות היתר לעצמכם להחזיק במחלוקת לשם שמיים, וכל אחד ואחד יעשה מה שהוא עושה ולא ידבר על השני ולא יפגע במה שעושה השני. ואם אפשר להתאחד לגמרי בטח שהיה טוב, כי גדול השלום והשם יברן את עמו בשלום. ואקווה כי דברי הקצרים האלו יעשו רושם ותתאחדו, ותתברכו בכל הטוב״ (הגה״ק רבי אלעזר מנחם מן שך זצוקללה״ה - ״מכתבים ומאמרים״ ח״א, אגרת קי״ב).

שלום אמיתי על-ידי איחוד דעות מנוגדות

״משמעות המילה ׳שלום׳, מוכיחה שמלכתחילה היה מצב של פירוד וניגוד (בפועל או על-כל-פנים בכח), שהתבטל והתהפך על-ידי ה׳שלום׳ - נעשה שלום ואחדות בין דעות חלוקות ומנוגדות.

- באם מלכתחילה לא היה פירוד וניגוד, או דעות חלוקות, אין כל מקום למציאות של ׳שלום׳.

זהו אחד הביאורים בפסוק: ׳פדה בשלום נפשי גו׳ כי ברבים היו עמדי׳ - ׳ברבים׳ מבטא דעות מנוגדות (שלכן אין כאן שלום ואחדות, אלא פירוד ומחלוקת, ׳רבים׳); והסיבה לכך שהפדייה היא בדרך של שלום (׳פדה בשלום נפשי׳) - מכיון ש׳ברבים היו עמדי׳: גם ה׳רבים׳ (המנגדים) הינם (הפכו להיות)

׳עמדי׳ [על דרך מאמר חז״ל [ירושלמי סוטה פ״א סה״ח (ובקרבן העדה שם)] על הפסוק שאנשי אבשלום התפללו לניצחונו של דוד].

דבר זה - לפעול ׳שלום׳ ב׳רבים׳ (שגם הם יהיו ׳עמדי׳) - יכול להתבצע בשני אופנים:

אופן אחד - בדרך ׳מלמעלה למטה׳, שממשיכים את האחדות למקום של ריבוי והתחלקות; אופן שני - ׳שלום מלמטה למעלה׳, ש(לא רק שממשיכים שלום ואחדות למקומו של הריבוי, אלא) ענין השלום נפעל מצד הריבוי (׳מטה׳) עצמו - שכמובן, זהו חידוש גדול הרבה יותר, שהריבוי עצמו נהפך לאחדות.

דוגמא לשני האופנים הנ״ל בהלכה - אנו מוצאים בפסק דין של סנהדרין:

אצל הסנהדרין חייב להיות הענין של ׳רבים׳ דווקא [להעיר ממדרש חז״ל (מדרש תהלים על הפסוק. וראה ״יפה מראה״ ו״עמודי ירושלים״ לירושלמי סוטה שם): ׳׳כי ברבים היו עמדי׳ – אלו סנהדרין׳]. על-פי טבע לכל אחד יש שיטה וגישה אחרת בהבנה ובדעת (אין דעותיהן שוות), ומשום כך ׳אב ובנו הרב ותלמידו אין מונין להם אלא אחד׳ (סנהדרין לו. רמב״ם הל׳ סנהדרין פי״א, ה״ז) - מכיון שיש להם מלכתחילה אופן ודרך אחת בשכל וכו׳ (ראה רש״י סנהדרין שם ריש ע״ט אין הם נקראים שני דעות.

אך לאידך, כדי להגיע לפסק-דין, מוכרחים כל הדעות כולם להגיע לידי אחדות ולפסוק באופן אחד בלבד. דבר זה נפעל על-ידי הכלל ׳אחרי רבים להטות׳ (שמות כ״ג, ב׳) ובאופן שהדיינים הנמצאים במיעוט החולק, יבטלו את דעתם לדעת הרוב.

ובדבר זה ישנם שני אופנים (וכמבואר באחרונים):

אופן אחד הוא, שעל-אף שדייני המיעוט יש להם גישה ודעה אחרת, אך היות והם יודעים שהתורה אומרת: ׳אחרי רבים להטות׳, הם מבטלים את דעתם כלפי דעת הרוב - ובאופן זה ה׳אחדות׳ לא מגיעה מצד דעתם הם, אלא אך ורק מצד הרוב ומצד פסק דין התורה (׳אחרי רבים׳);

אופן שני הוא, שלאחר שעומדים למנין ומכריעים כדעת הרוב, נחשב פסק הדין לפסק של כל חברי הסנהדרין, היות שכולם (לאחר מכן) מסכימים לדעת הרוב: (ביודעם שהתורה אומרת: ׳אחרי רבים להטות׳) הם מתבוננים פעם נוספת בענין וכו׳ עד שגם דעתם מסכימה ומתהפכת לדעת הרוב. ובאופן זה ה׳שלום׳ נובע מצד ה׳רבים׳ גופא ...״ [הגה״ק רבי מנחם מענדל שניאורסאהן זצוקללה״ה מליובאוויטש - אדמו״ר ונשיא חסידות חב״ד (״שערי אהבת ישראל״ פי״ב וצויין שם למקור בלקו״ש חכ״ה עמ׳ 160, עיי״ש בסוף דבריו)].

 

ה״אגדה החביבה, השגורה בפי כל ישראל״

(מאמרי הרמ״ע מפאנו ח״ב, מאמר מעיין גנים ח״א)

- ״תלמידי חכמים - מרבים שלום בעולם״

הגה״ק רבי יוסף חיים זצוקללה״ה מבגדאד - בעל ה״בן איש חי״ כתב (״בן יהוידע״ - סוף מסכת ברכות) בשם בנו לפרש דברי חז״ל הנ״ל, וזו לשונו: ״שכל זמן שיש ענווה אצל החכמים - שכל אחד רואה עצמו כתלמיד לגבי חבירו, לא יהיה קטגוריא ומחלוקת ביניהם אלא שלום. מה שאין כן אם כל אחד יחשוב עצמו שהוא רב על חבירו, מוכרח שיהיה מחלוקת ביניהם וכל אחד יבוא לסתור דברי חבירו ולא ילמדו תורה לשמה. ולזה אמר ׳תלמידי חכמים׳ אותם שרואים עצמן תמיד בסוג תלמידים ואף על פי שהם חכמים גדולים הנה אלו ׳מרבים שלום בעולם׳, שלא ימצא מחלוקת ביניהם וממילא יהיו לומדים תורה לשמה אשר על-ידה יתרבה השפע בעולם ויבנה בטובה וברכה״. עכ״ל.

 

״לא לקנאות בחלקו של אחר״

״לפעמים אדם נופל מדעתו, כששומע גדלות של בחינה אחרת שאינה מידה שלו, ונעשה מבוטל בעצמו, והעיצבון מתחיל לעמם את זוהר נפשו, מפני שכל מעמדו הרוחני נעשה אז כהה לפני אותה מדת הגדלות, שאינה לערכו. צרין אז להתחזק בעצמו, שלא לקנאות בחלקו של אחר, ולהשתמש רק משפלות זו לפי המידה הראויה לבצר כח הגאווה, שלא תזוח דעתו עליו, ומכל מקום יהיה מרוצה ושמח בחלקו מאוד, ויוסיף להחזיק במעוזו, ואז יבקע כשחר אורו, וארוכתו מהרה תצמח״ (מרן הגה״ק רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצוקללה״ה, ״שמונה קבצים״ קובץ ב' אות ר״ל).

 

מתוך אגרת הרמב״ן

״והוי זהיר לקרות בתורה תמיד אשר תוכל לקיימה, (והיא חיין ואורן ימין) וכאשר תקום (תגמור הלימוד) מן הספר, תחפש (/חשוב) באשר למדת אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו, ותפשפש במעשין (תמיד, בכל יום) בבוקר ובערב, (לסור מרע ועשה טוב) ובזה יהיו כל ימין בתשובה (שלימה)״ [״אגרת הרמב״ן״ (שילוב כל הנוסחאות)].

 

״והאמת והשלום אהבו״

״ותורה דכתיב (שכתוב) בה אמת לא תראה חס ושלום כקנטרנות, ויקויים בנו 'את והב בסופה', כדרשתם ז״ל [״שעוסקין בתורה ... נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם, עד שנעשים אוהבים זה את זה״ (מסכת קידושין דף ל', עמוד ב')]. 'והאמת והשלום אהבו' (זכריה ח', י״ט)״ [הגה״ק רבי שאול ישראלי זצוקללה״ה (תחומין חלק י', עמוד 48)].


 


״להרבות אהבה וידידות, שיתוף פעולה ואחדות ...

ומתוך כן להרחיב ... את העיר, כעין נצרת עילית ...

זהו תפקידכם היום״

(הגה״ק רבי צבי יהודה הכהן קוק זצוקללה״ה)

דבר תורה לפרשת "ואתחנן"

"כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא ...

ולמהנה תלמיד חכם מנכסיו" (ברכות לד:)

 

"ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום" (דברים ד', ד').

וכי אפשר לדבוקי בשכינה? והכתיב 'כי ה' אלהיך אש אוכלה' אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא ["מתעסק בממון ת"ח כדי להגיע לידם שכר והם פנויין לעסוק בתורה ע"י אלו (רש"י ד"ה עושה פרקמטיא)] לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה" (כתובות קיא:).

            נשאלת שאלה אם כדי לזכות צריכים לקיים כל שלֹשת התנאים: משיא בתו לת"ח, עושה פרקמטיא, ומהנה מנכסיו (מה שמהר"ל הגדיר כתיקון הגוף, הנפש והממון) או די באחד מהם? ונ"ל ע"פ רש"י (כתובות קיא: ד"ה מצאתי להם תקנה) שהביא אך ורק האחרון "יהנו לת"ח מנכסיהם" אע"פ שכתב ללא צורך כי הרי כך ממשיכה הסוגיא לפרש! אלא בא לומר כי "ישיא בתו לת"ח" איננו בידו כי מי יאמר שת"ח יסכים לשאת אותה? וכן "יעשה פרקמטיא" שמא איש זה איננו מוכשר לפעולות המסחר? אבל "מהנה מנכסיו" זהו בידי כל אדם לעשות. וזה דומה לדברי ר"ע (מכות כד.) כי די באחד מהם ולא צריכים לכל התנאים ולכן רש"י טרח לבאר מה שבאר.

            ובמסכת סנהדרין (קב:): "אמר ר"נ אחאב שקול היה [מחצה עוונות ומחצה זכויות (רש"י ד"ה שקול היה)] ... אלא אחאב וותרן בממונו היה ומתוך שההנה תלמידי חכמים מנכסיו כיפרו לו מחצה". והקשה "מרגליות הים" (פסקה ט"ז) שע"פ הרמב"ם (לאבות סוף פ"ד) אין שוחד מצוות מכבה עבירה? והביא אח"כ דברי החולקים על הרמב"ם, ומקורם מן סוטה (כא.) עבירה מכבה מצוה". והנה כאן בענייננו צריך עיון כיצד נתכפר לו מחצה עד שנשאר "שקול"? אֹמנם ה"עיון יעקב" מפרש כי כבוד ת"ח ויראתם הוקש לכבוד ה' אבל צריך עיון בדבריו כי בתלמוד רק אמרו זאת על יראתם וכאן אצל אחאב כתוב שההנה, ולא שירא מהם. וגם מה שכתב "כבודם, אין זה מוזכר שם בקידושין ובב"ק שהוקשו למקום. אבל מהר"ל (חידושי אגדות ג, 238) כתב "כי מה שהיה מצטרף אל ת"ח נחשב מחצה זכאי מצד הת"ח שהוא מצטרף אליו, ומחצה מצד עצמו". ודבריו סתומים וצריכים ביאור. ונ"ל ע"פ כתובות (קיא:) "ואתם הדבקים בה' אלהיכם ... וכי אפשר לידבק בשכינה אלא כל המשיא בתו לת"ח והעושה פרקמטיא לת"ח והמהנה ת"ח מנכסיו כאילו מדבק בשכינה". ולא צריכים למילוי שלֹשת התנאים כי רש"י שם כתב (ד"ה מצאתי להם תקנה) שמספיק בקיום השלישי בלבד (כפי שפרשתי לעיל). וכיון שהאדם בזה נהיה "דבוק" (עיין על מדה זו בסנהדרין סד. "דבוקים ממש") הרי הוא "כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, (כתובות טו.) והרי בזה הוא מצטרף בקביעות לת"ח (ע"ע מהר"ל חידושי אגדות ג' 238) ובזה כבר ניכו ממנו החצי.

            ובמסכת סנהדרין (צב.): "ואמר ר"א כל שאינו מהנה תלמידי חכמים מנכסיו אינו רואה סימן ברכה לעולם שנאמר 'אין שריד לאכלו על כן לא יחיל טובו' אין שריד אלא תלמידי חכמים שנאמר 'ובשרידים אשר ה' קורא'". ותמוהים דברי הגמרא הנ"ל (סנהדרין צב.) שהרי מצינו במסכת ברכות (לד:): "א"ר יוחנן כל הנביאים כולן לא נתנבאו [הטובות והנחמות (רש"י ד"ה לא נתנבאו)] אלא למשיא בתו לתלמיד חכם ולעושה פרקמטיא לת"ח ולמהנה ת"ח מנכסיו". ומשמע שאם יהנה אדם ת"ח מנכסיו יזכה לכל הטובות שנבאו הנביאים ואם לא יהנה אדם ת"ח מנכסיו אז לא יזכה, אבל לא משמע שיענש ["אינו רואה בסימן ברכה לעולם" (סנהדרין צב.)] אם לא יהנה ת"ח. ומדוע הגמרא (סנהדרין צב.) אומרת שיענש ("אינו רואה סימן ברכה לעולם")? אלא שצריך להבין מה משמעות המשפט "אינו רואה סימן ברכה", וזה מבואר בספר "בן יהוידע" [סנהדרין צב. (לרבינו יוסף חיים בעל ספר "בן איש חי")]: "נראה בס"ד הטעם, כי יעקב ועשו חלקו העולמות. וכתבו המפרשים, זוכים ישראל בעושר שהוא מותרות, מכֹח עסק התורה המקיים העולם, מדין מציל מזוטו של ים (בבא מציעא כד.), עיין שם. ואם הוא עשיר ואינו עוסק בתורה, במה יזכה, אם מהנה תלמידי חכמים חשיב כאילו עסק בתורה וזוכה בעושרו מן הדין, לכן רואה סימן ברכה, ואי לא לאו. והא דאמר סימן ברכה, ולא אמר ברכה סתם, נראה יש עשיר יש לו עשרה אלפים ליר'א ועוסק בחמשים אלף ליר'א, אין בממונו סימן ברכה, כי זה כל ימיו חייב ממון הרבה לאחרים, ולא ימצא מעות מדודים בתיבה שלו אפילו ליר'א אחת. אך אם יש לו קרן אלף ליר'א ועוסק בחמש מאות, שימצא בתיבתו כל עת מעות מדודים ואינו חייב לאחרים, הרי זה יש בממונו סימן ברכה, והמהנה תלמידי חכמים יזכה למידה זו.               

יום שישי, 12 באוגוסט 2016

דבר תורה לשבת חזון וט' מנחם אב תשוע''ה

שרו של עשו נלחם בליל תשעה באב ביעקב אבינו שהוא כנגד השבת שמועילה למחילת עוונות ומתקנת ענין האמונה.

ביקש רבי מבית דוד לעקור תשעה באב שחל בשבת מפני שהרגיש בלידת המשיח שבכך נתרפאה המשפחה מה שאין כן שאר החכמים. וכל שנה נולד אז משיח.

כשחרב המקדש בראשונה אותו היום ערב תשעה באב היה ומוצאי שבת היה. וזה היה בהכרח שזהו זמן שהולך מן השבת ולא אל השבת. המקדש והשבת תמיד באים ביחד. שבת של מקום זה מקדש, ומקדש של זמן זה שבת וביציאתה היה החורבן. קבלת שבת היא להיפך - ציפייה לישועה ותפילה לגאולה שלימה. כשם שהיציאה משבת איפשרה את החורבן, כך ההליכה לקראת שבת מחייבת את הבניין. לכן מקבלים אותה בפיוט לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה. למה אנו מחכים? מה הפסדנו בעצם עם החורבן? מקדש מלך עיר מלוכה  וכו' - מלכות בית דוד. ומבקשים שתחזור - התנערי וכו'. מצפים אנו לחזרת הנבואה - עורי עורי דברי שיר. כל מה שנלקח מאתנו: המקדש המלכות והנבואה. וכל בקשותנו זה מכח זה שאנו מקבלים את השבת שכוללת בתוכה את כל מה שהיה במקדש. השבת היא מקור הברכה. אנו מצפים לקיום הייעוד: לא תבושי ולא תכלמי וכו'. עתידה ירושלים להתפשט על כל ארץ ישראל - ימין ושמאל תפרוצי וכו'. שבת היא מלך פורץ גדר לעשות לו דרך - על יד איש בן פרצי. אנחנו מצפים כאן לכח מה שנלקח מאיתנו על ידי החורבן. השבת מקור הברכה ומקור לא זז לא נייד לא הולך אלא תמיד נמצא במקומו. והדין הוא לקראת שבת לכו ונלכה וכו' מייחל לקבלתה כמו שיוצא לקראת המלך. כל הברכות מכח השבת אותה שומרים זוכרים מכבדים ומענגים. זה הדבר שנשאר לנו. במוצאי שבת התאפשר חורבן שאז וינפש וי אבדה נפש נשמה יתרה זאת אנחה על אותה תוספת הארה וברכה כפולה. השבת כמקדש פותרת קושיית רשע וטוב לו דרך רשעים צלחה בפרוח רשעים ... פועלי או"ן (ר"ת ו'י א'בדה נ'פש) וכו' שנזכה להבין ולראות בשבותנו שבתותנו ומקדשנו. אכי"ר.