יום שבת, 23 באוקטובר 2021

דברי תורה לפרשת חיי שרה. שבת שלום!

ביאור "מדרש פליאה":

"צדיקים אינם אוכלים אלא מן הגזל

ואינם אוכלים אלא מן המבֻשל

ואומרים כדרלעֹמר"

בפרשת חיי שרה (בראשית כ"ג, א') נאמר: "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה". ופירש רש"י זת"ע (שם): "שכולן שווים לטובה". וכתב הגה"ק רבי חיד"א זת"ע  ("פני דוד") רמז לזה שתיבת "ויהיו" נקראת ישר והפוך. ודבר זה טעון ביאור רב, הרי השאלה מתבקשת, הייתכן שכל ימיה של שרה אימנו ע"ה שווים לטובה? הלא דברי ימי חייה של שרה ידועים לכל, ורוב רובם מלאים סיבות לצער ויגון. אם באשר לא זכתה לבנים במשך 90 שנים תמימות (וידועים דבריה של רחל אימנו ע"ה ליעקב אבינו ע"ה: הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי") ובפרט בהכניסה צרתה לביתה, בדמותה של הגר שהקלה בכבוד גבירתה. ועוד באשר נלקחה מעִם בעלה פעמיים, אצל פרעה ואבימלך. וכן ניסיונות של רעב וגלות. ותמהיל של כל כך הרבה ייסורים וצער וסבל, הוא ה"מתכון" המושלם לחיים של עצב ויגון. הלא גלים גלים של צער היו אמורים לאפוף אותה מחמת ניסיונות חייה. ודבר זה אומר דרשני. ואם כן יש להתבונן מהו סוד כוחה של שרה אימנו, שחרף כל גלי הייסורים לא באה לידי צער ויגון, והייתה שרויה בשמחה וטוב לב?

ה"שפת אמת" מגור זת"ע (תרנ"ו) ביאר כוונת רש"י, שקיבלה בתמימות ובאהבה מה שעבר עליה כל ימי חייה. כמו שכתוב בספר "חובות הלבבות" (שער יחוד המעשה, פ"ה) שמידת ההשתוות היא המעלה הגדולה שבמעלות החסידים, שיהיה אדם עומד בתמימותו בכל מה שעובר עליו, הן בניסיון העוני, הן בניסיון העושר. רוב ימיה, עברו על שרה זמנים קשים ברעבון ובלקיחתה לפרעה ולאבימלך. בערוב ימיה [37 שנה כמניין "ויהיו" ["דעת זקנים" מבעלי התוספות (שלא פירשו כרש"י אלא להיפך, שיש בפסוק רמז לכך שחייה של שרה נחלקו לשניים)] ומאוה"ח הק' משמע 24 שנה (עיי"ש שפירש שבפסוק זה רמוזים כל ענייני הצער שהיו לשרה במשך ימי חייה)] זכתה לכל טוב שבעולם, ולא נעשה בה שום שינוי בכל התמורות הללו. הגה"ק רבי אברהם מסלונים זת"ע היה אומר: "הכל היה טוב בעיניה, תמיד היה לה טוב". כמו שכתב ה"תפארת שלמה" זת"ע (שמות ד"ה ויסתר משה) כי אומנם זה כלל גדול במעלת ומידת הצדיקים הדבקים בה' תמיד שהם בבחינת ההשתוות כל הימים לא ינועו ולא ישתנו בסיבות תהפוכות הזמן מכל אשר יעבור עליהם בעולם הזה מטוב ועד רע, לא יעצבו מרוב פחד ולא יתהוללו ברוב שמחה, כי הכל שווה אליהם. כאשר הם בדביקותם בה' יתברך הנה הם למעלה מן הזמן לכן לא ישתנו בסיבות העולם הזה שהם תחת הזמן ומקריו. אך המה חזקים ועומדים בעבדות ה' ליבם כלב האריה שתולים בבית ה' כעץ על פלגי מים לא יתנועעו מכל הרוחות שבעולם.

ובספר "יגדיל תורה" הביא שהאחים הקדושים רבי שמעלקא ואחיו בעל ה"הפלאה" זת"ע שאלו את רבם המגיד הגדול ממזריטש זת"ע: אמרו חז"ל: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה", והגמרא אומרת שהכוונה לקבל בשמחה. כיצד יתכן לברך בשמחה על הרעה: "ברוך דיין האמת"? שלחם המגיד לגה"ק רבי זושא זת"ע, שישב בירכתי בית המדרש אחרי התנור, והיה עני מרוד וחסר כל, הגיעו והרצו את שאלתם. תמה רבי זושא ואמר: כיצד אוכל להשיב על שאלתכם, רק מי שהתנסה בצרות וייסורים יכול לדעת מה הפירוש לקבל בשמחה, ואילו אני מימי לא סבלתי צער ועוגמת נפש, וכיצד אדע לברך על הרעה. תודה לה' יתברך, שכל ימי משפיע עלי "אך טוב וחסד".

               פתרון דומה לפשר העניין מצינו בתשובת ה"כתב סופר" [או"ח, סי' כ"ז (ועיין ב"רינונה של תורה" שתירץ על-פיה שאלה נוספת)] שמי שמאמין בא-לוהים באמונת אומן, ויודע כי הכל מה' יתברך, ומאיתו לא תצא הרעות, לעולם לא יכאב ליבו ולא תתבלבל מחשבתו, ולא יבוא לידי צער ועצב. והדבר אמור בכל ניסיון באשר הוא: חולי, עוני, בנים, זיווג, שלום בית וכן בשאר ניסיונות החיים. כי בכל דבר ועניין אם יאמין האדם בכל ליבו כי אין זה אלא ניסיון מה' יתברך, והכל - הכל לטובה, לעולם לא ייפול לידי צער ויגון, ותמיד יהא שרוי בשמחה וטוב לב. כי על מה ידוה ליבו אם הכל לטובתו ולתועלתו. ומי שבכל זאת נופל לידי צער ויגון, ודואג ונאנח ומצטער, הרי שהדבר מעיד על חיסרון באמונתו ובביטחונו בה' יתברך.

               ומעתה יתבאר כי סוד כוחה של שרה, היא האמונה הבהירה והידיעה כי הכל לטובה מאת ה' יתברך. ובכל ניסיון שאירע לה, ראתה רק את הטוב שה' יתברך מייעד לה בניסיון זה, ולכך מעולם לא באה לידי עצבות וצער חרף הניסיונות הגדולים שעברה. וזהו עומק העניין ב"'שני חיי שרה' - שכולן שווים לטובה", כי שרה ידעה שהכל טובה, בבחינת "גם זו לטובה", ןהאמינה בה' יתברך באמונת אומן, בכל רגע ורגע. ומבעד למסך ייסוריה ראתה אך ורק את יד ה' המסוככת עליה ומבקשת להיטיב לה ולזכותה.

               וכן מצינו במדרש (ב"ר מ"א, ב'): "וכל אותו הלילה (שלקחה פרעה), הייתה שרה שטוחה על פניה ואומרת: ריבון העולמים, אברהם יצא בהבטחה, ואני יצאתי באמונה, אברהם יצא חוץ לסירה, ואני בתוך הסירה. אמר לה הקב"ה: כל מה שאני עושה, בשבילך אני עושה". ופירש המהרז"ו, שאברהם הובטח ב"ואגדלה שמך", ולשרה לא הבטיח, אלא שהאמינה ובטחה בנבואת אברהם. ואם היה אברהם גם כן בתוך אותה צרה, הייתה שרה בוטחת וסומכת על ההבטחה שקיבל אברהם, אך עתה שאברהם מחוץ לצרה, חששה שרה מה יעלה בגורלה. והשיבה הקב"ה, שלא בעבור הבטחה אני עושה, אלא תפילה אני שומע, וגדול שכר המאמין משכר המובטח, ויתקדש שם שמיים על ידך. ומוכח ששרה אימנו ניצולה בזכות אמונתה התמימה בה' יתברך.

               וביאור נפלא מצינו ב"העמק דבר". כי הנה למושג "חיים" יש בלשון הקודש שתי משמעויות: א. חיים ולא מוות. ב. חיים של שמחה ועליזות ולא עיצבון (עיי"ש שהוכיח כן מכמה מקומות). וביאר שם ששרה זכתה לשתי המשמעויות של "חיים", גם אריכות ימים, וגם ימים של שמחה ועליזות מתוקף אמונתה בה' יתברך. וזהו שאמר הכתוב: "שני חיי שרה" - כי כביכול היו שנותיה כפולים, כי לא זו בלבד שזכתה לעצם החיים, אלא שהייתה "חיה" במובן של השמחה והעליזות שבחיים. וכעין זה ביאר הרש"ר הירש, "'חיי שרה' - שרה חיה את כל חייה, וכל 127 שנות חייה היו "חיים" - חיי חיוניות ושמחה, חיים טובים ובעלי משמעות, ולא היה בהם אף רגע שמוטב היה בעיניה שלא לחיות אותו".

               והנה דרשו חז"ל  (ב"ר נ"ג, ה'): "אמר הקב"ה: בעל פיקדונות אני. עמלק הפקיד אצלי חבילות של קוצים והחזיר לו הקב"ה חבילות של קוצים, שנאמר: 'פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל'. שרה הפקידה אצלי מצוות ומעשים טובים [ו]החזיר לה הקב"ה מצות ומעשים טובים. שנאמר: 'וה' פקד את שרה'". ולכאורה מה עניין שרה לעמלק, וכי אין צדיק ורשע אלא שרה ועמלק?! וביאר ה"העמק דבר" (שמות י"ז, י"ד) ששרה אימנו ועמלק מקבילים זה כנגד זה, כיון שלשרה הייתה אמונה חזקה וביטחון עז בה' יתברך [ואפילו יותר מאברהם אבינו], ולעומת זאת עמלק חפץ להפקיע את האמונה בה' יתברך מן הלבבות. ולכך דרשו, ששרה הפקידה אצל ה' יתברך פיקדונות של אמונה וקיום המצוות, לעומת עמלק שהפקיד פיקדונות שליליים של כפירה ואפיקורסות.

בסוף הפרשה נאמר: "ויביאה יצחק האהלה שרה אימו, וייקח את רבקה ותהי לו לאישה ויאהבה, וינחם יצחק אחרי אימו". ופירש רש"י: "ויביאה האהלה והרי היא שרה אימו, כלומר, ונעשית דוגמת שרה אימו, שכל זמן ששרה קיימת - היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האוהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה - חזרו". וה"פרדס יוסף" ביאר עניין זה כנ"ל, כי כידוע "איזהו עשיר - השמח בחלקו", ובדרך זו בחרה שרה, ששמחה בגורלה בכל מצב. וזהו שאמרו שכל זמן ששרה קיימת נר של שמחה דולק תמיד, הן בעת שהברכה הייתה מצויה בעיסה, והן בעת שענני המיצר היו במשכנה, תמיד הייתה בשמחה. וכשראה יצחק שגם רבקה עומדת במדרגה הזאת, אזי "ויאהבה".

עוד נאמר בפרשתנו: "ואברהם זקן בא בימים, וה' ברך את אברהם בכל". וב"חידושי רבנו יוסף נחמיה" עה"ת וב"נפש ברכה" כתבו שיש לדקדק, הלֹא זה מקרוב מתה עליו שרה אשתו, אשר הייתה עזר כנגדו, עד שאמר לו הקב"ה: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". ויצחק יחידו אשר אהב וקיוה לראות באושרו, כבר בא בימים קרוב לארבעים שנה, ועדיין לא זכה לבנות ביתו, כי לא מצא לו עדיין בת זוגו ההגונה לו, ואיך איפוא יאמר על אברהם אבינו עליו השלום שהיה מבורך "בכל", אם ביתו נהרס ובית בנו האהוב עדיין לא נבנה? ובכלל הרי אברהם אבינו סבל כמה ניסיונות וייסורים, וגם מלחמות היו לו, ואיך אם כן נאמר שהיה לו ברכה "בכל"?

ויש לומר על-פי "מדרש פליאה" (הביאו ה"נפש ברכה"): "צדיקים אינם אוכלים אלא מן הגזל ואינם אוכלים אלא מן המבֻשל ואומרים כדרלעֹמר". ופירש לזה בפירוש "בינת נבונים": "גז"ל - ראשי תיבות: ג'ם ז'ו ל'טובה, מבֻש"ל - ראשי תיבות: מ'סתפקין ב'מה ש'יש ל'הם, כדרלעֹמ"ר - ראשי תיבות: כ'ל מ'ה ד'עביד ר'חמנא ל'טב ע'ביד (כל מה שעושה הקב"ה לטוב עושה)". ואברהם אבינו היה ראש וגדול הצדיקים שבכל הדורות, ובודאי גם הוא התנהג בהתאם לדברי המדרש הזה וכנזכר. כי הצדיקים השלימים בטוחים בחסדי ה' כל היום ומאמינים כי "כ'ל מ'ה ד'עביד ר'חמנא ל'טב ע'ביד" (כל מה שעושה הקב"ה לטוב עושה). וגם הנראה לא טוב לפי שעה, יחשב בעיניהם לטובה ולברכה, וחדות ה' היא מעוזם. וזה שסיפר הכתוב ממעלת אברהם אבינו שגם אחרי כל מה שעבר עליו עד זקנה ושיבה הרפתקאות וניסיונות שונים, את כולם קיבל באהבה ושמחה, ואם כן, הוא הרגיש וראה ברכה "בכל", ומצא כי ה' ברך אותו "בכל", כי הכל לטובה ולברכה מאת ה'. וזהו שנאמר: "וה' ברך את אברהם בכל".

               ה"שערי שמחה" (סופר) הביא דברי חז"ל: "שלושה לא שלט בהם יצר הרע ואלו הם: אברהם יצחק ויעקב, שכתוב בהם: 'בכל', 'מכל', 'כל'". ובמשנה נאמר: "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". וביאר "נכון"כי שלושה אלו סרסורי עבירה ועין רואה והלב חומד והידיים וכלי המעשה גומרים והיצר הרע סוכן באדם על-ידי שלוש מידות רעות אלו המביאים האדם לכל מיני עבירה ועל פתח חטאת רובץ, כאשר אמרו שיושב בין שני מפתחי הלב, כי משם יש ליצר הרע שליטה, על-ידי שהלב חומד ואינו מסתפק בכבודו ובעושרו ובמה שיש לו ויצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום לילך אחרי התענוגים ואחרי שרירות ליבו להתענג נפשו אף בדברים האסורים, וכן מי שרודף כבוד אץ להעשיר ונבהל להון לקבץ ממון ועושה מעשה שלא במשפט לחלל שבת ויום טוב במלאכתו ולרמות ולצוד הבריות במשקל ובמידה ובמניין וכדומה, וכן הרודף אחר הכבוד רוצה להרבות כבודו אף בדרך איסור לדבר לשון הרע ורכילות ולהתכבד בקלון חבירו והכל מקנאת איש מרעהו, ועל-ידי שלושה אלו האדם מסור ברשות יצר הרע, אבל מי שמסתפק במה שחננו ה' והמסתפק במועט והוא עשיר השמח בחלקו, ואין עינו רעה ומקנא באחרים זה מושל ביצרו וליבו ברשותו, כאשר אמרו חז"ל: "הרשעים - ברשות ליבם, אבל הצדיקים - ליבם ברשותם" למשול עליו, ולשלושת האבות הייתה להם מידת ההסתפקות ולא קנאה ותאווה וכבוד בליבם כי "ה' ברך את אברהם בכל" - שלא היה חסר לו שום דבר, כאשר פירש הרמב"ן: "וימת אברהם זקן ושבע" - היינו שהיה שבע ומלא מכל ולא חסר לו מאומה, ולא כאלו שמתאווים תמיד ו"יש לו מנה רוצה מאתיים". אבל אברהם מת וכל תאוותיו בידו, וכן אמר יצחק: "ואוכל מכל" - שמצא בו כל מטעמים ולא היה מתאווה לדברים אחרים, וכן אמר יעקב: "כי חנני א-לוהים וכי יש לי כל", והביא ה"כתב סופר" בשם אביו ה"חתם סופר", כי עשיו אמר: "יש לי רב אחי" ולא "כל", כי לא היה מסתפק במה שיש לו, רק "רב" יש לו ולא "כל", כי היה מבקש עוד יותר, אבל יעקב אמר: "יש לי כל" - כי אינו מתאווה לשום דבר יותר כי "הכל" יש לו, ומוכח מ"בכל" "מכל" "כל" שהייתה לשלושת האבות מידת ההסתפקות, ומזה מדייק המדרש ולמד שלא שלט בהם יצר הרע.

               ועל דרך זה יובנו דברי חז"ל: "אבן טובה הייתה תלויה בצווארו של אברהם אבינו שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא, ובשעה שנפטר אברהם אבינו מן העולם תלאה הקב"ה בגלגל חמה". וכבר ידוע מה שפירשו הראשונים, שעניין המרגלית הטובה התלויה בצווארו של אברהם אבינו, הוא הכוח הנפלא שהיה במאמר פיו, רוממות אל בגרונו, להמשיך רבים לעבודת ה', ועל ידי כך נתרפא כל חולה במחלת הנפש אשר בא בקרבתו. וב"חידושי רבנו יוסף נחמיה" על התורה כתב שנראה על-פי דרכם כי אברהם איש החסד היה מחפש באמרי פיו פצעי האנשים, הנגועים מפגעי הזמן ומקריו, על דרך שנאמר באיוב: "כושל - יקימון מיליך", היה מעודד נכאי רוח ומחזק לבבם להאמין, כי גם הנראה רע הוא לטוב, וכי לא לעולם ייטוש ה', ואם היום עולם חושך בעדו עד מהרה תזרח לו שמש. ולעומת זה הוכיח את המתגאים בעושרם לבל יפסעו על ראשי עם קודש, כי לא לעולם חוסן ואפשר שעוד יחשכו כוכבי הצלחתם. היא המרגלית הטובה שהייתה תלויה בצווארו וגרונו של אברהם אבינו שממנה נתרפאו ונתחזקו כל חולה וכל לב נשבר ונדכא. והנה באמת מוסר השכל זה נמצא גם בטבע, הרי גם גלגל חמה רואים אנו שאחרי שמאפיל שוב מאיר הולך ואור עד נכון היום (כפירש"י עה"פ: "'אתם ניצבים היום' - כיום הזה, מה היום מאפיל ומאיר כך הקללות מעמידין ומיטיבין אתכם"). ומן החמה יש ללמוד שהעשיר בעושרו לא ישמן ויבעט, כי אפשר שתחשיך שמש הצלחתו כי גלגל הוא החוזר בעולם, וכן העני בעוניו לא יתייאש, כי מתוך החושך יבקע אורו. וזהו שאמרו חז"ל, כי אחרי שאברהם אבינו לימד דעת ומוסר לעם כנ"ל, שוב אחרי מותו כבר השכילו למצוא מוסר זה בגלל החמה הסובב והולך כנ"ל. וזהו מה שאמרו חז"ל: "ובשעה שנפטר אברהם אבינו מן העולם תלאה הקב"ה בגלגל חמה".

שומה לכל אדם באשר הוא, להשריש בליבו את מורשת האמונה של אברהם אבינו ושרה אימנו, ולראות בכל ניסיון וקושי את הטוב, מתוך ידיעה וביטחון כי כל אשר ה' עושה הוא לטובה. והמרגיל עצמו בזה זוכה לבחינת "כולם שווים לטובה", וחייו מלאי קירבת ה' יתברך ואהבתו.

 

***

אל המידות

מרן הגה"צ החסיד וכו' הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצוקללה"ה כתב (בספר "מידות הראי"ה" - ליקוטי בירורי הדרכות מידות חינוכיות לכל נפש ולבני עליה, עמ' נה; ועיין בספר "מוסר אביך" פ"ג, סע' א, עמ' לז - לט) וזו לשונו:

"א. זיכוך המידות בדרך הדעת הוא קודם לזיכוכן בדרך הרגש, כי אם לא ידע מה טוב ומה רע, איכה ירגיש לקנות את הטוב בטבע של קנין ולהרחיק את הרע שבנטייה הטִבעית אחר ההרגל.

ב. כל מידה טובה יש לה חסרונות הבאים עימה, וזו היא העבודה השלימה להוציא לאור-עולם את המידות הטובות מנוקות מכל סיגי החסרונות שלהן". עכ"ל.

 

מידת החסד שבישמעאל

מקום יש איתנו להעמיק חקר בנקודה אחת מעניינו של ישמעאל. נפתח בדברי הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זצוקללה"ה ["מכתב מאליהו" ח"ב, עמ' 165 (עיי"ש עמ' 165 - 160)] וזו לשונו: "'כשבא אברהם אבינו לעולם יצא ממנו פסולת - ישמעאל ובני קטורה ...'. ומצינו בספרים הקדושים ("הכוזרי" ועוד) שענין לידת ישמעאל ... לאבות הקדושים (לאברהם אבינו) הוא בסוד הבירורים. כמו שהתבואה מתבררת על-ידי הפרדת הפסולת ממנה, כך נתברר אברהם על-ידי לידת ישמעאל ... הענין עמוק, ונשתדל לבארו קצת.

הנה לאברהם הייתה מידה עיקרית - החסד שהייתה טבועה במהותו, ומידות מִשניות שקנה אותן בעמלו וניסיונותיו - הגבורה והאמת. וישמעאל, שלא הוטל עליו - כיצחק - התפקיד הנעלה של הבאת דרך חדשה של עבודת ה' לעולם, ירש בדרך הטבע את המידה העיקרית של אביו והייתה בו לתכונה טִבעית. ונמצא שחלקו ותפקידו היו שיבוא מעצמו לידי שִכלול החסד על-ידי כוח הגבורה, כמו שעשה אברהם. אבל הוא לא עשה כן וכתוצאה מזה נתהפך חסדו לחסד שבטומאה - זנות [כמו שכתוב (ויקרא כ', י"ז): "חסד הוא" ביחס לזנות], אשר היא מתוצאות הִתפשטות החסד בלי הגבלה מצד הגבורה ...". עכ"ל.

נשתדל לבאר ולהרחיב את הענין: מידתו של אברהם - מידת החסד - מורה על הרצון להשפיע בלי גבול ובלי סייג. על-כן נקרא אברהם: "איתן האזרחי" (תהלים פ"ט, א'), על שם הקיום האיתן המובטח לו מכוח החסד המושפע בלי גבול. אברהם דבק בכל מאודו ונפשו במידה זו - להשפיע מטובו לזולתו, וזאת אף מבלי לבקר ולבדוק אם השפע אכן מגיע לזולת לפי שורת הדין. כך נהג אברהם כל ימיו, ולכן הוא - פתח את ביתו לכל עובר אורח, התפלל על אבימלך, ואף נעמד להתפלל ולהמליץ טוב על בני סדום אשר אחזו במידה הפוכה משלו - מידת האכזריות.

מצד אחד, מידת החסד, ההשפעה והנתינה היא מידה טובה וחשובה, ואשרי מי שדבק בה. אך גם מידה זו טעונה תיקון והיא חייבת להיות במסגרת נכונה. מי שאינו מרסן את מידת החסד, ומכוונה על-פי התורה, יכול לגרום לזולת הנאה האסורה ומבוזה על-פי התורה. שהרי בעל חסד - שידו פרוסה לכל - נוטה להעלים עין מגדרים הכובלים ומסייגים את ההשפעה רק כפי הראוי לה. לכן חסד בִלתי מתוקן יכול להיהפך לעשייה בִלתי מרוסנת ולטומאת זנות. תפיסת עולם בבחינת החסד גרידא יכולה להביא גם לכך שהאדם "יתחסד" עם עצמו וימלא את משאלות ליבו - בלי שיבקר ויתבונן אם הדרך למילוי רצונו הגונה וישרה. ואומנם אברהם תיקן את מידת החסד שבו על-ידי מעשה העקידה, שבה התעצם במידת הגבורה ועשה מעשה שהוא שיא הצימצום והדין. במילים אחרות: אברהם תיבל את מידת ההשפעה שלו במידת הצימצום והדין, ובזה זכה שמידת טובו תכוּון רק לצד הקדושה.

שני בנים היו לו לאברהם אבינו: ישמעאל ויצחק. ישמעאל אומנם ירש את מידת החסד מאביו, אך מאחר ולא השתדל לתקנה על-ידי הגבורה, אותה מידה סטתה מהדרך הישרה והתעוותה לד רע. מידת החסד של אברהם נתפסה אצל ישמעאל באופן של "התחסדות" עם עצמו ונתינת השפעה לזולת בלי הגבלה וסייג, כמו שאמרו חז"ל (קידושין מט:): "עשרה קבין זנות ירדו לעולם, תשעה נטלו ערביא ואחד כל העולם כולו".

זרעו העיקרי של אברהם היה יצחק. יצחק התעצם במידת הגבורה והגביל את השפע כפי המגיע בדין - מלשון די (גר"א רות א', א'). ואף שמו נאה לו: יצחק על שם "קץ חי" (תיקוני זוהר חדש כ"ו, ד') ו"יצא חוק" (ב"ר נ"ג, ז'), כי כל עניינו היה לעשות חוק וקץ לאותו חסד בלתי מוגבל.

ובכן, עמדנו על משמעות דברי הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זצוקללה"ה - המובאים לעיל: "הנה לאברהם ... החסד ... [ובישמעאל] נתהפך חסדו לחסד שבטומאה - זנות. אשר היא מתוצאות הִתפשטות החסד בלי הגבלה מצד הגבורה".

 

ניצוץ הקדושה שבישמעאל

חז"ל סיפרו (פדר"א, פ"ל): "שלח ישמעאל ולקח לו אישה מבנות מואב ועיפה שמה. לאחר שלוש שנים הלך אברהם לראות את ישמעאל בנו, ונשבע לשרה שלא ירד מעל הגמל במקום שישמעאל שרוי תמן (שם). והגיע לשם בחצי היום ומצא שם את אישתו של ישמעאל. אמר לה: היכן הוא ישמעאל? אמרה לו: הלך הוא ואימו להביא פירות תמרים מן המדבר. אמר לה: תני לי מעט מים ולחם ומטעמים כי עייפה נפשי מדרך המדבר. אמרה לו: אין לי לחם ולא מים. אמר לה: כשיבוא ישמעאל תגידי לו את הדברים הללו ... ואִמרי לו: זקן אחד מארץ כנען בא לראותך, ואמר חלף מִפתן ביתך שאינה טובה לך [המשיל האישה לסף ומִפתן הבית, שהיא מצויה בבית לקבל אורחים, ואם אינה נדיבה היא מונעת האורחים מלדרוך על מִפתן ביתה (רד"ל)]. כשבא ישמעאל מן המדבר, הגידה לו את הדברים הללו [ובן חכם כחצי חכם והבין ישמעאל] - שילחה. ושלחה אימו ולקחה לו אישה מבית אביה ופטומה שמה. ועוד אחר שלוש שנים הלך אברהם לראות את ישמעאל בנו, ונשבע לשרה כפעם ראשונה שאינו יורד מן הגמל במקום שישמעאל שרוי שם. והגיע לשם בחצי היום, ומצא שם אישתו של ישמעאל. ואמר לה: היכן הוא ישמעאל? אמרה לו: הוא ואימו הלכו לרעות את הגמלים במדבר. אמר לה: תני לי מעט לחם ומעט מים כי עייפה נפשי מדרך המדבר. והוציאה לחם ומים ונתנה לו. עמד אברהם והיה מתפלל לפני הקב"ה על בנו, ונִתמלא ביתו של ישמעאל מכל טוב ממין הברכות. וכשבא ישמעאל הגידה לו את הדבר הזה, וידע ישמעאל שעד עכשיו רחמי אביו עליו, שנאמר (תהלים ק"ג, י'): 'כרחם אב על בנים'".

               אין דרכם של חז"ל לספר סיפורים אם לא שטמונים בהם עניינים נעלים, ואכן בסיפור זה גילו לנו חז"ל מהי נקודת הקדושה אשר על-ידה השתייך ישמעאל לבחינת האבות הקדושים. הרד"ל מבאר את העניין באריכות, וזה תוכן ביאורו: ישמעאל נידחה ממערכת האבות הקדושים בגלל הנהגתו עם יצחק. למרות זאת, ביקש אברהם להחדיר בישמעאל מידה טובה אחת שתקשר אותו במידת מה לבחינת האבות. לשם כך נסע לישמעאל ודרש בשלומו. אישתו הראשונה של ישמעאל לא החזיקה במידת החסד, ולכן לא מצא אברהם מקום שתחול הברכה בבית ישמעאל. מצבו הגשמי השפל של ישמעאל בתקופה בה לא אחז במידת החסד, משתקף ממה שסיפרו לנו חז"ל שהלך הוא ואימו להביא פירות תמרים מן השדה. כאשר פנה אברהם אבינו ללכת הוא רמז לישמעאל לחזור בו ולהיאחז במידת החסד. ואכן הבין ישמעאל כוונת אביו וגירש את אישתו ונשא אישה שנייה בעלת חסד. מאז שרתה הברכה בבית ישמעאל, וכפי שסיפרו לנו חז"ל: כבר היו לו גמלים לרעותלאחר מכן כשאברהם ביקרו שוב, והבין מהנהגת אישתו שבבית שוכן ניצוץ של חסד שיירש ממנו, בירך את ביתו בשפע גדול.

               מצאנו אם כן מקור נאמן לדברי הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זצוקללה"ה שמקור יניקת הכוח של ישמעאל עובר דרך מידת החסד שהיית בו. עניין זה נרמז גם בעצם שמו, כמו שאמרו חז"ל (מדרש שם): "השווה הקב"ה שמו של ישמעא-ל לשמו של ישרא-ל". השם ישמעאל דומה לשם ישראל באותיות של שמו יתברך "א-ל" המורה על מידת החסד, כמו שכתוב (תהלים נ"ב, ג'): "חסד א-ל כל היום", והוא גם שם המורה על הכוח וההשפעה שהוא עיקר עניינו של החסד, שנאמר (יחזקאל י"ז, י"ג): "אילי הארץ". ובכן שם זה הכלול בשם ישמעאל רומז שיש בישמעאל ניצוץ של טוב, ובחינה של השתייכות לישראל, דרך מידת החסד שיירש מאברהם (על-פי הרד"ל שם, ס"ק פ'). ומוסיף עוד הרד"ל (בהגהה) וזו לשונו: "ועוד היום בני ישמעאל מחזיקים במידה זו של הכנסת אורחים. ואף מן הערבים השודדים כתבו שבכל זאת החזיקו לקדם האורח הבא באוהליהם בצל קורתם בלחם ומים". עכ"ל.

               אך כאמור ישמעאל עיוות וקילקל את צורת מידת החסד, ובמסגרת מידה זו כביכול עשה מעשים מושחתים ומקולקלים. וזהו שמסיים המדרש (שם): "אמר בלעם: משִבעים לשונות שברא הקב"ה בעולמו לא שם שמו לאחד מהם אלא לישרא-ל, הואיל והשווה הקב"ה שמו של ישמעא-ל לשמו של ישרא-ל - אוי מי יחיה בימיו. שנאמר (במדבר כ"ד, כ"ג): 'אוי מי יחיה משׂומו אל'". ביאור הדבר, שעל-אף שקיימת בישמעאל מידה של חסד, בכל-אופן מחמת שבני ישמעאל מעוותים אותה מידה ומכוונים אותה לרעה הרי: "אוי מי יחיה משׂומו אל" (שם) - אוי למי שיהיה מטרה לחיציו של אותו "בעל חסד" ששום דבר לא עומד לו בדרכו להפקת רצונו.

               יש להעיר: לעיל הסברנו ששם הא-ל המשותף בשמם מורה על האמונה בה'. ועתה אנו מוסיפים פן נוסף - שהשם הזה מתייחס למידה מיוחדת בהנהגתו יתברך - מידת החסד. ועוד יש להעיר, שייתכן ומאחר שסוף סוף שורשה של אותה מידה של ישמעא-ל היא טובה, זה סייע לישמעא-ל לחזור לצד הקדושה. שהרי ישמעאל חזר בסוף ימיו בתשובה (ב"ב טז:). וכן עתידים בני ישמעא-ל לכבד את ישרא-ל, שנאמר (בראשית כ"ז, כ"ט): "'וישתחוו לך לאומים' - אלו בני ישמעא-ל" (במ"ר ס"ו). [ועיין ב"נחמת ישראל" על ספר "שמועות הראי"ה" - בראשית, תולדות (תר"ץ), עמ' נא (לרב וכו' קלמן אליעזר פרנקל זצ"ל)].  

 

מוסר השכל

עלינו להִתעצם במידת יצחק אבינו ולשׂים חוק וגבול לרצוננו. עלינו לבטל את רצוננו לרצון אדוננו ומלכנו ולא לעוות את הדברים ו"להתאימם" כפי רצוננו. עלינו לכוֵין את מידת ההשפעה, הנתינה והחסד שלנו בהתאם ובמסגרת חוקי התורה - לתת ולהשפיע בלי גבול רק כאשר הדבר מותר על-פי הוראת רבותינו.

               ככל שנתרומם ונבטל את דעתנו לרצון מלכנו, כך נזכה להינצל מחיציה של אותה אומה, כדברי חז"ל במדרש (שם, ל"ב): "עתיד הקב"ה לשמוע בקול נאקת העם ממה שעתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית-הימים". 

 

[נלקט ונערך (בתוספת נופך) בעיקר מתוך הספר "ממעמקים" בראשית -

חיי שרה, עמ' 122 - 119; ועיין בספר "זאב יטרף" - בראשית, עמ' רנ"ב - רנ"ד].

 

***

 

קונטרס

"יֵאוּשׁ - שלא מדעת"

בעניין

ש"אין ליהודי להתייאש משום דבר,

בין בענייני הגוף ... בין בענייני הנפש ...

כי אין יֵאוּשׁ כלל אצל איש יהודי, וה' יתברך יכול לעזור בכל עניין"

[הגה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין זת"ע ("דברי סופרים", ט"ז)]

 

ו"הָעִקָּר לְחַזֵּק עַצְמוֹ בְּכָל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר, כִּי אֵין שׁוּם יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל"

[הגה"ק רבי נחמן מברסלב זת"ע ("ליקוטי מוהר"ן" תניינא, ע"ח)]

 

[א]

"החודש הזה לכם"

"בסימנא טבא". "בראשית ברא א-לוהים את השמיים ואת הארץ". רש"י זת"ע מביא דברים בשם אומרם: "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החודש הזה לכם" (שמות י"ב, ב') שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל ...". והקשו (רמב"ן, רע"ב, חוה"ל זת"ע): הלא הבריאה היא יסוד האמונה שידע האדם כי הקב"ה ברא את העולם "יש מאין", וכל הבריאה הייתה בששת הימים, "בדבר ה' שמיים נעשו", והוא יסוד כל אמונת איש יהודי לידע ולהאמין בזה, ואיך שייך שלא יהיה כתוב כלל?

               וכתב "הלקח והלבוב": הנה עניין "החודש הזה לכם" הוא עניין של התחדשות, שהאדם יחדש את עצמו ויצא מן ההרגל והתיישנות, וזה היה כל יסוד הגאולה, היינו כוח החידוש, ומה שמפריע לאדם ביותר כאשר רוצה לחדש את עצמו הוא העבר שלו, כי אינו רואה איך יכול לחדש את עצמו לאחר שכבר הורגל במעשים אחרים לא לה' המה, והאדם צריך להאמין שיש ביכולתו לחדש את עצמו.

               ראשית כל, הדבר המפריע להתחדשות הוא מה שחושב כי לחדש את עצמו הוא דבר קשה מאוד להחליף את כל מהותו להיות חדש לגמרי, איך זה שייך?

[ב]

"לית דין בר אינש"

ה"חתם סופר" זת"ע (בפרשת ויקהל פיקודי) מביא דברי חז"ל (שבת קיב: עיי"ש) על מה ששנינו (כלים פי"ז, מ"א) בעניין כלי עץ: "כל כלי בעלי בתים שיעורן כרימונים" - כלומר, שאם היו טמאים וניקבו, אינם נִטהרים מטומאתם אלא בנקב גדול שרימון יכול לעבור דרכו, שאז ודאי לא ישתמשו בהם יותר, ובטלה מהם תורת כלי, אבל כל שהנקב קטן יותר, לא פקעה טומאתם, לפי שמן הסתם בעל הבית חס על הכלי וממשיך להשתמש בו לדברים גדולים שאינם עוברים דרך הנקב, ולא בטלה ממנו תורת כלי [כלים של אומן, העומדים לסחורה, נִטהרים אפילו בנקב כל שהוא, שכיון שניקבו לא ימצא להם קונים, ואין להם שימוש, אבל בעלי בתים חסים על כליהם, ואף כשניקב הכלי, כל זמן שאפשר להשתמש בו לדברים הגדולים מן הנקב, ממשיכים הם להשתמש בו (רש"י סוכה ו. ד"ה כרימון וברכות מא: ד"ה שיעורן)]. ועל משנה זו שאל חזקיה: אם "ניקב" כלי טמא בנקב בשיעור קטן של "כמוציא זית, וסתמו" לנקב זה, "וחזר" הכלי "וניקב כמוציא זית" ליד הנקב הראשון, "וסתמו", וכן נמשך הדבר עוד ועוד "עד שהשלימו למוציא רימון" - שהיה בכל הנקבים שנסתמו יחד כשיעור מוציא רימון, "מהו"? מה דינו של כלי זה? האם מכיון שבסופו של דבר ניקב הכלי בצירוף כל הנקבים יחד כמוציא רימון, בטלה ממנו טומאתו הראשונה, או שהואיל ולא ניקב בבת אחת בשיעור המטהר, ובכל פעם שניקב סתם את הנקב, לא בטלה ממנו מעולם תורת כלי, ולא פקעה טומאתו הראשונה?

רבי יוחנן פושט את הספק "ואמר לו רבי יוחנן" לחזקיה: "רבי" הרי "שנית לנו" משנה זו (כלים פכ"ו, מ"ד) שממנה יש לפשוט את ספקך: "סנדל שנפסקה אחת מאוזניו ותיקנה, טמא מדרס. נפסקה שנייה ותיקנה, טהור מן המדרס, אבל טמא מגע מדרס", "ואמרינן לך" - ושאלנו אותך על משנה זו: "מאי שנה ראשונה, דהא קיימא שנייה"? - מפני מה ברישא, כשנפסקה האוזן הראשונה, הסנדל טמא מדרס? מפני שעדיין האוזן השנייה קיימת ועומדת, וראוי הסנדל לשימוש, ואם כן גם בסיפא, כשנפסקה ה"שנייה, נמי" - גם כן, מפני מה טהור הוא, "הא מתקנה ראשונה" - הרי כבר מתוקנת היא האוזן הראשונה, שתיקנה לפני שנפסקה השנייה, ונמצא שהסנדל ראוי הוא לשימוש, ולמה פקעה ממנו תורת כלי? "ואמרת לן עליה" - ואמרת לנו על כך: "פנים חדשות באו לכאן", היינו, שנחשב הוא ככלי חדש, שמאז שנטמא בטומאת מדרס הרי כבר התקלקל בשיעור המבטל ממנו תורת כלי, שהרי בסופו של דבר נפסקו שתי אוזניו, ולכן פקעה ממנו טומאתו הישנה, ואף-על-פי שראוי הוא לשימוש גם עכשיו, אין זה הכלי הראשון, אלא הוא כאילו נוצר כאן כלי חדש, ואם כן, לפי דבריך שם, "הכא נמי" - גם כאן, בכלי שניקב כמוציא זית וסתמו, וחזר וניקב וסתמו עד שהצטרפו כל הנקבים לשיעור כמוציא רימון, "פנים חדשות באו לכאן", ואין זה הכלי הראשון, שבר התקלקל בשיעור המבטל ממנו תורת כלי, ופקעה ממנו טומאתו הישנה.

הגמרא מספרת שחזקיה התפעל מאוד מתשובתו של רבי יוחנן, ושיבח אותו: "קרי עליה" - חזקיה קרא עליו, על רבי יוחנן: "לית דין בר אינש" - אין זה בן אדם! אלא מלאך (רש"י ורבנו חננאל). וצריך להבין, מה הייתה הכוונה בזה שבשביל חידוש סברא זו קראו בשם מלאך?

ה"חתם סופר" (שם) מיישב בגמרא זו דבר תמוה שמבואר בחז"ל: כי משה רבנו ע"ה פירק המשכן והעמידו פעמיים בכל יום, ולדעה אחרת שלוש פעמים בכל יום, והיאך אם כן נתקיים החיוב של "ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים" (ויקרא ח', ל"ה) הלא בעת שנתפרק המשכן לא היו "פתח אוהל מועד" (עיין בדברי הרמב"ן מה שכתב בזה). וכתב ה"חתם סופר": כי הכוונה היא שמעולם לא פירק משה רבנו את כל המשכן, רק הגביה קרש מאדן שלו וחזר והכניסו, וכן כל הקרשים ועל-ידי זה הרי פנים חדשות באו לכאן, והייתה הקמה חדשה מבלי שיהיה מפורק המשכן, ודברי פי חכם חן (עיין ב"תורת משה" מה שכתב דרך אחרת בעניין זה על-פי גמרא זו), ויש בזה - אומר ה"חתם סופר" - לימוד גדול בענייני עבודה, כי בעת שאדם הולך לחדש מעשיו, והוא מלא פחד מזה שמוטל עליו לשנות את כל עצמותו, לתקן כל מידותיו,להיטיב ולזכך כל איבריו, הרי אי אפשר לו לעשות כל זה, רק העבודה הוקל על-ידי זה שיכול לעבוד על מידה ומידה בפני עצמו, על כל איבר בפני עצמו, עד שבסוף בגומרו כל איבריו ומידותיו הרי פנים חדשות באו לכאן, וזה כוונת הגמרא: "לית דין בר אינש" - אין זה בן אדם! אלא מלאך, היינו, כי בדרך זה יכול לבוא להיות מלאך א-לוהים ופנים חדשות, ועיין בדברי המהרש"א זת"ע (חידושי אגדות בבא בתרא קסד:) שזה תפקידו של אדם בעולם הזה להיות דומה למלאך ה', והרי ביכולתו אם עובד על עצמו באופן כזה שנעשה פנים חדשות.

[ג]

"חדשים לבקרים רבה אמונתך"

כל עניין ההתחדשות הרי הוא תלוי באמונה, ככתוב (איכה ג', כ"ג): "חדשים לבקרים רבה אמונתך", אם אדם רוצה לחדש את עצמו הרי הוא צריך לאמונה יתרה, והעניין בזה הוא כי הרי מיסודות האמונה הוא כי הבריאה מתחדשת תמיד על-ידי מאמר ה' התמידי המחדשו ומקיימו, ואילו היה - חס ושלום - רגע שלא היה מאמר: "יהי רקיע", לא היה מקום לקיום כל הרקיע והיה בטל מאליו, נמצא כי כל רגע הוא התהוות חדשה ואינו שייך כלל לעבר, אם כן הרי מטעם זה לחוד הרי ביכולתו להתחיל מחדש כיון שהוא דבר חדש שאינו שייך למה שהיה.

[ד]

"ואם לא עכשיו, אימתי"

ה"חידושי הרי"ם" מגור זת"ע אמר בפירוש המשנה (אבות מ"א, מי"ד): "ואם לא עכשיו, אימתי" - כי זה ה"עכשיו" שהאדם עומד בו, הרי לא היה בעולם מאז ששת ימי בראשית, ולא יהיה עוד הפעם, "ואם לא עכשיו, אימתי" יהיה עוד הפעם ה"עכשיו" הזה, וזה מחייב לנצל כל רגע בכל היכולת, אבל יש בזה נקודה, כי זה הדבר נותן היכולת לאדם לחדש את עצמו בחידוש כל רגע ורגע.

               "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", חידוש העולם הוא היסוד לחידוש אצל האדם, ורק באמונתו בחידוש העולם יכול להגביה את עצמו מהמקרה והטבע ולחדש את עצמו,  ולכן "חדשים  לבקרים" - להתחדש בוקר בבא יום חדש הוא על-ידי האמונה של איש יהודי שיש התחדשות הבריאה, וממילא הוא יכול להתחדש כמותה. ובזה היסוד מיישב ה"שפת אמת" מגור זת"ע (בליקוטים) קושיית הראשונים הנ"ל: כי עניין האמונה בחידוש הבריאה והעולם יכול האדם להשיג מזה שכתוב: "החודש הזה לכם", דהיינו, שיש בבריאה כוח חידוש והוא מחמת הבורא עולם המחדש הבריאה מאין ליש.

[ה]

אליעז"ר בגימטריה 318

בפרשת לך לך, כתוב (בראשית י"ד, י"ד): "וישמע אברם כי נשבע אחיו, וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלוש מאות וירדוף עד דן". ופירש רש"י: "רבותינו אמרו: אליעז"ר לבדו היה, והוא כמניין (318) גימטריה של שמו".

               ויש לתמוה הפלא ופלא, מאחר שאברהם אבינו ע"ה לקח עימו רק את אליעזר, לשם מה כתוב בתורה שלקח עימו ילידי ביתו: "שמונה עשר ושלוש מאות", שעל-ידי זה אפשר לטעות שלקח עימו ילידי ביתו כמספר הזה, ולא כתוב בפירוש שלקח עימו רק את אליעזר.

[ו]

הקב"ה השפיע כוח לאליעז"ר

כמו 318 ילידי ביתו

כבר הרגיש בכך רבנו בחיי שמפרש עניין זה כמין חומר (וראה ב"חתם סופר" שכתב מעצמו ביאור זה), כי מתחילה אכן נצטרפו לאברהם 318 ילידי ביתו, אלא שאחר כך הזהירם אברהם מקרא שכתוב (דברים כ', ח'): "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו", ודרשו במשנה (סוטה מד.): "זהו המתיירא מן העבירות שבידו", וחזרו כל 318 ילידי ביתו למקומם, מלבד אליעזר העבד הנאמן שנשאר להילחם עם אברהם.

והנה הדברים בלשון קודשו: "ובמדרש (ב"ר מג, ב) שמונה עשרה ושלש מאות זה אליעזר שעולה בגימטריה שלש מאות שמונה עשרה. ויש לשאול כי לפי המדרש הזה שמונה עשר ושלש מאות אינו כפשוטו אלא חידה על אליעזר לבדו, ואין לנו להוציא המקרא מידי פשוטו, שהרי הכתוב מעיד על ילידי ביתו שהם שלש מאות שמונה עשרה.

אבל העניין היה כי כל המספר הזה היו ילידי ביתו של אברהם אוכלי שולחנו, ואחר שנזדרז לצאת למלחמה מיעט אותן וריקנן, לפי שהזכות הוא המנצח לא ריבוי עם, ולכך ציוה שיחזרו כל החוטאים כדין תורה ביוצאי מלחמה שאמר הכתוב (דברים כ', ח'): 'מי האיש הירא' וגו' ['ורך הלבב ישו לביתו'], וזהו לשון וירק שכולל לשון זיין, ולשון מיעוט מלשון רק, וכיון שנתמעטו מצא אברהם את עצמו עם אליעזר לבדו. ואף על פי שכתוב חניכיו ביו"ד יש בכלל מאתים מנה ויש בכלל חניכיו חניכו, ולומר כי כל חניכיו עמדו עם חניכו, הוא אליעזר לבדו".

               רעיון זה מבואר גם ב"דעת זקנים" לבעלי התוספות, אך עם הוספה כי אחרי שעזבו את אברהם 318 ילידי ביתו השפיע הקב"ה לאליעזר שנשאר עם אברהם כוח כמספר כל 318 ילידי ביתו: "'וירק את חניכיו' וגו' - שאמר להם אברהם: למלחמה אנו יוצאים, 'מי האיש הירא' - מעבירות שבידו, 'ילך וישוב לביתו' כיון ששמעו כך הלכו וחזרו להם ולא נשאר עם אברהם כי אם אליעזר עבדו, אמר לו הקב"ה לאברהם: הניחו אותך כולם, חייך אני נותן כוח לאליעזר כנגד כולם ומניין אותיות של אליעזר יעלו למניין י"ח ושלש מאות ...".

               אך בין אם נפרש בדרך הפשט שלקח עימו 318 ילידי ביתו, או אם נפרש בדרך רמז שלקח עימו אליעז"ר שעולה בגימטריה 318, עדיין צריך ביאור מה ראה אברהם שלא עשה שום דבר בלי ייחודים וכוונות, לקחת עימו למלחמה דווקא כמספר הזה 318, זאת ועוד שלקח לו לעבד את אליעז"ר שגם הוא עולה בגימטריה 318, הלא ברור שאין זה במקרה אלא בכוונה תחילה, שאם לא כן לשם מה טרח הכתוב לספר לנו בדיוק מספר ילידי ביתו שלקח עימו.

[ז]

אברהם לא נפל אף פעם בקליפת היאוש

כדי לבאר כל זה (לפי מיעוט ערכנו וכפי מה שקיבלנו ממו"ר הגה"ח הרב פנחס פרידמן שליט"א ומבעל ה"לקח והלבוב", בתוספת נופך) נקדים עניין נפלא שכתב הגה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין זת"ע ("דברי סופרים", ט"ז) לבאר מה שלקח אברהם עימו דווקא 318 ילידי ביתו או את אליעז"ר שעולה בגימטריה 318, כי כל עצם מהות קדושתו של אברהם הוא, שבכל מצב שהיה קשה ככל שיהיה, לא נפל אף פעם ברשת קליפת היאוש שטמן לו היצר.

[ח]

"והאמין בה' ויחשבה לו צדקה"

ונקדים מה שכתוב בהמשך הפרשה  (בראשית ט"ו, ה' - ו'): "ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמיימה וספור הכוכבים אם תוכל לספר אותם ויאמר לו כה יהיה זרעך: והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". פירש רש"י: "הקב"ה חשבה לאברם לזכות ולצדקה על האמונה שהאמין בו". והקשה עליו הרמב"ן זת"ע: "ואיני מבין מה הזכות הזאת? למה לא יאמין בא-לוהי אמן, והוא הנביא בעצמו, ו'לא איש אל ויכזב' (במדבר כ"ג, י"ט) ומי שהאמין לשחוט את בנו היחיד האהוב ושאר הניסיונות איך לא יאמין בבשורה טובה" (עיי"ש פירושו).

[ט]

"כה יהיה זרעך"

רש"י מביא דברי חז"ל על: "ויוצא אותו החוצה" - שהגביה אותו למעלה מכיפת הרקיע והביט מלמעלה למטה, והנה על ההוצאה חוץ לסדר הטבע נאמרה לו לאברהם הבטחה של "כה יהיה זרעך", שכל מציאות של בני ישראל, כל ההויה שלהם, יהיה שהם יעמדו למעלה מן הרקיע, למעלה מסדר הטבע.

[י]

מ'י י'עלה ל'נו ה'שמיימה ר"ת מיל"ה

וב"שפת אמת" מגור זת"ע מפרש כי עניין זה שבני ישראל הם למעלה מסדר הטבע הוא בכוח מצות ברית מילה, ככתוב (דברים ל', י"ב): "מי יעלה לנו השמיימה", ומביא רש"י (שם) שבכוח בני ישראל לעלות לשמיים אם הם צריכים. ובאיזה כוח יש להם לעלות השמיימה? מרמז הבעל הטורים זת"ע (שם) שהראשי תיבות של מ'י י'עלה ל'נו ה'שמיימה הם מיל"ה (ומקורו בתיקוני זוה"ק תיקון ע' קלא/א), והביאור הוא כי על-ידי כוח המילה יש ביכולת לצאת מסדר הטבע, ומילה הוא דבר שיצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו, שכל מציאות בני ישראל היא למעלה מן הטבע, כמו שכתוב (בראשית ל"ט - י"ב, ט"ו) ביוסף הצדיק: "וינוס ויצא החוצה", שבכוח שמירת הברית יכולים לצאת ממאסר הגוף והגשמיות. וכיון שבמראה הנבואה הזאת עדיין לא היה אברהם נימול, אומר ה"שפת אמת" מגור זת"ע הייתה כל היציאה החוצה, היינו למעלה מכיפת הרקיע, רק לפי שעה, ולא היה בשום אופן שיהיה ביכולת אברהם לראות איך שזרעו יהיו בקביעות במצב של למעלה מדרך הטבע, ולכן נחשב לו לצדקה שהאמין כי בני ישראל יהיה להם תמיד הנהגה זו. וזו היא האמונה של אברהם אבינו, שהאמין בהבטחה זו שכל מציאות של בני ישראל היא למעלה מדרך הטבע, אף שעדיין לא ידע היאך זה שייך, כי עדיין לא ידע מכוח המילה.

[יא]

"בֶּן מֵאָה כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם"

דבר זה הוא חיזוק הכי גדול לבן ישראל, שאין לו לפחד משום הסתר, וכל ניסיון שיש לו, הרי יש לו הכוח להתגבר על הכל, שהרי כל המציאות של איש יהודי הוא בסדר למעלה מסדר הטבע. ומובא בספרים הקדושים, כי לכן נולד יצחק אבינו ע"ה בעת שכבר היה אברהם בבחינת: "עבר ובטל מן העולם", שהיה בן מאה, וכל הלידה הייתה באופן של למעלה מדרך הטבע, הכל לגלות כי כל המציאות של יהודי בעולם הזה איננה על-פי הטבע, וממילא ידע כי כוחותיו הם למעלה מהטבע, ואין מקום ליאוש כלל.

נמצינו למדים כי עניין זה מתגלה בבהירות בבניין היסוד של כלל ישראל, כי אפילו כשאברהם כבר היה זקן בן 99 שנים, לא התייאש מאמונתו בה' שהבטיח לו ללדת בן, שימשיך לטוות את שרשרת הקדושה של כלל ישראל עד סוף כל הדורות, ומזה נשכיל להבין כי יסוד כל היהדות הוא להיות חזק כסלע איתן באמונתו בה', שלא ליפול חס ושלום אף פעם ברשת היאוש, כמאמרם (ברכות י.): "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים".

[יב]

"הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם ... וְאֶל שָׂרָה ...

כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ"

הנביא ישעיה אומר (נ', י'): "מִי בָכֶם יְרֵא ה' שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ יִבְטַח בְּשֵׁם ה' וְיִשָּׁעֵן בֵּא-לֹהָיו" ואחר כך אומר שם (נ"א ,ב'): "הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ". כאשר האדם רואה כי הולך "חשכים" ואינו מרגיש שום הארה בעבודתו, ונתקיים בזמננו מה שהעידו קדמונים על גודל ההסתר שיהיה בימים אלו של אחרית הימים, כאשר הגיד ה"חידושי הרי"ם" מגור זת"ע: כי יהיה קשה ליהודי לומר "שמע ישראל", כל כך היא התגברות החושך וההסתר, והעצה בזמנים אלו היא, "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם", הלא כל התהוות עם ישראל מאיפה היא? הלא היא משרה אשר לא היה לה כלל מציאות להוליד כאשר הגידו חז"ל [יבמות סד: ("שרה אימנו איילונית הייתה, שנאמר: 'ותהי שרי עקרה אין לה ולד' - אפילו בית ולד אין לה")], ואם כן הרי כל המציאות שלכם היא שלא על-פי דרך הטבע, וזה ייתן לכם את התקווה לישועה, וממילא לא יתייאש האדם מגאולה. "כי אחד קראתיו", "אחד" - מובא בתיקוני זוה"ק (יז/א) הוא "לא בחושבן" - דהיינו, שמאחד אינו בא שני, ראשון מחייב שני, ואברהם היה "אחד" (יחזקאל ל"ג, כ"ד), בלי מציאות לריבוי, "וארבהו" - שלא על-פי דרך הטבע, וזו היא ההתחזקות בימים אלו, לידע כי יהודי יכול להתגבר על הכל ויכול להיוושע אפילו כאשר נראה המצב אבוד לגמרי.

[יג]

אליעז"ר נתגבר על קליפה של יאו"ש

והנה תיבת יאו"ש עולה בגימטריה 317, נמצא כי 318 שהוא 1 יותר מתיבת יאו"ש מרמז על ההתגברות על היאוש, וזהו העניין שלקח עימו 318 ילידי ביתו, וכל שכן כשלקח עימו רק את אליעז"ר שעולה 318, לרמז כי על אף היותו מיעוט לגבי כל המלכים שנלחם עימהם, התגבר על קליפת יאו"ש ונלחם עימהם מלחמת חרמה. ולחביבות הדברים הבה נלמד יחד מעט מלשון קודשו של הגה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין זת"ע (שם):

               "אין ליהודי להתייאש משום דבר, בין בענייני הגוף, כמו שאמרו (ברכות י.): 'אפילו חרב חדה [מונחת] על צווארו [של אדם] אל ימנע מהרחמים', בין בענייני הנפש, אפילו נשתקע למקום שנשתקע, וחטא בדבר שאמרו ז"ל (זוה"ק ח"א ריט/ב) שאין תשובה מועלת חס ושלום, או שתשובתו קשה, או שרואה עצמו משתקע והולך בענייני עולם הזה, אל יתייאש בעצמו לומר שלא יוכל לפרוש עוד, כי אין יאוש כלל אצל איש יהודי, וה' יתברך יכול לעזור בכל עניין.

[יד]

"בניין האומה דווקא אחר היאוש הגמור"

וכל בניין אומה הישראלית היה אחר היאוש הגמור של 'אברהם ושרה זקנים' (בראשית י"ח, י"א) ו'מי מילל לאברהם הניקה' וגו' (בראשית כ"א, ז'), שלא עלה על דעת אדם עוד להאמין זה, ואפילו אחר הבטחת המלאך, ושרה הצדקת ידעה והאמינה שה' יתברך כל יכול ועם כל זה צחקה בקרבה, שהיה רחוק אצלה להאמין זה, ביודעה זיקנת אברהם ש'טוחן ואינו פולט' (כמו שאמרו בב"ר מ"ח, י"ז) וכן זיקנתה, ואם היה רצון ה' יתברך לפקדם היה פוקדם מקודם, שלמעט בנס עדיף ולא עביד ניסא (עושה נס) במקום שאין צריך, אבל באמת מאת ה' הייתה זאת, שיהיה בניין האומה דווקא אחר היאוש הגמור, שלא האמין שום אדם ואפילו שרה שתיפקד עוד, כי זה כל האדם הישראלי להאמין שאין להתייאש כלל שלעולם ה' יתברך יכול לעזור ו'היפלא מה' דבר', ואין לחקור בחקירות למה עשה ה' ככה.

[טו]

"אין בן דוד בא,

עד שיתייאשו מן הגאולה"

וכן הישועה שלעתיד נאמר (ישעיה נ"ג, א'): 'מי האמין לשמועתינו' וגו', וכן אמרו (סנהדרין צז.): 'אין בן דוד בא עד שיתייאשו מן הגאולה', ועל כן אמר (ישעיה נ"א, ב'): 'הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם', שגם התחלת בניינכם היה כן אחר היאוש, ושוב מצאתי בתנחומא (פרשת וירא, אות ט"ז) - על פסוק (בראשית כ"א, א'): 'וה' פקד' - דבר זה, עיין שם ואהניין" (ותהנה).

וזו לשון התנחומא (שם): "'וה' פקד את שרה' זהו שאמר הכתוב (ישעיה מ"ד, כ"ו): 'מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים'. 'מקים דבר עבדו' - זה אברהם, שנאמר: 'בעבור אברהם עבדי' (בראשית כ"ו, כ"ד) שהתפלל על אבימלך, שנאמר: 'ויתפלל אברהם אל הא-לוהים', 'ועצת מלאכיו ישלים' - שבישרו אותו המלאכים, שנאמר (בראשית י"ח, י'): 'שוב אשוב אליך כעת חיה'. 'האומר לירושלים תושב ולערי יהודה תבנינה' (ישעיה שם). ומה עניין זה לכאן? אלא, כשם שנתייאשו ממנה האומות שלא נבנית והיא תבנה, שנאמר: 'האומר לירושלים תושב'. וכתוב (תהלים ק"ב, י"ז): 'כי בנה ה' ציון', אם תמהים אתם, 'הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם' (ישעיה נ"א שם), כשם שעשיתי לאברהם ולשרה כך אעשה לירושלים".

ממשיך הגה"ק רצ"ה מלובלין זת"ע (שם): "ואברהם  ראש האומה, הוא שפתח דבר זה שלא להתייאש משום דבר, כשנשבה לוט וכבר נתייאשו כולם מלהציל, שעל כן אמר מלך סדום: 'הרכוש קח לך' (בראשית י"ד, כ"א), שכבר נתייאש בידי המלכים וקנייה אחר כך אברהם בשינוי רשות, ואברהם אזר עצמו עם שלוש מאות שמונה עשרה ילידי ביתו לרדוף אחר ארבעה מלכים, ובנדרים (לב.) שהוא בגימטריה אליעז"ר.

[טז]

"כי א-לוהי אבי בעזרי ויצילני ..."

ומשמעות השם מפורש בתורה (שמות י"ח', ד') אצל משה רבנו: 'כי א-לוהי [אבי] בעזרי ויצילני' וגו', שכבר היה חרב פרעה על צווארו וה' יתברך יכול לעזור גם אחר היאוש שאין להתייאש משום דבר, וזהו רמז מספר שלוש מאות שמונה עשרה בגימטריה יאו"ש עם הכולל (כלומר, חישוב המילה עצמה כמספר אחד לערך הגימטרי), היינו שמספר זה הוא המוציא מידי יאוש ומורה שה' יתברך עוזר מכל דבר שהאדם חושב להתייאש".

[יז]

אישה שהיו לאביה (אברהם) 318 עבדים

ומה מתוקים הם דבריו שממשיך לבאר בזה חידה סתומה שנתייגעו בה המפרשים בגמרא (סוכה לא.): "ההיא סבתא דאתאי לקמיה דרב נחמן, אמרה ליה: ריש גלותא וכולהו רבנן דבי ריש גלותא בסוכה גזולה! הוו יתבי, צווחה ולא אשגח בה רב נחמן, אמרה ליה: איתתא דהוה ליה לאבוהא תלת מאה ותמני סרי עבדי צווחא קמייכו ולא אשגחיתו בה, אמר להו רב נחמן: פעיתא היא דא ואין לה אלא דמי עצים בלבד".

               ובתרגום ללשון הקודש: "ההיא זקנה שבאה לפני רב נחמן, אמרה לו: ראש הגלות וכל החכמים שבבית ראש הגלות יושבים בסוכה גזולה! צעקה ולא השגיח בה רב נחמן, אמרה לו: אישה שהיו לו לאביה 318 עבדים צועקת לפניכם ואין אתם משגיחים בה, אמר להם רב נחמן: צעקנית היא זו ואין לה אלא דמי עצים לבד".

               כדי להבין את הפשט של הגמרא נקדים מה שמבואר בגמרא (שם), כי חז"ל תיקנו "תקנת מריש", פירוש "תקנת הקורה", שאם גנב אחד מחבירו קורה של עץ והכניסו בבניין ביתו, ובסוף נתגלה הדבר ובעל הקורה תובע את הגנב שיחזיר לו את הקורה, והנה מצד ההלכה צריך הגנב להחזיר לו את הקורה עצמה, למרות שיצטרך להרוס את כל הבניין כדי להוציא משם את הקורה.

               אבל חז"ל תיקנו "תקנת מריש" - "תקנת הקורה", שהגנב אינו צריך להחזיר לו הקורה עצמה, אלא הוא יכול לשלם כסף תמורת הקורה, וכל כך למה: "משום תקנת השבים" - פירוש, משום תקנת בעלי תשובה, כי אם יצטרך הגנב להרוס את ביתו כדי להחזיר את העצים לבעליהם, ימנע מלחזור בתשובה כדי שלא יצטרכו להרוס את ביתו, לכן תיקנו שאין הגנב צריך להחזיר העצים עצמם כי אם ערך השווי של העצים.

               והנה סיפור כזה היה אצל "ריש גלותא" (הראש של גלות בבל שמעמדו היה כמו של נשיא בארץ ישראל), שגזלו משרתיו עצים מאישה זקנה וסיככו בהם את הסוכה של "ריש גלותא". באה הזקנה וצעקה שיחזירו לה את העצים וסירבה לקבל כסף תמורתם, וכאשר ראתה שרב נחמן אינו מקשיב לה, אמרה לו: "אישה שהיו לו לאביה 318 עבדים צועקת לפניכם ואין אתם משגיחים בה", על כך השיב רב נחמן: "צעקנית היא זו ואין לה אלא דמי עצים לבד", שהרי זאת היא "תקנת מריש" שאין צריך להחזיר העצים עצמם כי אם דמיהם.

               ותמהו המפרשים, מאחר שטרחו מסדרי הגמרא להביא בדיוק מה שאמרה אותה זקנה, משמע שהיה בהם דברי טעם אלא שלא צדקה מחמת "תקנת מריש", וצריך ביאור מהו הקשר בין מה שהיו לאביה [- אברהם  (רש"י שם)] 318 עבדים לבקשתה להחזיר לה את העצים, וכי אם לא היו לאברהם 318 עבדים אין צריך להחזיר מה ששייך לה?!

               אך לפי האמור מבאר הגה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין זת"ע הכוונה בזה: כי אותה זקנה טעתה, כי מה שאין מחזירים לה את העצים הוא משום שכבר התייאשה מהם, ויחד עם השינוי רשות בסוכה של "ריש גלותא" זכה "ריש גלותא" בעצים, על כן אמרה דבר חכמה: "אישה שהיו לו לאביה 318 עבדים", כדי לרמז שנתגבר אברהם במספר 318 על קליפת יאו"ש שעולה 317, איך אתם חושדים בי שהתייאשתי מהעצים, על כך השיב רב נחמן שאין הסיבה מחמת יאוש, אלא משום "תקנת מריש" שכך תיקנו שאין צריך להחזיר העצים כי אם ערכם. ודברי פי חכם חן (ועיין בספר "הלקח והלבוב" פרשת פרה תש"ס).

 

[יח]

"ויאמר אברם אל מלך סדום:

הרימותי ידי אל ה'"

כתוב (בראשית י"ד, כ"ב): "ויאמר מלך סדום אל אברם: תן לי הנפש והרכוש קח לך, ויאמר אברם אל מלך סדום: הרימותי ידי אל ה' א-ל עליון קונה שמיים וארץ, אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם". ועיין ברש"י ובתרגום מה שפירשו בפירוש: "הרימותי ידי אל ה'", והנה לפי התרגום אינו מובן למה אמר זאת למלך סדום, וגם לרש"י קשה למה באמת נשבע אברהם. ונבאר הדבר בדרך דרוש.

ידוע מה שעמדו המפרשים למה באמת לא נטל אברהם את הרכוש, הלא בוודאי מלך סדום נתייאש מהרכוש שנטלו אותו המלכים, ובעת שבא ליד אברהם היה יאוש ושינוי רשות. וב"קדושת יום טוב" (לך לך ד"ה אם מחוט) מבאר [על-פי שיטת התוספות (סוכה ל. ד"ה הא) בסוגיא דאוונכרי (תחילת פרק לולב הגזול)], שאפילו לאחר יאוש ושינוי רשות אף-על-פי שאין שום חיסרון של מצוה הבאה בעבירה,עדיין אינו יכול לברך עליו ולקרות עליו שם ה' (עיי"ש בסוגיא), וכן נפסק בשו"ע בכמה מקומות לעניין ציצית שופר מצה ולולב, שאינו יכול לברך אפילו לאחר קניין, ואם כן אברהם שכל קנייניו היו רק לעשות בהם מצוות ה' יתברך, ולא היה אצל אברהם כלל עניין כזה של רשות, רק אם כל נכסיו עשה מצוות, לכן לא רצה ליקח נכסים כאלו שלא יהיה ביכולתו לעשות בהם המצוה בשלימות, כי לא יהיה ביכולתו לברך על המצוה ולקרות עליה את שם ה', ואפילו שהיה כאן יאוש ושינוי רשות כנ"ל. ואחר כך סיים אברהם: "ואם אקח" וגו', שהכוונה שאפילו אם תיתן לי עכשיו הנכסים במתנה, ואז יהיו שלי ממש, ושוב יהיה ביכולתי לברך על המצוה, אף על-פי כן לא ייקח את הרכוש, שלא יאמר "אני העשרתי את אברהם" (כמו שביאר רש"י את הפסוקים).

ועל-פי דבריו, יש לפרש הפסוק שאמר אברהם: "הרימותי ידי אל ה'", "ידי" - הכוונה, לרשותו, כמו שכתוב (במדבר כ"א, כ"ו וברש"י שם): "ויקח את כל ארצו מידו", שאברהם אמר שהגביה כל הרשות שלו, כל הנכסים שלו, כולם הרים אל ה', שהוא קונה שמיים וארץ, גם הארציות הקניתי לה' יתברך, והנכנסים הללו לא אוכל להרים אותם אל ה', כי יחסר הברכה שהוא הקריאת שם ה' על המצה.

ובזה מבאר ה"קדושת יום טוב" דברי חז"ל (ב"ר מ"ג, ט'): "אם אמרת: 'אם מחוט' - חייך, שאני נותן לבניך מצות ציצית היך מה דאת אמר (במדבר ט"ו, ל"ח): 'ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת' ומתרגמיהן: 'חוטא דתכלתא'. 'ועד שרוך נעל' - חייך שאני נותן לבניך מצות יבמה, היך מה דאת אמר (דברים כ"ה, ט'): 'וחלצה נעלו מעל רגלו'". שבשכר זה זכה למצוות אלו עבור בניו, כי עניין מניעת לקיחת הרכוש היה בו משום חביבות המצוה, שרצה לעשות המצוה באופן בכי מהודר, שיהיה לכתחילה עם ברכה, שיהיה המצוה באופן שיהיה קריאת שם ה' על המצוה, ובזה זכה לשכר שיזכו בניו למצוות.

ולפי דברים אלה יש להוסיף - דרך דרוש - פירוש לדברי הגמרא בסוכה הנ"ל, שרב נחמן ישב בסוכה ש"ההיא סבתא" טענה שהיא גזולה, ו"ההיא סבתא" חשבה שרב נחמן יושב בה  כי חושב שבודאי כבר היה בעצים יאוש, שהרי כבר כשנטלו עבדי "ריש גלותא" את העצים בוודאי מרוב גבורתם וכוחם חשבה שלא תקבל עוד את העצים בחזרה, וזהו שאמרה לרב נחמן: היאך אתה יושב בסוכה כזו, לקיים מצוה בגזול, הלא יש לנו אב זקן - אברהם, שהלך למלחמה עם 318 עבדים, ולא נהנה מרכוש סדום כי לא רצה לקיים מצוה ברכוש כזה אפילו אם היה אחר יאוש, וממילא איך רב נחמן יושב בסוכה כזו. כן יש לומר בדרך דרוש (ועיין ב"ערוך לנר" שם מה שכתב בביאור דברי הגמרא).

[יט]

אליעזר מבני כנען

לא נתייאש להידבק בקדושה

הנה כי כן, יומתק להבין בזה ביתר שאת, דברי רבנו בחיי ו"דעת זקנים" בעלי התוספות: כי אברהם היו לו באמת 318 ילידי ביתו, שבחר במספר הזה כדי להתגבר על קליפת יאו"ש שעולה 317, ולכן כאשר רצה לצאת למלחמה כנגד ארבעת המלכים כדי להציל את לוט, והבין שבדרך הטבע אי אפשר שינצח במלחמה כי אם בדרך נס מן השמיים, על כן בחר להביא עימו 318 ילידי ביתו כדי שיתגברו על היאו"ש.

               אולם טרם שיצא למלחמה ביקש אברהם לבדוק אם הם אכן מסוגלים להתגבר על היאוש, לכן אמר להם: "'מי האיש הירא' - מעבירות שבידו, ילך וישוב לביתו", כלומר מי שיש בידו עבירות ואינו מסוגל להתגבר על היאוש, ילך וישוב לביתו כי לא יצליח במלחמה. על כך אומרים בעלי התוספות: ""כיון ששמעו כך הלכו וחזרו להן", כי לא היו מסוגלים להתגבר על היאוש להילחם מעטים כנגד רבים.

               "ולא נשאר עם אברהם כי אם אליעז"ר עבדו", שהיה בבחינה זו של התגברות על יאו"ש כנרמז בשמו שעולה בגימטריה 318 שהוא 1 יותר מיאו"ש. "אמר לו הקב"ה לאברהם: הניחו אותך כולם", כי לא היו במדריגת האמונה להתגבר על יצר היאוש, "חייך אני נותן כוח לאליעזר כנגד כולם, ומניין אותיות של אליעזר יעלו למניין י"ח ושלש מאות", בזכות שלא נפל ברשת היאוש ונשאר עם אברהם להילחם כנגד המלכים.

               ויש להרחיב בזה על-פי מה שמצינו בשליחות ששלח אברהם את אליעזר שימצא אישה ליצחק בנו, כתוב בפרשת חיי שרה (בראשית כ"ד, ל"ט): "ואומר אל אדוני אֻלַי לא תלך האישה אחרי". ופירש רש"י: "'אלי' כתיב, בת הייתה לו לאליעזר, והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בִתו, אמר לו אברהם: בני ברוך ואתה ארור ואין ארור מדבק בברוך".

               נמצינו למדים מזה כי אליעזר היה מבני כנען שנתקלל, בפרשת נח (בראשית ט', כ"ה): "עבד עבדים יהי לאחיו". ולכן השתוקק להידבק עם אברהם מזרעו של שם כדי לצאת מארור לכלל ברוך, והנה כאשר אמר לו אברהם דברים כדרבנות: "בני ברוך ואתה ארור ואין ארו מדבק בברוך", היה יכול ליפול בקלות ברשת היאוש, שאין לו שום תקווה להידבק בברוך, אך בכל זאת לא התייאש אלא המשיך למלא שליחותו של אברהם בנאמנות כדי להיות דבוק מקדושתו.

 

[כ]

אליעזר עבד אברהם

יצא מכלל ארור לברוך

והנה בסופו של דבר אכן זכה לצאת מכלל ארור, כמבואר במדרש (ב"ר ס', ז'): "'ויאמר: בא ברוך ה'', כנען הוא אליעזר ועל-ידי ששרת אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור לברוך".

[כא]

אליעזר עבד אברהם

נתגלגל בכלב בן יפונה

זאת ועוד, בא וראה מה שגילה רבנו האריז"ל זת"ע ("ליקוטי תורה", פרשת חי שרה) כי אליעזר נתגלגל בכלב בן יפונה שלא חטא בעדת המרגלים, וזו לשון קודשו: "עניין אליעזר עבד אברהם: הנה תחילה היה בכלל ארור, כי נשמתו הייתה של קדושה שניתנה בקליפה הארורה, ואחר כך כשנולד אליעזר יצאה אותה נשמה מאותו קליפה הנקרא ארור, ואחר כך נקרא ברוך, כמו שנאמר: 'בא ברוך ה'' ... ואחר כך הוברר יותר ונתגלגל בכלב בן יפונה.

ולכן בעת שנשתלחו המרגלים כתוב (במדבר י"ג, כ"ב): 'ויבא עד חברון', אמרו רז"ל שבא להשתטח על קברי אבות, כי בתחילה היה עבד אברהם - ראשון שבאבות ושם הלך להתפלל. לכן היה [כלב] מתענה כל ימיו, כמאמר רז"ל (סוטה יב.) שנקרא אשחור שנשחרו פניו מפני התענית, כדי שיצא לגמרי מכלל ארור הא".

מבואר מדבריו הקדושים, כי לא רק שזכה אליעזר עבד אברהם לצאת מכלל ארור לברוך, אלא שזכה גם להתגלגל בכלב בן יפונה, אשר יחד עם יהושע עמדו בניסיון ולא נפלו בעצת המרגלים. והנה ב"ליקוטי תורה" (שלח) מוסיף האריז"ל זת"ע חידוש גדול, כי מה שזכה אליעזר להתגלגל בכלב בן יפונה ולהיכלל בזרעו של אברהם שהוא ברוך, הוא בזכות הברכה שבירכו לבן הארמי: "בא ברוך ה'", שיזכה לצאת מכלל ארור לברוך.

והוסיף עוד, כי מטעם זה נקרא: "כלב בן יפונה", וכבר העירו חז"ל (סוטה יא:) שבדברי הימים כתוב ששם אביו היה חצרון ולא יפונה, אלא שנקרא כלב בן יפונה: "בן שפנה מעצת מרגלים". אך לפי האמור מפרש האריז"ל זת"ע הטעם שנקרא: "כלב בן יפונה", לרמז כי אליעזר זכה להתגלגל בכלב, על-ידי לבן שאמר (בראשית כ"ד, ל"א): "בא ברוך ה', למה תעמוד בחוץ ואנוכי פיניתי הבית".

יומתק לפרש בזה הפסוק (במדבר י"ד, כ"ד): "ועבדי כלב עקב הייתה רוח אחרת עימו וימלא אחרי", כלומר כלב בן יפונה הייתה בו רוח אחרת, שהיא רוחו של אליעזר עבד אברהם (ועוד חזון למועד אי"ה להרחיב בעניין זה).

הרי שזכה אליעזר להידבק בזרעו של אברהם. הנה כי כן, שמו אליעז"ר שעולה 318, מורה עליו שהוא מתגבר על יאו"ש שעולה 317, לכן בחר בו אברהם לצאת עימו למלחמה מעטים כנגד רבים.

[כב]

הצלת דוד המלך ע"ה מסדום

בזכות ההתגברות על היאוש

על-פי האמור יפתח לנו פתח להבין מה שמצינו בגמרא (ברכות י.), כי כאשר בא ישעיה הנביא אל חזקיהו המלך להודיע לו בנבואה, שכבר נגזרה גזירה שהגיע זמנו למות ואינו יכול לבטלה, אמר לו חזקיהו בחריפות: "בן אמוץ, כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים!", ופירש רש"י: "'מבית אבי אבא' - דוד שראה את המלאך וחרבו שלופה בידו [בסוף ספר שמואל (ב כ"ד, י"ז)] ולא מנע עצמו מן הרחמים". ואכן חזקיהו התפלל לה' וביטל הגזירה.

               ויש לומר העניין בזה, בהקדם לבאר מה ראה אברהם אבינו על ככה לצאת למלחמה מעטים כנגד ארבעת המלכים, כדי להציל את לוט בן אחיו שנפרד ממנו כי לא התחבר עם אנשים ישרים. אך הביאור על כך על-פי מה שמצינו בזוה"ק (לך לך עט.) שאברהם לקח עימו את לוט: "בגין דצפה ברוח הקודש דזמין למיפק מניה דוד" - שראה ברוח הקודש כי הניצוץ הקדוש של דוד המלך עתיד לצאת מלוט.

               וכן מבואר במדרש (ב"ר מ"א, ד') על הפסוק (בראשית י"ג, ה'): "'וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואוהלים'. רבי טוביה בר יצחק אמר: שני אוהלים - רות המואביה ונעמה העמונית, דכוותה: 'קום קח את אשתך ואת שתי בנותיך' וגו' (שם י"ט ,ט"ו). רבי טוביה בר רבי יצחק אמר: ב' אוהלים. רבי יוסי ברבי יצחק אמר: שתי מציאות - רות המואביה ונעמה העמונית. אמר רבי יצחק (תהלים פ"ט, כ"א): 'מצאתי דוד עבדי' - היכן מצאתיו? בסדום!" (ועוד חזון למועד אי"ה להרחיב בעניין זה).

               והנה כבר נתבאר כי מה שיצא אברהם  לבד עם אליעזר עבדו למלחמה כנגד ארבעת המלכים, היה רק על-ידי שנתגבר על קליפת היאו"ש העולה בגימטריה 317, בבחינת אליעז"ר שעולה 318, נמצא כי הצלת נשמת דוד המלך שהייתה טמונה בסדום, הייתה רק בכוח ההתגברות של אברהם  על קליפת היאוש.

               ונראה כי לזה נתכוון דוד המלך נעים זמירות ישראל באומרו (תהלים כ"ג, ד'): "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע כי אתה עימדי". כלומר, אפילו כשאני נמצא ב"גיא צלמות", אין אני נופל בתהום היאוש אלא אני מתחזק והולך באמונתי בה', וכל כך למה? "כי אתה עימדי", שהרי גם כשהנשמה שלי הייתה טמונה בסדום היית "עימדי", בזכות אברהם שנתגבר על היאוש ונלחם לבדו עם אליעזר עבדו כנגד המלכים.

               וזהו שאמר חזקיהו המלך מבני בניו של דוד המלך: "כך מקובלני מבית אבי אבא", הוא דוד המלך שנשמתו הייתה טמונה בסדום, וניצול מסדום רק בזכות אברהם ואליעזר שהתגברו על היאוש, ומזה למדנו כי "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים".

               ויש לרמז עניין זה בתפילת דוד המלך (תהלים ו', ג' - ה'): "חָנֵּנִי ה' כִּי אֻמְלַל אָנִי רְפָאֵנִי ה' כִּי נִבְהֲלוּ עֲצָמָי: וְנַפְשִׁי נִבְהֲלָה מְאֹד וְאַתָּה ה' עַד מָתָי: שׁוּבָה י"י חַלְּצָה נַפְשִׁי הוֹשִׁיעֵנִי לְמַעַן חַסְדֶּךָ". כי כאשר הרגיש דוד המלך שהוא נמצא בסכנת נפשות, נתחזק מאוד בתפילתו בה' כדי שלא ליפול בקליפת היאוש, על כן התפלל לה': "ש'ובה י'י ח'לצה" ראשי תיבות שי"ח (בגימטריה עולה 318), כדי להאיר הכוח של אברהם בעל החסד, שלקח עימו את עבדו אליעז"ר בגימטריה שי"ח (בגימטריה עולה 318), כדי להתגבר על יאו"ש בגימטריה שי"ז (עולה 317).

 

[כג]

"אליעזר - ... אלוהי אבי בעזרי"

ויש להרגיש בכל הנ"ל נקודה חדשה, כי יאו"ש שייך רק אם האדם חושב שהוא הבשר ודם עושה, והדבר תלוי בו, וכשרואה שאין ביכולתו להמשיך אז הרי הוא מתייאש, כי חושב כי אין זה בכוחו להתגבר, אבל אם יודע כי הכל תלוי בבורא עולם, ו"אלוהי אבי בעזרי" (שמות י"ח, ד'), אז ממילא אין לו מקום להתייאש, רק אדרבה יכול להתחיל מחדש, ואינו מביט על העבר.

[כד]

"המחדש בטובו בכל יום תמיד"

ב"ערבי נחל" זת"ע (ויחי, דרוש ב') מבואר כי כל מי שאמרו חז"ל עליו ש"אין לו חלק בעולם הבא", אין הכוונה ששוב לא יראה עולם הבא ואיבד חלקו לגמרי, רק מבואר כי כל יום ויום יש לו תפקיד חדש, ומטרת האדם הוא להביא עימו הארת כל הימים למעלה, כמו שאמרו חז"ל על אברהם שמה שכתוב בפרשת חיי שרה (בראשית כ"ד, א'): "ואברהם זקן בא בימים" - היינו, שהביא עימו כל ימיו בשלימות ולא נחסר ממנו יום אחד, אבל זה שעשה חס ושלום דבר שאין לו חלק בעולם הבא, הרי איבד הארת היום ההוא, אבל עדיין יכול לזכות לעולם הבא מהארת שאר הימים. והיא ההתחדשות של "המחדש בטובו בכל יום תמיד", כל יום עבודה בפני עצמו. ואפילו אם אבד יום האתמול, אין זה טעם לא לעבוד למחר, כי האדם מאמין בכוח החידוש בבריאה אשר נותן לו הכוח להתחדש. וזאת ועוד יותר אם עושה תשובה כראוי, הרי יכול לתקן גם ימים שעברו ונאבדו.

[כה]

"ואת מספר ימיך אמלא"

כמו שכתוב ב"פרי צדיק" זת"ע (משפטים) על הפסוק (שמות כ"ג, כ"ו): "ואת מספר ימיך אמלא" - היינו, הימים החסרים לשלימות עבודת האדם עלי אדמות, מבטיח הקב"ה שימלא החסר, וזה "את ... ימיך אמלא".

 [כו]

"ואני והנער נלכה עד כה"

בפרשת וירא, כתוב (בראשית כ"ב, ה'): "ואני והנער נלכה עד כה", ורש"י הביא "מדרש אגדה: אראה היכן הוא מה שאמר לי המקום: 'כה יהיה זרעך'". וידוע כי אברהם היה המאמין הגדול, יסוד האמונה של כלל ישראל ובוודאי לא פיקפק, ומה הכוונה "אראה" וכו'?

בפסוקים מצינו ששאל יצחק: "איה השה לעולה" (שם כ"ב, ז') וגו' ומסיים (שם כ"ב, ח'): "וילכו שניהם יחדיו", ותמהו המפרשים: הלא כבר כתוב: "וילכו שניהם יחדיו" (שם, כ"ב, ו'), ולמה כפל עוד הפעם? (עיין בספר "אור יצחק" לגה"ק ר"י מראדוויל זת"ע שעמד בזה).

               ומבאר ה"לקח והלבוב" על-פי המבואר בספרים הקדושים, כי בעת שאמר הקב"ה לאברהם: "קח נא את בנך" (שם כ"ב ,ב'), נחשב לניסיון גדול. הכוונה בזה היא כי היה לו כאן סתירה, אתמול אמרת: "כי ביצחק יקרא לך זרע" (שם כ"א, י"ב) והיום מצווה לשוחטו, והיה ניסיון על אמונת אברהם, שאברהם ידע כי הקב"ה הוא כל יכול, ואף שלעין האדם בעולם הטבע נראים אלו שני הדברים כסתירה, היאך שייך לשוחטו ויהיה גם קיום הזרע לדורות, אבל כל זה לאדם שנברא תוך הטבע וחושב בדעתו שמוגבל ומצומצם בגבולי הטבע. אבל הקב"ה הוא כל יכול, וזאת האמונה בבהירות הייתה לאברהם בשעת העקידה. ומה שאמר: "אראה" - הכוונה, כי עתה יזכה לראות פירוש מחודש, דבר מחודש היאך שיתקיים ה"כה יהיה זרעך" על אף ששוחטו. והבן זה.

[כז]

"אמתא באמתא"

רגיל היה ה"אור גדליהו" זת"ע להגיד על מה שאמרו חז"ל (יומא כא. מגילה י: בבא בתרא צט.): "מקום ארון אינו מן המידה" [כלומר, לא מיעט את מידת חללו של קודש הקודשים. מקום קודש הקודשים היה 20 אמה על 20 אמה, והארון שהיה 2.5 אמות על 1.5 אמה, הונח באמצעו. לפי חשבון פשוט, היה צריך להיות פחות מעשר אמות רווח מקצה הארון עד קירות קודש הקודשים. ואף על-פי כן, המציאות הייתה שהמודד היה מוצא 10 מות חלל ריק לכל כיוון (ע"פ רש"י שם)], "אמתא באמתא היכי יתיב" [אמה בתוך אמה איך יושב (תוספות פסחים קט: בבא בתרא קא. ועוד עיי"ש)], היינו כי מושג זה של "אמתא באמתא", הוא גם כן מציאות שנברא האדם עם מושג זה, ולכן אדם המוגבל במחשבה זו, אינו יכול להבין איך שייך להיות אחרת. אבל הלא המושג הזה הוא בריאה, ובורא עולם יתברך שמו, הרי הוא "סובב כל עלמין וממלא כל עלמין", ואין המושגים וההגבלות האלו שייכים כלל.

[כח]

"א-לוהים יראה לו השה, לעולה בני"

באלשיך הקדוש זת"ע כתב לפרש שאלת יצחק: "ואיה השה לעולה" (שם כ"ב, ז'), שהכוונה היא על יעקב אבינו שנקרא: "שה", ככתוב (ירמיה נ', י"ז): "שה פזורה ישראל" והשאלה היא: איך יהיה קיום כלל ישראל אם יעלהו לעולה? ואברהם אמר לו: "א-לוהים יראה לו השה, לעולה בני" (שם כ"ב, ח'), פירוש: א-לוהים כבר יראה שיהיה השה קיים, על אף שלעולה בני. היינו שהיה כאן בירור של אמונה פשוטה בבורא עולם, שאין כלל סתירה מאלו שני הדברים, הנראים הפוכים ממש לעין האדם (עיין מזה באריכות בספר "אמרי בינה" נדפס בווארשא תרס"ח).

[כט]

"וילכו שניהם יחדיו"

וזה שנאמר עכשיו: "וילכו שניהם יחדיו", לשבחו של יצחק, כי כבר שמענו מקודם גודל אמונת אברהם שהלך בלי עיכוב, מזה שנאמר: "וילכו שניהם יחדיו", שאברהם הלך כמו יצחק, היינו שמזה יודעים אנו דרגת האמונה של אברהם, שהלך בתמימות כמו יצחק שלא ידע כלל שהולך לעקידה, ועכשיו מקיש יצחק לאחר שכבר ידע שהולך להיות עולה תמימה, ושמע ששייך שני העניינים יחד, בא הכתוב לומר: "וילכו שניהם יחדיו", שגם יצחק הייתה לו דרגת האמונה כמו אברהם, וידע שאצל ה"כל יכול", בורא כל העולמים, אין שאלה כלל היאך שני הדברים מתאימים.

[ל]

"ומבשרי אחזה א-לוה"

אדם המאמין בבורא עולם, יודע כי כל מה שעובר עליו, אפילו נראה המצב כאבוד חס ושלום, אין לו מה להתייאש, כי הרי אצל הקב"ה אין מעצור מלהושיע, כתוב (איוב י"ט, כ"ו): "ומבשרי אחזה א-לוה", פירוש שיכולים ללמוד מכל דבר גשמי את המהלך ברוחניות. אם בדורנו אנו סובלים לא עלינו ממחלה גשמית, אשר כל חומר המחלה הוא היאוש שממלא החולה, וגם כל שומע מזה המחלה לא עלינו, והיאוש יש בו חלק גדול מהחורבן של האדם בגשמיות, ואולי יותר מהמחלה עצמה. מזה אנו יודעים כי גם ברוחניות המחלה והניסיון הוא היאוש, המחלה המביאה לידי כך שאדם יחשוב כי אין לו אופן להיוושע. האדם צריך להיות מלא אמונה, צריך להאמין כי בני ישראל הם בנים לה' ודבקים בא-לוהים חיים, וצריך להחדיר בתוכו האמונה כי הקב"ה הוא "כל יכול", כשאדם חושב מחשבות של יאוש - "מאין יבוא עזרי" (תהלים קכ"א, א'),  צריך לדעת ולהאמין "עזרי מעם ה' עושה שמיים וארץ" (שם שם, ב') - מהקב"ה שברא העולם יש מאין, אם כן הרי האדם יכול להיוושע באופן של בריאה מחדש - יש מאין. ולכן אומרים בנוסח ברכת קריאת שמע: "בורא רפואות", "בורא" דווקא, שמורה על עניין יש מאין, ובזה יכול כל האדם לחזק עצמו.

[לא]

פרשת העקידה

ומפרשה זו של עקידה שביארנו שהיה ניסיון באמונה זו, והרי בני ישראל אוכלים שכרה של העקידה, והם מאמינים בני מאמינים, ויש להם הכוח להאמין באמונה שלימה בזכות ובכוחו של אברהם, ולהתגבר על כל המצבים הקשים.

[לב]

"מזל חודש חשון" -

"עקרב - זכות יחזקאל"

כתוב בספר יצירה (פ"ה, מ"ט): "מזל חודש חשון - עקרב". ויש להבין מה הם תכונותיו של העקרב? ומהי משמעות הקשר בין חודש מר-חשוון למזל עקרב.

               חז"ל (ספרי דאגדתא על אסתר ,פרשה ג') מתארים את סדר הגורלות שהטיל המן על חודשי השנה, כשביקש למצוא חודש שבו אין מזל לישראל, ועל חודש מר-חשוון נאמר: "עקרב - זכות יחזקאל", שנאמר (יחזקאל ב', ו'): 'ואל עקרבים אתה יושב'". ומבואר שבחודש מר-חשוון עומדת לישראל זכותו של הנביא יחזקאל. וצריך ביאור מדוע דווקא זכותו של הנביא יחזקאל עומדת לעם ישראל בחודש מר-חשוון. ובוודאי אין זה רק בגלל הימצאות המילה "עקרב" בספר יחזקאל, שהרי מוצאים אנו "עקרב" עוד קודם לכן, בתוכחת משה רבינו (דברים ח', ט"ו): "נחש שרף ועקרב". ובדברי המלך רחבעם (מלכים א י"ב, י"א): "ואני אייסר אתכם בעקרבים". ובספר דברי הימים (ב י"ב, י"א) נאמר: "אבי ייסר אתכם בשוטים ואני בעקרבים". אין כל ספק, שלא בכדי בחרו חז"ל לשייך את החודש שמזלו עקרב לזכותו של הנביא יחזקאל ולא למקומות האחרים שהוזכר בהם "עקרב" בתנ"ך, ויש לבאר מדוע?

[לג]

"החודש זה [מר-חשוון]

מיוחס לשבט מנשה ... ב'סור מרע'"

ה"שם משמואל" זת"ע (ראש חודש מר-חשוון תרע"ב) כתב: "לפי סדר הדגלים, החודש זה [מר-חשוון] מיוחס לשבט מנשה, וכבר כתבנו במקום אחר, שמהותם של מנשה ואפריים הם בסור מרע ועשה טוב. מנשה שהוא מלשון: 'נשני א-לוהים את כל עמלי' (בראשית מ"א, נ"א) - הוא ב'סור מרע', ואפריים שהוא מלשון: 'כי הפרני א-לוהים בארץ עניי' - הוא ב'עשה טוב'. ולכן רצה יוסף שיתברך מנשה מקודם, כפי סדר הכתוב (תהלים ל"ד, ט"ו): 'סור מרע ועשה טוב'. אך יעקב אבינו ע"ה חידש דרך אחרת בעבודה, להתחיל ב'עשה טוב' מקודם, וממילא נקל יהיה להגיע ל'סור מרע'. כי להמתין ב'עשה טוב' עד שיסור מקודם מהרע זה קשה מאוד. ועל כן החודשים האלה, שהם תשרי ומר-חשוון המתייחסים לאפריים ומנשה. תשרי הוא ב'עשה טוב', ועל כן יש בו הרבה מצוות: שופר, יום הכיפורים, סוכה, לולב, ערבה וניסוך המים. מר-חשוון הוא ב'סור מרע', ועל כן מזלו עקרב".

               למדנו מדבריו, ש"מזל חודש חשון - עקרב", קשור לסדר העבודה בחודש זה - 'סור מרע'. ויש לבאר את הדברים.

[לד]

תכונותיו של העקרב

ושייכותם לחודש מר-חשוון

העקרב מוזכר בדברי חז"ל במקומות אחדים:

               במסכת סנהדרין (צז.) נאמר: "משיח, מציאה ועקרב - באים בהיסח הדעת". ויש לבאר את הדימיון שיש בין תכונות העקרב, הבא בהיסח הדעת, לביאת המשיח, שיתגלה במהרה, בהיסח הדעת.

               בברייתא של פרק שירה (פ"ו, אות פ"ו) מובא: "עקרב אומר: 'טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו' (תהלים קמ"ה, ט')". ופשר הדברים צריך ביאור: מה מבטא העקרב באומרו פסוק זה? וכיצד עניינים אלו מתקשרים לחודש מר-חשוון?

[לה]

"מר-חשוון" על שם המרירות שבו

חודש "חשון" נקרא בשם "מר-חשוון", ואחד ההסברים לכך הוא, שמקדימים לשם החודש "חשון" את המילה "מר", כדי לבטא את המרירות שיש בחודש זה.

               ומהי המרירות? ה"בני יששכר" זת"ע (חודש מר-חשוון אות ב' ד"ה יצא) וה"פרי צדיק" זת"ע (לראש חודש חשון) הביאו בשם הגה"ק רבי מנחם מנדל מרימנוב זת"ע: כי "בחודש חשון הם רוב הגזירות, מפני שבחודש זה הייתה המרידה במלכות בית דוד והמליכו את ירבעם, ולכן כל גזירות המלכויות נופלות בחודש חשון".

               ה"שדי חמד" זת"ע (אסיפת דינים, מערכת חתן וכלה אות כ"ג) מביא שהמרירות בחודש זה היא בשל פטירתה של שרה אימנו ע"ה במר-חשוון. ואומרים בשם ה"אבני נזר" זת"ע ש"מר-חשוון" הוא מלשון מרירות על כך שבחודש זה אין "יומא דפגרא". ובגלל אותה "מרירות" שיש בחודש חשוון, הזכיר ה"שדי חמד" (שם) שיש המדקדקים ומקפידים שלא לערוך שמחת נישואין בחודש זה, כדי לעשות את השמחה ב"סימן טוב ובמזל טוב", ולא בחודש "מר".

               ויש להוסיף, כי מוצאים אנו מאורעות "מרים" נוספים, בחודש מר-חשוון:

               לדעת רבי אליעזר שבתשרי נברא העולם, התחיל המבול לרדת בי"ז במר-חשוון, כפי שמוזכר בפרשת נח (בראשית ז', י"א): "בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחודש השני בשבעה עשר יום לחודש ביום הזה נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארבות השמיים נפתחו".        

               מתושלח שהיה צדיק גמור (ילקוט שמעוני רמז מ"ב) נפטר בי"א מר-חשוון, שבוע לפני תחילת המבול, כמאמר חז"ל (סנהדרין קח:): "'ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ', מה טיבם של שבעת הימים? אמר רב: אלו ימי אבילות של מתושלח, ללמדך שהספדן של צדיקים מעכבים את הפורענות".

               בי"א מר-חשוון נפטרה גם רחל אימנו ע"ה, כמבואר במדרש (ילקוט שמעוני רמז קס"ב): "בנימין נולד בי"א במר-חשוון ומת בן מאה וחמש עשרה שנה". וכידוע, נפטרה רחל אימנו באותו יום, כדברי הכתוב (בראשית ל"ה, י"ז): "ויהי בהקשותה בלדתה" ["ידוע שהחודש נקרא מ"ר-חשוון, מ"ר ראשי תיבות מ'נשה ר'חל" ("ברכת אברהם" עמ' קסז, עיי"ש). "ועיין בספר "נפלאות מתורתך" (עמ' 536 והלאה) שציין לראשי תיבות עקר"ב המופיעים פעם אחת בלבד בכל התנ"ך (שמואל א י', ב'): "ע'ם ק'בורת ר'חל ב'גבול". כמו כן ציין שם (עמ' 286 - 285) לראשי תיבות חשו"ן המופיעים פעמיים בכל התנ"ך ואחד המקומות הוא בפסוק (בראשית מ"ה, כ"ב): "ח'ליפות ש'מלות ו'לבנימין נ'תן". והגה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין זת"ע כתב ("רסיסי לילה" אות ל"ט, עיי"ש) שקיבל, כי השבט המיוחס לחודש מר-חשוון, הוא שבט בנימין].

               וצריך להבין כיצד מתקשרת "מרירותו" של חודש מר-חשוון והמאורעות ה"מרים" שהיו בו, למזל החודש - "עקרב".

[לו]

הטוב שבחודש "מר-חשוון"

אומנם בשו"ת "בצל החכמה" (ח"ג, סימן ס') דן בהרחבה בעניין נישואין בחודש מר-חשוון, ולדעתו אין בכוחה של ה"מרירות" למנוע מלהתחתן בחודש חשון. ראשית, המרידה במלכות בית דוד אינה עדיפה מביטול מלכות בית דוד כשנחרב בית המקדש בחודש אב, ואף על-פי כן לא מצאנו שבגלל המרירות שבחודש אב אין לישא בו נשים. גם בדבר פטירתה של שרה בחודש חשון, מפקפק "בצל החכמה" האם התאריך הוא מדוייק, ואפילו אם נאמר שאכן נפטרה בחודש חשון, יקשה מדוע לא הקדימו את השם "מר" לחודשים שנפטרו בהם אברהם ימחק ויעקב. וגם ה"מרירות" מכיון שאין בו "יומא דפגרא" אינה מובנת, שהרי גם בחודשים תמוז, אב ואלול אין ימים טובים, ומדוע להימנע בשל כך משמחת נישואין.

               ומכל זה מסיק "בצל החכמה": "אם יש מקום שנוהגים לא לישא אישה בחודש מר-חשוון, הנח להם מנהגם. אבל במקומות שאין מנהג, כל המקדים נישואיו לחודש מר-חשוון, הרי זה זריז ונשכר לדבר מצוה, כי אין טעם למנוע עצמו ממנו. וגם השדי חמד עצמו כתב, כי בעירו אין מדקדקים בזה".

               ויש לעמוד על שורשה של מחלוקת זו, האם ראוי לערוך שמחת נישואין בחודש מר-חשוון או לא?

ובאמת אדרבה, מצינו שחודש חשון אינו "מר", אלא ההיפך הוא הנכון. בניית בית המקדש הראשון, הסתיימה בחודש חשון, כמפורש בנביא (מלכים א ו', ל"ח): "ובשנה האחת עשרה בירח בול הוא החודש השמיני כלה הבית לכל דבריו ולכל משפטיו ויבנהו שבע שנים". ולעתיד לבוא, יחנך בית המקדש השלישי [במהרה בימינו אמן] בחודש חשון, כדברי המדרש (ילקוט שמעוני מלכים רמז קפ"ד): "מר-חשוון - הקב"ה עתיד לשלם לו" -[שתהיה בו חנוכת הבית]. וה"בני יששכר" (חודש מרחשוון) ביאר: "להיות שחטאו ישראל ואמרו אז בחודש זה: 'ראה ביתך דוד' [מלכים א י"ב, ט"ז (כאשר פרשו שבטי ישראל ממלכות יהודה)], על כן בעת התיקון גם כן הנה ימלוך מלך בית דוד משיח צדקנו ויתחנך הבית במר-חשוון ויתוקן העולם". וב"בני יששכר" (מאמרי חודש מר-חשוון, מאמר א', מהות החודש, אות ב') מוסיף שהדבר נרמז גם במזל החודש: "'עקר-ב' - רמז עיק'ר בי'ת המקווה יהיה בחודש הזה חינוכו".

וב"נחלת שבעה" (סימן ד') הביא ששם החודש מר-חשוון נגזר מהמילה "מר", מלשון "אדון", כי חודש מר-חשוון הוא הראש לכל החודשים, ולכן נקרא בשם "מר-חשוון".

הנה כי כן, בחודש מר-חשוון יש קורטוב "מרירות" מצד אחד, אך מצד שני, הוא "אדון" לכל החודשים, ובו נטמנו זרעי חנוכת בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו אמן. ויש להבין כיצד דרים שני הקטבים הללו תחת קורת גג אחת באותו חודש? וכיצד מתקשרים הדברים למזל החודש - עקרב?

[לז]

תעניות בה"ב - על שם העתיד

כתב הטור (בסוף הלכות פסח או"ח סי' תצ"ב): "נוהגים באשכנז ובצרפת להתענות שני וחמישי ושני אחר הפסח והחג [סוכות], וממתינים עד שיעבור כל חודש ניסן ותשרי ואז מתענים, לפי שאינם רוצים להתענות בניסן ותשרי, וסמכו אותם על מקרא של איוב: 'ויהי כי הקיפו ימי המשתה אולי חטאו בני' וגו', ובשביל שימי המועד הם ימי משתה ושמחה, אולי חטאו. ועושים אותם כמו תענית ציבור לקרות ויחל". וכן נפסק בשו"ע (שם). וב"משנה ברורה" הוסיף: "אבל בעצרת שאינו אלא אלא יום אחד אין חוששים".

               אומנם ה"בית יוסף" (או"ח סימן תכ"ט) הביא טעם אחר לתענית בה"ב: "כתב ה'מרדכי' במסכת תעניות בשם 'אבי העזרי', שאין נראה לו טעם זה, משום שאם כן אף לאחר שבועות נמי (גם כן). ונראה לי, שבכל מקום אנו נגררים אחר בני בבל, והם היו מתענים אחר החג בזמן הרביעה כשלא ירדו גשמים, ובני נינוה אחר הפסח כמובא בירושלמי (פרק אין עומדין ברכות פ"ה) שבני נינוה צריכים לעשות תענית אחר פסח. אבל אחר חג שבועות לא מצינו שמתענים בשום מקום". וטעם זה מבואר גם בספר חסידים (אות רכ"ז): "ומה שמתענים לאחר חג המצות ולאחר חג הסוכות, לא בעבור שחוטאים, כמו תעניות שלפני ראש השנה ויום הכיפורים שאין קוראים בתענית אלא על כפרת עוונם לזכרם ביום הדין לטובה, אבל אלו התעניות בשביל הגשמים, במר-חשוון מתענים בשבוע ראשונה, בעבור יורה שיורה על הזרעים לברכה, ובאייר מפני שלא תלקה בשידפון ובירקון, לכן קוראים בספר תורה כמו שהיו הראשונים עושים עדי שירד המטר לברכה".

               ויש להבין את טעמם של הראשונים שתקנו תענית על שם העתיד. חז"ל קבעו תעניות לזכר הצרות והפורענויות שאירעו לעם ישראל בעבר, אבל מעולם לא מצאנו קביעות תענית על שם העתיד, שחלילה לא תבוא צרה על עם ישראל. מדוע לחשוש לעתיד ולקבוע תענית בתחילת עונת הגשמים - כדי שירדו גשמים בעיתם, ובתחילת עונת הקציר - כדי שהתבואה לא תלקה, וכי לא היה יותר מובן אילו היה מקומה של תענית זו אחרי עונות אלו, ולא לפניהן.

[לח]

חודש מר-חשוון - זמן ריפיון וקדרות לאחר סיום ההתעלות בימי חודש תשרי

ביאור הדברים (לפי מיעוט ערכנו וכפי מה שקיבלנו מבעל ה"רץ כצבי" בתוספת נופך), חודש מר-חשוון פותח את שגרת החולין של השנה החדשה.

               לאחר סיומם של ימי ההתעלות הרוחנית במועדי חודש תשרי, "נוחת" האדם לקרקע המציאות של החיים הגשמיים, אפופי הטרדות. בחודש תשרי, ההוויה הגשמית מפנה את מקומה להמלכת הקב"ה בראש השנה, לתיקון המעשים ולחזרה בתשובה בעשרת ימי תשובה, להיטהרות ביום הכיפורים, ולשמחה של מצוה ב"צילא דמהימנותא" בימי חג הסוכות ושמחת תורה. הרוחניות והקדושה נמצאים בכל פינה מפינותיו של חודש תשרי.

               ואז לפתע, מסתיים הכל. ימי החג הנפלאים ספו תמו, ובבת אחת נופל האדם "מאיגרא רמה" - ימי חודש תשרי עמוסי החוויות המרוממות, "לבירא עמיקתא" - ימי החולין של חודש מר-חשוון. נפילה זו, טומנת בחובה סכנה עצומה, שכן האדם עלול ליפול לזרועות היאוש, ולהיכנע לעצב ולדיכאון. אפילו טבעו של החודש מתאפיין בנשירת עלי השלכת, המהווה סימן ליובש וחוסר חיוניות.

               חסידים מספרים על הגה"ק רבי משה לייב מסאסוב זת"ע, שנודע כאוהבם של ישראל, כי במוצאי שמחת תורה, כשהיה פוגש ביהודים קשי יום שפניהם מתכרכמות, ודוק של עצב עולה בהם, על הימים הגדולים עמוסי השמחה והחדווה המפנים את מקומם לשיגרת ימי החולין על דאגותיהם ותלאותיהם, עודד אותם באומרו: "אל תדאגו אחי, הריבונו של עולם של 'אתה חוננתנו', הוא ותו ריבונו של עולם של 'אתה בחרתנו' ...".

               ה"מרירות" של חודש מר-חשון נובעת איפוא, מתוך טרדות החולין, המתרגשות על האדם לאחר שכבר נדמה היה לו שהתנתק מהם באווירת קדושת ימי חודש תשרי. ו"מרירות" זו מסוכנת מאין כמוה כי סופה יאוש וחידלון.

[לט]

"יאוש - שלא מדעת"

ואכן צדיקי הדורות היו מאלפים את שומעי לִקחם, כיצד להשכיל לנצל את הימים הקדושים ליטול מהם צידה רוחנית להמשך השנה, להציל את האדם לבל יתייאש מחשכת ימי החולין, והיאוש יבלבל ויפריע לו בעבודתו, כאימרתו של השרף מקוצק זת"ע: "יאוש - שלא מדעת", כל יאוש נובע מחוסר דעת. וחוסר דעת הוא אבי אבות החטא, כדברי חז"ל (סוטה ג.): "אין אדם עובר עבירה, אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות".

[מ]

"אחרי החג וחודש חשון ...

הוא תחילת ... סימנא טבא לכל השנה"

וכך כתב הגה"ק רבי חיד"א זת"ע ("עבודת הקודש" עמ' רחצ): "אחרי החג וחודש חשון, יתאמץ ביראת שמיים ותלמוד תורה לשמה, כי הוא תחילת השנה והוא סימנא טבא (סימן טוב) לכל השנה. ועתה כי קרוב הוא לעשרת ימי תשובה, צריך להורות ולהראות, כי כל מה שעשה לא היו לפנים חלילה, ואם עתה יתחיל לפרוק עול ויתרשל מעבדות ה', לא לרצון יהיה חלילה. לכן אדרבה, יעשה סימן טוב לכל השנה, ירוץ כגיבור בעסק התורה והמצוות, כיד ה' הטובה עליו" (ועוד חזון למועד אי"ה להרחיב בעניין זה).

 [מא]

מר-חשוון - מלשון "מרחשן שפתיה"

"קבלה בידנו מרבותינו (וכמובא ברבים מן הספרים הקדושים), שמקור שמו של חודש מר-חשוון, הוא מהמילה הארמית מְרַחְשְוָן, שפירושה: רחש שפתיים. והוסיפו עוד לבאר שכך נקרא חודש זה מפני שבו מרחשות השפתיים את תפילות הימים הנוראים שנסתיימו זמן קצר קודם לכן" ("דולה ומשקה").

               ובשמו של הגה"ק רבי מרדכי מטשרנוביל זת"ע מובא, שפירש את הנאמר בזמירות ליל שבת: "יהא רעוא קמיה דתשרי על עמיה" - יהי רצון שתחול על עמך ישראל "בחינת חודש תשרי", דהיינו שכל השנה תהיה כמו חודש תשרי. והגה"ק רבי אברהם מסלונים זת"ע הוסיף לדברים נופך ("בית אברהם" בראשית), בהסמיכו לכך את דברי הנביא (הושע י"ד, ג'): "קחו עימכם דברים ושובו אל ה'", דהיינו, קחו עימכם את הדברים מכל הימים הקדושים, כדי שבחודש מר-חשוון שהוא משלון "מרחשן שפתיה", יהיו כל הדיבורים והתפילות שנאמרו בימי הרצון, שמורים בליבו ובשפתיו לשוב את ה' .

"וכמובן שכל זה איננו אלא סימן למהות החודש, ננסה לעמוד על פן אחד מהפנים הרבות שיש לחודש זה תחת המשמעות של אותו רחש שפתיים" ["דולה ומשקה" (ועוד חזון למועד אי"ה להרחיב בעניין זה)].

[מב]

עבודת חודש מר-חשוון - להמשיך

את קדושת ימי תשרי לכל ימות השנה

עבודת חודש מר-חשוון היא המשכת קדושת ימי חודש תשרי, להאיר את חשכת ימי החולין הבאים אחרי החגים, לדרבן את האדם לבל יתייאש מניסיונות החיים בימי שיגרה שאין בהם ימים טובים והשפעות רוחניות, ולמסוך בו כוחות נפש שיסייעו לו לצלוח את "מרירות" החודש, והחודשים הבאים אחריו, באמצעות המשכת קדושת ימי חודש תשרי לכל השנה.  

[מג]

חשון הוא "מר" מלשון "אדון" -

הראש והראשון לעבודת כל השנה

לכן חשון הוא "מר" מלשון "אדון" - הראש והראשון לעבודת כל השנה. כי חודש זה קובע לכל השנה, אם מטען הקדושה של מועדי חודש תשרי יותר רושם והשפעה, או חס ושלום אפרוריות החיים תיתן את אותותיה בעבודת ה' חסרת חיוניות, והיאוש יכבה כל זיק של התעוררות ושאיפות.

[מד]

"אל יתייאש מן הפורענות"

ומשנה היא (אבות פ"א, מ"ז): "אל יתייאש מן הפורענות", ופירש רש"י זת"ע: ""אם בא אליך רעה, אל תתייאש, לפי שהישועה קרובה לבוא". ובספר "ענף עץ אבות" מביא פירוש בשם הרמב"ם זת"ע: "שגם כשאתה נמצא בעיצומה של פורענות, אל תתייאש מלהעתיר בעדך לפני הקב"ה, כי רבים רחמיו, שנאמר (ישעיה נ"ט, א): 'הן לא צרה יד ה' מהושיע', ו'ישועת ה' כהרף עין', ו'אין לה' מעצור מהושיע, ברב או במעט' (שמואל א י"ד, ו'). וכן אמרו בגמרא (ברכות י.) שחזקיהו המלך אמר לישעיה הנביא: "כך מקובלני מבית אבי אבא, אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים".

 

 [מה]

"מר-חשוון הוא כנגד נגד אוזן ימין"

ויש בנותן טעם, להוסיף כאן את דברי ה"דעת משה" (הביאו ה"חי וקים"): "הנה ידוע - מה שמובא בספרים הקדושים - שהחודש הזה מרחשוון הוא כנגד אוזן ימין, וה' יתברך יאזין ויקשיב לשוועת עמו ישראל, ויפנה עליהם בגודל רחמיו וחסדיו שעל זה מרמז ימין שהוא רחמים גמורים, והבן".

[מו]

"יהודים, אל יאוש!"

ובספר "יחל ישראל" (שם) הוסיף -  נימה אישית - בפירוש משנה זו: "לא יתכן מצב קשה מזה שבו היה נתון חזקיהו המלך, לאחר שהנביא אמר לו בשם ה': 'כבר נגזרה עליך גזירה'. ולמרות דברים אלה, לא התייאש חזקיהו וסמך על תפילתו שתשנה את רוע הגזירה. זה גם הפירוש של איוב שאמר: 'הן יקטלני - לו אייחל', גם אם יקטלני ה' ויגזור דיני למוות - אומר איוב - מייחל אני עדיין לישועתו. זו צוואתו של נתאי הארבלי: 'אל תתייאש מן הפורענות'. גם במצב של פורענות קשה - יהודים, אל יאוש! זו הייתה גם הסיסמה במחנות ההשמדה, וזו הייתה הסיסמה שליוותה את העם היהודי לאורך כל הדורות, העם שלא נכנע ולא הרים ידיו, מאז שעלה על במת ההיסטוריה ועד היום הזה".

[מז]

"אין שום יאוש בעולם כלל"

ידועה אימרתו של הגה"ק רבי נחמן מברסלב זת"ע ("ליקוטי מוהר"ן" תניינא, ע"ח, עייש"ב): "אין שום יאוש בעולם כלל". כוחו של עם ישראל, בהיותו חדור אמונה, שמכוחה הוא מגרש את היאוש. ואף כוחו של היחיד להתעלות ולהעפיל לפסגות, נובע מיכולתו להסיר מליבו תחושות יאוש וחידלון הבאים כתוצאה מכישלונות וירידה בעבודת ה'.

היאוש הוא מכלי נשקו של היצר, האורב ומצפה לשעת הכושר, שבה ינצל את היאוש לגרור את האדם לבאר שחת. בעניין זה ראוי להביא את דבריו המאלפים של הגה"ק רבי יצחק הוטנר זת"ע ("פחד יצחק", אגרות וכתבים, אגרת קכח) הכותב לנער צעיר, שהתייאש משאיפותיו בשל כישלונות חוזרים ונשנים: "אבל, דע לך, חביבי, ששורש נשמתך הוא לא השלווה של היצר הטוב, אלא דווקא מלחמתו של היצר טוב. ומכתבך היקר הנלבב מעיד כמאה עדים, כי אכן לוחם נאמן אתה בצבאותיו של היצר הטוב. באנגלית אומרים: Lose a battle and win the war [הפסד קרב, ותנצח מלחמה]. בוודאי שהנך נכשל ועומד להיות נכשל, ובכמה מערכות תיפול שדוד. אבל אני מבטיח לך שלאחר הפסד כל המערכות תצא מן המלחמה כשזר הניצחון על ראשך, והטרף החד מפרפר בין שיניך. החכם מכל אדם אמר (משלי כ"ד, ט"ז): 'שבע יפול צדיק וקם', והטיפשים חושבים כי כוונתו ברך רבותא, אף על-פי ש'שבע יפול צדיק', מכל מקום הוא 'קם'. אבל החכמים יודעים היטב, שהכוונה היא, שמהות הקימה של הצדיק היא דרך שבע הנפילות שלו" (ועוד חזון למועד אי"ה להרחיב בעניין זה).

בחודש מר-חשוון במיוחד, בפתחה של תקופה חדשה, שנה חדשה של ניסיונות וקשיים - יסוד העבודה הוא מלחמה בהרגשת הריפיון והיאוש, וזאת באמצעות המשכת קדושת ימי חודש תשרי ומזיגתם בשנה החדשה.

[מח]

עקיצת העקרב - בלילה,

ובדרך כלל אין היא ממיתה אלא מכאיבה

נתבונן בתכונותיו של העקרב, מזלו של חודש מר-חשוון.

               העקרב הוא מין עכביש שבעוקץ זנבו נמצא ארס אשר בדרך כלל אינו ממית אלא מזיק ומכאיב בלבד. העקרב פעיל בעיקר בשעות הלילה. במשך שעות היום הוא חבוי מתחת לאבנים או מסתתר בסדקי עצים וסלעים. יש והוא חופר מחילות בקרקע ומתחבא בהם. בלילה הוא יוצא ממחבואו וחש לצוד את טרפו, שהם בעיקר, חרקים ועכבישים. אף כי עקיצת העקרבים מכאיבה, ונשיכת עקרב גדול גורמת כאב גדול לימים אחדים, בדרך כלל אין העקיצה מסוכנת, ורק לעיתים רחוקות היא עלולה להסתיים במוות.

               תכונה נוספת של העקרב היא הופעתו בפתאומיות, עם הרמת אבן בדרך מכשול וכדומה, מבלי שנוכל לעקוב על כך מראש. יתירה מזו, גם אם תחפש בזהירות אחריו, ההגחה שלו נעשית בפתאומיות.

               נדמה כי תכונות אלו מגדירות באופן מדוייק את אופיו של חודש מר-חשוון.

               מרחב מחייתו הרגיל של העקרב במקום נמוך, מתחת לאבנים ושיחים, במקומות מוזנחים ושפלים - מסמל את האדם החש בחודש חשון את "מרירות" הירידה למקום נמוך לאחר העלייה הגבוהה של חודש תשרי. לאחר נשימת אוויר פסגות בחודש תשרי, עלול האדם לחשוב כאילו מצוי הוא במקום נמוך, מושלך בין אבנים ושיחים כעקרב.

               או אז, עליו להתחזק מיד ולהיזכר שעקיצת העקרב רק מכאיבה, ובדרך כלל אינה ממיתה. אווירת היאוש ונמיכות הרוח מכאיבה ומסוכנת, אך יש לה תרופה: להתעשת ולהיחלץ חושים להתרומם ממקומו הנמוך ולהתחבר לאווירת הקדושה של ימי חודש תשרי - כדי שחלילה לא יגרם נזק בלתי הפיך.

               בדרך כלל העקרב עוקץ רק בשעת לילה, כאשר חושך יכסה ארץ. בשעות האור, העקרב ממעט להופיע. ואנו למדים מתכונת פעולתו של העקרב, המוגבלת לשעות של אפילה וקדרות - שגם בזמנים של צרות ומצוקה, עקיצת הגלות היא זמנית, וכאשר שחר הגאולה יפציע, קרני אורו ישכיחו את חשכת ימי הגלות.

               ובעיקר, מחזקת תכונת העקרב העוקץ בפתאומיות, את הציפייה להתגשמות דברי הנביא (מלאכי ג', א'): "הנני שולח מלאכי ופנה דרך לפני ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא אמר ה' צבאות", וכדברי חז"ל: שהעקרב והמשיח באים בהיסח הדעת. הווה אומר, הגאולה תבוא בפתע פתאום, כעקיצת עקרב. ומתוך כך אנו מתחזקים באמונה ש"אין שום יאוש בעולם כלל", ובוא יבוא במהרה היום שבו "לילה כיום יאיר כחשיכה כאורה" (תהלים קל"ט, י"ב).

 [מט]

מזל עקרב - זכותו של הנביא יחזקאל המנבא על הגאולה לפני היציאה לגלות

אף שירתו של העקרב: "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו", מלמדת שאין סיבה ליאוש. ומכאן נשאב ביטחון לסמוך על הבורא ש"כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" [כל מה שעושה הקב"ה לטוב עושה (ברכות ס:), ועוד חזון למועד אי"ה להרחיב בעניין זה] וגם אם ההווה אינו נראה טוב, אולם העתיד ודאי יהיה אך טוב.

               ומעתה יובן מדוע בחודש מר-חשוון שמזלו עקרב עומדת לישראל זכותו של הנביא יחזקאל.

               מבין שלושת הנביאים: ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל, היה יחזקאל האחרון. ישעיהו החל את נבואתו בימי עוזיהו המלך, עד שנרצח על-ידי נכדו מנשה המלך, עוד לפני החורבן. ואילו ירמיהו ויחזקאל חזו את החורבן, ניבאו עליו וחיו בתקופתו, ויחזקאל המשיך את נבואתו גם לאחר החורבן, כשהוא מחזק את ליבם של ישראל ומנחמם בבשורת הגאולה, בדברי חז"ל (בבא בתרא יד.): "יחזקאל - רישיה חורבנא וסיפיה נחמתא" (נבואתו של יחזקאל - ראשיתה חורבן וסופה נחמה).

בנבואותיו על תחיית המתים ("חזון העצמות היבשות"), ופירוט תוכנית בניין בית המקדש השלישי, סדי העבודה בו, ותיאור מלחמת גוג ומגוג באחרית הימים - נופח יחזקאל זיק של תקווה בלבבות המצפים לישועה.

ספר יחזקאל מקביל איפוא, לשירת העקרב: "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו", המלמדת שהכל טוב, וגם אם חשוך בהווה, בעתיד נראה שהכל יהיה אור. משום כך זכותו של יחזקאל עומדת לישראל בחודש מר-חשוון - מזל עקרב, לומר שזכותו של יחזקאל המתנבא על אור הגאולה בעיצומם של ימי חשכת הגלות היא התרופה הנחוצה במיוחד בחודש שבו עלול האדם למצוא עצמו במדרגות נמוכות כעקרב, כתוצאה מנפילה אפשרית מרום מעלת ימי חודש תשרי.

[נ]

חודש מר-חשוון -

הימצאות במקום נמוך שממנו ניתן לעלות

ומעתה מתגבשים הדברים למערכה אחת, ואין כל סתירה בין קורטוב ה"מרירות" המתלווה למאורעות הקשים שהיו בחודש מר-חשוון - תחילת ירידת המבול, תחילת המרידה במלכות בית דוד, פטירת מתושלח ופטירתן של שרה ורחל. לבין המאורעות המשמחים שבחודש זה - סיום בניית בית המקדש הראשון, וחנוכת הבית השלישי לעתיד לבוא.

               כי חודש מר-חשוון מכוין את האדם לכך, שגם במצב של יאוש ונמיכות קומה, עליו להמשיך לשאוף למעלה. בחודש מר-חשוון השפתיים רוחשות, ממשיכות את אווירת ימי חודש תשרי, אל תוך מעבה חומריות ימי חודש מר-חשוון והמשך השנה כולה.

[נא]

"המליך אות נ' בריח ... וחשון בשנה"

הגה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין זת"ע כתב ("פרי צדיק" לראש חודש מר-חשוון, עיי"ש): "מובא בספר יצירה (פ"ה, מ"ט): 'המליך אות נ' בריח ... וחשון בשנה'. בזוה"ק (ח"ב צא/א): 'נ' רזא למדחל מקודשא בריך הוא ולמנדע דאית דין ואית דיין ואית אגר טב לצדיקייא ופרענותא בגין דרזה דילי' ה' תתאה וידוע דה' תתאה הוא מלכות' ['באות נ' של אנ'כי שהיא נ' כפופה, היא במלכות שבה סוד היראה לכן בא להורות שצריך לירא מהקב"ה, ולדעת שיש דין ויש דיין, ויש שכר טוב לצדיקים ופורענות לרשעים והסוד של אות נ' היא ה' האחרונה של שם הוי"ה שבמלכות' (פירוש "מתוק מדבש" על הזוה"ק שם)] ... ואות נ' הוא לשון נפילה, כמו שאמרו (ברכות ד.): ש'לא נאמרה נ' באשרי שיש בהן מפלתן כו', במערבא כו', נפלה ולא תוסיף' כו', ואמרו שם: 'ואפילו הכי סמכן דוד ברוח הקודש, שנאמר: 'סומך ה' לכל הנופלים'".

ביאור הדברים: האות נו"ן מרמזת על נפילה, כדברי הגמרא (ברכות ד:): "מפני מה לא נאמר נו"ן באשרי? מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל, דכתיב (עמוס ה', ב'): 'נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל'". אולם מסיימת הגמרא: "במערבא מתרצי לה הכי: נפלה ולא תוסיף לנפול עוד, קום בתולת ישראל ... אפילו הכי חזר דוד וסמכן ברוח הקודש, שנאמר: 'סומך ה' לכל הנופלים'". בקריאה רגילה של הפסוק נדמה כי בתולת ישראל נפלה ללא תקומה - "נפלה, לא תוסיף קום בתולת ישראל". אך עיון מעמיק ופיסוק אחר, מבשר על התקומה הבאה לאחר הנפילה - "נפלה לא תוסיף, קום בתולת ישראל". בתולת ישראל נפלה, אך לעולם לא תוסיף ליפול אלא תקום.

               וממשיך שם: "וכתוב: 'סוכת דוד הנופלת', כי סוכה - דירת ארעי, והיינו אף בעת שנראה כנופלת הוא סמכה שממשיך מידת מלכותו יתברך שמו בעולם תמיד והנפילה הוא צורך עליה, כמו שנאמר: 'כי שבע יפול צדיק וקם', ולעתיד כתוב: 'אקים את סוכת דוד הנופלת', ומובא (ב"ר י"ז): 'תחילת מפלה - שינה, דמיך ליה ולא לעי באורייתא', כי על ידי שינה מתרחק מהשם יתברך, כמו שכתוב: 'עצלה תפיל תרדמה' - שמתעצל מעבודת השם יתברך. ומובא גם כן במדרש (בראשית רבה פ' ט): ''והנה טוב מאד' - טובה שינה, וכי שינה טוב מאד כו', אלא מתוך שהוא ישן קימעא הוא עומד ויגע בתורה הרבה'. והיינו, שיתקן הנפילה עצמה שתהיה לו סייעתא לעבודת השם יתברך וממנה ייקח לעבוד את ה'. וכן אחר כך בחודש כסלו המליך אות ס' בשינה וכסלו בשנה. ואמר המליך אות נ' בריח, כי מי שיש לו יראת ה' יש לו חוש הריח על דרך מה שנאמר והריחו ביראת ה', שיהיה מורח ודאין. והנה לכל חודש יש עניין מיוחד לעסוק, וחודש מר-חשוון - העסק להתחזק להחל לקום מהנפילה ולהכניס עצמו לקדושה ביראת ה'".

נמצא כי האות נו"ן מתאימה להפליא למהותו של חודש מר-חשוון, שהוא זמן נפילה ויאוש העלולים לבוא כתוצאה מסיומם של ימי החגים, מחד גיסא. ובד בבד, דווקא זמן זה יכול לשמש לעלייה ותקומה רוחנית, אם ננצל את מטענם המבורך של ימי חודש תשרי להשפיע מהם קדושה ורוחניות לכל השנה כולה.

[נב]

"חודש מר-חשוון, מזלו עקרב ... - קרירות ... 'סור מרע' ... שבט מנשה"

ומוטעם סדר עבודת חודשים אלו בבחינת: תשרי - "עשה טוב", מר-חשוון - "סור מרע", כמבואר בדברי ה"שם משמואל" זת"ע הנ"ל, ונביא את דבריו במלואם: "חודש מר-חשוון מזלו עקרב, וידוע שבעקרב הוא קרירות [מובא בגמרא (ברכות נח: עיי"ש) שבמערכת השמיים יש מזל כסיל ששולט בימות החמה, ומזל כימה ששולט בימות הגשמים, ואילמלא חמה של כסיל לא נתקיים עולם מפני צינה של כימה, ואילמלא צינה של כימה לא נתקיים עולם מפני חמה של כסיל, ואמרו בגמרא (שם) כי עקרב הוא ממזל כימה, ויש לו קרירות גדולה מאוד, ואילמלא העוקץ של העקרב שמונח בנהר דינור, שמחמם קצת קרירותו, כל מי שהיה נעקץ על-ידי עקרב, לא היה חי. ובספר "נשמת כל חי" (עמ' רלג) כתב: "עקיצת העקרב שמזיקה, היא שנותנת קרירות לאדם וזה גורם למיתה [כמו שכתוב ב"ליקוטי תורה" (שמות) למהרח"ו], ולכן רפואה לעקיצת עקרב היא להניח דבר חם על מקום העקיצה [כמבואר בגמרא (מועד קטן ח:)] ואם יניח דבר קר גורם יותר למיתה ... וזהו עניין: 'אשר קרך בדרך' - שהיה עמלק מכניס קרירות בישראל כעין עקיצת עקרב הנותן קרירות ומסלקת אותו מן העולם ... לכן אמרו (סנהדרין צז:): שעקרב בא בהיסח הדעת, היינו כשמסיח דעתו בא לידי קרירות, ונכנסת בו קליפת עקרב, רחמנא ליצלן". ובמדרש (ב"ר מ"ד, י"ז) נאמר: "עקרב - זו יון" [ועיין ב"קובץ אמרי קודש" מבאבוב (דברי תורה שנאמרו בסעודת ליל א' של חנוכה שנת תשס"ט)]. ועוד חזון למועד אי"ה להרחיב בעניין זה], היינו שטבעו מושך להתעצל ולישב בטל, וכל מה שיעשה יעשה בקרירות רוח, ולא ברוח חם והתלהבות. וישראל משתמשים במידה ההיא עצמה ל'סור מרע' ולהתעצל במעשים בלתי ראויים, ואף הדברים הגשמיים המוכרחים יהיו בקרירות רוח, שכל אלו הם בכלל 'סור מרע', וזה עצמו הוראת השבט המתייחס לחודש הזה, הוא שבט מנשה, כנ"ל".

לאחר עשיית הטוב בחודש תשרי בהתעלות רוחנית, צריך להמשיך את הקדושה הלאה בחודש מר-חשוון, ולשם כך יש ל"סור מרע", כי בחלוף חודש תשרי יורד האדם בדרגה רוחנית ונופלת עליו קרירות. לפיכך, בשעה זו אדרבה, יש לנצל את מידת הקרירות לסור מהרע, ולדחות את הסתת היצר לדבר עבירה בקרירות וחוסר תשוקה.

[נג]

תעניות בה"ב - לאחר ימי החגים -

על חטאי העבר מתוך מבט לעתיד

וזו גם הסיבה שקבעו מיד לאחר ימי החגים את תעניות בה"ב, ושני טעמים לכך -: תשובה על חטאי העבר, או תענית לעתיד שירדו גשמי ברכה בזמנם - עולים בקנה אחד. חודש מר-חשוון מחבר עבר ועתיד, ומגשר בין מדרגתם המרוממת של הימים הטובים לבין המדרגה הנמוכה של ימי החולין. ולכן יאה להתענות בו על חטאי העבר מתוך מבט לעתיד.

[נד]

שורש המחלוקת - האם ראוי

לערוך חתונות בחודש מר-חשוון?

ומובן שורש המחלוקת - האם ראוי לערוך חתונות בחודש מר-חשוון, כי לחודש מר-חשוון יש צד "מרירות" המסמלת ירידה ברוחניות, שגם באה לידי ביטוי במאורעות הקשים שהיו בחודש זה, ומכאן הרצון להימנע מנישואין שנדרש להם "סימן טוב ומזל טוב" בחודש "מר". ומאידך, אולי דווקא בחודש זה יש "סימן טוב ומזל טוב", כי מעלת החודש מופלגת מאוד, שבו ניתן להוציא את קדושת ימי חודש תשרי מהכוח אל הפועל.

ובאמת, אם בחודש זה נדע לנצל ולהעתיק את ההתעלות הרוחנית באווירה ספוגת הקדושה של ימי חודש תשרי, ולהמשיכם גם בזמנים שהגשמיות שולטת - נשיג מדרגות גבוהות עוד יותר ממה שהשגנו בחודש תשרי.

[נה]

סיום

נסיים

"בברכה שלימה"

(בגימטריא "מרחשון")

ל"ישועה ולרוחה"

"מזל רב והצלחה מרובה"

(בגימטריא "חודש חשון")

"ליום שמחת ליבנו"

(בגימטריא "חודש מרחשון")

ב"גאולה שלימה במהרה"

"בירושלים הבנויה"

(בגימטריא "חודש חשון")

בהתגלות "מלכות בית דוד"

(בגימטריא "חודש מרחשון")

והקב"ה

"יגן ויושיע לכל החוסים בו"

(בגימטריא "חודש חשון")

אמן כן יהי רצון

יום שישי, 1 באוקטובר 2021

דברי תורה לפרשיות: בראשית - חיי שרה. שבת שלום ומבורך! וחורף בריא!

קונטרס

"יֵאוּשׁ - שלא מדעת"

בעניין

ש"אין ליהודי להתייאש משום דבר,

בין בענייני הגוף ... בין בענייני הנפש ...

כי אין יֵאוּשׁ כלל אצל איש יהודי, וה' יתברך יכול לעזור בכל עניין"

[הגה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין זת"ע ("דברי סופרים", ט"ז)]

 

ו"הָעִקָּר לְחַזֵּק עַצְמוֹ בְּכָל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר, כִּי אֵין שׁוּם יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל"

[הגה"ק רבי נחמן מברסלב זת"ע ("ליקוטי מוהר"ן" תניינא, ע"ח)]

 

[א]

"החודש הזה לכם"

"בסימנא טבא". "בראשית ברא א-לוהים את השמיים ואת הארץ". רש"י זת"ע מביא דברים בשם אומרם: "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החודש הזה לכם" (שמות י"ב, ב') שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל ...". והקשו (רמב"ן, רע"ב, חוה"ל זת"ע): הלא הבריאה היא יסוד האמונה שידע האדם כי הקב"ה ברא את העולם "יש מאין", וכל הבריאה הייתה בששת הימים, "בדבר ה' שמיים נעשו", והוא יסוד כל אמונת איש יהודי לידע ולהאמין בזה, ואיך שייך שלא יהיה כתוב כלל?

               וכתב "הלקח והלבוב": הנה עניין "החודש הזה לכם" הוא עניין של התחדשות, שהאדם יחדש את עצמו ויצא מן ההרגל והתיישנות, וזה היה כל יסוד הגאולה, היינו כוח החידוש, ומה שמפריע לאדם ביותר כאשר רוצה לחדש את עצמו הוא העבר שלו, כי אינו רואה איך יכול לחדש את עצמו לאחר שכבר הורגל במעשים אחרים לא לה' המה, והאדם צריך להאמין שיש ביכולתו לחדש את עצמו.

               ראשית כל, הדבר המפריע להתחדשות הוא מה שחושב כי לחדש את עצמו הוא דבר קשה מאוד להחליף את כל מהותו להיות חדש לגמרי, איך זה שייך?

[ב]

"לית דין בר אינש"

ה"חתם סופר" זת"ע (בפרשת ויקהל פיקודי) מביא דברי חז"ל (שבת קיב: עיי"ש) על מה ששנינו (כלים פי"ז, מ"א) בעניין כלי עץ: "כל כלי בעלי בתים שיעורן כרימונים" - כלומר, שאם היו טמאים וניקבו, אינם נִטהרים מטומאתם אלא בנקב גדול שרימון יכול לעבור דרכו, שאז ודאי לא ישתמשו בהם יותר, ובטלה מהם תורת כלי, אבל כל שהנקב קטן יותר, לא פקעה טומאתם, לפי שמן הסתם בעל הבית חס על הכלי וממשיך להשתמש בו לדברים גדולים שאינם עוברים דרך הנקב, ולא בטלה ממנו תורת כלי [כלים של אומן, העומדים לסחורה, נִטהרים אפילו בנקב כל שהוא, שכיון שניקבו לא ימצא להם קונים, ואין להם שימוש, אבל בעלי בתים חסים על כליהם, ואף כשניקב הכלי, כל זמן שאפשר להשתמש בו לדברים הגדולים מן הנקב, ממשיכים הם להשתמש בו (רש"י סוכה ו. ד"ה כרימון וברכות מא: ד"ה שיעורן)]. ועל משנה זו שאל חזקיה: אם "ניקב" כלי טמא בנקב בשיעור קטן של "כמוציא זית, וסתמו" לנקב זה, "וחזר" הכלי "וניקב כמוציא זית" ליד הנקב הראשון, "וסתמו", וכן נמשך הדבר עוד ועוד "עד שהשלימו למוציא רימון" - שהיה בכל הנקבים שנסתמו יחד כשיעור מוציא רימון, "מהו"? מה דינו של כלי זה? האם מכיון שבסופו של דבר ניקב הכלי בצירוף כל הנקבים יחד כמוציא רימון, בטלה ממנו טומאתו הראשונה, או שהואיל ולא ניקב בבת אחת בשיעור המטהר, ובכל פעם שניקב סתם את הנקב, לא בטלה ממנו מעולם תורת כלי, ולא פקעה טומאתו הראשונה?

רבי יוחנן פושט את הספק "ואמר לו רבי יוחנן" לחזקיה: "רבי" הרי "שנית לנו" משנה זו (כלים פכ"ו, מ"ד) שממנה יש לפשוט את ספקך: "סנדל שנפסקה אחת מאוזניו ותיקנה, טמא מדרס. נפסקה שנייה ותיקנה, טהור מן המדרס, אבל טמא מגע מדרס", "ואמרינן לך" - ושאלנו אותך על משנה זו: "מאי שנה ראשונה, דהא קיימא שנייה"? - מפני מה ברישא, כשנפסקה האוזן הראשונה, הסנדל טמא מדרס? מפני שעדיין האוזן השנייה קיימת ועומדת, וראוי הסנדל לשימוש, ואם כן גם בסיפא, כשנפסקה ה"שנייה, נמי" - גם כן, מפני מה טהור הוא, "הא מתקנה ראשונה" - הרי כבר מתוקנת היא האוזן הראשונה, שתיקנה לפני שנפסקה השנייה, ונמצא שהסנדל ראוי הוא לשימוש, ולמה פקעה ממנו תורת כלי? "ואמרת לן עליה" - ואמרת לנו על כך: "פנים חדשות באו לכאן", היינו, שנחשב הוא ככלי חדש, שמאז שנטמא בטומאת מדרס הרי כבר התקלקל בשיעור המבטל ממנו תורת כלי, שהרי בסופו של דבר נפסקו שתי אוזניו, ולכן פקעה ממנו טומאתו הישנה, ואף-על-פי שראוי הוא לשימוש גם עכשיו, אין זה הכלי הראשון, אלא הוא כאילו נוצר כאן כלי חדש, ואם כן, לפי דבריך שם, "הכא נמי" - גם כאן, בכלי שניקב כמוציא זית וסתמו, וחזר וניקב וסתמו עד שהצטרפו כל הנקבים לשיעור כמוציא רימון, "פנים חדשות באו לכאן", ואין זה הכלי הראשון, שבר התקלקל בשיעור המבטל ממנו תורת כלי, ופקעה ממנו טומאתו הישנה.

הגמרא מספרת שחזקיה התפעל מאוד מתשובתו של רבי יוחנן, ושיבח אותו: "קרי עליה" - חזקיה קרא עליו, על רבי יוחנן: "לית דין בר אינש" - אין זה בן אדם! אלא מלאך (רש"י ורבנו חננאל). וצריך להבין, מה הייתה הכוונה בזה שבשביל חידוש סברא זו קראו בשם מלאך?

ה"חתם סופר" (שם) מיישב בגמרא זו דבר תמוה שמבואר בחז"ל: כי משה רבנו ע"ה פירק המשכן והעמידו פעמיים בכל יום, ולדעה אחרת שלוש פעמים בכל יום, והיאך אם כן נתקיים החיוב של "ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים" (ויקרא ח', ל"ה) הלא בעת שנתפרק המשכן לא היו "פתח אוהל מועד" (עיין בדברי הרמב"ן מה שכתב בזה). וכתב ה"חתם סופר": כי הכוונה היא שמעולם לא פירק משה רבנו את כל המשכן, רק הגביה קרש מאדן שלו וחזר והכניסו, וכן כל הקרשים ועל-ידי זה הרי פנים חדשות באו לכאן, והייתה הקמה חדשה מבלי שיהיה מפורק המשכן, ודברי פי חכם חן (עיין ב"תורת משה" מה שכתב דרך אחרת בעניין זה על-פי גמרא זו), ויש בזה - אומר ה"חתם סופר" - לימוד גדול בענייני עבודה, כי בעת שאדם הולך לחדש מעשיו, והוא מלא פחד מזה שמוטל עליו לשנות את כל עצמותו, לתקן כל מידותיו,להיטיב ולזכך כל איבריו, הרי אי אפשר לו לעשות כל זה, רק העבודה הוקל על-ידי זה שיכול לעבוד על מידה ומידה בפני עצמו, על כל איבר בפני עצמו, עד שבסוף בגומרו כל איבריו ומידותיו הרי פנים חדשות באו לכאן, וזה כוונת הגמרא: "לית דין בר אינש" - אין זה בן אדם! אלא מלאך, היינו, כי בדרך זה יכול לבוא להיות מלאך א-לוהים ופנים חדשות, ועיין בדברי המהרש"א זת"ע (חידושי אגדות בבא בתרא קסד:) שזה תפקידו של אדם בעולם הזה להיות דומה למלאך ה', והרי ביכולתו אם עובד על עצמו באופן כזה שנעשה פנים חדשות.

[ג]

"חדשים לבקרים רבה אמונתך"

כל עניין ההתחדשות הרי הוא תלוי באמונה, ככתוב (איכה ג', כ"ג): "חדשים לבקרים רבה אמונתך", אם אדם רוצה לחדש את עצמו הרי הוא צריך לאמונה יתרה, והעניין בזה הוא כי הרי מיסודות האמונה הוא כי הבריאה מתחדשת תמיד על-ידי מאמר ה' התמידי המחדשו ומקיימו, ואילו היה - חס ושלום - רגע שלא היה מאמר: "יהי רקיע", לא היה מקום לקיום כל הרקיע והיה בטל מאליו, נמצא כי כל רגע הוא התהוות חדשה ואינו שייך כלל לעבר, אם כן הרי מטעם זה לחוד הרי ביכולתו להתחיל מחדש כיון שהוא דבר חדש שאינו שייך למה שהיה.

[ד]

"ואם לא עכשיו, אימתי"

ה"חידושי הרי"ם" מגור זת"ע אמר בפירוש המשנה (אבות מ"א, מי"ד): "ואם לא עכשיו, אימתי" - כי זה ה"עכשיו" שהאדם עומד בו, הרי לא היה בעולם מאז ששת ימי בראשית, ולא יהיה עוד הפעם, "ואם לא עכשיו, אימתי" יהיה עוד הפעם ה"עכשיו" הזה, וזה מחייב לנצל כל רגע בכל היכולת, אבל יש בזה נקודה, כי זה הדבר נותן היכולת לאדם לחדש את עצמו בחידוש כל רגע ורגע.

               "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", חידוש העולם הוא היסוד לחידוש אצל האדם, ורק באמונתו בחידוש העולם יכול להגביה את עצמו מהמקרה והטבע ולחדש את עצמו,  ולכן "חדשים  לבקרים" - להתחדש בוקר בבא יום חדש הוא על-ידי האמונה של איש יהודי שיש התחדשות הבריאה, וממילא הוא יכול להתחדש כמותה. ובזה היסוד מיישב ה"שפת אמת" מגור זת"ע (בליקוטים) קושיית הראשונים הנ"ל: כי עניין האמונה בחידוש הבריאה והעולם יכול האדם להשיג מזה שכתוב: "החודש הזה לכם", דהיינו, שיש בבריאה כוח חידוש והוא מחמת הבורא עולם המחדש הבריאה מאין ליש.

[ה]

אליעז"ר בגימטריה 318

בפרשת לך לך, כתוב (בראשית י"ד, י"ד): "וישמע אברם כי נשבע אחיו, וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלוש מאות וירדוף עד דן". ופירש רש"י: "רבותינו אמרו: אליעז"ר לבדו היה, והוא כמניין (318) גימטריה של שמו".

               ויש לתמוה הפלא ופלא, מאחר שאברהם אבינו ע"ה לקח עימו רק את אליעזר, לשם מה כתוב בתורה שלקח עימו ילידי ביתו: "שמונה עשר ושלוש מאות", שעל-ידי זה אפשר לטעות שלקח עימו ילידי ביתו כמספר הזה, ולא כתוב בפירוש שלקח עימו רק את אליעזר.

[ו]

הקב"ה השפיע כוח לאליעז"ר

כמו 318 ילידי ביתו

כבר הרגיש בכך רבנו בחיי שמפרש עניין זה כמין חומר (וראה ב"חתם סופר" שכתב מעצמו ביאור זה), כי מתחילה אכן נצטרפו לאברהם 318 ילידי ביתו, אלא שאחר כך הזהירם אברהם מקרא שכתוב (דברים כ', ח'): "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו", ודרשו במשנה (סוטה מד.): "זהו המתיירא מן העבירות שבידו", וחזרו כל 318 ילידי ביתו למקומם, מלבד אליעזר העבד הנאמן שנשאר להילחם עם אברהם.

והנה הדברים בלשון קודשו: "ובמדרש (ב"ר מג, ב) שמונה עשרה ושלש מאות זה אליעזר שעולה בגימטריה שלש מאות שמונה עשרה. ויש לשאול כי לפי המדרש הזה שמונה עשר ושלש מאות אינו כפשוטו אלא חידה על אליעזר לבדו, ואין לנו להוציא המקרא מידי פשוטו, שהרי הכתוב מעיד על ילידי ביתו שהם שלש מאות שמונה עשרה.

אבל העניין היה כי כל המספר הזה היו ילידי ביתו של אברהם אוכלי שולחנו, ואחר שנזדרז לצאת למלחמה מיעט אותן וריקנן, לפי שהזכות הוא המנצח לא ריבוי עם, ולכך ציוה שיחזרו כל החוטאים כדין תורה ביוצאי מלחמה שאמר הכתוב (דברים כ', ח'): 'מי האיש הירא' וגו' ['ורך הלבב ישו לביתו'], וזהו לשון וירק שכולל לשון זיין, ולשון מיעוט מלשון רק, וכיון שנתמעטו מצא אברהם את עצמו עם אליעזר לבדו. ואף על פי שכתוב חניכיו ביו"ד יש בכלל מאתים מנה ויש בכלל חניכיו חניכו, ולומר כי כל חניכיו עמדו עם חניכו, הוא אליעזר לבדו".

               רעיון זה מבואר גם ב"דעת זקנים" לבעלי התוספות, אך עם הוספה כי אחרי שעזבו את אברהם 318 ילידי ביתו השפיע הקב"ה לאליעזר שנשאר עם אברהם כוח כמספר כל 318 ילידי ביתו: "'וירק את חניכיו' וגו' - שאמר להם אברהם: למלחמה אנו יוצאים, 'מי האיש הירא' - מעבירות שבידו, 'ילך וישוב לביתו' כיון ששמעו כך הלכו וחזרו להם ולא נשאר עם אברהם כי אם אליעזר עבדו, אמר לו הקב"ה לאברהם: הניחו אותך כולם, חייך אני נותן כוח לאליעזר כנגד כולם ומניין אותיות של אליעזר יעלו למניין י"ח ושלש מאות ...".

               אך בין אם נפרש בדרך הפשט שלקח עימו 318 ילידי ביתו, או אם נפרש בדרך רמז שלקח עימו אליעז"ר שעולה בגימטריה 318, עדיין צריך ביאור מה ראה אברהם שלא עשה שום דבר בלי ייחודים וכוונות, לקחת עימו למלחמה דווקא כמספר הזה 318, זאת ועוד שלקח לו לעבד את אליעז"ר שגם הוא עולה בגימטריה 318, הלא ברור שאין זה במקרה אלא בכוונה תחילה, שאם לא כן לשם מה טרח הכתוב לספר לנו בדיוק מספר ילידי ביתו שלקח עימו.

[ז]

אברהם לא נפל אף פעם בקליפת היאוש

כדי לבאר כל זה (לפי מיעוט ערכנו וכפי מה שקיבלנו ממו"ר הגה"ח הרב פנחס פרידמן שליט"א ומבעל ה"לקח והלבוב", בתוספת נופך) נקדים עניין נפלא שכתב הגה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין זת"ע ("דברי סופרים", ט"ז) לבאר מה שלקח אברהם עימו דווקא 318 ילידי ביתו או את אליעז"ר שעולה בגימטריה 318, כי כל עצם מהות קדושתו של אברהם הוא, שבכל מצב שהיה קשה ככל שיהיה, לא נפל אף פעם ברשת קליפת היאוש שטמן לו היצר.

[ח]

"והאמין בה' ויחשבה לו צדקה"

ונקדים מה שכתוב בהמשך הפרשה  (בראשית ט"ו, ה' - ו'): "ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמיימה וספור הכוכבים אם תוכל לספר אותם ויאמר לו כה יהיה זרעך: והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". פירש רש"י: "הקב"ה חשבה לאברם לזכות ולצדקה על האמונה שהאמין בו". והקשה עליו הרמב"ן זת"ע: "ואיני מבין מה הזכות הזאת? למה לא יאמין בא-לוהי אמן, והוא הנביא בעצמו, ו'לא איש אל ויכזב' (במדבר כ"ג, י"ט) ומי שהאמין לשחוט את בנו היחיד האהוב ושאר הניסיונות איך לא יאמין בבשורה טובה" (עיי"ש פירושו).

[ט]

"כה יהיה זרעך"

רש"י מביא דברי חז"ל על: "ויוצא אותו החוצה" - שהגביה אותו למעלה מכיפת הרקיע והביט מלמעלה למטה, והנה על ההוצאה חוץ לסדר הטבע נאמרה לו לאברהם הבטחה של "כה יהיה זרעך", שכל מציאות של בני ישראל, כל ההויה שלהם, יהיה שהם יעמדו למעלה מן הרקיע, למעלה מסדר הטבע.

[י]

מ'י י'עלה ל'נו ה'שמיימה ר"ת מיל"ה

וב"שפת אמת" מגור זת"ע מפרש כי עניין זה שבני ישראל הם למעלה מסדר הטבע הוא בכוח מצות ברית מילה, ככתוב (דברים ל', י"ב): "מי יעלה לנו השמיימה", ומביא רש"י (שם) שבכוח בני ישראל לעלות לשמיים אם הם צריכים. ובאיזה כוח יש להם לעלות השמיימה? מרמז הבעל הטורים זת"ע (שם) שהראשי תיבות של מ'י י'עלה ל'נו ה'שמיימה הם מיל"ה (ומקורו בתיקוני זוה"ק תיקון ע' קלא/א), והביאור הוא כי על-ידי כוח המילה יש ביכולת לצאת מסדר הטבע, ומילה הוא דבר שיצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו, שכל מציאות בני ישראל היא למעלה מן הטבע, כמו שכתוב (בראשית ל"ט - י"ב, ט"ו) ביוסף הצדיק: "וינוס ויצא החוצה", שבכוח שמירת הברית יכולים לצאת ממאסר הגוף והגשמיות. וכיון שבמראה הנבואה הזאת עדיין לא היה אברהם נימול, אומר ה"שפת אמת" מגור זת"ע הייתה כל היציאה החוצה, היינו למעלה מכיפת הרקיע, רק לפי שעה, ולא היה בשום אופן שיהיה ביכולת אברהם לראות איך שזרעו יהיו בקביעות במצב של למעלה מדרך הטבע, ולכן נחשב לו לצדקה שהאמין כי בני ישראל יהיה להם תמיד הנהגה זו. וזו היא האמונה של אברהם אבינו, שהאמין בהבטחה זו שכל מציאות של בני ישראל היא למעלה מדרך הטבע, אף שעדיין לא ידע היאך זה שייך, כי עדיין לא ידע מכוח המילה.

[יא]

"בֶּן מֵאָה כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם"

דבר זה הוא חיזוק הכי גדול לבן ישראל, שאין לו לפחד משום הסתר, וכל ניסיון שיש לו, הרי יש לו הכוח להתגבר על הכל, שהרי כל המציאות של איש יהודי הוא בסדר למעלה מסדר הטבע. ומובא בספרים הקדושים, כי לכן נולד יצחק אבינו ע"ה בעת שכבר היה אברהם בבחינת: "עבר ובטל מן העולם", שהיה בן מאה, וכל הלידה הייתה באופן של למעלה מדרך הטבע, הכל לגלות כי כל המציאות של יהודי בעולם הזה איננה על-פי הטבע, וממילא ידע כי כוחותיו הם למעלה מהטבע, ואין מקום ליאוש כלל.

נמצינו למדים כי עניין זה מתגלה בבהירות בבניין היסוד של כלל ישראל, כי אפילו כשאברהם כבר היה זקן בן 99 שנים, לא התייאש מאמונתו בה' שהבטיח לו ללדת בן, שימשיך לטוות את שרשרת הקדושה של כלל ישראל עד סוף כל הדורות, ומזה נשכיל להבין כי יסוד כל היהדות הוא להיות חזק כסלע איתן באמונתו בה', שלא ליפול חס ושלום אף פעם ברשת היאוש, כמאמרם (ברכות י.): "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים".

[יב]

"הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם ... וְאֶל שָׂרָה ...

כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ"

הנביא ישעיה אומר (נ', י'): "מִי בָכֶם יְרֵא ה' שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ יִבְטַח בְּשֵׁם ה' וְיִשָּׁעֵן בֵּא-לֹהָיו" ואחר כך אומר שם (נ"א ,ב'): "הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ". כאשר האדם רואה כי הולך "חשכים" ואינו מרגיש שום הארה בעבודתו, ונתקיים בזמננו מה שהעידו קדמונים על גודל ההסתר שיהיה בימים אלו של אחרית הימים, כאשר הגיד ה"חידושי הרי"ם" מגור זת"ע: כי יהיה קשה ליהודי לומר "שמע ישראל", כל כך היא התגברות החושך וההסתר, והעצה בזמנים אלו היא, "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם", הלא כל התהוות עם ישראל מאיפה היא? הלא היא משרה אשר לא היה לה כלל מציאות להוליד כאשר הגידו חז"ל [יבמות סד: ("שרה אימנו איילונית הייתה, שנאמר: 'ותהי שרי עקרה אין לה ולד' - אפילו בית ולד אין לה")], ואם כן הרי כל המציאות שלכם היא שלא על-פי דרך הטבע, וזה ייתן לכם את התקווה לישועה, וממילא לא יתייאש האדם מגאולה. "כי אחד קראתיו", "אחד" - מובא בתיקוני זוה"ק (יז/א) הוא "לא בחושבן" - דהיינו, שמאחד אינו בא שני, ראשון מחייב שני, ואברהם היה "אחד" (יחזקאל ל"ג, כ"ד), בלי מציאות לריבוי, "וארבהו" - שלא על-פי דרך הטבע, וזו היא ההתחזקות בימים אלו, לידע כי יהודי יכול להתגבר על הכל ויכול להיוושע אפילו כאשר נראה המצב אבוד לגמרי.

[יג]

אליעז"ר נתגבר על קליפה של יאו"ש

והנה תיבת יאו"ש עולה בגימטריה 317, נמצא כי 318 שהוא 1 יותר מתיבת יאו"ש מרמז על ההתגברות על היאוש, וזהו העניין שלקח עימו 318 ילידי ביתו, וכל שכן כשלקח עימו רק את אליעז"ר שעולה 318, לרמז כי על אף היותו מיעוט לגבי כל המלכים שנלחם עימהם, התגבר על קליפת יאו"ש ונלחם עימהם מלחמת חרמה. ולחביבות הדברים הבה נלמד יחד מעט מלשון קודשו של הגה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין זת"ע (שם):

               "אין ליהודי להתייאש משום דבר, בין בענייני הגוף, כמו שאמרו (ברכות י.): 'אפילו חרב חדה [מונחת] על צווארו [של אדם] אל ימנע מהרחמים', בין בענייני הנפש, אפילו נשתקע למקום שנשתקע, וחטא בדבר שאמרו ז"ל (זוה"ק ח"א ריט/ב) שאין תשובה מועלת חס ושלום, או שתשובתו קשה, או שרואה עצמו משתקע והולך בענייני עולם הזה, אל יתייאש בעצמו לומר שלא יוכל לפרוש עוד, כי אין יאוש כלל אצל איש יהודי, וה' יתברך יכול לעזור בכל עניין.

[יד]

"בניין האומה דווקא אחר היאוש הגמור"

וכל בניין אומה הישראלית היה אחר היאוש הגמור של 'אברהם ושרה זקנים' (בראשית י"ח, י"א) ו'מי מילל לאברהם הניקה' וגו' (בראשית כ"א, ז'), שלא עלה על דעת אדם עוד להאמין זה, ואפילו אחר הבטחת המלאך, ושרה הצדקת ידעה והאמינה שה' יתברך כל יכול ועם כל זה צחקה בקרבה, שהיה רחוק אצלה להאמין זה, ביודעה זיקנת אברהם ש'טוחן ואינו פולט' (כמו שאמרו בב"ר מ"ח, י"ז) וכן זיקנתה, ואם היה רצון ה' יתברך לפקדם היה פוקדם מקודם, שלמעט בנס עדיף ולא עביד ניסא (עושה נס) במקום שאין צריך, אבל באמת מאת ה' הייתה זאת, שיהיה בניין האומה דווקא אחר היאוש הגמור, שלא האמין שום אדם ואפילו שרה שתיפקד עוד, כי זה כל האדם הישראלי להאמין שאין להתייאש כלל שלעולם ה' יתברך יכול לעזור ו'היפלא מה' דבר', ואין לחקור בחקירות למה עשה ה' ככה.

[טו]

"אין בן דוד בא,

עד שיתייאשו מן הגאולה"

וכן הישועה שלעתיד נאמר (ישעיה נ"ג, א'): 'מי האמין לשמועתינו' וגו', וכן אמרו (סנהדרין צז.): 'אין בן דוד בא עד שיתייאשו מן הגאולה', ועל כן אמר (ישעיה נ"א, ב'): 'הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם', שגם התחלת בניינכם היה כן אחר היאוש, ושוב מצאתי בתנחומא (פרשת וירא, אות ט"ז) - על פסוק (בראשית כ"א, א'): 'וה' פקד' - דבר זה, עיין שם ואהניין" (ותהנה).

וזו לשון התנחומא (שם): "'וה' פקד את שרה' זהו שאמר הכתוב (ישעיה מ"ד, כ"ו): 'מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים'. 'מקים דבר עבדו' - זה אברהם, שנאמר: 'בעבור אברהם עבדי' (בראשית כ"ו, כ"ד) שהתפלל על אבימלך, שנאמר: 'ויתפלל אברהם אל הא-לוהים', 'ועצת מלאכיו ישלים' - שבישרו אותו המלאכים, שנאמר (בראשית י"ח, י'): 'שוב אשוב אליך כעת חיה'. 'האומר לירושלים תושב ולערי יהודה תבנינה' (ישעיה שם). ומה עניין זה לכאן? אלא, כשם שנתייאשו ממנה האומות שלא נבנית והיא תבנה, שנאמר: 'האומר לירושלים תושב'. וכתוב (תהלים ק"ב, י"ז): 'כי בנה ה' ציון', אם תמהים אתם, 'הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם' (ישעיה נ"א שם), כשם שעשיתי לאברהם ולשרה כך אעשה לירושלים".

ממשיך הגה"ק רצ"ה מלובלין זת"ע (שם): "ואברהם  ראש האומה, הוא שפתח דבר זה שלא להתייאש משום דבר, כשנשבה לוט וכבר נתייאשו כולם מלהציל, שעל כן אמר מלך סדום: 'הרכוש קח לך' (בראשית י"ד, כ"א), שכבר נתייאש בידי המלכים וקנייה אחר כך אברהם בשינוי רשות, ואברהם אזר עצמו עם שלוש מאות שמונה עשרה ילידי ביתו לרדוף אחר ארבעה מלכים, ובנדרים (לב.) שהוא בגימטריה אליעז"ר.

[טז]

"כי א-לוהי אבי בעזרי ויצילני ..."

ומשמעות השם מפורש בתורה (שמות י"ח', ד') אצל משה רבנו: 'כי א-לוהי [אבי] בעזרי ויצילני' וגו', שכבר היה חרב פרעה על צווארו וה' יתברך יכול לעזור גם אחר היאוש שאין להתייאש משום דבר, וזהו רמז מספר שלוש מאות שמונה עשרה בגימטריה יאו"ש עם הכולל (כלומר, חישוב המילה עצמה כמספר אחד לערך הגימטרי), היינו שמספר זה הוא המוציא מידי יאוש ומורה שה' יתברך עוזר מכל דבר שהאדם חושב להתייאש".

[יז]

אישה שהיו לאביה (אברהם) 318 עבדים

ומה מתוקים הם דבריו שממשיך לבאר בזה חידה סתומה שנתייגעו בה המפרשים בגמרא (סוכה לא.): "ההיא סבתא דאתאי לקמיה דרב נחמן, אמרה ליה: ריש גלותא וכולהו רבנן דבי ריש גלותא בסוכה גזולה! הוו יתבי, צווחה ולא אשגח בה רב נחמן, אמרה ליה: איתתא דהוה ליה לאבוהא תלת מאה ותמני סרי עבדי צווחא קמייכו ולא אשגחיתו בה, אמר להו רב נחמן: פעיתא היא דא ואין לה אלא דמי עצים בלבד".

               ובתרגום ללשון הקודש: "ההיא זקנה שבאה לפני רב נחמן, אמרה לו: ראש הגלות וכל החכמים שבבית ראש הגלות יושבים בסוכה גזולה! צעקה ולא השגיח בה רב נחמן, אמרה לו: אישה שהיו לו לאביה 318 עבדים צועקת לפניכם ואין אתם משגיחים בה, אמר להם רב נחמן: צעקנית היא זו ואין לה אלא דמי עצים לבד".

               כדי להבין את הפשט של הגמרא נקדים מה שמבואר בגמרא (שם), כי חז"ל תיקנו "תקנת מריש", פירוש "תקנת הקורה", שאם גנב אחד מחבירו קורה של עץ והכניסו בבניין ביתו, ובסוף נתגלה הדבר ובעל הקורה תובע את הגנב שיחזיר לו את הקורה, והנה מצד ההלכה צריך הגנב להחזיר לו את הקורה עצמה, למרות שיצטרך להרוס את כל הבניין כדי להוציא משם את הקורה.

               אבל חז"ל תיקנו "תקנת מריש" - "תקנת הקורה", שהגנב אינו צריך להחזיר לו הקורה עצמה, אלא הוא יכול לשלם כסף תמורת הקורה, וכל כך למה: "משום תקנת השבים" - פירוש, משום תקנת בעלי תשובה, כי אם יצטרך הגנב להרוס את ביתו כדי להחזיר את העצים לבעליהם, ימנע מלחזור בתשובה כדי שלא יצטרכו להרוס את ביתו, לכן תיקנו שאין הגנב צריך להחזיר העצים עצמם כי אם ערך השווי של העצים.

               והנה סיפור כזה היה אצל "ריש גלותא" (הראש של גלות בבל שמעמדו היה כמו של נשיא בארץ ישראל), שגזלו משרתיו עצים מאישה זקנה וסיככו בהם את הסוכה של "ריש גלותא". באה הזקנה וצעקה שיחזירו לה את העצים וסירבה לקבל כסף תמורתם, וכאשר ראתה שרב נחמן אינו מקשיב לה, אמרה לו: "אישה שהיו לו לאביה 318 עבדים צועקת לפניכם ואין אתם משגיחים בה", על כך השיב רב נחמן: "צעקנית היא זו ואין לה אלא דמי עצים לבד", שהרי זאת היא "תקנת מריש" שאין צריך להחזיר העצים עצמם כי אם דמיהם.

               ותמהו המפרשים, מאחר שטרחו מסדרי הגמרא להביא בדיוק מה שאמרה אותה זקנה, משמע שהיה בהם דברי טעם אלא שלא צדקה מחמת "תקנת מריש", וצריך ביאור מהו הקשר בין מה שהיו לאביה [- אברהם  (רש"י שם)] 318 עבדים לבקשתה להחזיר לה את העצים, וכי אם לא היו לאברהם 318 עבדים אין צריך להחזיר מה ששייך לה?!

               אך לפי האמור מבאר הגה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין זת"ע הכוונה בזה: כי אותה זקנה טעתה, כי מה שאין מחזירים לה את העצים הוא משום שכבר התייאשה מהם, ויחד עם השינוי רשות בסוכה של "ריש גלותא" זכה "ריש גלותא" בעצים, על כן אמרה דבר חכמה: "אישה שהיו לו לאביה 318 עבדים", כדי לרמז שנתגבר אברהם במספר 318 על קליפת יאו"ש שעולה 317, איך אתם חושדים בי שהתייאשתי מהעצים, על כך השיב רב נחמן שאין הסיבה מחמת יאוש, אלא משום "תקנת מריש" שכך תיקנו שאין צריך להחזיר העצים כי אם ערכם. ודברי פי חכם חן (ועיין בספר "הלקח והלבוב" פרשת פרה תש"ס).

 

[יח]

"ויאמר אברם אל מלך סדום:

הרימותי ידי אל ה'"

כתוב (בראשית י"ד, כ"ב): "ויאמר מלך סדום אל אברם: תן לי הנפש והרכוש קח לך, ויאמר אברם אל מלך סדום: הרימותי ידי אל ה' א-ל עליון קונה שמיים וארץ, אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם". ועיין ברש"י ובתרגום מה שפירשו בפירוש: "הרימותי ידי אל ה'", והנה לפי התרגום אינו מובן למה אמר זאת למלך סדום, וגם לרש"י קשה למה באמת נשבע אברהם. ונבאר הדבר בדרך דרוש.

ידוע מה שעמדו המפרשים למה באמת לא נטל אברהם את הרכוש, הלא בוודאי מלך סדום נתייאש מהרכוש שנטלו אותו המלכים, ובעת שבא ליד אברהם היה יאוש ושינוי רשות. וב"קדושת יום טוב" (לך לך ד"ה אם מחוט) מבאר [על-פי שיטת התוספות (סוכה ל. ד"ה הא) בסוגיא דאוונכרי (תחילת פרק לולב הגזול)], שאפילו לאחר יאוש ושינוי רשות אף-על-פי שאין שום חיסרון של מצוה הבאה בעבירה,עדיין אינו יכול לברך עליו ולקרות עליו שם ה' (עיי"ש בסוגיא), וכן נפסק בשו"ע בכמה מקומות לעניין ציצית שופר מצה ולולב, שאינו יכול לברך אפילו לאחר קניין, ואם כן אברהם שכל קנייניו היו רק לעשות בהם מצוות ה' יתברך, ולא היה אצל אברהם כלל עניין כזה של רשות, רק אם כל נכסיו עשה מצוות, לכן לא רצה ליקח נכסים כאלו שלא יהיה ביכולתו לעשות בהם המצוה בשלימות, כי לא יהיה ביכולתו לברך על המצוה ולקרות עליה את שם ה', ואפילו שהיה כאן יאוש ושינוי רשות כנ"ל. ואחר כך סיים אברהם: "ואם אקח" וגו', שהכוונה שאפילו אם תיתן לי עכשיו הנכסים במתנה, ואז יהיו שלי ממש, ושוב יהיה ביכולתי לברך על המצוה, אף על-פי כן לא ייקח את הרכוש, שלא יאמר "אני העשרתי את אברהם" (כמו שביאר רש"י את הפסוקים).

ועל-פי דבריו, יש לפרש הפסוק שאמר אברהם: "הרימותי ידי אל ה'", "ידי" - הכוונה, לרשותו, כמו שכתוב (במדבר כ"א, כ"ו וברש"י שם): "ויקח את כל ארצו מידו", שאברהם אמר שהגביה כל הרשות שלו, כל הנכסים שלו, כולם הרים אל ה', שהוא קונה שמיים וארץ, גם הארציות הקניתי לה' יתברך, והנכנסים הללו לא אוכל להרים אותם אל ה', כי יחסר הברכה שהוא הקריאת שם ה' על המצה.

ובזה מבאר ה"קדושת יום טוב" דברי חז"ל (ב"ר מ"ג, ט'): "אם אמרת: 'אם מחוט' - חייך, שאני נותן לבניך מצות ציצית היך מה דאת אמר (במדבר ט"ו, ל"ח): 'ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת' ומתרגמיהן: 'חוטא דתכלתא'. 'ועד שרוך נעל' - חייך שאני נותן לבניך מצות יבמה, היך מה דאת אמר (דברים כ"ה, ט'): 'וחלצה נעלו מעל רגלו'". שבשכר זה זכה למצוות אלו עבור בניו, כי עניין מניעת לקיחת הרכוש היה בו משום חביבות המצוה, שרצה לעשות המצוה באופן בכי מהודר, שיהיה לכתחילה עם ברכה, שיהיה המצוה באופן שיהיה קריאת שם ה' על המצוה, ובזה זכה לשכר שיזכו בניו למצוות.

ולפי דברים אלה יש להוסיף - דרך דרוש - פירוש לדברי הגמרא בסוכה הנ"ל, שרב נחמן ישב בסוכה ש"ההיא סבתא" טענה שהיא גזולה, ו"ההיא סבתא" חשבה שרב נחמן יושב בה  כי חושב שבודאי כבר היה בעצים יאוש, שהרי כבר כשנטלו עבדי "ריש גלותא" את העצים בוודאי מרוב גבורתם וכוחם חשבה שלא תקבל עוד את העצים בחזרה, וזהו שאמרה לרב נחמן: היאך אתה יושב בסוכה כזו, לקיים מצוה בגזול, הלא יש לנו אב זקן - אברהם, שהלך למלחמה עם 318 עבדים, ולא נהנה מרכוש סדום כי לא רצה לקיים מצוה ברכוש כזה אפילו אם היה אחר יאוש, וממילא איך רב נחמן יושב בסוכה כזו. כן יש לומר בדרך דרוש (ועיין ב"ערוך לנר" שם מה שכתב בביאור דברי הגמרא).

[יט]

אליעזר מבני כנען

לא נתייאש להידבק בקדושה

הנה כי כן, יומתק להבין בזה ביתר שאת, דברי רבנו בחיי ו"דעת זקנים" בעלי התוספות: כי אברהם היו לו באמת 318 ילידי ביתו, שבחר במספר הזה כדי להתגבר על קליפת יאו"ש שעולה 317, ולכן כאשר רצה לצאת למלחמה כנגד ארבעת המלכים כדי להציל את לוט, והבין שבדרך הטבע אי אפשר שינצח במלחמה כי אם בדרך נס מן השמיים, על כן בחר להביא עימו 318 ילידי ביתו כדי שיתגברו על היאו"ש.

               אולם טרם שיצא למלחמה ביקש אברהם לבדוק אם הם אכן מסוגלים להתגבר על היאוש, לכן אמר להם: "'מי האיש הירא' - מעבירות שבידו, ילך וישוב לביתו", כלומר מי שיש בידו עבירות ואינו מסוגל להתגבר על היאוש, ילך וישוב לביתו כי לא יצליח במלחמה. על כך אומרים בעלי התוספות: ""כיון ששמעו כך הלכו וחזרו להן", כי לא היו מסוגלים להתגבר על היאוש להילחם מעטים כנגד רבים.

               "ולא נשאר עם אברהם כי אם אליעז"ר עבדו", שהיה בבחינה זו של התגברות על יאו"ש כנרמז בשמו שעולה בגימטריה 318 שהוא 1 יותר מיאו"ש. "אמר לו הקב"ה לאברהם: הניחו אותך כולם", כי לא היו במדריגת האמונה להתגבר על יצר היאוש, "חייך אני נותן כוח לאליעזר כנגד כולם, ומניין אותיות של אליעזר יעלו למניין י"ח ושלש מאות", בזכות שלא נפל ברשת היאוש ונשאר עם אברהם להילחם כנגד המלכים.

               ויש להרחיב בזה על-פי מה שמצינו בשליחות ששלח אברהם את אליעזר שימצא אישה ליצחק בנו, כתוב בפרשת חיי שרה (בראשית כ"ד, ל"ט): "ואומר אל אדוני אֻלַי לא תלך האישה אחרי". ופירש רש"י: "'אלי' כתיב, בת הייתה לו לאליעזר, והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בִתו, אמר לו אברהם: בני ברוך ואתה ארור ואין ארור מדבק בברוך".

               נמצינו למדים מזה כי אליעזר היה מבני כנען שנתקלל, בפרשת נח (בראשית ט', כ"ה): "עבד עבדים יהי לאחיו". ולכן השתוקק להידבק עם אברהם מזרעו של שם כדי לצאת מארור לכלל ברוך, והנה כאשר אמר לו אברהם דברים כדרבנות: "בני ברוך ואתה ארור ואין ארו מדבק בברוך", היה יכול ליפול בקלות ברשת היאוש, שאין לו שום תקווה להידבק בברוך, אך בכל זאת לא התייאש אלא המשיך למלא שליחותו של אברהם בנאמנות כדי להיות דבוק מקדושתו.

 

[כ]

אליעזר עבד אברהם

יצא מכלל ארור לברוך

והנה בסופו של דבר אכן זכה לצאת מכלל ארור, כמבואר במדרש (ב"ר ס', ז'): "'ויאמר: בא ברוך ה'', כנען הוא אליעזר ועל-ידי ששרת אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור לברוך".

[כא]

אליעזר עבד אברהם

נתגלגל בכלב בן יפונה

זאת ועוד, בא וראה מה שגילה רבנו האריז"ל זת"ע ("ליקוטי תורה", פרשת חי שרה) כי אליעזר נתגלגל בכלב בן יפונה שלא חטא בעדת המרגלים, וזו לשון קודשו: "עניין אליעזר עבד אברהם: הנה תחילה היה בכלל ארור, כי נשמתו הייתה של קדושה שניתנה בקליפה הארורה, ואחר כך כשנולד אליעזר יצאה אותה נשמה מאותו קליפה הנקרא ארור, ואחר כך נקרא ברוך, כמו שנאמר: 'בא ברוך ה'' ... ואחר כך הוברר יותר ונתגלגל בכלב בן יפונה.

ולכן בעת שנשתלחו המרגלים כתוב (במדבר י"ג, כ"ב): 'ויבא עד חברון', אמרו רז"ל שבא להשתטח על קברי אבות, כי בתחילה היה עבד אברהם - ראשון שבאבות ושם הלך להתפלל. לכן היה [כלב] מתענה כל ימיו, כמאמר רז"ל (סוטה יב.) שנקרא אשחור שנשחרו פניו מפני התענית, כדי שיצא לגמרי מכלל ארור הא".

מבואר מדבריו הקדושים, כי לא רק שזכה אליעזר עבד אברהם לצאת מכלל ארור לברוך, אלא שזכה גם להתגלגל בכלב בן יפונה, אשר יחד עם יהושע עמדו בניסיון ולא נפלו בעצת המרגלים. והנה ב"ליקוטי תורה" (שלח) מוסיף האריז"ל זת"ע חידוש גדול, כי מה שזכה אליעזר להתגלגל בכלב בן יפונה ולהיכלל בזרעו של אברהם שהוא ברוך, הוא בזכות הברכה שבירכו לבן הארמי: "בא ברוך ה'", שיזכה לצאת מכלל ארור לברוך.

והוסיף עוד, כי מטעם זה נקרא: "כלב בן יפונה", וכבר העירו חז"ל (סוטה יא:) שבדברי הימים כתוב ששם אביו היה חצרון ולא יפונה, אלא שנקרא כלב בן יפונה: "בן שפנה מעצת מרגלים". אך לפי האמור מפרש האריז"ל זת"ע הטעם שנקרא: "כלב בן יפונה", לרמז כי אליעזר זכה להתגלגל בכלב, על-ידי לבן שאמר (בראשית כ"ד, ל"א): "בא ברוך ה', למה תעמוד בחוץ ואנוכי פיניתי הבית".

יומתק לפרש בזה הפסוק (במדבר י"ד, כ"ד): "ועבדי כלב עקב הייתה רוח אחרת עימו וימלא אחרי", כלומר כלב בן יפונה הייתה בו רוח אחרת, שהיא רוחו של אליעזר עבד אברהם (ועוד חזון למועד אי"ה להרחיב בעניין זה).

הרי שזכה אליעזר להידבק בזרעו של אברהם. הנה כי כן, שמו אליעז"ר שעולה 318, מורה עליו שהוא מתגבר על יאו"ש שעולה 317, לכן בחר בו אברהם לצאת עימו למלחמה מעטים כנגד רבים.

[כב]

הצלת דוד המלך ע"ה מסדום

בזכות ההתגברות על היאוש

על-פי האמור יפתח לנו פתח להבין מה שמצינו בגמרא (ברכות י.), כי כאשר בא ישעיה הנביא אל חזקיהו המלך להודיע לו בנבואה, שכבר נגזרה גזירה שהגיע זמנו למות ואינו יכול לבטלה, אמר לו חזקיהו בחריפות: "בן אמוץ, כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים!", ופירש רש"י: "'מבית אבי אבא' - דוד שראה את המלאך וחרבו שלופה בידו [בסוף ספר שמואל (ב כ"ד, י"ז)] ולא מנע עצמו מן הרחמים". ואכן חזקיהו התפלל לה' וביטל הגזירה.

               ויש לומר העניין בזה, בהקדם לבאר מה ראה אברהם אבינו על ככה לצאת למלחמה מעטים כנגד ארבעת המלכים, כדי להציל את לוט בן אחיו שנפרד ממנו כי לא התחבר עם אנשים ישרים. אך הביאור על כך על-פי מה שמצינו בזוה"ק (לך לך עט.) שאברהם לקח עימו את לוט: "בגין דצפה ברוח הקודש דזמין למיפק מניה דוד" - שראה ברוח הקודש כי הניצוץ הקדוש של דוד המלך עתיד לצאת מלוט.

               וכן מבואר במדרש (ב"ר מ"א, ד') על הפסוק (בראשית י"ג, ה'): "'וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואוהלים'. רבי טוביה בר יצחק אמר: שני אוהלים - רות המואביה ונעמה העמונית, דכוותה: 'קום קח את אשתך ואת שתי בנותיך' וגו' (שם י"ט ,ט"ו). רבי טוביה בר רבי יצחק אמר: ב' אוהלים. רבי יוסי ברבי יצחק אמר: שתי מציאות - רות המואביה ונעמה העמונית. אמר רבי יצחק (תהלים פ"ט, כ"א): 'מצאתי דוד עבדי' - היכן מצאתיו? בסדום!" (ועוד חזון למועד אי"ה להרחיב בעניין זה).

               והנה כבר נתבאר כי מה שיצא אברהם  לבד עם אליעזר עבדו למלחמה כנגד ארבעת המלכים, היה רק על-ידי שנתגבר על קליפת היאו"ש העולה בגימטריה 317, בבחינת אליעז"ר שעולה 318, נמצא כי הצלת נשמת דוד המלך שהייתה טמונה בסדום, הייתה רק בכוח ההתגברות של אברהם  על קליפת היאוש.

               ונראה כי לזה נתכוון דוד המלך נעים זמירות ישראל באומרו (תהלים כ"ג, ד'): "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע כי אתה עימדי". כלומר, אפילו כשאני נמצא ב"גיא צלמות", אין אני נופל בתהום היאוש אלא אני מתחזק והולך באמונתי בה', וכל כך למה? "כי אתה עימדי", שהרי גם כשהנשמה שלי הייתה טמונה בסדום היית "עימדי", בזכות אברהם שנתגבר על היאוש ונלחם לבדו עם אליעזר עבדו כנגד המלכים.

               וזהו שאמר חזקיהו המלך מבני בניו של דוד המלך: "כך מקובלני מבית אבי אבא", הוא דוד המלך שנשמתו הייתה טמונה בסדום, וניצול מסדום רק בזכות אברהם ואליעזר שהתגברו על היאוש, ומזה למדנו כי "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים".

               ויש לרמז עניין זה בתפילת דוד המלך (תהלים ו', ג' - ה'): "חָנֵּנִי ה' כִּי אֻמְלַל אָנִי רְפָאֵנִי ה' כִּי נִבְהֲלוּ עֲצָמָי: וְנַפְשִׁי נִבְהֲלָה מְאֹד וְאַתָּה ה' עַד מָתָי: שׁוּבָה י"י חַלְּצָה נַפְשִׁי הוֹשִׁיעֵנִי לְמַעַן חַסְדֶּךָ". כי כאשר הרגיש דוד המלך שהוא נמצא בסכנת נפשות, נתחזק מאוד בתפילתו בה' כדי שלא ליפול בקליפת היאוש, על כן התפלל לה': "ש'ובה י'י ח'לצה" ראשי תיבות שי"ח (בגימטריה עולה 318), כדי להאיר הכוח של אברהם בעל החסד, שלקח עימו את עבדו אליעז"ר בגימטריה שי"ח (בגימטריה עולה 318), כדי להתגבר על יאו"ש בגימטריה שי"ז (עולה 317).

 

[כג]

"אליעזר - ... אלוהי אבי בעזרי"

ויש להרגיש בכל הנ"ל נקודה חדשה, כי יאו"ש שייך רק אם האדם חושב שהוא הבשר ודם עושה, והדבר תלוי בו, וכשרואה שאין ביכולתו להמשיך אז הרי הוא מתייאש, כי חושב כי אין זה בכוחו להתגבר, אבל אם יודע כי הכל תלוי בבורא עולם, ו"אלוהי אבי בעזרי" (שמות י"ח, ד'), אז ממילא אין לו מקום להתייאש, רק אדרבה יכול להתחיל מחדש, ואינו מביט על העבר.

[כד]

"המחדש בטובו בכל יום תמיד"

ב"ערבי נחל" זת"ע (ויחי, דרוש ב') מבואר כי כל מי שאמרו חז"ל עליו ש"אין לו חלק בעולם הבא", אין הכוונה ששוב לא יראה עולם הבא ואיבד חלקו לגמרי, רק מבואר כי כל יום ויום יש לו תפקיד חדש, ומטרת האדם הוא להביא עימו הארת כל הימים למעלה, כמו שאמרו חז"ל על אברהם שמה שכתוב בפרשת חיי שרה (בראשית כ"ד, א'): "ואברהם זקן בא בימים" - היינו, שהביא עימו כל ימיו בשלימות ולא נחסר ממנו יום אחד, אבל זה שעשה חס ושלום דבר שאין לו חלק בעולם הבא, הרי איבד הארת היום ההוא, אבל עדיין יכול לזכות לעולם הבא מהארת שאר הימים. והיא ההתחדשות של "המחדש בטובו בכל יום תמיד", כל יום עבודה בפני עצמו. ואפילו אם אבד יום האתמול, אין זה טעם לא לעבוד למחר, כי האדם מאמין בכוח החידוש בבריאה אשר נותן לו הכוח להתחדש. וזאת ועוד יותר אם עושה תשובה כראוי, הרי יכול לתקן גם ימים שעברו ונאבדו.

[כה]

"ואת מספר ימיך אמלא"

כמו שכתוב ב"פרי צדיק" זת"ע (משפטים) על הפסוק (שמות כ"ג, כ"ו): "ואת מספר ימיך אמלא" - היינו, הימים החסרים לשלימות עבודת האדם עלי אדמות, מבטיח הקב"ה שימלא החסר, וזה "את ... ימיך אמלא".

 [כו]

"ואני והנער נלכה עד כה"

בפרשת וירא, כתוב (בראשית כ"ב, ה'): "ואני והנער נלכה עד כה", ורש"י הביא "מדרש אגדה: אראה היכן הוא מה שאמר לי המקום: 'כה יהיה זרעך'". וידוע כי אברהם היה המאמין הגדול, יסוד האמונה של כלל ישראל ובוודאי לא פיקפק, ומה הכוונה "אראה" וכו'?

בפסוקים מצינו ששאל יצחק: "איה השה לעולה" (שם כ"ב, ז') וגו' ומסיים (שם כ"ב, ח'): "וילכו שניהם יחדיו", ותמהו המפרשים: הלא כבר כתוב: "וילכו שניהם יחדיו" (שם, כ"ב, ו'), ולמה כפל עוד הפעם? (עיין בספר "אור יצחק" לגה"ק ר"י מראדוויל זת"ע שעמד בזה).

               ומבאר ה"לקח והלבוב" על-פי המבואר בספרים הקדושים, כי בעת שאמר הקב"ה לאברהם: "קח נא את בנך" (שם כ"ב ,ב'), נחשב לניסיון גדול. הכוונה בזה היא כי היה לו כאן סתירה, אתמול אמרת: "כי ביצחק יקרא לך זרע" (שם כ"א, י"ב) והיום מצווה לשוחטו, והיה ניסיון על אמונת אברהם, שאברהם ידע כי הקב"ה הוא כל יכול, ואף שלעין האדם בעולם הטבע נראים אלו שני הדברים כסתירה, היאך שייך לשוחטו ויהיה גם קיום הזרע לדורות, אבל כל זה לאדם שנברא תוך הטבע וחושב בדעתו שמוגבל ומצומצם בגבולי הטבע. אבל הקב"ה הוא כל יכול, וזאת האמונה בבהירות הייתה לאברהם בשעת העקידה. ומה שאמר: "אראה" - הכוונה, כי עתה יזכה לראות פירוש מחודש, דבר מחודש היאך שיתקיים ה"כה יהיה זרעך" על אף ששוחטו. והבן זה.

[כז]

"אמתא באמתא"

רגיל היה ה"אור גדליהו" זת"ע להגיד על מה שאמרו חז"ל (יומא כא. מגילה י: בבא בתרא צט.): "מקום ארון אינו מן המידה" [כלומר, לא מיעט את מידת חללו של קודש הקודשים. מקום קודש הקודשים היה 20 אמה על 20 אמה, והארון שהיה 2.5 אמות על 1.5 אמה, הונח באמצעו. לפי חשבון פשוט, היה צריך להיות פחות מעשר אמות רווח מקצה הארון עד קירות קודש הקודשים. ואף על-פי כן, המציאות הייתה שהמודד היה מוצא 10 מות חלל ריק לכל כיוון (ע"פ רש"י שם)], "אמתא באמתא היכי יתיב" [אמה בתוך אמה איך יושב (תוספות פסחים קט: בבא בתרא קא. ועוד עיי"ש)], היינו כי מושג זה של "אמתא באמתא", הוא גם כן מציאות שנברא האדם עם מושג זה, ולכן אדם המוגבל במחשבה זו, אינו יכול להבין איך שייך להיות אחרת. אבל הלא המושג הזה הוא בריאה, ובורא עולם יתברך שמו, הרי הוא "סובב כל עלמין וממלא כל עלמין", ואין המושגים וההגבלות האלו שייכים כלל.

[כח]

"א-לוהים יראה לו השה, לעולה בני"

באלשיך הקדוש זת"ע כתב לפרש שאלת יצחק: "ואיה השה לעולה" (שם כ"ב, ז'), שהכוונה היא על יעקב אבינו שנקרא: "שה", ככתוב (ירמיה נ', י"ז): "שה פזורה ישראל" והשאלה היא: איך יהיה קיום כלל ישראל אם יעלהו לעולה? ואברהם אמר לו: "א-לוהים יראה לו השה, לעולה בני" (שם כ"ב, ח'), פירוש: א-לוהים כבר יראה שיהיה השה קיים, על אף שלעולה בני. היינו שהיה כאן בירור של אמונה פשוטה בבורא עולם, שאין כלל סתירה מאלו שני הדברים, הנראים הפוכים ממש לעין האדם (עיין מזה באריכות בספר "אמרי בינה" נדפס בווארשא תרס"ח).

[כט]

"וילכו שניהם יחדיו"

וזה שנאמר עכשיו: "וילכו שניהם יחדיו", לשבחו של יצחק, כי כבר שמענו מקודם גודל אמונת אברהם שהלך בלי עיכוב, מזה שנאמר: "וילכו שניהם יחדיו", שאברהם הלך כמו יצחק, היינו שמזה יודעים אנו דרגת האמונה של אברהם, שהלך בתמימות כמו יצחק שלא ידע כלל שהולך לעקידה, ועכשיו מקיש יצחק לאחר שכבר ידע שהולך להיות עולה תמימה, ושמע ששייך שני העניינים יחד, בא הכתוב לומר: "וילכו שניהם יחדיו", שגם יצחק הייתה לו דרגת האמונה כמו אברהם, וידע שאצל ה"כל יכול", בורא כל העולמים, אין שאלה כלל היאך שני הדברים מתאימים.

[ל]

"ומבשרי אחזה א-לוה"

אדם המאמין בבורא עולם, יודע כי כל מה שעובר עליו, אפילו נראה המצב כאבוד חס ושלום, אין לו מה להתייאש, כי הרי אצל הקב"ה אין מעצור מלהושיע, כתוב (איוב י"ט, כ"ו): "ומבשרי אחזה א-לוה", פירוש שיכולים ללמוד מכל דבר גשמי את המהלך ברוחניות. אם בדורנו אנו סובלים לא עלינו ממחלה גשמית, אשר כל חומר המחלה הוא היאוש שממלא החולה, וגם כל שומע מזה המחלה לא עלינו, והיאוש יש בו חלק גדול מהחורבן של האדם בגשמיות, ואולי יותר מהמחלה עצמה. מזה אנו יודעים כי גם ברוחניות המחלה והניסיון הוא היאוש, המחלה המביאה לידי כך שאדם יחשוב כי אין לו אופן להיוושע. האדם צריך להיות מלא אמונה, צריך להאמין כי בני ישראל הם בנים לה' ודבקים בא-לוהים חיים, וצריך להחדיר בתוכו האמונה כי הקב"ה הוא "כל יכול", כשאדם חושב מחשבות של יאוש - "מאין יבוא עזרי" (תהלים קכ"א, א'),  צריך לדעת ולהאמין "עזרי מעם ה' עושה שמיים וארץ" (שם שם, ב') - מהקב"ה שברא העולם יש מאין, אם כן הרי האדם יכול להיוושע באופן של בריאה מחדש - יש מאין. ולכן אומרים בנוסח ברכת קריאת שמע: "בורא רפואות", "בורא" דווקא, שמורה על עניין יש מאין, ובזה יכול כל האדם לחזק עצמו.

[לא]

פרשת העקידה

ומפרשה זו של עקידה שביארנו שהיה ניסיון באמונה זו, והרי בני ישראל אוכלים שכרה של העקידה, והם מאמינים בני מאמינים, ויש להם הכוח להאמין באמונה שלימה בזכות ובכוחו של אברהם, ולהתגבר על כל המצבים הקשים.

[לב]

"מזל חודש חשון" -

"עקרב - זכות יחזקאל"

כתוב בספר יצירה (פ"ה, מ"ט): "מזל חודש חשון - עקרב". ויש להבין מה הם תכונותיו של העקרב? ומהי משמעות הקשר בין חודש מר-חשוון למזל עקרב.

               חז"ל (ספרי דאגדתא על אסתר ,פרשה ג') מתארים את סדר הגורלות שהטיל המן על חודשי השנה, כשביקש למצוא חודש שבו אין מזל לישראל, ועל חודש מר-חשוון נאמר: "עקרב - זכות יחזקאל", שנאמר (יחזקאל ב', ו'): 'ואל עקרבים אתה יושב'". ומבואר שבחודש מר-חשוון עומדת לישראל זכותו של הנביא יחזקאל. וצריך ביאור מדוע דווקא זכותו של הנביא יחזקאל עומדת לעם ישראל בחודש מר-חשוון. ובוודאי אין זה רק בגלל הימצאות המילה "עקרב" בספר יחזקאל, שהרי מוצאים אנו "עקרב" עוד קודם לכן, בתוכחת משה רבינו (דברים ח', ט"ו): "נחש שרף ועקרב". ובדברי המלך רחבעם (מלכים א י"ב, י"א): "ואני אייסר אתכם בעקרבים". ובספר דברי הימים (ב י"ב, י"א) נאמר: "אבי ייסר אתכם בשוטים ואני בעקרבים". אין כל ספק, שלא בכדי בחרו חז"ל לשייך את החודש שמזלו עקרב לזכותו של הנביא יחזקאל ולא למקומות האחרים שהוזכר בהם "עקרב" בתנ"ך, ויש לבאר מדוע?

[לג]

"החודש זה [מר-חשוון]

מיוחס לשבט מנשה ... ב'סור מרע'"

ה"שם משמואל" זת"ע (ראש חודש מר-חשוון תרע"ב) כתב: "לפי סדר הדגלים, החודש זה [מר-חשוון] מיוחס לשבט מנשה, וכבר כתבנו במקום אחר, שמהותם של מנשה ואפריים הם בסור מרע ועשה טוב. מנשה שהוא מלשון: 'נשני א-לוהים את כל עמלי' (בראשית מ"א, נ"א) - הוא ב'סור מרע', ואפריים שהוא מלשון: 'כי הפרני א-לוהים בארץ עניי' - הוא ב'עשה טוב'. ולכן רצה יוסף שיתברך מנשה מקודם, כפי סדר הכתוב (תהלים ל"ד, ט"ו): 'סור מרע ועשה טוב'. אך יעקב אבינו ע"ה חידש דרך אחרת בעבודה, להתחיל ב'עשה טוב' מקודם, וממילא נקל יהיה להגיע ל'סור מרע'. כי להמתין ב'עשה טוב' עד שיסור מקודם מהרע זה קשה מאוד. ועל כן החודשים האלה, שהם תשרי ומר-חשוון המתייחסים לאפריים ומנשה. תשרי הוא ב'עשה טוב', ועל כן יש בו הרבה מצוות: שופר, יום הכיפורים, סוכה, לולב, ערבה וניסוך המים. מר-חשוון הוא ב'סור מרע', ועל כן מזלו עקרב".

               למדנו מדבריו, ש"מזל חודש חשון - עקרב", קשור לסדר העבודה בחודש זה - 'סור מרע'. ויש לבאר את הדברים.

[לד]

תכונותיו של העקרב

ושייכותם לחודש מר-חשוון

העקרב מוזכר בדברי חז"ל במקומות אחדים:

               במסכת סנהדרין (צז.) נאמר: "משיח, מציאה ועקרב - באים בהיסח הדעת". ויש לבאר את הדימיון שיש בין תכונות העקרב, הבא בהיסח הדעת, לביאת המשיח, שיתגלה במהרה, בהיסח הדעת.

               בברייתא של פרק שירה (פ"ו, אות פ"ו) מובא: "עקרב אומר: 'טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו' (תהלים קמ"ה, ט')". ופשר הדברים צריך ביאור: מה מבטא העקרב באומרו פסוק זה? וכיצד עניינים אלו מתקשרים לחודש מר-חשוון?

[לה]

"מר-חשוון" על שם המרירות שבו

חודש "חשון" נקרא בשם "מר-חשוון", ואחד ההסברים לכך הוא, שמקדימים לשם החודש "חשון" את המילה "מר", כדי לבטא את המרירות שיש בחודש זה.

               ומהי המרירות? ה"בני יששכר" זת"ע (חודש מר-חשוון אות ב' ד"ה יצא) וה"פרי צדיק" זת"ע (לראש חודש חשון) הביאו בשם הגה"ק רבי מנחם מנדל מרימנוב זת"ע: כי "בחודש חשון הם רוב הגזירות, מפני שבחודש זה הייתה המרידה במלכות בית דוד והמליכו את ירבעם, ולכן כל גזירות המלכויות נופלות בחודש חשון".

               ה"שדי חמד" זת"ע (אסיפת דינים, מערכת חתן וכלה אות כ"ג) מביא שהמרירות בחודש זה היא בשל פטירתה של שרה אימנו ע"ה במר-חשוון. ואומרים בשם ה"אבני נזר" זת"ע ש"מר-חשוון" הוא מלשון מרירות על כך שבחודש זה אין "יומא דפגרא". ובגלל אותה "מרירות" שיש בחודש חשוון, הזכיר ה"שדי חמד" (שם) שיש המדקדקים ומקפידים שלא לערוך שמחת נישואין בחודש זה, כדי לעשות את השמחה ב"סימן טוב ובמזל טוב", ולא בחודש "מר".

               ויש להוסיף, כי מוצאים אנו מאורעות "מרים" נוספים, בחודש מר-חשוון:

               לדעת רבי אליעזר שבתשרי נברא העולם, התחיל המבול לרדת בי"ז במר-חשוון, כפי שמוזכר בפרשת נח (בראשית ז', י"א): "בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחודש השני בשבעה עשר יום לחודש ביום הזה נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארבות השמיים נפתחו".        

               מתושלח שהיה צדיק גמור (ילקוט שמעוני רמז מ"ב) נפטר בי"א מר-חשוון, שבוע לפני תחילת המבול, כמאמר חז"ל (סנהדרין קח:): "'ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ', מה טיבם של שבעת הימים? אמר רב: אלו ימי אבילות של מתושלח, ללמדך שהספדן של צדיקים מעכבים את הפורענות".

               בי"א מר-חשוון נפטרה גם רחל אימנו ע"ה, כמבואר במדרש (ילקוט שמעוני רמז קס"ב): "בנימין נולד בי"א במר-חשוון ומת בן מאה וחמש עשרה שנה". וכידוע, נפטרה רחל אימנו באותו יום, כדברי הכתוב (בראשית ל"ה, י"ז): "ויהי בהקשותה בלדתה" ["ידוע שהחודש נקרא מ"ר-חשוון, מ"ר ראשי תיבות מ'נשה ר'חל" ("ברכת אברהם" עמ' קסז, עיי"ש). "ועיין בספר "נפלאות מתורתך" (עמ' 536 והלאה) שציין לראשי תיבות עקר"ב המופיעים פעם אחת בלבד בכל התנ"ך (שמואל א י', ב'): "ע'ם ק'בורת ר'חל ב'גבול". כמו כן ציין שם (עמ' 286 - 285) לראשי תיבות חשו"ן המופיעים פעמיים בכל התנ"ך ואחד המקומות הוא בפסוק (בראשית מ"ה, כ"ב): "ח'ליפות ש'מלות ו'לבנימין נ'תן". והגה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין זת"ע כתב ("רסיסי לילה" אות ל"ט, עיי"ש) שקיבל, כי השבט המיוחס לחודש מר-חשוון, הוא שבט בנימין].

               וצריך להבין כיצד מתקשרת "מרירותו" של חודש מר-חשוון והמאורעות ה"מרים" שהיו בו, למזל החודש - "עקרב".

[לו]

הטוב שבחודש "מר-חשוון"

אומנם בשו"ת "בצל החכמה" (ח"ג, סימן ס') דן בהרחבה בעניין נישואין בחודש מר-חשוון, ולדעתו אין בכוחה של ה"מרירות" למנוע מלהתחתן בחודש חשון. ראשית, המרידה במלכות בית דוד אינה עדיפה מביטול מלכות בית דוד כשנחרב בית המקדש בחודש אב, ואף על-פי כן לא מצאנו שבגלל המרירות שבחודש אב אין לישא בו נשים. גם בדבר פטירתה של שרה בחודש חשון, מפקפק "בצל החכמה" האם התאריך הוא מדוייק, ואפילו אם נאמר שאכן נפטרה בחודש חשון, יקשה מדוע לא הקדימו את השם "מר" לחודשים שנפטרו בהם אברהם ימחק ויעקב. וגם ה"מרירות" מכיון שאין בו "יומא דפגרא" אינה מובנת, שהרי גם בחודשים תמוז, אב ואלול אין ימים טובים, ומדוע להימנע בשל כך משמחת נישואין.

               ומכל זה מסיק "בצל החכמה": "אם יש מקום שנוהגים לא לישא אישה בחודש מר-חשוון, הנח להם מנהגם. אבל במקומות שאין מנהג, כל המקדים נישואיו לחודש מר-חשוון, הרי זה זריז ונשכר לדבר מצוה, כי אין טעם למנוע עצמו ממנו. וגם השדי חמד עצמו כתב, כי בעירו אין מדקדקים בזה".

               ויש לעמוד על שורשה של מחלוקת זו, האם ראוי לערוך שמחת נישואין בחודש מר-חשוון או לא?

ובאמת אדרבה, מצינו שחודש חשון אינו "מר", אלא ההיפך הוא הנכון. בניית בית המקדש הראשון, הסתיימה בחודש חשון, כמפורש בנביא (מלכים א ו', ל"ח): "ובשנה האחת עשרה בירח בול הוא החודש השמיני כלה הבית לכל דבריו ולכל משפטיו ויבנהו שבע שנים". ולעתיד לבוא, יחנך בית המקדש השלישי [במהרה בימינו אמן] בחודש חשון, כדברי המדרש (ילקוט שמעוני מלכים רמז קפ"ד): "מר-חשוון - הקב"ה עתיד לשלם לו" -[שתהיה בו חנוכת הבית]. וה"בני יששכר" (חודש מרחשוון) ביאר: "להיות שחטאו ישראל ואמרו אז בחודש זה: 'ראה ביתך דוד' [מלכים א י"ב, ט"ז (כאשר פרשו שבטי ישראל ממלכות יהודה)], על כן בעת התיקון גם כן הנה ימלוך מלך בית דוד משיח צדקנו ויתחנך הבית במר-חשוון ויתוקן העולם". וב"בני יששכר" (מאמרי חודש מר-חשוון, מאמר א', מהות החודש, אות ב') מוסיף שהדבר נרמז גם במזל החודש: "'עקר-ב' - רמז עיק'ר בי'ת המקווה יהיה בחודש הזה חינוכו".

וב"נחלת שבעה" (סימן ד') הביא ששם החודש מר-חשוון נגזר מהמילה "מר", מלשון "אדון", כי חודש מר-חשוון הוא הראש לכל החודשים, ולכן נקרא בשם "מר-חשוון".

הנה כי כן, בחודש מר-חשוון יש קורטוב "מרירות" מצד אחד, אך מצד שני, הוא "אדון" לכל החודשים, ובו נטמנו זרעי חנוכת בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו אמן. ויש להבין כיצד דרים שני הקטבים הללו תחת קורת גג אחת באותו חודש? וכיצד מתקשרים הדברים למזל החודש - עקרב?

[לז]

תעניות בה"ב - על שם העתיד

כתב הטור (בסוף הלכות פסח או"ח סי' תצ"ב): "נוהגים באשכנז ובצרפת להתענות שני וחמישי ושני אחר הפסח והחג [סוכות], וממתינים עד שיעבור כל חודש ניסן ותשרי ואז מתענים, לפי שאינם רוצים להתענות בניסן ותשרי, וסמכו אותם על מקרא של איוב: 'ויהי כי הקיפו ימי המשתה אולי חטאו בני' וגו', ובשביל שימי המועד הם ימי משתה ושמחה, אולי חטאו. ועושים אותם כמו תענית ציבור לקרות ויחל". וכן נפסק בשו"ע (שם). וב"משנה ברורה" הוסיף: "אבל בעצרת שאינו אלא אלא יום אחד אין חוששים".

               אומנם ה"בית יוסף" (או"ח סימן תכ"ט) הביא טעם אחר לתענית בה"ב: "כתב ה'מרדכי' במסכת תעניות בשם 'אבי העזרי', שאין נראה לו טעם זה, משום שאם כן אף לאחר שבועות נמי (גם כן). ונראה לי, שבכל מקום אנו נגררים אחר בני בבל, והם היו מתענים אחר החג בזמן הרביעה כשלא ירדו גשמים, ובני נינוה אחר הפסח כמובא בירושלמי (פרק אין עומדין ברכות פ"ה) שבני נינוה צריכים לעשות תענית אחר פסח. אבל אחר חג שבועות לא מצינו שמתענים בשום מקום". וטעם זה מבואר גם בספר חסידים (אות רכ"ז): "ומה שמתענים לאחר חג המצות ולאחר חג הסוכות, לא בעבור שחוטאים, כמו תעניות שלפני ראש השנה ויום הכיפורים שאין קוראים בתענית אלא על כפרת עוונם לזכרם ביום הדין לטובה, אבל אלו התעניות בשביל הגשמים, במר-חשוון מתענים בשבוע ראשונה, בעבור יורה שיורה על הזרעים לברכה, ובאייר מפני שלא תלקה בשידפון ובירקון, לכן קוראים בספר תורה כמו שהיו הראשונים עושים עדי שירד המטר לברכה".

               ויש להבין את טעמם של הראשונים שתקנו תענית על שם העתיד. חז"ל קבעו תעניות לזכר הצרות והפורענויות שאירעו לעם ישראל בעבר, אבל מעולם לא מצאנו קביעות תענית על שם העתיד, שחלילה לא תבוא צרה על עם ישראל. מדוע לחשוש לעתיד ולקבוע תענית בתחילת עונת הגשמים - כדי שירדו גשמים בעיתם, ובתחילת עונת הקציר - כדי שהתבואה לא תלקה, וכי לא היה יותר מובן אילו היה מקומה של תענית זו אחרי עונות אלו, ולא לפניהן.

[לח]

חודש מר-חשוון - זמן ריפיון וקדרות לאחר סיום ההתעלות בימי חודש תשרי

ביאור הדברים (לפי מיעוט ערכנו וכפי מה שקיבלנו מבעל ה"רץ כצבי" בתוספת נופך), חודש מר-חשוון פותח את שגרת החולין של השנה החדשה.

               לאחר סיומם של ימי ההתעלות הרוחנית במועדי חודש תשרי, "נוחת" האדם לקרקע המציאות של החיים הגשמיים, אפופי הטרדות. בחודש תשרי, ההוויה הגשמית מפנה את מקומה להמלכת הקב"ה בראש השנה, לתיקון המעשים ולחזרה בתשובה בעשרת ימי תשובה, להיטהרות ביום הכיפורים, ולשמחה של מצוה ב"צילא דמהימנותא" בימי חג הסוכות ושמחת תורה. הרוחניות והקדושה נמצאים בכל פינה מפינותיו של חודש תשרי.

               ואז לפתע, מסתיים הכל. ימי החג הנפלאים ספו תמו, ובבת אחת נופל האדם "מאיגרא רמה" - ימי חודש תשרי עמוסי החוויות המרוממות, "לבירא עמיקתא" - ימי החולין של חודש מר-חשוון. נפילה זו, טומנת בחובה סכנה עצומה, שכן האדם עלול ליפול לזרועות היאוש, ולהיכנע לעצב ולדיכאון. אפילו טבעו של החודש מתאפיין בנשירת עלי השלכת, המהווה סימן ליובש וחוסר חיוניות.

               חסידים מספרים על הגה"ק רבי משה לייב מסאסוב זת"ע, שנודע כאוהבם של ישראל, כי במוצאי שמחת תורה, כשהיה פוגש ביהודים קשי יום שפניהם מתכרכמות, ודוק של עצב עולה בהם, על הימים הגדולים עמוסי השמחה והחדווה המפנים את מקומם לשיגרת ימי החולין על דאגותיהם ותלאותיהם, עודד אותם באומרו: "אל תדאגו אחי, הריבונו של עולם של 'אתה חוננתנו', הוא ותו ריבונו של עולם של 'אתה בחרתנו' ...".

               ה"מרירות" של חודש מר-חשון נובעת איפוא, מתוך טרדות החולין, המתרגשות על האדם לאחר שכבר נדמה היה לו שהתנתק מהם באווירת קדושת ימי חודש תשרי. ו"מרירות" זו מסוכנת מאין כמוה כי סופה יאוש וחידלון.

[לט]

"יאוש - שלא מדעת"

ואכן צדיקי הדורות היו מאלפים את שומעי לִקחם, כיצד להשכיל לנצל את הימים הקדושים ליטול מהם צידה רוחנית להמשך השנה, להציל את האדם לבל יתייאש מחשכת ימי החולין, והיאוש יבלבל ויפריע לו בעבודתו, כאימרתו של השרף מקוצק זת"ע: "יאוש - שלא מדעת", כל יאוש נובע מחוסר דעת. וחוסר דעת הוא אבי אבות החטא, כדברי חז"ל (סוטה ג.): "אין אדם עובר עבירה, אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות".

[מ]

"אחרי החג וחודש חשון ...

הוא תחילת ... סימנא טבא לכל השנה"

וכך כתב הגה"ק רבי חיד"א זת"ע ("עבודת הקודש" עמ' רחצ): "אחרי החג וחודש חשון, יתאמץ ביראת שמיים ותלמוד תורה לשמה, כי הוא תחילת השנה והוא סימנא טבא (סימן טוב) לכל השנה. ועתה כי קרוב הוא לעשרת ימי תשובה, צריך להורות ולהראות, כי כל מה שעשה לא היו לפנים חלילה, ואם עתה יתחיל לפרוק עול ויתרשל מעבדות ה', לא לרצון יהיה חלילה. לכן אדרבה, יעשה סימן טוב לכל השנה, ירוץ כגיבור בעסק התורה והמצוות, כיד ה' הטובה עליו" (ועוד חזון למועד אי"ה להרחיב בעניין זה).

 [מא]

מר-חשוון - מלשון "מרחשן שפתיה"

"קבלה בידנו מרבותינו (וכמובא ברבים מן הספרים הקדושים), שמקור שמו של חודש מר-חשוון, הוא מהמילה הארמית מְרַחְשְוָן, שפירושה: רחש שפתיים. והוסיפו עוד לבאר שכך נקרא חודש זה מפני שבו מרחשות השפתיים את תפילות הימים הנוראים שנסתיימו זמן קצר קודם לכן" ("דולה ומשקה").

               ובשמו של הגה"ק רבי מרדכי מטשרנוביל זת"ע מובא, שפירש את הנאמר בזמירות ליל שבת: "יהא רעוא קמיה דתשרי על עמיה" - יהי רצון שתחול על עמך ישראל "בחינת חודש תשרי", דהיינו שכל השנה תהיה כמו חודש תשרי. והגה"ק רבי אברהם מסלונים זת"ע הוסיף לדברים נופך ("בית אברהם" בראשית), בהסמיכו לכך את דברי הנביא (הושע י"ד, ג'): "קחו עימכם דברים ושובו אל ה'", דהיינו, קחו עימכם את הדברים מכל הימים הקדושים, כדי שבחודש מר-חשוון שהוא משלון "מרחשן שפתיה", יהיו כל הדיבורים והתפילות שנאמרו בימי הרצון, שמורים בליבו ובשפתיו לשוב את ה' .

"וכמובן שכל זה איננו אלא סימן למהות החודש, ננסה לעמוד על פן אחד מהפנים הרבות שיש לחודש זה תחת המשמעות של אותו רחש שפתיים" ["דולה ומשקה" (ועוד חזון למועד אי"ה להרחיב בעניין זה)].

[מב]

עבודת חודש מר-חשוון - להמשיך

את קדושת ימי תשרי לכל ימות השנה

עבודת חודש מר-חשוון היא המשכת קדושת ימי חודש תשרי, להאיר את חשכת ימי החולין הבאים אחרי החגים, לדרבן את האדם לבל יתייאש מניסיונות החיים בימי שיגרה שאין בהם ימים טובים והשפעות רוחניות, ולמסוך בו כוחות נפש שיסייעו לו לצלוח את "מרירות" החודש, והחודשים הבאים אחריו, באמצעות המשכת קדושת ימי חודש תשרי לכל השנה.  

[מג]

חשון הוא "מר" מלשון "אדון" -

הראש והראשון לעבודת כל השנה

לכן חשון הוא "מר" מלשון "אדון" - הראש והראשון לעבודת כל השנה. כי חודש זה קובע לכל השנה, אם מטען הקדושה של מועדי חודש תשרי יותר רושם והשפעה, או חס ושלום אפרוריות החיים תיתן את אותותיה בעבודת ה' חסרת חיוניות, והיאוש יכבה כל זיק של התעוררות ושאיפות.

[מד]

"אל יתייאש מן הפורענות"

ומשנה היא (אבות פ"א, מ"ז): "אל יתייאש מן הפורענות", ופירש רש"י זת"ע: ""אם בא אליך רעה, אל תתייאש, לפי שהישועה קרובה לבוא". ובספר "ענף עץ אבות" מביא פירוש בשם הרמב"ם זת"ע: "שגם כשאתה נמצא בעיצומה של פורענות, אל תתייאש מלהעתיר בעדך לפני הקב"ה, כי רבים רחמיו, שנאמר (ישעיה נ"ט, א): 'הן לא צרה יד ה' מהושיע', ו'ישועת ה' כהרף עין', ו'אין לה' מעצור מהושיע, ברב או במעט' (שמואל א י"ד, ו'). וכן אמרו בגמרא (ברכות י.) שחזקיהו המלך אמר לישעיה הנביא: "כך מקובלני מבית אבי אבא, אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים".

 

 [מה]

"מר-חשוון הוא כנגד נגד אוזן ימין"

ויש בנותן טעם, להוסיף כאן את דברי ה"דעת משה" (הביאו ה"חי וקים"): "הנה ידוע - מה שמובא בספרים הקדושים - שהחודש הזה מרחשוון הוא כנגד אוזן ימין, וה' יתברך יאזין ויקשיב לשוועת עמו ישראל, ויפנה עליהם בגודל רחמיו וחסדיו שעל זה מרמז ימין שהוא רחמים גמורים, והבן".

[מו]

"יהודים, אל יאוש!"

ובספר "יחל ישראל" (שם) הוסיף -  נימה אישית - בפירוש משנה זו: "לא יתכן מצב קשה מזה שבו היה נתון חזקיהו המלך, לאחר שהנביא אמר לו בשם ה': 'כבר נגזרה עליך גזירה'. ולמרות דברים אלה, לא התייאש חזקיהו וסמך על תפילתו שתשנה את רוע הגזירה. זה גם הפירוש של איוב שאמר: 'הן יקטלני - לו אייחל', גם אם יקטלני ה' ויגזור דיני למוות - אומר איוב - מייחל אני עדיין לישועתו. זו צוואתו של נתאי הארבלי: 'אל תתייאש מן הפורענות'. גם במצב של פורענות קשה - יהודים, אל יאוש! זו הייתה גם הסיסמה במחנות ההשמדה, וזו הייתה הסיסמה שליוותה את העם היהודי לאורך כל הדורות, העם שלא נכנע ולא הרים ידיו, מאז שעלה על במת ההיסטוריה ועד היום הזה".

[מז]

"אין שום יאוש בעולם כלל"

ידועה אימרתו של הגה"ק רבי נחמן מברסלב זת"ע ("ליקוטי מוהר"ן" תניינא, ע"ח, עייש"ב): "אין שום יאוש בעולם כלל". כוחו של עם ישראל, בהיותו חדור אמונה, שמכוחה הוא מגרש את היאוש. ואף כוחו של היחיד להתעלות ולהעפיל לפסגות, נובע מיכולתו להסיר מליבו תחושות יאוש וחידלון הבאים כתוצאה מכישלונות וירידה בעבודת ה'.

היאוש הוא מכלי נשקו של היצר, האורב ומצפה לשעת הכושר, שבה ינצל את היאוש לגרור את האדם לבאר שחת. בעניין זה ראוי להביא את דבריו המאלפים של הגה"ק רבי יצחק הוטנר זת"ע ("פחד יצחק", אגרות וכתבים, אגרת קכח) הכותב לנער צעיר, שהתייאש משאיפותיו בשל כישלונות חוזרים ונשנים: "אבל, דע לך, חביבי, ששורש נשמתך הוא לא השלווה של היצר הטוב, אלא דווקא מלחמתו של היצר טוב. ומכתבך היקר הנלבב מעיד כמאה עדים, כי אכן לוחם נאמן אתה בצבאותיו של היצר הטוב. באנגלית אומרים: Lose a battle and win the war [הפסד קרב, ותנצח מלחמה]. בוודאי שהנך נכשל ועומד להיות נכשל, ובכמה מערכות תיפול שדוד. אבל אני מבטיח לך שלאחר הפסד כל המערכות תצא מן המלחמה כשזר הניצחון על ראשך, והטרף החד מפרפר בין שיניך. החכם מכל אדם אמר (משלי כ"ד, ט"ז): 'שבע יפול צדיק וקם', והטיפשים חושבים כי כוונתו ברך רבותא, אף על-פי ש'שבע יפול צדיק', מכל מקום הוא 'קם'. אבל החכמים יודעים היטב, שהכוונה היא, שמהות הקימה של הצדיק היא דרך שבע הנפילות שלו" (ועוד חזון למועד אי"ה להרחיב בעניין זה).

בחודש מר-חשוון במיוחד, בפתחה של תקופה חדשה, שנה חדשה של ניסיונות וקשיים - יסוד העבודה הוא מלחמה בהרגשת הריפיון והיאוש, וזאת באמצעות המשכת קדושת ימי חודש תשרי ומזיגתם בשנה החדשה.

[מח]

עקיצת העקרב - בלילה,

ובדרך כלל אין היא ממיתה אלא מכאיבה

נתבונן בתכונותיו של העקרב, מזלו של חודש מר-חשוון.

               העקרב הוא מין עכביש שבעוקץ זנבו נמצא ארס אשר בדרך כלל אינו ממית אלא מזיק ומכאיב בלבד. העקרב פעיל בעיקר בשעות הלילה. במשך שעות היום הוא חבוי מתחת לאבנים או מסתתר בסדקי עצים וסלעים. יש והוא חופר מחילות בקרקע ומתחבא בהם. בלילה הוא יוצא ממחבואו וחש לצוד את טרפו, שהם בעיקר, חרקים ועכבישים. אף כי עקיצת העקרבים מכאיבה, ונשיכת עקרב גדול גורמת כאב גדול לימים אחדים, בדרך כלל אין העקיצה מסוכנת, ורק לעיתים רחוקות היא עלולה להסתיים במוות.

               תכונה נוספת של העקרב היא הופעתו בפתאומיות, עם הרמת אבן בדרך מכשול וכדומה, מבלי שנוכל לעקוב על כך מראש. יתירה מזו, גם אם תחפש בזהירות אחריו, ההגחה שלו נעשית בפתאומיות.

               נדמה כי תכונות אלו מגדירות באופן מדוייק את אופיו של חודש מר-חשוון.

               מרחב מחייתו הרגיל של העקרב במקום נמוך, מתחת לאבנים ושיחים, במקומות מוזנחים ושפלים - מסמל את האדם החש בחודש חשון את "מרירות" הירידה למקום נמוך לאחר העלייה הגבוהה של חודש תשרי. לאחר נשימת אוויר פסגות בחודש תשרי, עלול האדם לחשוב כאילו מצוי הוא במקום נמוך, מושלך בין אבנים ושיחים כעקרב.

               או אז, עליו להתחזק מיד ולהיזכר שעקיצת העקרב רק מכאיבה, ובדרך כלל אינה ממיתה. אווירת היאוש ונמיכות הרוח מכאיבה ומסוכנת, אך יש לה תרופה: להתעשת ולהיחלץ חושים להתרומם ממקומו הנמוך ולהתחבר לאווירת הקדושה של ימי חודש תשרי - כדי שחלילה לא יגרם נזק בלתי הפיך.

               בדרך כלל העקרב עוקץ רק בשעת לילה, כאשר חושך יכסה ארץ. בשעות האור, העקרב ממעט להופיע. ואנו למדים מתכונת פעולתו של העקרב, המוגבלת לשעות של אפילה וקדרות - שגם בזמנים של צרות ומצוקה, עקיצת הגלות היא זמנית, וכאשר שחר הגאולה יפציע, קרני אורו ישכיחו את חשכת ימי הגלות.

               ובעיקר, מחזקת תכונת העקרב העוקץ בפתאומיות, את הציפייה להתגשמות דברי הנביא (מלאכי ג', א'): "הנני שולח מלאכי ופנה דרך לפני ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא אמר ה' צבאות", וכדברי חז"ל: שהעקרב והמשיח באים בהיסח הדעת. הווה אומר, הגאולה תבוא בפתע פתאום, כעקיצת עקרב. ומתוך כך אנו מתחזקים באמונה ש"אין שום יאוש בעולם כלל", ובוא יבוא במהרה היום שבו "לילה כיום יאיר כחשיכה כאורה" (תהלים קל"ט, י"ב).

 [מט]

מזל עקרב - זכותו של הנביא יחזקאל המנבא על הגאולה לפני היציאה לגלות

אף שירתו של העקרב: "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו", מלמדת שאין סיבה ליאוש. ומכאן נשאב ביטחון לסמוך על הבורא ש"כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" [כל מה שעושה הקב"ה לטוב עושה (ברכות ס:), ועוד חזון למועד אי"ה להרחיב בעניין זה] וגם אם ההווה אינו נראה טוב, אולם העתיד ודאי יהיה אך טוב.

               ומעתה יובן מדוע בחודש מר-חשוון שמזלו עקרב עומדת לישראל זכותו של הנביא יחזקאל.

               מבין שלושת הנביאים: ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל, היה יחזקאל האחרון. ישעיהו החל את נבואתו בימי עוזיהו המלך, עד שנרצח על-ידי נכדו מנשה המלך, עוד לפני החורבן. ואילו ירמיהו ויחזקאל חזו את החורבן, ניבאו עליו וחיו בתקופתו, ויחזקאל המשיך את נבואתו גם לאחר החורבן, כשהוא מחזק את ליבם של ישראל ומנחמם בבשורת הגאולה, בדברי חז"ל (בבא בתרא יד.): "יחזקאל - רישיה חורבנא וסיפיה נחמתא" (נבואתו של יחזקאל - ראשיתה חורבן וסופה נחמה).

בנבואותיו על תחיית המתים ("חזון העצמות היבשות"), ופירוט תוכנית בניין בית המקדש השלישי, סדי העבודה בו, ותיאור מלחמת גוג ומגוג באחרית הימים - נופח יחזקאל זיק של תקווה בלבבות המצפים לישועה.

ספר יחזקאל מקביל איפוא, לשירת העקרב: "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו", המלמדת שהכל טוב, וגם אם חשוך בהווה, בעתיד נראה שהכל יהיה אור. משום כך זכותו של יחזקאל עומדת לישראל בחודש מר-חשוון - מזל עקרב, לומר שזכותו של יחזקאל המתנבא על אור הגאולה בעיצומם של ימי חשכת הגלות היא התרופה הנחוצה במיוחד בחודש שבו עלול האדם למצוא עצמו במדרגות נמוכות כעקרב, כתוצאה מנפילה אפשרית מרום מעלת ימי חודש תשרי.

[נ]

חודש מר-חשוון -

הימצאות במקום נמוך שממנו ניתן לעלות

ומעתה מתגבשים הדברים למערכה אחת, ואין כל סתירה בין קורטוב ה"מרירות" המתלווה למאורעות הקשים שהיו בחודש מר-חשוון - תחילת ירידת המבול, תחילת המרידה במלכות בית דוד, פטירת מתושלח ופטירתן של שרה ורחל. לבין המאורעות המשמחים שבחודש זה - סיום בניית בית המקדש הראשון, וחנוכת הבית השלישי לעתיד לבוא.

               כי חודש מר-חשוון מכוין את האדם לכך, שגם במצב של יאוש ונמיכות קומה, עליו להמשיך לשאוף למעלה. בחודש מר-חשוון השפתיים רוחשות, ממשיכות את אווירת ימי חודש תשרי, אל תוך מעבה חומריות ימי חודש מר-חשוון והמשך השנה כולה.

[נא]

"המליך אות נ' בריח ... וחשון בשנה"

הגה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין זת"ע כתב ("פרי צדיק" לראש חודש מר-חשוון, עיי"ש): "מובא בספר יצירה (פ"ה, מ"ט): 'המליך אות נ' בריח ... וחשון בשנה'. בזוה"ק (ח"ב צא/א): 'נ' רזא למדחל מקודשא בריך הוא ולמנדע דאית דין ואית דיין ואית אגר טב לצדיקייא ופרענותא בגין דרזה דילי' ה' תתאה וידוע דה' תתאה הוא מלכות' ['באות נ' של אנ'כי שהיא נ' כפופה, היא במלכות שבה סוד היראה לכן בא להורות שצריך לירא מהקב"ה, ולדעת שיש דין ויש דיין, ויש שכר טוב לצדיקים ופורענות לרשעים והסוד של אות נ' היא ה' האחרונה של שם הוי"ה שבמלכות' (פירוש "מתוק מדבש" על הזוה"ק שם)] ... ואות נ' הוא לשון נפילה, כמו שאמרו (ברכות ד.): ש'לא נאמרה נ' באשרי שיש בהן מפלתן כו', במערבא כו', נפלה ולא תוסיף' כו', ואמרו שם: 'ואפילו הכי סמכן דוד ברוח הקודש, שנאמר: 'סומך ה' לכל הנופלים'".

ביאור הדברים: האות נו"ן מרמזת על נפילה, כדברי הגמרא (ברכות ד:): "מפני מה לא נאמר נו"ן באשרי? מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל, דכתיב (עמוס ה', ב'): 'נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל'". אולם מסיימת הגמרא: "במערבא מתרצי לה הכי: נפלה ולא תוסיף לנפול עוד, קום בתולת ישראל ... אפילו הכי חזר דוד וסמכן ברוח הקודש, שנאמר: 'סומך ה' לכל הנופלים'". בקריאה רגילה של הפסוק נדמה כי בתולת ישראל נפלה ללא תקומה - "נפלה, לא תוסיף קום בתולת ישראל". אך עיון מעמיק ופיסוק אחר, מבשר על התקומה הבאה לאחר הנפילה - "נפלה לא תוסיף, קום בתולת ישראל". בתולת ישראל נפלה, אך לעולם לא תוסיף ליפול אלא תקום.

               וממשיך שם: "וכתוב: 'סוכת דוד הנופלת', כי סוכה - דירת ארעי, והיינו אף בעת שנראה כנופלת הוא סמכה שממשיך מידת מלכותו יתברך שמו בעולם תמיד והנפילה הוא צורך עליה, כמו שנאמר: 'כי שבע יפול צדיק וקם', ולעתיד כתוב: 'אקים את סוכת דוד הנופלת', ומובא (ב"ר י"ז): 'תחילת מפלה - שינה, דמיך ליה ולא לעי באורייתא', כי על ידי שינה מתרחק מהשם יתברך, כמו שכתוב: 'עצלה תפיל תרדמה' - שמתעצל מעבודת השם יתברך. ומובא גם כן במדרש (בראשית רבה פ' ט): ''והנה טוב מאד' - טובה שינה, וכי שינה טוב מאד כו', אלא מתוך שהוא ישן קימעא הוא עומד ויגע בתורה הרבה'. והיינו, שיתקן הנפילה עצמה שתהיה לו סייעתא לעבודת השם יתברך וממנה ייקח לעבוד את ה'. וכן אחר כך בחודש כסלו המליך אות ס' בשינה וכסלו בשנה. ואמר המליך אות נ' בריח, כי מי שיש לו יראת ה' יש לו חוש הריח על דרך מה שנאמר והריחו ביראת ה', שיהיה מורח ודאין. והנה לכל חודש יש עניין מיוחד לעסוק, וחודש מר-חשוון - העסק להתחזק להחל לקום מהנפילה ולהכניס עצמו לקדושה ביראת ה'".

נמצא כי האות נו"ן מתאימה להפליא למהותו של חודש מר-חשוון, שהוא זמן נפילה ויאוש העלולים לבוא כתוצאה מסיומם של ימי החגים, מחד גיסא. ובד בבד, דווקא זמן זה יכול לשמש לעלייה ותקומה רוחנית, אם ננצל את מטענם המבורך של ימי חודש תשרי להשפיע מהם קדושה ורוחניות לכל השנה כולה.

[נב]

"חודש מר-חשוון, מזלו עקרב ... - קרירות ... 'סור מרע' ... שבט מנשה"

ומוטעם סדר עבודת חודשים אלו בבחינת: תשרי - "עשה טוב", מר-חשוון - "סור מרע", כמבואר בדברי ה"שם משמואל" זת"ע הנ"ל, ונביא את דבריו במלואם: "חודש מר-חשוון מזלו עקרב, וידוע שבעקרב הוא קרירות [מובא בגמרא (ברכות נח: עיי"ש) שבמערכת השמיים יש מזל כסיל ששולט בימות החמה, ומזל כימה ששולט בימות הגשמים, ואילמלא חמה של כסיל לא נתקיים עולם מפני צינה של כימה, ואילמלא צינה של כימה לא נתקיים עולם מפני חמה של כסיל, ואמרו בגמרא (שם) כי עקרב הוא ממזל כימה, ויש לו קרירות גדולה מאוד, ואילמלא העוקץ של העקרב שמונח בנהר דינור, שמחמם קצת קרירותו, כל מי שהיה נעקץ על-ידי עקרב, לא היה חי. ובספר "נשמת כל חי" (עמ' רלג) כתב: "עקיצת העקרב שמזיקה, היא שנותנת קרירות לאדם וזה גורם למיתה [כמו שכתוב ב"ליקוטי תורה" (שמות) למהרח"ו], ולכן רפואה לעקיצת עקרב היא להניח דבר חם על מקום העקיצה [כמבואר בגמרא (מועד קטן ח:)] ואם יניח דבר קר גורם יותר למיתה ... וזהו עניין: 'אשר קרך בדרך' - שהיה עמלק מכניס קרירות בישראל כעין עקיצת עקרב הנותן קרירות ומסלקת אותו מן העולם ... לכן אמרו (סנהדרין צז:): שעקרב בא בהיסח הדעת, היינו כשמסיח דעתו בא לידי קרירות, ונכנסת בו קליפת עקרב, רחמנא ליצלן". ובמדרש (ב"ר מ"ד, י"ז) נאמר: "עקרב - זו יון" [ועיין ב"קובץ אמרי קודש" מבאבוב (דברי תורה שנאמרו בסעודת ליל א' של חנוכה שנת תשס"ט)]. ועוד חזון למועד אי"ה להרחיב בעניין זה], היינו שטבעו מושך להתעצל ולישב בטל, וכל מה שיעשה יעשה בקרירות רוח, ולא ברוח חם והתלהבות. וישראל משתמשים במידה ההיא עצמה ל'סור מרע' ולהתעצל במעשים בלתי ראויים, ואף הדברים הגשמיים המוכרחים יהיו בקרירות רוח, שכל אלו הם בכלל 'סור מרע', וזה עצמו הוראת השבט המתייחס לחודש הזה, הוא שבט מנשה, כנ"ל".

לאחר עשיית הטוב בחודש תשרי בהתעלות רוחנית, צריך להמשיך את הקדושה הלאה בחודש מר-חשוון, ולשם כך יש ל"סור מרע", כי בחלוף חודש תשרי יורד האדם בדרגה רוחנית ונופלת עליו קרירות. לפיכך, בשעה זו אדרבה, יש לנצל את מידת הקרירות לסור מהרע, ולדחות את הסתת היצר לדבר עבירה בקרירות וחוסר תשוקה.

[נג]

תעניות בה"ב - לאחר ימי החגים -

על חטאי העבר מתוך מבט לעתיד

וזו גם הסיבה שקבעו מיד לאחר ימי החגים את תעניות בה"ב, ושני טעמים לכך -: תשובה על חטאי העבר, או תענית לעתיד שירדו גשמי ברכה בזמנם - עולים בקנה אחד. חודש מר-חשוון מחבר עבר ועתיד, ומגשר בין מדרגתם המרוממת של הימים הטובים לבין המדרגה הנמוכה של ימי החולין. ולכן יאה להתענות בו על חטאי העבר מתוך מבט לעתיד.

[נד]

שורש המחלוקת - האם ראוי

לערוך חתונות בחודש מר-חשוון?

ומובן שורש המחלוקת - האם ראוי לערוך חתונות בחודש מר-חשוון, כי לחודש מר-חשוון יש צד "מרירות" המסמלת ירידה ברוחניות, שגם באה לידי ביטוי במאורעות הקשים שהיו בחודש זה, ומכאן הרצון להימנע מנישואין שנדרש להם "סימן טוב ומזל טוב" בחודש "מר". ומאידך, אולי דווקא בחודש זה יש "סימן טוב ומזל טוב", כי מעלת החודש מופלגת מאוד, שבו ניתן להוציא את קדושת ימי חודש תשרי מהכוח אל הפועל.

ובאמת, אם בחודש זה נדע לנצל ולהעתיק את ההתעלות הרוחנית באווירה ספוגת הקדושה של ימי חודש תשרי, ולהמשיכם גם בזמנים שהגשמיות שולטת - נשיג מדרגות גבוהות עוד יותר ממה שהשגנו בחודש תשרי.

[נה]

סיום

נסיים

"בברכה שלימה"

(בגימטריא "מרחשון")

ל"ישועה ולרוחה"

"מזל רב והצלחה מרובה"

(בגימטריא "חודש חשון")

"ליום שמחת ליבנו"

(בגימטריא "חודש מרחשון")

ב"גאולה שלימה במהרה"

"בירושלים הבנויה"

(בגימטריא "חודש חשון")

בהתגלות "מלכות בית דוד"

(בגימטריא "חודש מרחשון")

והקב"ה

"יגן ויושיע לכל החוסים בו"

(בגימטריא "חודש חשון")

אמן כן יהי רצון