יום שישי, 27 באוגוסט 2021

"אתם ניצבים היום ..." - בראש השנה - הימים הנוראים (ראש השנה ויום הכיפורים) וחרדת הדין

"סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי"

(תהלים קי"ט, ק"כ)

"ונתנה תוקף קדושת היום.

כי הוא נורא ואיום.

ובו תינשא מלכותך. ויכון בחסד כסאך. ותשב עליו באמת. אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח ויודע ועד. וכותב וחותם וסופר ומונה ותִזכור כל הנִשכחות. ותפתח את ספר הזִכרונות ומאליו יקרא וחותם יד כל-אדם בו. ובשופר גדול יתקע וקול דממה דקה ישמע. ומלאכים יחפזון, וחיל ורעדה יאחזון. ויאמרו הנה יום הדין, לפקוד על צבא מרום בדין. כי לא יזכרו בעיניך בדין. וכל-באי עולם יעברון לפניך כבני מרון.

כבקרת רועה עדרו. מעביר צאנו תחת שִבטו. כן תעביר ותספור ותמנה ותפקוד נפש כל-חי. ותחתוך קיצבה לכל-בריה. ותכתוב את גזר דינם. בראש השנה יכתבון. וביום צום כיפור יחתמון. כמה יעברון. וכמה יבראון. מי יחיה מי ימות. מי בקיצו. ומי לא בקיצו. מי במים. ומי באש. מי בחרב. ומי בחיה. מי ברעב. ומי בצמא. מי ברעש. ומי במגפה. מי בחניקה. ומי בסקילה. מי ינוח. ומי ינוע. מי ישקט. ומי יטרף. מי ישלו. ומי יתיסר. מי יעני. ומי יעשר. מי ישפל ומי ירום.

ותשובה ותפילה וצדקה,

מעבירין את רוע הגזירה.

כי כשמך כן תהילתך. קשה לכעוס ונוח לרצות. כי לא תחפוץ במות המת. כי אם בשובו מדרכו וחיה. ועד יום מותו תחכה לו. אם ישוב מיד תקבלו ..." (מעשה דרבי אמנון).

 

"אתם ניצבים היום ..." - בראש השנה (ספה"ק)

הימים הנוראים (ראש השנה ויום הכיפורים) וחרדת הדין

"אמר רבי אבהו: אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, ריבונו של עולם מפני מה אין ישראל אומרים שירה (פירוש: הלל) לפניך בראש השנה וביום הכיפורים. אמר להם, אפשר מלך יושב על כסא דין, וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, וישראל אומרים שירה" (ר"ה לב:). ולכאורה היה משמע מהגמרא שבשמים אינם רוצים כביכול לשמוע אז שירה, וכמו שאמרו חז"ל (מגילה י:) ש"ביקשו מלאכי השרת לומר שירה" בשעת קריאת ים סוף, ו"אמר הקב"ה מעשה ידי (המצרים) טובעים בים, ואתם אומרים שירה?!" (כלומר, בתמיה).

אומנם מדברי הרמב"ם מבואר שהחיסרון הוא מצידנו, שמרוב אימת הדין אין אנו מסוגלים לקריאת ההלל מתוך שמחה בראש השנה וביום הכיפורים. וזו לשונו בפירוש המשניות לראש השנה (פ"ד): "לא היו קוראים הלל, לא בראש השנה ולא ביום הכיפורים, לפי שהם ימי עבודה, והכנעה, ופחד ומורא מהשם, ויראה ממנו, ומברח ומנוס אליו, ותשובה, ותחנונים, ובקשה, כפרה, וסליחה. ובכל אלו העניינים אינו הגון השחוק והשמחה". עכ"ל. ובהלכות חנוכה (פ"ג, ה"ו) כתב: "ראש השנה ויום הכיפורים אין בהן הלל, לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד, לא ימי שמחה יתירה". עכ"ל.

והיוצא מדבריו הקדושים, שמלבד זה שהאדם בראש השנה וביום הכיפורים הוא במציאות ובטבעו מתמלא יראה ופחד, בהעלותו על דעתו שבימים אלה הוא נידון אם לחיים או חס ושלום למוות, אם במים אם באש, אם בחרב אם בחיה, ברעב או בצמא, ברעש או במגיפה, בחניקה או בסקילה, אם ינוח או ינוע, אם ישקט או יטרף, אם ישלו או יתייסר, אם יעני או יעשר, אם ישפל או ירום. מלבד זה שהוא ירא מכל אלו במציאות, עוד נכנסת יראה זו בגדר עבודת היוםשבימים אלה חייב כל אחד ואחד לעבוד את ה' יתברך ברוח של הכנעה יתירה ולהוסיף יראה על יראתו ולהתאמץ בכל כוחו לשוב אליו יתברך בתשובה ובתחנונים וכו'. ובכל רוחה של העבודה הנ"ל אין מקום להלל הנקרא מתוך רוח של שמחה יתירה.

ולכאורה פשוט הוא, שמי שבטבעו אינו ירא מימי הדין של ראש השנה ויום הכיפורים, ואפילו המחשבה של מי יחיה ומי ימות אינה מחרידתו במציאות, מי שנמצא במצב כזה, לא יוכל להגיע לקיום חובת העבודה של ראש השנה ויום הכיפורים,  עבודה של הכנעה ופחד ויראה מלפניו יתברך. כי בלי מציאות של יראה ופחד מלפניו יתברך, לא יוכל לקיים עבודה של יראה ופחד מלפניו יתברך. כי עבודה זו תלויה בלב, לב חרד. ואפילו אם ינענע כל איבריו מכף רגל ועד ראשו, להראות כירא וחרד, כל זמן שליבו אינו חרד מהמלך המשפט יתברך שמו, אינו מקיים את עבודת הימים האלה, כראוי.

והנה מלפני כמה דורות, ראש השנה ויום הכיפורים המכונים הימים הנוראים כשמם כן היו. כל איש ואישה בישראל היו יראים וחרדים בכל לבבם מאימת הדין, הן במציאות הן בקיום עבודת היום בתפילה מתוך כוונה והכנעה יתירה ואימת הדין, וחרדת הלב בשמיעת קול שופר, וכו'. הכרת פניהם וכל תנועותיהם ומעשיהם ודיבורם בימים אלה, העידו על גודל יראת שמים וחרדת יום הדין הממלאות כל עמקי ליבם. אומנם בדורות האחרונים, מרוב צרות ורדיפות ומלחמות וטילטולים וגזירות איומות שפקדו את בני עמנו בעוונותינו הרבים, הוחלשו כמה יסודות ופרטים מדת קודשנו אצל כמה וכמה בני אדם. הגלות המרה והארוכה בין הגויים החומדים ממון ותאווה וכל דבר אסור, הזיקה אותנו הרבה יותר ברוחניות, בזמן האחרון, ממה שסבלנו נזקים גשמיים במשך כל הדורות. האמת נעדרת, והמלמדים והמחנכים נעדרים. עמך ישראל רוצים לעשות רצונו יתברך, אומנם מניין ידעו מה לעשות אם נעדרים המודיעים והמלמדים דעת מה לעשות.

ואם גדלו הנזקים שהוזקנו בקיום אלה המצוות התלויות במעשיהם של שאר האיברים, מה גדלו פי כמה הנזקים בקיום המצוות התלויות בלבולכן ראינו בזמן האחרון חיסרון ניכר באימת הדין של ראש השנה ויום הכיפורים. והדברים ידועים ומפורסמים, ויגעים מאוד. וניכרים  הדברים שהחיסרון הנוכחי באימת הדין של ראש השנה ויום הכיפורים, הוא חיסרון בשני העניינים הנ"ל, האימה והיראה במציאות, וקיום חובת עבודת היום ברוח של הכנעה ויראה וכו'. לפי מה שכתבנו לעיל שבלי מציאות של אימת הדין אי אפשר לקיים עבודה של אימה וכו', צריכים אנו לעיין בזה, למה בזמננו חסר במציאות אימת הדין של ראש השנה ויום הכיפורים, כשספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.

והנה בפירוש הגר"א לשיר השירים (ח', ו') כתב וזו לשונו: "'כי עזה כמוות אהבה', פירוש: כמו שבעת מות האדם, קשה פרידת הנפש מהגוף, כי אין אהבה וחיבור מורכב וממוזג כנפש עם גוף (ועיין בזוה"ק ח"א דף רמה/א). ויש ליתן טעם לאהבה העצומה הזאת של הנפש עם הגוף, על-פי דברי האריז"ל בספר ליקוטי תורה להרב חיים ויטאל ז"ל (פרשת בראשית). עיין שם שהקשה על העונש שמענישים לרוצח על הרע וההיזק שעשה לנפש הנרצח, אדרבא אם עשה היזק לגוף החומרי, לנפש טובה גדולה עשה, שהוציאה מבית האסורים. כי הנשמה חלק א-לוה ממעל, והיא מתאווה תמיד לעלות אל בית אביה וכו', ובעל כורחה היא אסורה בגוף החומרי, ואם כן ראוי לשכר ולא לעונש. ומתרץ שם, שהנפש היורדת לעולם הזה לגוף האדם, דומה לשכינה היורדת לשכון בתחתונים. ושכינה בתחתונים צורך גבוה הוא, כי שכינת עוזו מתאוות לשכון כבוד בארצנו. וידוע כי העובד עבודה זרה גורם שתסתלק שכינה מישראל, וישאר העולם הזה כגוף המת. כן עוון זה הרוצח הגורם לנפש האדם שתסתלק למעלה מהעולם הזה, כאילו גרם להסתלק שכינה מישראל. וכמו שמסלק השכינה ראוי לעונש, כן המסלק נפש האדם, שהוא חלק א-לוה ממעל, ראוי לעונש". עכ"ל, עיין שם.  

נמצאנו למדים, שכל עצם רצונו יתברך שמו בבריאת העולם הוא, ששכינת עוזו תרד ותשכון כבוד בעולם הזה (עיין במדבר י"ג, ו'; תנחומא בחוקותי ג'; ב"ר פי"ט; שמ"ר פל"ג ד'). ושנפש האדם תרד ותשכון בעולם הזה מחוברת בגוף האדם. ולכן "אין אהבה וחיבור מורכב וממוזג כנפש עם הגוף". ואין דבר קשה בעולם יותר מפרידת הנפש מהגוף. וכל רוצח הגורם פרידת הנפש מהגוף עובר עבירה חמורה מאוד, כי סותר לכל עצם רצונו יתברך שמו בבריאת העולם - חיבור נפש וגוף.

והחיבור הנ"ל, חיבור נפש והגוף, נקרא חיים. והוא מהדברים היקרים ביותר בעולם. והדורות הקודמים שלא הושפעו כמונו מכפירת הגויים וגשמיותם, העריכו מאוד מאוד את החיים, וכל רגע מהחיים, יען זה כל עצם רצונו יתברך שמו בבריאת העולם, על כן חרדו בכל ליבם ובכל עצמותם מאימת הדין של ראש השנה ויום הכיפורים, השוקל אם ראוי להמשיך ליתן לאדם חיים. והדברים מובנים, ברורים ונפלאים, אין צריך להאריך בזה. תן לחכם ויחכם עוד. אומנם בזמננו, נתקיים בנו בעוונותינו הרבים, ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם, שכחנו מאוד מה זה חיים, וכמה צריכים להעריך את החיים. ועל כורחך יתכן שגם אדם המבקש - "זוכרנו לחיים", אין לו הבנה אמיתית בעצם בקשתו. ובעומק לבבו אין לו שום יראה ואימה יתירה ביום שנידון על חייו על-ידי מלך מלכי המלכים נותן החיים.

הנה ברור הוא לכל בעל שכל שאי אפשר לו לאדם שיהפך ביום אחד להיות נכנע לפניו יתברך, ומפחד, וירא, ומתחנן, וכו', אשר היא עבודת ראש השנה ויום הכיפורים, כמו שכתב הרמב"ם. ולכן כתב בספר מהרי"ל: ש"צריך כל אחד להסיר השורשים הרעים ורוע מעלליו מן ליבו - קודם ראש השנה. וירגיל את עצמו כל ימי אלול, להיות רגיל בהן בעשרת ימי תשובה". עכ"ל. כי בשלושים יום נקבע הרגל, על פי הלכה. אומנם בדורנו, בעוונותינו הרבים, נחלשה מאוד ההתחזקות בימי אלול - שנקראו "ימי הרצון" על-ידי רבותינו הראשונים ז"ל. על-כן קמתי, העני והרש, לחזק את מבקשי האמת, בענייני חודש אלול וראש השנה ...

(נלקט ונערך בעיקר מתוך הקדמת הספר "ימי רצון" לג"ר שלמה ברוועדה שליט"א)

יום חמישי, 19 באוגוסט 2021

דברי תורה לפרשת כי תצא וחודש התשובה - אלול

שלושים יום קודם ראש השנה -

הכנה בתשובה

"הכל הולך אחר החיתום" (ברכות יב.). כך גם חודש אלול שהוא חתימת וסיום השנה נקבע בליבם של ישראל כירח (כחודש) ההתעוררות לתשובה, כפי שהורו לנו חז"ל (זוהר חדש, כי תצא נח/ב) על הכתוב: "ובכתה את אביה ואת אִמה ירח ימים" (דברים כ"א, י"ג) - "זה הוא חודש אלול, שבו עלה משה להר, לבקש רחמים לפני הקב"ה בכדי שימחול לישראל על חטא העגל". ע"כ.

               חודש זה הוא כהגדרת ה"אור החיים" הקדוש [על דברים כ"א, י"א (בתוספת עריכה). ודבריו מכוונים לדברי הזוהר החדש האמורים]: "החודש המיוחד לתשובה שהוא חודש אלול", שעליו נאמר הפסוק: "'ובכתה את אביה' - זה הקב"ה, 'ואת אִמה' - זו כנסת ישראל (ברכות לה:), על אשר מעלה באביה ואִמה, ועל פרידתה מהם" (ועיין שם בהמשך דברי קודשו התואמים אף הם לזוהר חדש).

ירח ימים שהזכירה התורה, מתפרש ב"באר מים חיים" (כי תצא) באותה בחינה של ההלכה התובעת: "שואלין ודורשין בהלכות הפסח שלושים יום קודם הפסח" (פסחים ו:) והרי הלכה זו היא לפני כל יום טוב, כי בכל הזמנת הקדושה צריך הזמנה לה שלושים יום".

חודש אלול אף הוא בגדר "תשובת השנה, המוכן לתשובה טרם בוא השנה החדשה". וביאור הדבר הוא, כי שלושים יום עניינם ב' (2) פעמים ט"ו (15), הרומזים על "ט"ו (15) מעלות אחורנית להתרחק מן החטא, וט"ו (15) מעלות לעלות בקודש בכל מעלה ומעלה, מעט יותר, ואחר כך הוא מוכן ומזומן ראוי והגון לקבלת הקדושה והטהרה ברגל - ראש השנה".

הרמז האמור של: "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים, ואחר כן ... והייתה לך לאישה", מורה על הייחוד המושלם בתורה ותפילה בין כנסת ישראל לבין הקב"ה "שזה תכלית כל הבריאה, לתת לנשמה את כל צרכיה, בתורה ותפילה ומעשים טובים" ובכך נשלם ייעודו של חודש אלול.

הרי לפנינו כי ימי הרצון מהווים מושג כפול של גילוי הרצון, הן למעלה בייחוד השלם בין ישראל לאביהם שבשמיים, שבעקבותיו נמחלים ומתכפרים עוונותיהם של ישראל, והן למטה בהשלמת עשיית רצונו יתברך לקיים את תכלית הבריאה, ובכך תתחדש עלינו הבריאה בשנה החדשה בשלימות גילוי הרצון העליון להיטיב לנו כל הימים להחיותנו כהיום הזה ושנת גאולה באה (ע"פ ישעיה ס"ג, ד') אכי"ר.

 

"'ובכתה את אביה ואת אִמה

ירח (חודש) ימים' (דברים כ"א, י"ג) -  זה הוא חודש אלול"

(זוהר חדש, כי-תצא נח/ב)

המלחמה נטושה במלוא חומרתה, הטוב והרע נאבקים כאריות, לרגע קט דומה שהיצר הטוב כורע תחת משאו, נלכד ברשת, ועוד מעט יכריז שונא האדם, היצר-הרע על עצמו כי הוא מלך ומושל בכיפה. לפתע נגה אור, מקרן זוית אחת פורץ ועולה זוהרה של תורה, זו הנלמדת באימה ביראה ברתת וזיעה.

               בכל יום ויום מתהלכים אנשים כסהרורים, אובדי עצה ונעדרי תושייה, מותשים וסחוטים מלחצו המר של עבד כי ימלוך ונבל כי ישבע לחם, הרודף אותם ומנסה לכבשם וללכוד אותם בחרמו, עצה אחת ויחידה קיימת: "אם רעב שונאך האכילהו לחם" - לחמה של תורה - "כי גחלים אתה חותה על ראשו", באמצעות התורה מופרת עצתו ומושבתת מזימתו, ואין לאל ידו.

               "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום" - נשק מכריע וחרב פיפיות, משום שעל-ידם צומחת ההכרעה. האויב הנוראי נס כל עוד נפשו בו, ואילו היצר הטוב עונד כתרה של תורה לראשו, בצאתו כגיבור חיל אשר הביס את השונא והכריע את האויב.

               "כי תצא למלחמה על אויביך" - אין לך אויב גדול יותר מאותו אבן נגף ומכשול אשר שמותיו שבעה ודרכיו - תעלוליו שבעים ושבעה, אך כאשר תחגור על ירך חרבה של תורה, אזי ניצחונך מובטח והצלחתך כמונחת בכיסך: "ונתנו ה' א-לוהיך בידך ושבית שביו", תחת זממו הרע לשבות אותך בחכתו הארוכה, יעלה בידך להכניעו ולהדבירו,לבל יעז יותר להרים ראשו ולשלוח בך את ידו.

               בכל ימות השנה ערוכים זה לעומת זה שני המחנות, הנשמה הטהורה סיעתה וחילותיה, ואילו בצידו השני של המתרס עומד בשחץ וגאווה, המטיל אימה, זה שיוצרו קראו רע, מלך זקן וכסיל, ואיתו עימו המוני צבאו הנשמעים לדברו, והמוכנים לעשות רצונו, לפגוע ולהסית לקלקל ולהשחית, הלה יורד ומסית, עולה ומקטרג, יורד ונוטל נשמה.

               בתווך ניצב כמו מבוייש גופו של האדם, חבול ומוכה פצוע ושדוד, כתוצאה מאותה התכתשות שבין הנשמה לאויבה הזומם להכריתה, הקם עליה באכזריות לכלות ולחסל עד רדתה, כך במשך עשתי (אחד) עשרה חודשי השנה.

               שונה הדבר עם בוא האורח הרם והנעלה - ירח (חודש) התשובה, הקערה מתהפכת על פיה, השפחה הרעה שזממה לרשת את מקום גבירתה, מפנה מקום לאדוניה, ואט אט מוסרת ומתבטלת הזוהמא, זו שראשיתה כימי ראשית, בבריאת האדם על הארץ והצלע אשר לוקחה הימנו, הבגדים הצועים אותם היא עוטה, שִֹמלת שִביה וכלי תלבושתה, מוסרים - מופשטים מעליה, והלבש אותה מחלצות.

אכן תור הדרור הגיע, ירח הישועה וחודש השיחרור הגיע ובא, הנשמה שהייתה שבויה בידי נוכרים, משתחררת מכבליה, גידולי הפרע שעל ראשה מגולחים מעליה, הציפורניים שהטילו אימה חלפו ואינם, תחתם מטפחת היא מראה חדש, כולו אומר כבוד והוד.

בירח זה הוא חודש אלול, תרה היא בכל נגעי בתי הנפש, בראש ובראשונה מבכה היא את צערם של אביה ואִמה - הקב"ה וכנסת ישראל, על סילוק העטרות שהייתה עטויה במורדות סיני, ואשר ניטלו הימנה בעטיו של די זהב, "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב", ואילו כעת עת-רצון עם עלות האב הרחמן והרועה הנאמן למעלה ההר,לשפוך שיח ולערוך תחן, במטרה להעביר צחן.

בחודש זה אשר שמו אלול - על שם התיור החיפוש והסיור, מידי שנה בשנה נשנה המחזה, בימי הרחמים והרצון אותם עורר אבי - חוזה, כנסת ישראל מתרפקת על דודה, רוחצת מטומאתה ומיטהרת מחלאתה, ימי ארבעים משמשים לה כמקור טהרה, להתרצות לפני קונה אישה ובועלה, להתדבק בתורתו ולהתחבר ביראתו, לדגול באהבתו ולנצור מורשתו.

כך היא עולה ומתעלה, עדי מגיע השיא הנעלה, יום הכיפורים בו הקול נשמע ממרומים: "סלחתי כדבריך" לעם עמוסים, גזע איתנים, שבט נעקדים, ונכדי איש תם יושב אוהלים, צאן מרעיתו של המשוי ממים, קהל עדת המכפר בשעירים, דבקי הנמכר בעשרים שקלים, ומנעימי זמר תהילות בן ישי.

אב הרחמים יזכור לנו ברית ראשונים, ויקיים שבועתו לאחרונים, יחיש בקרוב גאולת הבנים, ויחדש עלינו שנת שלומים, הארץ תגל והשמים יהיו שמחים לעד ולעולמי עולמים.

[נלקט ונערך מתוך "לקט מאמרים - ירח האיתנים"

(לרה"ג שלום חיים פרוש זצ"ל), עמ' ג - ד; טז; יח - יט]

 

קשה לך חזור בתשובה?!

עשה תשובה בראשי-תיבות!

חסידים מספרים על סעודה שלישית אצל רבי זושא מאניפולי בשבת תשובה. אל שולחנו של הרבי ישבו סמוכים תלמידיו, והאווירה, אווירת הימים הנוראים, הייתה קודרת ורצינית. הביט רבי זושא בפני תלמידיו, ואמר להם: יודעים אתם, כל יום יפה לתשובה, כל שעה מתאימה לתשובה, ועל אחת כמה וכמה בימים אלו של "בהיותו קרוב", אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. וחייבים כולנו לחזור בתשובה. אלא מה? זה  קשה! ומדוע קשה התשובה? מפני שהתשובה הנדרשת מאיתנו היא תשובה שלימה בדווקא, אי-אפשר להסתפק בתשובה חלקית.

               הנה בתפילת העמידה מבקשים אנו שלוש בקשות, זו אחר זו ובשלושתן מבקשים אנו שמשאלתנו תתמלא בשלימות. כך אומרים אנו: "וגאלנו גאולה שלימה" ו"העלה ארוכה ורפואה שלימה, וכן: "החזירנו בתשובה שלימה לפניך". וכפי שאדם רוצה גאולה שלימה ולא גאולה למחצה, והוא מבקש שרפואתו תהיה שלימה ולא מקוטעת, כך התשובה שמתבקשת ממנו - תשובה שלימה היא. ואכן, זו משימה קשה. לכן - אמר רבי זושא לתלמידיו - אם קשה עלינו לעשות תשובה שלימה, הבה נעשה תשובה בראשי-תיבות!

               הביטו בו תלמידיו במבט תמה: וכי ישנם ראשי תיבות לתשובה?

               כן, ענה רבי זושא מאניפולי. הנהקחו את המילה "תשובה". כל אות במילה זו מרמזת לפסוק, שהוא ערך עליון באמונת היהדות. בואו נאמץ לעצמנו כראשית-דבר את ראשי-התיבות של המילה "תשובה", ובזה נצא ידי חובת "פתחו לי פתח כחודה של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם".

ואלו הם הפסוקים המרכיבים את המילה "תשובה":

ת - "תמים תהיה עם ה' א-לוהיך" (דברים י"ח, י"ג).

ש - "שִויתי ה' לנגדי תמיד" (תהלים ט"ז, ח').

ו -  "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, ל"ד).

ב - "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג', ו').

ה - "היכון לקראת א-לוהיך ישראל" (מיכה ו', ח').

בזה, אמר רבי זושא, נצא ידי חובת ראשי-תיבות של תשובה ...

 [נלקט ונערך מתוך מאמרו של הרה"ג ישראל מאיר לאו שליט"א

(מובא בספר "בהיותו קרוב", עמ' 93 - 92)]

 

 

תשוב"ה בראשי-תיבות

"סיפר בעל ה"תניא" לנכדו בעל ה"צמח צדק" כי באחת משיחותיו, ב"שבת שובה" הסביר המגיד ממזיריטש את הפסוק (דברים ד', ל'; ל', ב'): "ושבת עד ה' א-לוהיך". ואמר כי עבודת התשובה צריכה להיות עד אשר שם "הוי"ה" שהוא למעלה מן העולמות יהיה כ"א-לוהיך", שא-לוהים בגימטריא "הטבע". כל החבריא קדישא היו בהתעוררות גדולה משיחה זו. רק הצדיק רבי זושא מאניפולי שהיה באותו מעמד אמר: אני איני יכול להגיע למעלת תשובה כזאת, על כן אחלק את התשובה לחלקים, כי התשובה היא ראשי תיבות:

ת - "תמים תהיה עם ה' א-לוהיך" (דברים י"ח, י"ג).

ש - "שִויתי ה' לנגדי תמיד" (תהלים ט"ז, ח').

ו -  "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, ל"ד).

ב - "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג', ו').

ה - "היכון לקראת א-לוהיך ישראל" (מיכה ו', ח') ...

הרבי רבי זושא הבין שהמגיד אמר כאן רעיון נשגב, אבל הוא גם ידע שהרעיון הוא חזון לעתיד לבוא, והשאיפה להגיע לרום פסגת מעלת התשובה היא המחייבת אותנו להתחיל משלביה התחתונים, בהכשרתו של כל פרט ופרט למידות ומעשים טובים. רק בדרך זו של "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" (בראשית כ"ח, י"ב) יוכל העולם להתעלות אל שלימותו. במובן זה אין דבריו של רבי זושא חולקים על דברי המגיד אלא משלימים אותם, הנתיב אל התשובה השלימה מתחיל בתיקון חיי היום יום של הפרטים בעולם המעשה שלנו (עיין "אורות התשובה" פי"ב, סע' ו'; פי"א, סוף סע' ד')".

[הרה"ג יעקב הלוי פילבר שליט"א (מבוא ל"אורות התשובה", עמ' כט - לא)].

 

יום חמישי, 12 באוגוסט 2021

דברי תורה לשבת פרשת שופטים וחודש התשובה - אלול

"רבנו יונה ("ספר היראה") כתב וזו לשונו: "משנכנס אלול עד מוצאי יום הכיפורים יהא חרד וירא מאימת הדין". עכ"ל [ועיין במהרי"ל (תחילת הלכות ימים נוראים) שכתב (שם) וזו לשונו: "משנכנס אלול מרבין בתשובה". עכ"ל].

ועיין ב"מטה אפרים" (אל"מ תקפ"א, א') שהביא בשם האריז"ל ("פרי עץ חיים" ח"ב - שער ר"ה, פ"א) רמז על אלול מהפסוק (שמות כ"א, י"ג): "[ואשר לא צדה] והא-לוהים אִנה לידו ושמתי לך" - ראשי תיבות אלו"ל. וסוף הפסוק (שם): "... אשר ינוס שמה", עיי"ש. ["לרמז כי חודש הזה נתנו ה' יתברך לכפרה, לכל מי ששגג וחטא, ועשה שום עוון בכל השנה, והוא קרוב לקוראיו בחודש הזה" ("פרי עץ חיים" שם)].

והיינו, שימי אלול הם בגדר עיר מקלט

לנוס שמה מאימת הדין

ולהינצל על-ידי התשובה".

[הרה"ג אליהו שלזינגר שליט"א, בספרו "ארשת שפתנו", עמ' רצה (עם מעט עריכה והוספות) עיי"ש]

 

"הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי" (דברים י"ט, ה' )

ערי מקלט וזמני מקלט

שבת וחודש אלול - מקלט בזמן - מקור החיים

 בפרשתנו (דברים י"ט, א' - ו') נזכרת פרשת ערי מקלט, וכך כתוב (שם): "כי יכרית ה' א-לוהיך את הגויים אשר ה' א-לוהיך נותן לך את ארצם וירשתם וישבת בעריהם ובבתיהם: שלוש ערים תבדיל לך בתוך ארצך אשר ה' א-לוהיך נותן לך לרישתה: תכין לך הדרך ושילשת את גבול ארצך אשר ינחילך ה' א-לוהיך והיה לנוס שמה כל רוצח: וזה דבר הרוצח אשר ינוס שמה וחי אשר יכה את רעהו בִבלי דעת והוא לא שונא לו מתמול שילשום: אשר יבוא את רעהו ביער לחטוב עצים ונידחה ידו בגרזן לכרות העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי: פן ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח כי יחם לבבו והִשיגו כי ירבה הדרך והִכהו נפש ולו אין משפט מוות כי לא שונא הוא לא מתמול שילשום". ע"כ.

               הרה"ג משה צבי נריה זצ"ל כתב [בספר "מאורות נריה" (אלול - תשרי), עמ' 36] דברים נפלאים הנוגעים לענייננו, וזו לשונו (עם מעט עריכה והוספות): חודש אלול הוא מקלט בזמן. לא רק רוצח בשגגה זקוק למקלט. מכיון שגילתה תורה רעיון המקלט, עלינו להרחיבו על כל השטחים. אחרי כל חטא יש להתייחד במקלט, המאפשר מחשבה והרהורי חרטה  (עיין רש"י בראשית ט', ה'). גם יום השבת הוא מקלט בזמן - "אל יצא איש ממקומו" (שמות ט"ז, כ"ט. אדם יושב מכונס בביתו, "בורח" מכל עניני העולם) והמקלט הוא מקור חיים - "ונס אל אחת מן הערים האל וחי" (דברים ד', מ"ב).

               "'האריז"ל כתב ("פרי עץ חיים" ח"ב - שער ר"ה, פ"א): 'ואשר לא צדה והא-לוהים אִנה לידו ושמתי לך [מקום אשר ינוס שמה' (שמות כ"א, י"ג)] - ראשי תיבות אלו"ל. לומר כי חודש זה הוא עת רצון לקבל תשובה על חטאים שעשה בכל השנה, וגם רמז שגם על השגגות צריך לעשות תשובה בחודש הזה" ["קיצור שולחן ערוך" (לג"ר שלמה גאנצפריד זצוקללה"ה) סימן קכ"ח, סעיף א'].

המושג של עיר מקלט בתורה איננו ענין של מאסר - אינו ענין של עיר למאסר, אלא מקום מנוחה ומקום ריכוז נפשי וחשבון הנפש, לדעת כיצד הגיע לרציחת נפש בשוגג - "ושב ורפא לו" (ישעיה ו', י'). "ונס אל אחת מן הערים האל וחי" (דברים שם, שם). "וחי" - חיים של אמת, ושב לחיות את חייו האמיתיים. ו"תלמיד שגלה - מגלין רבו עימו" (מכות י., עיי"ש).

ואם זוהי מהותה של עיר מקלט, הרי דומה שהיה ראוי לול לכל אדם להימצא במשך זמן מסויים בעיר כזאת. ואכן, דאגה התורה לכך. ואם לא יכולים ליצור ערי מקלט לכל העם, הרי קובע זמני מקלט לכולם - זמנים של ריכוז, של חשבון נפש, זמנים "אשר ינוס שמה (האדם) וחי(דברים י"ט, ג') - ינוס מכל הטירדות, יברח מכל המפריעים - "וחי". והתחיל לחשב את דרכו ואת מעשיו - "וחי".

"מחשבה - דא אדם" (תיקוני הזוהר דף סג/א) - בה במידה שמישהו חושב על עצמו ועל מעשיו, שוקל ובוחן, בודק ומפלס את דרכיו, יותר ויותר הוא נעשה אדם".

 

"יסוד התשובה הוא: 'חשבונו של עולם'" ("אורות התשובה" פט"ז, סעיף א')

ההכנה לימים הנוראים - לעשות חשבון נפש

 הרה"ג משה צבי נריה זצ"ל כתב [בספר "מאורות נריה" (אלול - תשרי), עמ' 48 - 47] דברים המעוררים את הנפש וזו לשונו (עם מעט עריכה והוספות): מה היה אצל משה רבנו בתחילת חודש אלול? משה רבנו עלה פעם נוספת על הר סיני לקראת קבלת לוחות אחרונות. מה נאמר שם?: "את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים ... והיה נכון לבוקר" (שמות ל"ד, א' - ב'). פה יש תיאור מיוחד של הבוקר. לא קולות ולא ברקים, לא ענן כבד על ההר - "ועלית בבוקר על הר סיני ... ואיש אל יעלה עימך" (שם שם, ב' - ג') - אתה לבדך הולך. ועוד יותר: יש אווירה מיוחדת בכל ההר, נפש חיה לא תסתובב שם, גם הצאן וגם הבקר - בדידות.

               מה הענין של הבדידות הזאת? התייחדות, ריכוז ומחשבה, הרגש. אין שום אובייקט שיעורר תשומת לב, וכולו מרוכז בפנים. כך עולה משה רבנו לקבל את הלוחות האחרונות. ועל זה מסבירה הגמרא (תענית ל:) את המשנה (שם כו:) ש"לא היו ימים טובים לישראל כיום הכיפורים" - משום שיש בו סליחה ומחילה וניתנו בו לוחות אחרונות, ולכן יום הכיפורים הוא יום של שמחה.

כל אחד מאיתנו צריך לראות את עצמו בימים אלו בשעות מסויימות, בהתייחדות מסויימת - "ואיש לא יעלה עימך" - אתה הולך בעצמך. אתה חושב בעצמך, עושה את חשבון הנפש בעצמך.

חז"ל (ב"ב עח:) דורשים את הפסוק (במדבר כ"א, כ"ז): "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון תיבנה ותיכונן עיר סיחון" - 'המושלים' - אלו המושלים ביצרם. 'בואו חשבון' - בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. 'תבנה ותיכונן' - אם אתה עושה כן, תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא". ע"כ.

וכתב מו"ר הרב חרל"פ זצ"ל בפירושו לפרקי אבות (פ"ב, מ"א - "מי מרום" ח"ב, עמ' לח): חז"ל אומרים (שם): "'בואו חשבון' - בואו ונחשב חשבונו של עולם". אנחנו בני אדם, קשה לנו לעשות חשבון מדוייק, קשה לנו מאוד. אבל דבר אחד אנחנו כן יכולים לעשות: להתחיל לעשות את החשבון, גם אם לא נגיע לסופו. על כן אומרים: "בואו חשבון" - בואו נתחיל, נכנס לחשבון. אדם שמתחיל לעשות חשבון - ביקורת עצמית, אקטיב ופסיב, חיוב ושלילה, מאזן רווחיו, מאזן הפסדיו, הוא כבר לא חי בעולם של תוהו. עולמו כבר מתחיל להיות פחות או יותר מאורגן, מסודר. הוא כבר יודע קצת מה איתו. מי שלא עושה שום חשבונות, והכול אצלו מעין "תוהו ובוהו" יגיע לידי "פשיטת רגל" רוחנית.

"בואו חשבון" - אנשים צעירים, בוודאי שאסור לדרוש מהם שידעו לעשות חשבונות מדוייקים של אישיותם, של דרגותיהם. אבל להיכנס, להתחיל לעשות חישוב זה, כל אחד מאיתנו חייב.

"אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש" (ברכות פ"ה, מ"א) - זה לא דבר שבפתאום. בערב ראש השנה, פתאום לפנות ערב אתה מחליט: "נו ראש השנה! הפעם אני מתפלל בכוונה …". זה לא דבר שאפשר להחליט פתאום, אלא דבר שצריך להתפתח. מחשבה מינימלית, יותר עם תוכן, עם יותר כובד ראש. לימוד "מסילת ישרים", חובת הלבבות", "שערי תשובה" לרבנו יונה", "אורות התשובה". יש ברוך ה' מה ללמוד, דברים שמעוררים את הנפש. כל אחד יכול למצוא ספר שמדבר יותר אל ליבו, להידבק בו (ועיין ב"אורות התשובה" פי"ד, סעיף ט"ו - ט"ז). יש מי ש"אורחות צדיקים" מדבר אל ליבו. ה"מסילת ישרים" מדבר בשפה פשוטה מאוד, מובנת לכולם. כל משפט צופן בתוכו צופן רב, אבל הכל כתוב בפשטות. פשוט גאוני.

 

Do you want a one time SEO boost for your website?

30 days results oriented SEO plans
https://liftmyrank.co/affordable-seo-services-small-businesses/