יום שישי, 17 בספטמבר 2021

דברי אגדה לחג הסוכות

על סוכה הנקראת "צִלא דמהימנותא" (צל האמונה)

(זוה"ק ח"ג, דף קג - קד, ובהשמטות רנז/ב)

"לדוד ה' אורי (- בראש השנה) וישעי (- ביום הכיפורים) ... כי יצפנני בְּסוּכֹּה (- בחג הסוכות) ... לך אמר ליבי בקשו פני את פניך ה' אבקש: אל תסתר פניך ממני ..." (תהלים כ"ז, א', ה', ח' - ט'; חז"ל וספה"ק).

"'אל תסתר פניך ממני' - כנגד חג הסוכותכי דרגא של סוכות היא נעלמת מאוד. ולכן ביקש: 'אל תסתר פניך ממני'. ורק בסוכות דרגין עילאין איתגליין. לכן אמר: 'אל תסתר פניך ממני'" ["תהִלות אליהו" לגר"א (עיי"ש הערות 47 - 46); "באר אברהם" (לג"ר אברהם בן הגר"א) תהלים כ"ז, ט' (אופן ב)]

 

 

"לך אמר ליבי בקשו פני את פניך ה' אבקש: אל תסתר פניך ממני אל תט באף עבדך ..." (תהלים כ"ז, ח' - ט'). שלוש פעמים הזכיר כאן הכתוב פנים: "לך אמר ליבי בקשו פני", "את פניך ה' אבקש", "אל תסתר פניך ממני". וכתב הגר"א [בספר "תהִלות אליהו"; ועיין בספר "באר אברהם" (לג"ר אברהם בן הגר"א) תהלים כ"ז, ט' (אופן ב)]: כי שלוש פנים הללו בנגד שלוש רגלים הן: ראשון - כנגד פסח, ושני - כנגד שבועות, ושלישי - כנגד סוכות. ולכך אמר בסוכות: "אל תסתר פניך ממני", "כי דרגא של סוכות היא נעלמת מאוד [וזו לשון ה"אבן שלמה" (פי"א, אות י'): "כל עניינים שבחודש תשרי הם רמז לעתיד לבוא, כי מתחילה הוא יום הדין בראש השנה, ואחר-כך סליחת העוונות ביום הכיפורים, ואחר-כך סוכות, השמיני עצרת ושמחתן. וכן לעתיד לבוא: תחילה יום הדין הגדול ... ואחר-כך בסוכות - חופות שבע כידוע, וכמו שכתוב (ישעיה ד', ו'): 'וסוכה תהיה לצל יומם ...'". עיי"ש]. ולכן ביקש: 'אל תסתר פניך ממני'. ורק בסוכות דרגין עילאין איתגליין [וזו לשונו בביאורו ל"תיקוני-זוהר" תכ"א מז/א ד"ה כגוונא דקדמיתא): "ועיין מה שכתבתי במקום אחר: כי בזמן הסוכות היה אחר שנתרצה להם הקב"ה ואמר למשה: 'נגד כל עמך אעשה נפלאות' ... והוא ענני הכבוד ששרתה עליהם בקביעות. עכ"ל. ועיין ב"אדרת אליהו" (כי-תשא ל"ד, י') ובפירושו לשיר השירים (א', ד') וזו לשונו: "ובזה יתורץ מה שהקשו: למה אנחנו עושים סוכות בתשרי? כיון שהוא נגד היקף ענני כבוד, היה ראוי לעשות בניסן?! - כי בניסן היה תחילת היקף העננים! אבל נראה, לפי שכשעשו את העגל נסתלקו העננים. ואז לא חזרו, עד שהתחילו לעשות המשכן ומשה ירד ביום הכיפורים ובמחרת יום כיפור 'ויקהל משה' (שמות ל"ה, א') וציוה על מלאכת המשכן וזה היה בי"א תשרי. וכתיב: 'והם הביאו (אליו) עוד נדבה בבוקר בבוקר' (שם ל"ו, ג') - ב' ימים הרי י"ג בתשרי ובי"ד בתשרי נטלו כל חכם לב ממשה את הזהב במניין ומשקל. ובט"ו התחילו לעשות ואז חזרו ענני כבוד ולכך אנו עושים סוכות בט"ו בתשרי". עכ"ל]. ולכן אמר: 'אל תסתר פניך ממני'". הדברים הללו, מעוררים מאוד חשק להבנתם. אולם למרות גודל החשק, לא הגענו בביאור הענין כי אם להגשת מנחה דלה שלפנינו (לפי מיעוט ערכנו וכפי מה שנלקט ונערך מתוך הספר "זאב יטרף").

            "צִלא דמהימנותא". כך קראו לה (בזוה"ק שם) - לסוכה: "צִלא דמהימנותא" - צל האמונה. והדבר צריך ביאור. הרי אומר הכתוב (ויקרא כ"ג, מ"ג)"למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים ...". וזה אולם פשוט, שכל היכן שיש דעת אין צורך לאמונה, כי היודע אין צריך להאמיןואם כן, מאחר שנאמר בסוכה: "למען ידעו ...", מה ענין אמונה לסוכה עד שלא נקראת אלא על שמה - "צִלא דמהימנותא"ונראה בזה כדהלן.

            מובא בגמרא פסחים (ה.): "אלא הני שלושה 'ראשון' [שלוש הזכרות אלו של 'ראשון': (באיסור מלאכה של פסח - 'ביום הראשון מקרא קודש יהיה לכם' (ויקרא כ"ג, ז'), באיסור מלאכה של סוכות - 'ביום הראשון שבתון' (שם שם, ל"ט), ובנטילת ארבעת המינים - 'ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר ...' (שם שם, מ')], לא נכתבו ללמד על עצם ענייניהם, אלא נאמרו כשם בעלמא לכנות מצוות אלו בשם 'ראשון'], [ו]מיבעי ליה לכדתני דבי רבי ישמעאל (והוא לצורך הלימוד ששנו בבית-מדרשו של רבי ישמעאל, שיובא מיד) דתנא דבי רבי ישמעאל: בשכר (שקיימו ישראל) שלושה 'ראשון' (את שלושת המצוות הנזכרות, הנקראות ראשון בתורה) זכו לשלושה 'ראשון' (לשלוש תוצאות שאף הן רמוזות בשם 'ראשון'): (א) להכרית זרעו של עשיו; (ב) לבניין בית-המקדש; (ג) ולשמו של משיח.

(הגמרא מראה היכן קשורים שלושת עניינים אלו ל'ראשון':) להכרית זרעו של עשיו, דכתיב (שכתוב בבראשית כ"ה, כ"ה): 'ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער (ויקראו שמו עשיו)'; ולבניין בית-המקדש, דכתיב (ירמיה י"ז, י"ב): 'כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו'; ולשמו של משיח, דכתיב (ישעיה מ"א, כ"ז): 'ראשון לציון הנה הנם (ולירושלים מבשר אתן)'". ע"כ.

ופירשו המהרש"א והמהר"ל (בספרו "נצח ישראל" פס"ב): שבשכר 'ראשון' של פסח - זכו להכרית זרעו של עשיו, ובשכר 'ראשון' של סוכות - זכו לבניין בית-המקדש, ובשכר 'ראשון' של מצות ד' מינים - זכו לשמו של משיח. וזה שבניין בית-המקדש בזכות 'ראשון' של סוכות, היטב מבואר הוא במה שכתב המהר"ל בספר "גבורות ה'" (פמ"ו) וזו לשונו: "וכמו שקנו ישראל מעלת השכל בחג השבועות קנו עוד מעלה עליונה בחג הסוכות הוא רוח הקודש השורה עליהם, ולכך היו ענני כבוד עליהם שהשכינה חופף עליהם וכל מקום שהשכינה נמצאת שם ענני כבוד כמבואר בכתוב, וזהו אומרם (תלמוד ירושלמי - סוכה פ"ה, ה"א): 'למה נקרא שמחת בית-השואבה שהיה בחג הסוכות? שמשם היו שואבים רוח הקודש'". עכ"ל. ומובן לפי זה, שכיון ש'בראשון' של סוכות נצטווינו במצות סוכה שהיא זכר לענני כבוד ולהשראת שכינה, על כן בשכר מצות היום, זוכים לבניין בית-המקדש ולשכינה ששורה בו. והם הם דברי הגר"א (בפירושו לשיר השירים א', ד') שפסוק: "לריח שמניך טובים שמן תורק שמך ..." - הוא כנגד בית-המקדש והמשכן, וגם כנגד סוכות שזכר לענני הכבוד שחזרו בט"ו בתשרי כשהתחילו לעשות משכן. אין ענני כבוד וסוכה אך להשראת שכינה, והילכך אין שכר 'ראשון' של סוכות רק שכר "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו".

            יעויין במסכת מועד-קטן (ט.): "ודאין (ושאין) מערבין שמחה בשמחה מנלן (מניִן לנו?) דכתיב (מלכים א ח', ס"ה): 'ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עימו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' א-לוהינו שבעת ימים ושבעת ימים (נוספים) ארבעה עשר יום' (כלומר, בני ישראל חגגו את חנוכת הבית שבעה ימים קודם חג הסוכות, ולאחר מכן חגגו את חג הסוכות שבעה ימים נוספים, בסך הכל ארבעה עשר יום). ואם איתא (ואם הדין הוא) דמערבין שמחה בשמחה, איבעי ליה למינטר עד החג (היה לשלמה להמתין ולא לחגוג את חנוכת הבית עד חג הסוכות), ומיעבד שבעה להכא ולהכא (ואז לחגוג שבעה ימים שיעלו גם לשמחת הרגל וגם לחנוכת הבית).

(הגמרא מקשה על הוכחה זו:) ודילמא מינטר לא נטרנין (ושמא אכן אין דוחים נישואין עד הרגל, כפי שלא דחה שלמה את שמחת חנוכת הבית עד חג הסוכות), והיכא דאיתרמי עבדינן (אולם במקרה שאירעה שמחת ברגל מותר לערבה עם שמחת הרגל).

(מתרצת הגמרא: אם כשאירעה שמחה ברגל מותר לערבה עם שמחת הרגל), איבעי ליה לשיורי פורתא (היה לשלמה לשייר מעט בבניין בית-המקדש ולא לסיימו עד סמוך לחג הסוכות, כדי לחגוג את שתי השמחות ביחד. וכיון ששלמה לא עשה כן יש להסיק שאף כשאירעה שמחה ברגל אסור לערבה עם שמחת הרגל).

(דוחה הגמרא:) שיורי בניין בית-המקדש לא משיירינן [אין משיירים בבניין בית-המקדש (משום שניכר שעושה כן כדי להערים. ועוד, לפי שגנאי הוא לדחות את סיום בניין בית המקדש), ולכן לא יכול היה שלמה לשייר בבניין הבית עד סמוך לחג הסוכות, ומה איפה ההוכחה שאם אירעה שמחה ברגל אסור לערבה עם שמחת הרגל?] וגו'". ע"כ (עיי"ש).

ויש להבין, מה עלה על הדעת - שהיה לשלמה להמתין ולא לחגוג את חנוכת הבית עד חג הסוכות, ואז לחגוג שבעה ימים שיעלו גם לשמחת הרגל וגם לחנוכת הבית - שאיזה מעלה יש בהמתנה זאת לדחות שמחת חנוכת הבית עד החג? ועמדו על זה בתוספות (שם ד"ה איבעי ליה למינטר עד החג) ותירצו: שהכוונה, "כדי שלא יתבטלו ישראל ממלאכתן כל-כך". אומנם לפי הנ"ל, יש לומר: ששמחת חנוכת הבית ביום טוב של סוכות, היא בזמנה יותר מלפני סוכות, שבשכר מצות סוכה זכו לבניין הבית, והשראת שכינה בענני כבוד ובסוכה מעין השראת שכינה במקדש היא, ומשום כך שמחת חנוכת הבית ביום טוב של סוכות יש בה מפני דבר בעיתו מה טוב וכדאי היה לשלמה להמתין ולא לחגוג את חנוכת הבית עד חג הסוכות. ועיין בסוף דרשת המהר"ל לשבת הגדול: "והרי כי עיקר מצות סוכה, הוא כמו שנאמר: 'כי בסכות הושבתי את בני ישראל', וסוכות אלו היו ענני כבוד שה' יתברך הייתה שכינתו בסוכה זאת. כי בענן כבודו היה הולך עימהם, לפיכך בשביל 'ראשון' של סוכות יזכו ישראל לבנות להם בית-המקדש שהוא 'ראשון', ומפני זה היה המקדש נבנה בסוכות כי היו מחנכין אותו שבעת ימים קודם סוכות, כדכתיב בקרא (ככתוב בפסוק)". עכ"ל. אינו מובן מה שאמר: "ומפני זה היה המקדש נבנה בסוכות", שוודאי לא נגמר בניין הבית בסוכות אלא קודם לסוכות, כמפורש בגמרא: "שיורי בניין בית-המקדש לא משיירינן" (עיין פירוש לעיל). אכן שמא כוונתו לזה שנאמר בגמרא: "איבעי ליה לשיורי פורתא" (עיין פירוש לעיל), דהיינו, היה לו לגמור הבניין בסוכות, ואז לחגוג שבעה ימים שיעלו גם לשמחת הרגל וגם לחנוכת הבית. ומטעם שאמר לפני זה: "בשביל 'ראשון' של סוכות יזכו ישראל לבנות להם בית-המקדש שהוא 'ראשון'". והוא כדברינו, שנוח יותר לגמור בניין הבית בסוכות ולשמוח בחנוכתו בחג, שדבר בעיתו מה טוב, כי השראת השכינה שייכת לענני כבוד ולסוכה שהרי מקובל בידינו: בשכר 'ראשון' של סוכות זוכים לבניין בית-המקדש.

ואף כי אמרנו שלכך בשכר מצות סוכה זוכים לבניין בית המקדש - לפי ששרתה שכינה בענני כבוד ובסוכה כמו בבית המקדש, מכל מקום פשוט הוא שלא דומה היא השראת שכינה בסוכה לההיא שבבית-המקדש. במקדש - שרתה שכינה בגלוי בדרך "אשר יאמר היום בהר ה' יראה" (בראשית כ"ב, י"ד), מה שאין כן בסוכה - אין השראת שכינה אלא בסתר ובהעלם. בספר "כד הקמח" כתב רבינו בחיי: שלשון סוכה לשון ראייה, אמרו רז"ל (מגילה יד.): יסכה זו שרה. ולמה נקרא שמה יסכה? שסכתה ברוח הקודש. ותרגום "וישקף" - "ואיסתכי". ונראה ששורש הדבר מה שלשון סוכה לשון ראייה הוא יסוד דברי המהר"ל בספר "גבורות ה'" (פמ"ו) שהבאנום לעיל [וזו לשונו: "וכמו שקנו ישראל מעלת השכל בחג השבועות קנו עוד מעלה עליונה בחג הסוכות הוא רוח הקודש השורה עליהם, ולכך היו ענני כבוד עליהם שהשכינה חופף עליהם וכל מקום שהשכינה נמצאת שם ענני כבוד כמבואר בכתוב, וזהו אומרם (תלמוד ירושלמי - סוכה פ"ה, ה"א): 'למה נקרא שמחת בית-השואבה שהיה בחג הסוכות? שמשם היו שואבים רוח הקודש'". עכ"ל]. אין ספק לפי זה, כי זה שלשון סוכה לשון ראייה, מקורה ממה שסוכה זכר לענני כבוד ולרוח הקודש של שכינה החופפת עליהם. "קנו עוד מעלה עליונה בחג הסוכות הוא רוח הקודש השורה עליהם", ולפיכך כל היושב בצילה של שכינה השורה בסוכה חל עליו שם "יסכה - שסכתה ברוח הקודש" - אין לשון סוכה רק לשון ראייה. אומנם זה פשוט, שראייה שהסוכה נקראת על שמה היא לא ראיית מראה וחזון של נביאים, אך ראיית חכמים שרואים ברוח הקודש של עין השכל והחכמה. שהלוא שכינה שורה במקדש בגלוי, בחינת "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה" (שם)ובסוכה שורה שכינה רק בהעלם ושלא בגלוי. ועיין באדרת אליהו (ישעיה ב', ג'): "'כי מציון תצא תורה' - זו דברי הנביא", והיינו כמו שאמרנו: שבמקום "אשר יאמר היום בהר ה' יראה" (שם), שם שפע נבואת מראה וחזון של נביאים גלויה לחוש הראות של העין. אולם בסוכה ששכינה לא נגלית בה, רק שורה בה בהעלם ושלא בגלוי, אין שפע נבואתה אך זה שמקבלים חכמים שאינם בעלי מראה וחזון, רק יודעים האמת ברוח הקודש שבקירבם. ראיית חכמים של "וליבי ראה הרבה חכמה ודעת" (קהלת א', ט"ז), נעלמת הרבה כלפי ראיית מראה וחזון של נביא היום אשר "יקרא לפנים הרואה" (שמואל א ט', ט')נביא רואה בגלוי בעין שבחוץ, אכן חכם רואה בהעלם, בעין השכל בקרב הלב פנימה. ולכך אמרנו: שסוכה ששכינה שורה בה בהעלם, אין שפע רוח קודשה אלא ההיא של נבואת חכמים שסוכים ויודעים האמת בקרב ליבם.

ועכשיו היטב מובן מה ענין אמונה לסוכה וזה שקראוה חכמים: "צִלא דמהימנותא". שהואיל ולא שרתה שכינה בסוכה אלא בהעלם ושלא בגלוי, לא מורגשה השראתה ולא מצויה רוח קודשה כי אם אצל בעלי אמונה המאמינים שהסוכה "מקדש-מעט" ושכינה שוכנת בה בסתר המדריגה. שכינה במקדש לא הייתה זקוקה לאמונה. הכל ידעו כי הבית בית לה' ובו בחר להשרות שכינתו ככתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, ח'). אומנם סוכת שלום ששורה בה שכינה דווקא בהצנע לכת ושלא בגלוי, מי שלא מאמין בצניעותה של השראה זאת, מניִן לו לשאוב רוח הקודש מסוכתו. מאוד מאוד קרובה אמונה בחכמים היודעים האמת ברוח הקודש שבקירבם, לאמונת היושבים בסוכה כי הצל שלמעלה מראשם הוא צילה של השכינה השוכנת ביניהם בסתר ומשפיעה להם בצינעה רוח הקודש של חכמים. לא ניתנה סוכה רק לבעלי אמונה, כי הם הם המתייחסים לשכינה בצניעותה והעלמתה, ואך למאמינים בהשראת שכינה זו ביניהם שפע רוח הקודש של חכמים. "צִלא דמהימנותא" - צל האמונה.

כך היה אומר הגר"א: "כי דרגא של סוכות היא נעלמת מאוד". ולאור הנ"ל הוא מבואר בפשיטות: אין שכינה שורה בסוכה בגלוי אלא דווקא בהעלם. לא נראה ונגלה לאדם שום הבדל בין "צִלא דמהימנותא" של סוכה בשבעת ימי החג לצל הסוכה קודם החג ואחר החג, ומכל מקום, מאמין הוא באמונה שלימה, כי כל ימי החג שורה שכינה בסוכתו בסתר ובהעלם. הרי פשוט אם כן לכל המאמין ב"צִלא דמהימנותא", ש"דרגא של סוכות היא נעלמת מאוד""ורק בסוכות דרגין עילאין איתגליין". גם זה פשוט: שהואיל וחכמים היושבים בצילה של שכינה השורה בסוכה חל עליהם שם יסכה שסכתה ברוח הקודש, ודאי בסוכות "מתגליין" אליהם "דרגין עילאין". אין סוכה אלא לשון ראייה וכפי שאמרו בגמרא (שם): "ולמה נקרא שמה יסכה? שסכתה ברוח הקודש", והיטב מבקשים חכמים היושבים בסוכה "אל תסתר פניך ממני". כלומר, אף-על-פי ששכינתך נסתרת ונעלמת בסוכתי, אל תעלם רוח קודשך ממני ותגלה אלי "דרגין עילאין" כדרך שיודעים חכמים האמת ברוח הקודש שבקירבם. אם אינך מראה לי "דרגין עילאין" בגלוי כדרך מראה וחזון של הנביאים, "אל תסתר פניך ממני" והראה לי "דרגין עילאין" על-כל-פנים ברוח הקודש של חכמים ובמראה הלב של "וליבי ראה הרבה חכמה ודעת" (קהלת שם).

יום רביעי, 15 בספטמבר 2021

דברי תורה ליום הכיפורים

"להיות עם חופשי" מעבירות - רק בעינוי ובתשובה

על כוונת עינוי הצום והתחבולה להתחזק בתענית

טעות נפוצה ומצויה יש ביחסם של אנשים ליום צום כיפור. בעקבות זאת, נאבד הרבה מרוממותו של יום, ומגודל טהרת קדושתו.

               "צום קל", מאחלים אנשים איש לרעהו לפני י' תשרי (יום כיפור). "איך עבר עליך הצום?", חוזרים ושואלים בשיחת רעים כשמשוחחים למחרת.

               מצוי מאוד בגישתם של בני אדם, שרואים את הצום כעינוי מכביד. זה נתפס בתודעתם כחוויה קשה שאומנם צריך לקיימה ולעבור אותה, כי כך אנו מצווים ו"אין ברירה", אבל אנו מצידנו נשתדל לפחות שנעבור את הצום במיעוט של עינוי וקושי, ובכך "הצלחנו" להתמודד עם האתגר הקשה והמכביד הזה.

               כמה חבל!

               יום הכיפורים לא נועד להיות יום צער, אלא יום של התעלות!

               אין כוונת המצוה ליצור קושי ועינוי לגוף כדי שאדם ירגיש מעונה - זו גישה של דיכאון ושיפלות והיא רחוקה מאוד מהכוונה האמיתית של הצום. אלא, המטרה היא ליצור לאדם מסגרת של התנזרות מאכילה ושתייה כדי להתרומם מעליהם. האוכל הוא אומנם נצרך לאדם במשך חייו, ובלי זה אינו יכול להתקיים. אבל הוא גם מקשר לחומריות וגשמיות, ואינו מאפשר לאדם להגיע למלוא העוצמה של טהרת הרוחניות.

               ועניינו של יום הכיפורים הוא להשתחרר - לפחות במשך יום אחד - מכבלי הגשמיות הללו, ולאפשר לאדם חוויה רוחנית של רוממות וקירבה ודביקות. טיבם של הרגשות הממלאים את הלב ביום הכיפורים אינם של צער (מלבד בזמן הוידוי), ובודאי לא של דיכאון. אלא, רגשות של רוממות הקדושה, של שאיפת התעלות, של חוויה אינטנסיבית. יש ביום זה קירבת א-לוהים שאינה מושגת בשאר ימות השנה.

               וכן לימדונו רבותינו, שעל-ידי עינוי הגוף מאכילה, זוכה אדם למזון נעלה יותר. באותו יום ניזון האדם משפע עולם הבא, שעליו אמרו חז"ל (ברכות יז.):  "עולם הבא - אין בו לא אכילה ולא שתייה ... אלא, צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה".

וזו לשון השל"ה (מסכת יומא דף סט.): "יום הכיפורים עצמו אין בו אכילה, מפני שצריך לענות הגוף - ולהחזיק הרוחני שהוא הנפש והרוח והנשמה. ומזון יום הכיפורים הוא מזון העולם הבא.

לכן צריך לענות הנפש הבהמית הזאת ולהגביר הנפש הרוחני משפע עולם הבא.

ומטעם זה מזון יום הכיפורים הוא להיות נהנין מזיו השכינה". עכ"ל.

וזו לשון הספר "תולעת יעקב" (הובא בשל"ה שם סט:)"יום הכיפורים הוא יום הִתגלות המאור העליון ששאר המאורות זורחים משם.

הוא סוד העולם הבא שאין בו אכילה ושתייה לפיכך נצטווינו להתענות בו לרמוז אל המאור המתגלה ביום ההוא אשר בהתגלותו יופיע כל מיני צהלה ושמחה וכפרה כי היום גורם ". עכ"ל.

אם כן, אין עניינו של יום לדכא את האדם. אלא הענין, לדכא את הקשר אל הגשמיות; על-ידי זה, אדם יכול לשייך את עצמו למדרגות גבוהות ומרוממות יותר.

אף במשנתו של המהר"ל מפראג שנינו הבחנה זו. התענית, כלשונו, אינה כדי להביא צעראלא כדי לקדש את עצמו להיות בלי אכילה ושתייה כמו העליונים (בעולם הבא). עצם הקדושה שאדם זוכה לה, מטהרת מן החטא.

וזו לשון המהר"ל ("נתיבות עולם" - "נתיב התשובה", פ"ז): "התענית הוא קדושה לאדם, ולכך כאשר מתענה הוא מקדש עצמו ומטהר עצמו מן החטא. ואין התענית שיהיה מצער עצמו ... שזה אינו.

רק כי התענית בעצמו הוא קדושה לאדם להיות בלא אכילה ושתייה כמו העליונים, ובזה מתקדש מן החטא". עכ"ל.

וראה עוד את דברי המהר"ל ב"נתיב הענווה" (סוף פ"ב) וזו לשונו שם: "סוד התענית ביום הכיפורים שהוא התמעטות הגוף ומפני כך יש כאן כפרה וסליחה שהוא מסולק מן החטא.

וכל התמעטות בכלל הוא כפרה באדם, שאפילו הקורבן שהוא מכפר יש כאן התמעטות הממון אשר הביא אל ה' יתברך ומפני זה כפרה אל נפשו". עכ"ל.

כמה חבל, איפוא, שימלאו את הלב מחשבות שונות אודות אוכל ביום הכיפורים, או שאר נושאים שכאלה. אין מקום למחשבות של שיפלות ביום של דביקות ורוממות! מחטיאים את המטרה אם חושבים על החסר, כשכל הסיבה של החסר הוא בכדי להביא מציאות נעלית יותר. או, בלשון פשוטה יותר: המצוה של שלילה, היא כדי להביא חיוב נעלה יותר. השם את ליבו רק אל השלילה, ולא החדיר לאותו לב את חווית החיוב... לא לכך הייתה הכוונה.

הבה ניגש ליום הכיפורים במטרה לחוש את רוממותו של יום, את התענוג של הנאה מזיו השכינה. הבה נראה את הצום כהזדמנות להתרומם טפח מעל לשיפלות של שאר ימות השנה. בדביקות מיוחדת של "אחת בשנה" (שמות ל', י'; ויקרא ט"ז, ל"ד).

הבה נחוש במלוא העוצמה את החוויה הרוחנית של יום הכיפורים, וכפשוטה של משנה (תענית כו:): "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים".  

* * *

בעל "יסוד ושורש העבודה" כתב דברים מעוררים על כוונת הצום (ח"ב, שי"א - שער האיתון, פ"י), שמחוייבים לחזור ולשנן תמיד לפני וביום הכיפורים, וזו לשונו: "להורות את בני-ישראל אנשים כערכי עבודה גדולה ונפלאה ליוצרנו ובוראנו יתברך שמו ויתעלה זִכרו לעד בכוונת עינוי הצום והתענית ביום הקדוש והנורא הזה. הלוא ידעת שעינוי זה מאכילה ושתייה הם מצות עשה ולא-תעשה עלינו עם קדוש, בספר תורת א-לוהים מפורש (ויקרא כ"ג, כ"ז): "ועיניתם את נפשותיכם וגו', כי כל הנפש אשר לא תעונה וגו'", כמבואר ברמב"ם (הלכות שביתת עשור - פ"א, ה"ד), ומבואר עוד שם (ה"ה) שאף רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש-המיטה כולם הם מדאורייתא (מן התורה), וזה לשונו: "וכן למדנו מפי השמועה (רוצה לומר: הלכה למשה מסיני), שאסור לרחוץ בו או לסוך או לנעול את הסנדל או לבעול, ומצוה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתייה, שנאמר (שם ט"ז, ל"א): 'שבת שבתון' - 'שבת' לענין אכילה, ו'שבתון' לעינויים אלו; ואין חייבים כרת או קורבן אלא על אכילה ושתייה ...",  עכ"ל הרמב"ם (והוא מגמרא יומא עג - עד, עיין שם).

               ופשוט הוא, שמצות עשה של העינויים האלו ציוה יוצרנו ובוראנו, יתברך שמו יתעלה, עלינו עם קדוש בחסדו וברחמיו הגדולים, שעל-ידי עינויים אלו ירחם עלינו ויכפר לנו את כל חטאתינו ועוונותינו ביום הנורא הזה, וזה מפורש בפרשת אחרי ובפרשת אמור. בפרשת אחרי (ויקרא ט"ז, כ"ט - ל') כתיב: "והייתה לכם לחוקת עולם, בחודש השביעי בעשׂור לחודש תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשׂו האזרח והגר הגר בתוככם. כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תִטהרו", וכן פסוק כזה בפרש אמור (שם כ"ג, כ"ז); הרי מפורש, שעיקר כפרת העוונות ביום הזה הוא בשביל העינוי. אך זה מבואר בגמרא הקדושה (תענית טז.), שהעינוי לבד בלא תשובה וחרטה גמורה, אינו נחשב לכלום, והרי הוא כטובל ושרץ בידו; ועל-כל-פנים עיקר כפרת עוונותיו הוא בשביל העינוי כמפורש בפסוק הנ"ל. 

               ופשוט הוא, אף אם יקבל האדם בליבו ביום זה על עצמו תשובה שלימה ואמיתית בחרטה גמורה על העבר וקבלה אמיתית על להבא, שלא ישוב לכיסלה עוד לעולם; ואף אם יקבל על עצמו שיתענה אחר יום-כיפור, על העבירות שעבר עד הנה, משבת לשבת כל ימיו ויסגף את עצמו בכל הסיגופים, אך לא יתענה ביום הנורא הזה - בוודאי כל קבלת תשובתו הנ"ל, כלא נחשב, ולא יועיל לו קבלתו לכפר עוונותיו ביום צום הקדוש והנורא הזה, ועונשו כרת, כי לא עינה את נפשו. וכל עיקר כפרת עוונותינו, בשביל העינוי ביום הנורא הזה כנ"ל. ולא די שבעינוי זה אנו נעשים חופשיים מעבירות שבידינו ומנוקים מכל עוון, אלא אף גם זאת, בהיות נחשב לנו עינוי זה בקיום מצות עשה מן התורה כשאר מצוות עשה כגון תפילין וציצית ומזוזה וכיוצא. ופשוט הוא, ששכר קיום מצות עשה זו, שכרה מרובה יותר ויותר משכר קיום שאר מצוות עשה, כי צערא דגופא (צער הגוף) עדיף כידוע.    

הנה, אחר כל ההצעות האמיתיים וכנים האלו, אחי ורעי, יתבונן כל אדם בשִׂכלו, שמהראוי וטוב לו לשמוח שמחה עצומה עד מאוד בכל רגע שסובל צער העינוי מאכילה ושתייה וחליצת הסנדל על קיום מצות עשה מן התורה שמקיים בכל רגע שסובל העינוי. ובוודאי מי שתקוע בליבו אהבת הבורא, יתברך שמו ויתעלה, לעבודתו - חשקו ורצונו שיתארך היום הצום הקדוש הזה כפלי כפלים, בכדי שיקיים בכל רגע מצער העינוי מצות עשה מן התורה שציוה לו יוצרו ובוראו יתברך שמו ויתעלה. כי זה ברור לכל משכיל שאינו דומה מי שמקיים איזה מצות עשה שעה מועטת למי שמקיים לאותה מצות עשה כמה שעות. ודמיון לזה בקיום מצות עשה של תפילין - אינו דומה מי שנושא תפילין עליו רק שעה מועטת למי שנושא אותם עליו כמה שעות. ואיתו בדומה לו קיום מצות עשה של "בסוכות תשבו שבעת ימים" וכדומה לו. נמצא לפי זה, אדם שהוא ערום בעבודת הבורא יתברך שמו, ואהבת הבורא תקוע[ה] בליבו לעבודתו יתברך שמו, איך לא ישמח ויגל בליבו שמחה רבה ועצומה בכל רגע מהעינוי והתענית על קיום מצות הבורא יתברך שמו כנ"ל. לכן מעת שאדם נעשה חלש מעינוי הצום ועמידת רגלים יחף, יכניס שמחה עצומה בליבו על קיום מצות עשה מן התורה שמקיים בעינוי זה. ובכל שעה שיתגדל ויתוסף אצלו העינוי, דהיינו בעת תפילת-המנחה ותפילת-הנעילה - תתגדל ותיתוסף שמחה עצומה יותר בליבו, ולפי גודל העינוי, כן גודל השכר מבוראנו יתברך שמו. והעיקר, שבכל רגע שיעלה על דעת האדם צער העינוי, יכוון במחשבתו בשמחה עצומה מאוד: "הריני מקבל עלי מצות עשה של יוצרי ובוראי ברוך הוא וברוך שמו בעינוי  זה", עד כאן. ויכניס תשוקה עצומה בליבו: הלוואי שיתארך הצום יותר ויותר! 

והגות ליבך תבונות מבן חביב, התקוע בליבו גודל אהבתו של אביו - בכל עת אשר הוא עושה באיזה שימוש קורת-רוח  גדול לאביו, הוא שמח וטוב לב מאוד על גודל הנחת שעושה לאביו; וכל הקרוב הקרוב אל השלמת השימוש ההוא, מצטער בליבו כי קרוב הוא להימנע מאיתו עשיית קורת-רוח ונחת גדול כזה לאביו ככלות מעשה השימוש ההוא; וכל היום וכל הלילה תמיד לא יחשה מתשוקה עצומה בליבו שיתארך ויתוסף כהנה וכהנה משך זמן השימוש ההוא בכדי שיגיע לאביו קורת-רוח יותר ויותר. זאת חקרנוה כן היא.

ועתה בנים למקום ברוך הוא, שערו האמת בדעתכם כי כן דרך גבר ירא השם, במצוותיו חפץ מאוד בתשוקה עצומה נכספה וגם כלתה נפשו בכל דבר שבחובה עליו מאיתו יתברך שמו וזמנו קבוע, שיתארך הזמן זמנים טובא (הרבה) בכדי להרבות נחת-רוח לפניו יתברך שמו בעשייתן. וכל עוד שמתקרב לתשלום המשך זמנו - מצטער בליבו על הזמן כי יעבור והנה אינו יכול לעשות עוד בזה נחת רוח לאביו שבשמיים, יתברך שמו ויתעלה זִכרו לנצח. ומה גם בגודל מצוה זו של עינוי יום-הכיפורים, שמאהבתו ה' אותנו ומחמלתו עלינו בניו החביבים והקדושים, ציוה עלינו בעשה ולא-תעשה: "ועיניתים את נפשותיכם בעצם היום הזה לחוקת עולם לכפר על בני-ישראל מכל חטאתם אחת בשנה" ראוי לאדם בכל עת אשר הוא רואה כי חלפה תיירה ועונתה ל"ו יגרע מיום הקדש הזה, כי יינטו צללי ערב והלילה ממשמש ובא, דשלימא עבידתה (שנשלמה העבודה) עבודת הקודש של מצוה זו, להכניס צער בליבו: הן קרבו הימים שימנע מאיתי עשיית נחת-רוח גדול הזה ליוצרי ובוראי יתברך שמו ויתעלה. ובוודאי בכוונה זו יהיה נקרא בן חביב לאביו שבשמיים, וילך בכל גינזי דמלכא (המלך) ולית דימחא בידיה (ואין שימחה בידו). אך אדם המצפה בכל עת ובכל רגע מתי יעבור אותו רגע מהעינוי, ובבוקר יאמר מי יתן ערב יתקרב להיפטר מהעינוי - בוודאי האדם הזה אינו מקיים מצות עשה זו בשמחה ומאהבת הבורא יתברך שמו ויתעלה, ובוודאי אינו מקבל חלק מאלף אלפי אלפים משכר שמקבל האדם המכון כוונה זו בשמחה עצומה. ועם-כל-זה, אף שהיה כוונת שניהם רחוקים זה מזה בתכלית הריחוק כגבוה שמיים מעל הארץ - יוכל להיות לעת ערב לאחר התענית אפשר שיזדמן אכילת שניהם ברגע אחד, ובוודאי אם היה מתיישב בדעתו על רוע כוונתו ביום ההוא במצוות עשה של הצום הנורא הזה, היה אוכל את בשרו בשיניו על גודל צערו וכאבו על אשר תאבד ממנו שכר גדול של העינוי לאין ערך וקץ ותכלית בעולם שכולו ארוך מחמת גרעון כיסוף כוונתו כנ"ל. ומה בצע שנכספה וגם כלתה נפשו לחסרות היום ויגיע בערב ויפטר מעינויי הצום, הלוא כל-כך היה סובל העינוי ממש כמו זה ששמח בליבו שמחה צומה בעבודת הבורא, יתברך שמו ויתעלה, בקיום מצות עשה זו בכל רגע, רק ההפרש היה ביניהם, שזה היה שמח וטוב לב כל היום באהבת הבורא יתברך שמו ויתעלה בקיום עבודתו במצוות עשה זו בכל רגע, וזה היה בליבו כל היום תוגה ואנחה מצער העינוי. וכבר אמרו רבותינו ז"ל (ברכות יז.): "לעולם יהא אדם ערום ביראה", ודי בהערה זו". עכל"ק של בעל "יסוד ושורש העבודה" (שם).

דבריו היקרים של בעל ה"יסוד ושורש העבודה" הנ"ל, ראיתים לראשונה לפני שנים רבות, כשיהודי אחד זיכה את הרבים ותלה העתק על דלת בית-המדרש לפני יום הכיפורים. הם פעלו פעולה עמוקה בליבי, ושינו לגמרי את ההרגשה והגישה שלי לעינוי הצום של יום הכיפורים. דבריו יוצאים מליבו הטהור - ונכנסים אל הלב, ומצוה גדולה לפרסמם!

 

[נלקט ונערך מתוך החוברת ""ברכת מועדיך" - על יום הכיפורים (בסופה)]

יום ראשון, 5 בספטמבר 2021

דברי תורה לראש השנה ואחדות ישראל

"ההכנה לתשובה הכללית,

היא קול השופר, המאסף לכל המחנות"

(מרן הגאון הצדיק החסיד וכו' הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל)

 

"ההכנה לתשובה הכללית" - התכוננות עם ישראל בחודש אלול (עיין בספר "מצות ראי"ה" אורח-חיים סימן תקפ"א, הטעם לתקיעת שופר הוא מטעם שדורשין שלושים יום לפני החג) לקראת הימים הנוראים בתיקון המעשים וחזרה בתשובה, מחזקת את "האגד הרוחני" של האומה,  "היא קול השופר, המאסף לכל המחנות". השופר היה משמש לקריאה לשם כינוס ואחדות, "ויתקע יואב בשופר ויעמדו כל העם ולא ירדפו עוד" (שמואל ב ב', כ"ח). יוצא, שהמובן כך הוא: ההכנה לתשובה פועלת כתקיעת שופר לאיסוף המחנות. יש כאן מעין משחק מילים בצורה הפוכה. השופר, במובן הרגיל תפקידו לעורר לתשובה, ולכן תוקעים בחודש אלול, כדי להתכונן לימים הנוראים. אם כן, השופר הוא הגורם להירהורי התשובה. בפתגם זה הסדר הפוך. "ההכנה לתשובה" היא הגורמת לתקיעת שופר, לכינוס העם. אין זה השופר במובנו הרגיל של חודש אלול. זהו קול שופר אחר, המזמין את כל הניפזרים להתלכד".

["מגד ירחים, עמ' קנג, קנה (לרה"ג עוזי קלכהיים זצ"ל)]

 

"ויעשו כולם אגודה אחת

לעשות רצונך בלבב שלם" (תפילת ימים נוראים)

 

 

מסע-המחנות

מרן הגאון הצדיק החסיד וכו' הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל פירסם (בכ"ו אלות ה'תרצ"ג, ב"היסוד" גליון ס') מאמר תחת הכותרת "מסע המחנות", ואלו דבריו שם: "בעומדנו על סף השנה החדשה הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה, במצב של תקווה והתעודדות לעומת כל הדיכאון אשר עבר עלינו בשנה זו העומדת לחלוף מול עבר פנינו, וממעמקי הלב נאמר עליהם "תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה" (מגילה לא:; תפילת "אחות קטנה" ערב ראש השנה).

               ואנו ניזקקים לפישפוש המעשים ולהתקרבות לאורח התשובה המביאה גאולה ורפואה לעולם (יומא פו.), לפי מצבנו בעולם בכלל ובארץ ישראל שלנו בפרט, הננו צריכים לציין את הגוון המיוחד הדרוש להיות מובלט אצלנו בכיוון היסודי הזה.

               דומה לנו שהננו מחולקים לשני מחנות. תמיד רגילים לצלצל אצלנו בשני השמות המהווים את הקהל שלנו בכללו, והם "חרדים" ו"חופשיים". שמות חדשים אשר מאז לא היו הרגילים להיות מתבטאים אצלנו כלל. ידענו שאין בני האדם שווים במדרגותיהם, בייחוד במה שנוגע לתוכנם הרוחני, שהוא יסוד החיים, אבל שיהיה שם מוגבל ומיוחד לכך המתאר סיעות ומפלגות, מזה לא ידענו. וכדומה שבזה ודאי יש לנו לומר שהימים הראשונים היו טובים מאלה, והלוואי שנוכל להשכיח מאיתנו, בכלל, את אלה שני השמות העומדים לנו לשטן על דרך החיים האיתנים והטהורים הראויים להיות שבים אלינו באור ה' אשר יאיר לנו.

               ההבלטה של שני השמות הללו וההסכמה הדמיונית המקשרת את האישים הפרטיים - שכל אחד מהם יתאמר לומר: אני הנני ממחנה זה, השני אומר גם הוא: אני הנני ממחנה זה, וכל אחד ואחד הוא מרוצה מעמדתו, - הרי הוא סותם את הדרך של התיקון ושל ההשתלמות משני הצדדים. "החרד", כלומר מי שהוא חושב את עצמו שהוא שייך למחנה זה שקוראים לו "חרדים", הרי הוא מביט הבטה מלמעלה למטה אל המחנה השני "החופשיים". ובמה שנוגע למחשבות של תיקון, של חיפוש מעשים ושל תשובה הלוא מיד הוא שולח סקירת עין אל המחנה השני העומד לפניו בכל מערומיו מתורה ומצוות והוא חושב בדעתו, שהתשובה במלוא מובנה הלוא שם היא דרושה, אליהם הדברים מכוונים, להם ולא לו. ו"החופשי", כלומר, מי שהוא עומד בזה המחנה שהוא מתאמר בשמו המודרני הזה, הרי הוא בוודאי חושב, שכל הרעיון של תשובה הרי הוא נוסח "חרדי" שאינו שייך לו כלל. ונמצא, שמכאן ומכאן הננו עומדים קרחים, ומוצא לרפואת מכאובינו הנפשיים מאין יבוא?

               זהו העיכוב האחד. ועוד עיכוב שני, מה שהוא איננו קל מן הראשון, כמו קיר ברזל עומד לפנינו בין מחנה למחנה, וההארה הכללית ממקור האחדות הא-לוהית הקדושה המוכרחת להיות שורה על ישראל הגוי כולו, הרי היא כמו מתעלמת מעינינו, והננו ממששים כעיוורים באפילה.

               אין לנו עצה אחרת, אומנם, כי אם להסיר את שמות הבעלים (העבודה זרה) הללו מעל מחנותינו. באמת לא שני מחנות כי אם שלושה מחנות הננו מונים מאז. מסורת ישנה היא ש"צִבור" הוא כולל במובנו כפי הנוטריקון של "צדיקים בינוניים ורשעים", אבל זהו דווקא תיאור אישי, ועל כל אדם בפרט למדנו ש"אפילו כל העולם כולו אומרים עליך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע" (נידה ל:). וטוב מאוד לאדם שיהיה שקוע לחשב חשבון עצמו, ולחטט במומיו הנפשיים ולהביט בעין יפה על אחרים שיוכל באמת להיות שיש במצפונם גם אוצר טוב הסמוי מן העין.

               והננו צריכים להחליט, כי כוח כמוס של הצעדה לטובה ישנו בכל המחנות ובכל אישי האומה, ובייחוד בכל אלה שהערך הכללי של ישראל ותקוותו  יקרים להם באיזו מידה שהיא.

               נתוודע איש אל אחיו בשם ישראל הכללי, לא בשם מיפלגתי ומחנתי.

               נדע, שיש לנו בכל מחנה הרבה מה לתקן והרבה מה לקבל מהאור והטוב זה מזה, ואז תופיע עלינו האורה העליונה הכללית אשר בה ניוושע תשועת עולמים, ותתקיים בנו התפילה המקודשת קודש קודשים, שהננו עתידים להביעה בכל כך המית נפש "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם" (תפילת ימים נוראים). 

 

אחדות ישראל וראש השנה

"המשפט והדין הנעשה בראש השנה הוא ביום, כמו שאמרו בירושלמי (ר"ה פ"א, ה"ג): "הקב"ה דן את ישראל ביום בשעה שהן עסוקין במצוות". ושואל מרן הגאון הצדיק החסיד וכו' הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצוקללה"ה בדרשתו לראש השנה ("מדבר שור" דרוש ט', עיין שם עמ' עב - פד): אם הדין הוא רק למחרת ביום, איזה תפקיד יש לכל אותן השעות מכניסת החג בליל ראש השנה עד עלות השחר למחרת? הוא מסביר שם, שלשעות הללו  יש תפקיד של הכנה, להתאחד כולנו להיות "כאיש אחד בלב אחד" קודם התייצבותנו לפני כס המשפט. את זאת הוא מסביר לפי מה שמובא במסכת ראש השנה (טז:): "אמר רב יצחק: כל שנה שֶרָשָה בתחילתה מתעשרה בסופה, שנאמר (דברים י"א, י"ב): 'מראשית השנה' - מרשית כתיב". המאמר של רב יצחק מיוסד על הקרי והכתיב של המילה 'רשית' שיש לה מובן כפול: מובן של התחלה ומובן של עניות. ורש"י פירש שם את המאמר: "שישראל עושים עצמם רשים בראש השנה לדבר תחנונים ותפילה, כעניין שנאמר (משלי י"ח, כ"ג): 'תחנונים ידבר רש'". מהי מעלת התפילה כשהאדם רואה את עצמו כעני? מסביר שם מרן הראי"ה קוק כי כאשר רוצים לעשות דבר הדורש הוצאות גדולות, אם העושים הם עניים, הריהם מתקבצים יחד לקבוצה גדולה, ורק בכוחות משותפים מצליחים להרים את הדבר, ואילו כאשר העושה הוא עשיר, הוא אינו זקוק לזולתו אלא יכול לקנות את הדבר בכוחות עצמו בלבד. לכן, כאשר האדם בא לבקש על נפשו בימים הנוראים, אל יחזיק את עצמו לעניין זכויותיו כעשיר, לומר שהוא בזכות עצמו בלבד יוכל לצאת זכאי ושאינו צריך להשתתף עם הכלל, אלא יראה עצמו כעני (רש) מול גודל החיובים שלו לבורא יתברך, כמו שאמרו (ברכות ל.): "לעולם ישתף אדם עצמו עם הציבור". ולכן אנו מנצלים את השעות הראשונות של השנה החדשה, קודם בואנו להתייצב לפני כס המשפט המתקיים למחרת ביום, ולייחד את שעות הלילה להשלמת עצמנו בהתאחדות עם הכלל. ואכן אנו עושים בלילה הזה פעולות של אחדות, כמו כל אחד שפוקד את חברו בליל ראש השנה בברכת "שנה טובה", ומאחל לו כתיבה וחתימה טובה, שאנו מראים בזה שכל אחד מאיתנו זקוק לברכת זולתו. ובכך מתקיים המאמר: "כל שנה שֶרָשָה בתחילתה", שאנו מראים עצמנו בתחילת ראש השנה שאנו עניים ורק ביחד נוכל להתגבר, בזכות זאת היא "מתעשרת בסופה" שאנו זוכים בדין. ועוד ראיה מביא שם מרן הראי"ה קוק, שהכתוב: "מרשית השנה ועד אחרית שנה" בא ללמדנו שחובתו של האדם בליל ראש השנה היא לחבר עצמו אל הכלל, כי הכתוב הזה נאמר בתורה בהקשר לארץ ישראל, ככתוב בתחילתו: "ארץ אשר ה' א-לוהיך דורש אותה, תמיד עיני ה' א-לוהיך בה, מרשית השנה ועד אחרית שנה". במעלתה של ארץ ישראל אנו מוצאים את הקשר של הפרט אל הכלל, שכן אחת המעלות של ארץ ישראל על ארץ מצרים, שבארץ מצרים כל אחד משקה את אדמתו בעצמו ככתוב: "אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן ירק" (דברים י"א, י'), שבמצרים כל אחד ואחד פועל בפני עצמו להשיג את פרנסתו בהשתדלותו הפרטית. ואילו על ארץ ישראל נאמר: "והארץ אשר אתם עוברים שמה לרישתה ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים" (שם שם, י"א). בארץ ישראל הפרנסה באה ממי הגשמים והיא ניתנת לכולם בשווה, דבר שגורם לכל אחד לראות את עצמו כחלק מן הכלל. את הצורך הזה להיות מחובר לכלל אנו משייכים גם להמשך הכתוב: "ארץ אשר ה' א-לוהיך דורש אותה, תמיד עיני ה' א-לוהיך בה, מרשית השנה ועד אחרית שנה", שממנה למדו במסכת ראש השנה: "כל שנה שֶרָשָה בתחילתה מתעשרה בסופה, שנאמר (דברים י"א, י"ב): 'מראשית השנה' - מרשית כתיב", כמו שבארנו שכוונת הדרשה היא שיש חובה להקדים את ההתחברות לכלל לפני התיקון הפרטי. את הצורך להתחבר אל הכלל אנו לומדים גם מפירושו של מרן ה"חתם סופר" ("תורת משה" פרשת ויצא) - מדוע המצבה, שהיא מאבן אחת, הייתה אהובה בימי האבות ושנואה בימי הבנים, כי אחד היה אברהם, וכן יצחק, וכן יעקב, על כן גם המצבה אחת. אבל מעת שנולדו י"ב השבטים, מכאן ואילך יש לבנות מזבח מאבנים הרבה, שיעשו כולם אבן אחת על-ידי בניין, לומר - בנייך הוא בונייך, מחוברים אדוקים זה בזה. ומסיים שם מרן ה"חתם סופר": "והפורש מן הציבור ליקח לו דרך לעצמו אפילו לשם שמיים, הוא המצבה מאבן אשר שנא ה' יתברך"  (הרה"ג יעקב הלוי פילבר שליט"א).