יום שישי, 8 ביולי 2022

קונטרס בין המצרים

הערה חשובה: חלקו הראשון של הקונטרס נלקט ונערך בתוספת נופך מרובה בעיקר מתוך הספרים

"יבנה המקדש" ו"ימי רצון" (לג"ר שלמה ברעוודה שליט"א) ו "אהל יעקב ולאה" (לרה"ג מנחם שלנגר שליט"א)

 

הנביא ירמיה אומר (ירמיה ל', י"ז) שאומות העולם מגנות את ציון ואומרות:

"כי נידחה קראו לך, ציון היא דורש אין לה" (כלומר, שאין אדם נותן לב לדורשה ולִרצותה) ... -

"מכלל דבעי דרישה (משמע שהיא טעונה דרישה)" (סוכה מא.)

*  *  *

"גם מי שמעורר בלב בני אדם אהבה למקום הקדוש הזה

ראוי לשכר בלא ספק והוא מקרב עת בוא תקוותינו,

כמה שנאמר (תהלים ק"ב, י"ד - ט"ו): 'אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה, כי בא מועד -

כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" -

זאת אומרת:

ירושלים לא תיבנה כי אם כאשר ישתוקקו אליה בני ישראל תכלית תשוקה

עד אשר יחוננו אבניה ואת עפרה"

(ספר הכוזרי לריה"ל - מאמר חמישי, סוף סעיף כ"ז)

 

"כל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בשמחתה.

ושאינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה"

 

 

חז"ל (תענית ל:) דרשו את הפסוק (ישעיה ס"ו, י'): "'שמחו את ירושלים, וגילו בה כל אוהביה. שישו איתה משוש - כל המתאבלים עליה'. מכאן אמרו: כל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בשמחתה. ושאינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה. תניא נמי הכי (וכן שנינו גם בברייתא): כל האוכל בשר ושותה יין בתשעה באב [כלומר, בסעודה מפסקת (רש"י). שהרי בתשעה באב עצמו אסורים בכל אכילה ושתייה, ולא רק בבשר ויין (מהר"ץ חיות)], עליו הכתוב אומר (יחזקאל ל"ב, כ"ז): 'ותהי עוונותם על עצמותם' [כאילו עוונותיהם חקוקות על עצמותיהם (רבינו חננאל), ומזומנים לקבל עונש (מצודות דוד שם)]". ע"כ.

 

הזוהר הקדוש על הכתוב:

"ויקרא ה' א-לוהים לבכי ולמספד ..." - על חורבן הבית

ומובא בזוהר הקדוש (ח"א, דף רי/א ע"פ "מתוק מדבש"): "רבי חייא הקדים לפרש מה שאמר הנביא (ישעיה שם) על ישראל כשיחזרו מן הגולה: 'שמחו את ירושלים (בבואכם אליה), וגילו בה כל אוהביה (כל מי שאהב אותה ותאב לראותה בבניינה), שישו איתה משוש (כל המתאבלים עליה, בעת חורבנה)'. ואמר: בא וראה כשנחרב בית המקדש וגרמו העוונות שגלו ישראל מן הארץ, נסתלק ועלה הקב"ה למעלה למעלה ... (שסילק השגחתו מישראל בסוד ואנוכי הסתר אסתיר פני מהם), ולא השגיח על חורבן בית-המקדש ועל עמו שגלו בגלות, ואז השכינה גלתה עימהם, כשירד הקב"ה ... השגיח על ביתו וראה שנשרף, הסתכל על עמו וראה והנה גלו, שאל על השכינה וראה שניתגרשה וגלתה עם בניה. על אותו הזמן נאמר (ישעיה כ"ב, י"ב): 'וַיִּקְרָא ה' א-לוהים צבא-ות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק' (שנצטער בצער חורבן בית המקדש ובצער השכינה ובצערן של ישראל שגלו), והיא גם היא (היינו גם השכינה) מה כתוב בה (יואל א', ח'): 'אלי כבתולה חגורת שק על בעל נעוריה (פירוש: עשי קינה כמו בתולה הנישאת לאיש ומת שחוגרת שק ומקוננת על בעלה הנישאת לו בנעוריה) ... ואפילו שמיים וארץ כולם נתאבלו ... וגם מלאכי מעלה כולם נתאבלו על חורבן בית המקדש ... וגם שמש וירח נתאבלו וחשך אורם ... וכל העליונים והתחתונים נתאבלו על החורבן, מה טעם הדבר? לפי שהסיטרא אחרא שלט  על ארץ ישראל הקדושה וזה גרם שליטה כביכול על השכינה ... ולפי שמלכות שמיים נכנעה והושפלה ומלכות הרשעה התגברה, לכן יש לכל אדם להתאבל עימה ולהיות בשיפלות עימה, כדי שכאשר השכינה תזדקף ותתעלה שאז העולם יהיה שמח, ישמח גם הוא עימה שכתוב (ישעיה שם): "שישו איתה משוש - כל המתאבלים עליה" (פירוש: כל אלו שהתאבלו עליה בעת שיפלותה)". ע"כ.

 

הזוהר הקדוש על הכתוב:
"קול צופייך נשאו קול - יחדיו ירננו"

עוד אמרו בזוהר הקדוש (ח"ב, דף נה/ב): "'קול צופייך נשאו קול - יחדיו ירננו' (ישעיה נ"ב, ח'). כל המצפה אימתי ירחם הקב"ה לבנות ביתו, ובוכה ומרים קולו על חורבן ביתו של הקב"ה - יזכה לראותו ביישובו בשמחה - יחדיו ירננו". ע"כ. הנה לימדונו חז"ל מהכתובים, גודל החיוב להתאבל ולבכות על חורבן בית-המקדש, והודיענו שרק המתאבלים על ירושלים - יזכו לראות בשמחתה.  

 

הריטב"א: תחיית המתים מיוחדת, בבניין בית-המקדש -

למתאבלים על ירושלים

ויש להבין, הלוא לאחר שאמרו חז"ל (תענית שם) שמי שאינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה, אמרו: תניא נמי הכי (וכן שנינו גם בברייתא) וכו', והביאו ברייתא של 'ותהי עוונותם על עצמותם' (יחזקאל שם). ולכאורה קשה, היכן  הוזכר בברייתא שלא יראה בשמחתה של ירושלים? ועל זה בא הריטב"א לפרש:  "שאין לעצמותיו תחיה בתחיית המתים העתיד להיות בבנין בית המקדש - לאותן שמתו בגלות וחיכו לישועה, שעליהם אמר הכתוב: 'אשרי המחכה ויגיע לימים' (דניאל י"ב, י"ב). אבל עדיין אפשר שיש לזה תחייה ביום הדין שהוא אחר ימות המשיח". ע"כ. דהיינו, שתהיה תחיית המתים מיוחדת לאלה שהתאבלו על ירושלים ומתו בגולה, כדי שיוכלו לראות בשמחתה. ומי שאינו מתאבל על ירושלים - אין לעצמותיו תחייה בתחיית המתים המיוחדת למתאבלים על ירושלים. וזהו: 'ותהי עוונותם על עצמותם' (יחזקאל שם).

ועל תחיית המתים המיוחדת למתאבלים על ירושלים, לכאורה מרומז בקינות לתשעה באב (בד"ה ציון עטרת צבי), וזו לשונו: "שוכני קברים מחכים ומצפים ליום ישעך, ואז יצמחו יחיו ישניך". ע"כ. והיינו, שהמתאבלים על ירושלים, שכבר מתו, מצפים ליום ישועתה של ירושלים, בו יקומו לתחיית המתים כל המתאבלים על ירושלים, כדי שיראו בשמחתה. ודוק.

 

"אשרי המחכה ויגיע לימים"

 הנה הריטב"א למד ענין זה, שעתידה להיות תחיית המתים, בבנין בית-המקדש, לאותן שמתו בגלות וחיכו לישועה, מהכתוב בסוף דניאל (י"ב, י"ב): "אשרי המחכה ויגיע לימים". ופירש שם המצודות ציון: "ענין תקווה". והיינו, אשרי המקווה בכל ליבו לגאולה השלימה, ביאת הגואל, בנין בית-המקדש וכו'. והסימן של מחכה ומקווה באמת לבנין הבית וכו', הוא התאבלותו ובכייתו של האדם תמיד על חורבן הבית וכו', והכתוב מבטיח לכל המחכה לגאולה ולבנין בית המקדש וכו', שיגיע לימים -  שיזכה לראות את ירושלים בשמחתה וכו'. ולכאורה קשה, הלוא אלפי רבבות מאחינו בית ישראל חיו את חייהם, במשך הדורות, בתקווה עצומה לזכות לגאולה ולבנין בית-המקדש וכו', ומכל מקום מתו בגלות ולא זכו לראות בשמחתה, והכתוב הבטיח - "ויגיע לימים". אלא צריך לומר שאם הכתוב הבטיח - "ויגיע לימים", בודאי יגיע. ואף-על-פי שמת טרם נבנה הבית, בודאי יקום לתחייה כשיבנה הבית, כדי לראות בשמחתה. כי הקב"ה יזמין לשמחתה של ירושלים כל קרוביה וידידיה האמיתיים, הקשורים אליה בכל ליבם, ואשר מרוב תשוקתם ותקוותם לראות בבניינה, היו מתאבלים ובוכים תמיד על חורבנה. כי לעולם לא ישמח האדם שמחה לבבית אמיתית על שמחת הזולת, אלא אם כן יש לו קשרים אמיתיים ולבביים איתו. ולשמחתה של ירושלים לא יוזמנו אלא אלו שהם באמת קשורים לה בלב ונפש, כי רק הם ישמחו באמת שמחה לבבית, בבניינה.

ולפי זה יש לומר שמכמה טעמים לא יראה, מי שאינו מתאבל על ירושלים, בשמחתה. א' - שאין לו זכות לראות בשמחתה, כי צריכים להתאבל בפועל על ירושלים, ואם אינו מתאבל - אין בידו במה לזכות לראות בשמחתה. ב - כי אפילו אם אדם זה היה נוכח בשמחתה של ירושלים, לא היה שמח בכל ליבו, יען לא היה לו קשר לבבי ונפשי לירושלים ולמקדש וכו' במשך חייו. ולא יוזמן לשמחתה של ירושלים כי אם זה שישמח בכל ליבו ונפשו כשיראה אותה בבניינה. ולכן אמר הכתוב: "אשרי המחכה", המקווה בכל ליבו לראות בבנין ירושלים והמקדש, ולכן מתאבל ובוכה על חורבנם, מקרב ליבו. ויגיע לימים, איש כזה יזכה לראות בשמחתה. ואפילו אם נפטר מהעולם כבר מזמן, יקום במיוחד לתחיית המתים כדי לראות ולהשתתף בשמחתה.

 

הגר"א: יתקבצו כל הגלויות,

וכולם ישאגו: "שובי, שובי" וכו'

את הכתוב (שיה"ש ז', א'): "שובי שובי השולמית, שובי שובי ונחזה בך", פירש הגר"א: "אמר ד' פעמים שובי שובי, נגד ד' גלויות, ונגד ד' כנפות הארץ, שיתקבצו ישראל וישאגו כולם שובי כו'. ע"כ. והיאך לא יתרגש ויתפעל האדם, בכל ליבו ונפשו, בהעלותו על רעיונו המחזה הנשגב והנורא הזה, כשיתקבצו כל הצדיקים שבכל הדורות שעברו, אברהם יצחק ויעקב, משה ואהרן, וכל השופטים וכל הנביאים, דוד המלך ושלמה בנו, התנאים והאמוראים, הגאונים והראשונים והאחרונים, וכל המון בית ישראל, שומרי תורה ומצוות, שבכל הדורות, שהיו מתאבלים על ירושלים ומצפים לישועתה, יחד עם כל שלומי אמוני ישראל שיישארו בדור האחרון בכל תפוצות הגולה. כולם יחד יתקבצו סביבות הר הבית, להתחנן לקב"ה שיוריד שכינת עוזו לשכון בינינו בקביעות. וכולם יחד ישאגו, מקרב ליבם, לשמים: "שובי, שובי, השולמית" - השכינה הקדושה. "שובי, שובי, ונחזה בך", ונזכה לגילוי שכינה. ואז תרד השכינה מן השמיים, לעיני כל ישראל, ויקויים בהם הכתוב (ישעיה ל"ה, י'): "ושמחת עולם על ראשם". מי יכול  שער גודל השמחה העצומה שישמחו אז כל ישראל יחד, וקב"ה ושכינתיה, ושמיים וארץ וכל העולם כולו. אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה. מי מישראל לא ירצה לזכות לראות ולהשתתף בשמחה זו. אמנם רק המתאבלים על ירושלים, במשך הדורות - יזכו לראות ולהשתתף בשמחתה. וכל מי שאינו מתאבל על ירושלים - לא יראה בשמחתה, רחמנא ליצלן.

 

 

הרמ"א בספרו "תורת העולה" מביא מעשה שאפלטון הפילוסוף הגדול בא לירושלים עם נבוכדנצר, ולאחר חורבן המקדש נכנס להר הבית. וראה את ירמיהו הנביא בוכה מאוד, ומרים קול נהי וקינה על החורבן. וישאל לו אפלטון ב' שאלות: א) אתה החכם בישראל מדוע אתה בוכה על עצים ואבנים. ב) הרי הבית כבר נחרב, ואין ראוי לחכם לבכות על העבר.

השיב לו ירמיהו ואמר: אתה בתור פילוסוף ודאי יש לך כמה ספיקות בפילוסופיא אשר עדיין לא ידעת פתרונם. אמר לו אפלטון: ודאי כן הדבר, ויש לי הרבה ספיקות אשר חושבני שאין אף אחד בעולם שיפשוט לי אותם. אמר לו ירמיהו: אמור לי אותם ספיקות ואני אפשוט לך. ויאמר לו ספיקותיו, וירמיהו פשט לו את כולם כלאחר יד. אפלטון נדהם מאוד מזה, ותמה אם עומד לפניו ילוד אישה שיהיה מלא בחכמה רבה כל כך. ויאמר לו ירמיהו כל זה החכמה ששמעת, שאבתי מעצים ואבנים אלו! ... ועל שאלתך השנייה: היאך נאה לחכם לבכות על העבר, לא אוכל לענות לך כי אינך מסוגל להבין זאת, עד כאן סיפור הדברים.

הוסיף על זה הסבא מקלם ואמר: כי התשובה על שאלתו השנייה פשוטה, שאין אנו בוכים על העבר, אלא על העתיד, כי שערי דמעות לא ננעלו, ועל-ידי האבילות על החורבן נזכה לראות שוב בבנין בית-המקדש במהרה בימנו אמן. אלא שזה אין גוי יכול להבין.

והוסיף הסבא מקלם עוד, שיש להתבונן מכאן גודל קדושת נשמת ישראל, שדבר כזה אשר ההדיוט שבישראל מבין בפשטות, לא היה מסוגל להבין אפילו חכם גדול שבחכמי אומות העולם כאפלטון.

("לב אליהו" ח"א - "שביבי לב" עמ' רס"ג)

ישראל מתאבלים על חיסרון רוחני, ואומות העולם על חיסרון גופני

 

 

מה נעמו דברי חז"ל במדרש (ב"ר פי"ג, ב') שכל עיקר תשוקתם ותקוותם ותפילתם של ישראל קדושים, הנאמנים להשם יתברך ולתורתו הקדושה, היא שיבנה בית-המקדש בקרוב. וזו לשונו: "'וכל שיח השדה ...' (בראשית ב', ה') - כל שיחתן של בריות אינה אלא על הארץ: עבדת ארעא, לא עבדת [שתמיד שואלין זה לזה: עשתה הארץ פירות או לא עשתה (מתנות כהונה)]. וכל תפילתן של בריות אינה אלא על הארץ: מרי, תעביד ארעא. מרי, תצליח ארעא [כך היא תפילתן לקב"ה: ריבון העולמים תעשה הארץ ותצליח הארץ (שם)]. כל תפילתן של ישראל אינה אלא על בית-המקדש: מרי, יתבני בית מקדשא. מרי, מתי יתבני בית מקדשא. עכ"ל. הרי גילו לנו חז"ל שיש חילוק עצום בין ישראל לשאר אומות העולם. כי רוב בני אדם, כל תקוותם ומחשבותם על גשמיות, ולכן כל שיחתם ותפילתם על עניני פרנסה. אמנם ישראל, לפי תכונתם האמיתית, קשורים בעיקר להצלחתם הרוחנית ולקיום רצונו יתברך בעולם. ולכן כל תפילתם על בית-המקדש, שיבנה, ומתי יבנה. והנה כל זמן שהיו ישראל על תכונתם האמיתית, אשר עיקר תשוקתם ותפילתם היו על בנין בית-המקדש,בודאי היו מתאבלים מקרב ליבם על חורבן בית-המקדש וירושלים, וכל הנלווה אליהם. אמנם מאז שתוקף הגלות הגביר אצלם את הגשמיות, והוריד קצת את הרוחניות, נהפכו רבים להיות דואגים ומקווים להצלחות גשמיות, וממילא נחלשה אצלם ההתאבלות על אבדה רוחנית, בית-המקדש וירושלים עיר הקודש וכו'. ודרכי ציון אבלות מבלי בוכה ומתאבל עליהן (ע"פ איכה א', ד') ה' ירחם.

ורבינו בחיי כתב דברים ברורים (בספרו "כד הקמח" - ערך אבל) לחלק בין ישראל לאומות העולם בהספדים על מתיהם. וזו לשונו: "יש בינינו ובין האומות חילוק כוונות. כי אנשי מצרים כיוונו בהספדו של יעקב לשני דברים. האחד, מפני כבוד המלכות (שהיה אביו של יוסף המושל במצרים). והשני, מפני חיסרון תועלת גופני, שהיו חסרים ממנו. וזאת כוונת אומות העולם בהספדם, בהיותם דואגים על חסרונם מן המת תועלת גופני. והם מצטערים עליו צער גופני, שאיבדו ממנו התועלות הגופניות. אך ישראל, כוונתם בהספד לעשות בזה עבודה גמורה להקב"ה, מפני שהמת היה איש צדיק, שומר דרך ה', והיה תיק לתורה ולמצוות ולמעשים טובים, וכלי הנשמה הטהורה בקיום המצוות. ולזה כיוונה התורה, שקבעה לנו בזה מצות אבילות. והזהירו רז"ל על ההספד שלא להתעצל בהספדו של צדיק (שבת קה:), וכו'. עכ"ל. והוא הענין שכתבנו לעיל, כי ישראל, שתכונתם המקורית היא רוחנית, הם מסוגלים להתאבל על אבידה רוחנית. אמנם אומות העולם, שחיים חיי הגוף, אינם מסוגלים להתאבל אלא על אבידה גופנית, רוצה לומר הפסד גופני שהגיע להם בהעדרו של הנפטר. ואפילו אם הנפטר היה גם צדיק וקדוש מאד, לא יספידוהו אלא על תועלת גופנית שחסרו כעת ממנו.   

ותכונתן האמיתית של ישראל, להעדיף הרוחני על הגשמי, מבוארת היטב בפי' הגר"א לשיר השירים (ה', ז' - ח'), בענין חורבן בית-המקדש, ודברי כנסת ישראל כשהיא מודיעה על איזה ענין מהחורבן היא מצטערת ביותר. וזו לשונו: "היכוני, כמו שאמרו חז"ל (סוכה נב.): נתן עיניו במקדש ראשון והרג תלמידי חכמים שבו. נתן עיניו במקדש שני והרג תלמידי חכמים שבו. פצעוני, פירוש: היכה והחריב ארץ ישראל, ונעשה פצעים בארץ ישראל בכמה עיירות. נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות, כמו שאמרו רז"ל (ילקוט שמעוני - איכה, רמז תתר"ט): כיון שבאו השונאים לבית-המקדש, נשא המקדש עצמו לעלות למעלה, ובאו מיכאל וגבריאל והשליכו אותו. וזה שאמר שומרי החומות, שהם היו שומרי ירושלים כמו שנאמר (ישעיה ס"ב, ו'): "על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים". והם מיכאל וגבריאל. ועכשיו גם הם נהפכו, ונטלו ממני את בית-המקדש. השבעתי אתכם בנות ירושלים, עכשיו בגלות אמרה, משביע אני עליכם בנות ירושלים, המה הי"ב מלאכים הסובבים ירושלים שלמעלה כמו שאמרו רז"ל. אם תמצאו את דודי מה תגידו לו, מכל הצרות שמצאוני, אל תגידו לו יותר רק שחולת אהבה אני, שזה קשה לי יותר מכולם, מה שהוא נפרד ממני. עכ"ל. והיינו, שפרידת השכינה הקדושה ממנה, שהוא ההפסד הרוחני ביותר, יותר קשה לה מכל המכות והפצעים וכו'. ועתה, מרוב אריכות הגלות ותוקפה, נתרחקנו קצת מתכונה זו. ה' יתברך יחזיר לנו אבדתנו.    

מובא בגמרא (סוכה נה:): "אמר רבי אלעזר: הני (אלו) שִבעים פרים (שמקריבים בקורבנות המוספין בחג הסוכות) כנגד מי? כנגד שבעים אומות [פירש רש"י: לכפר עליהם שירדו גשמים בכל העולם, לפי שנידונין בחג על המים (ר"ה טז.)] ... אמר רבי  יוחנן: אוי להם לעכו"ם (עובדי כוכבים ומזלות - אומות העולם), שאיבדו ואין יודעין מה שאיבדו! בזמן שבית-המקדש קיים, מזבח מכפר עליהן. ועכשיו מי מכפר עליהן" [ועיין בזוהר הקדוש ח"ג דף קמח/ב (סוף פרשת נשא)]. ע"כ. ולכאורה יש להבין, הלוא ישראל איבדו בחורבן בית-המקדש, הרבה יותר ממה שאומות העולם איבדו על-ידי חורבן הבית, ואם כן, למה רק על אומות העולם אמר רבי יוחנן: אוי להם, שאיבדו מה שאיבדו - בחורבן הבית - ולא על ישראל, שאיבדו יותר? ועוד קשה, למה האריך רבי יוחנן בלשונו, שלא לצורך (לכאורה) באומרו: אוי להם, שאיבדו ואין יודעין מה שאיבדו! מה יוצא מזה אם יודעין מה שאיבדו, או לא יודעין? לכאורה עיקר הצרה להם היא, שאיבדו כפרת המזבח. ואם כן, היה לו לרבי יוחנן לקצר בלשונו ולומר: אוי להם לאומות העולם, שאיבדו כפרת המזבח. ולא יותר. וצריך עיון בזה.

שנינו (אבות פ"ג, מי"ד): "חביב אדם שנברא בצלם. חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר (בראשית ט', ו'): כי בצלם א-לוהים עשה את האדם". חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר (דברים י"ד, א'): "בנים אתם לה' א-לוהיכם". חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם. חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה, שנאמר (משלי ד', ב'): "כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו". ע"כ. והחסיד יעב"ץ מביא בשם הר"י בן שושן פירוש על זה ששנו: "חיבה יתירה נודעת להם". והיינו, שלפעמים המהנה את חבירו, לא יודיעהו. כי אינו חשוב בעיניו להתרצות אליו וכו'. ולזה אמרו חז"ל (שבת י:): "הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו". וה' יתברך, מאהבתו את האדם ואת ישראל, הודיע מעלתם. עכ"ד. ונראה שרצה לומר כי הנותן מתנה לחבירו, עצם נתינת המתנה היא לכאורה אות ידידות וחביבות. אמנם אם אינו מודיע לו שנתן לו את המתנה, או שאינו מודיע לו את ערך המתנה, חסרה כאן חיבה יתירה. כי אם המקבל אינו יודע את ערך המתנה, אז אינו מחשיבה ואינו שומרה, ואם נאבדה אינו מטריח את עצמו לחפש אותה וכו'. וזה מה שאמרו חז"ל: "חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שנאמר וכו'". רצונם לומר, מלבד עצם נתינת התורה הקדושה, כלי חמדתו יתברך שמו לישראל, עוד הוסיף ה' יתברך להראות חיבה יתירה להם לישראל, בזה שהודיע להם - "נודעת להם" - שהתורה הקדושה היא כלי חמדתו יתברך שמו, שנאמר: "כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו", פירוש: הפסוק הזה מלמדנו שה' יתברך הודיע לבני ישראל את ערכה של תורה, שנקראת טוב, וכו'.

               והנה הקב"ה נתן לישראל עמו את בית-המקדש עם כפרת המזבח ושאר ענייניו. וחיבה יתירה נודעת להם - שהודיע הקב"ה לישראל את גודל ערכו של המקדש וקודשיו ושאר מעלותיו הנשגבות מאוד. על כן העריכו ישראל מאוד את המקדש, ובנו אותו בשמחה רבה ובחפץ לב. ואם אמנם גרמו עוונותיהם להחריב את המקדש הראשון, בתקופת יצר העבודה-זרה, ואת הבית השני, מפני שנאת חינם שהיתה בהם, מכל מקום לאחר מעשה הם בוכים ומתאנחים ומתאבלים על החורבן, וצמים ומתחננים לפני אביהם שבשמיים שירחם עליהם, ויבנה ביתו כבתחילה וכו'. וכל זה עושים, מפני שמתחילה הודיע להם הקב"ה את גודל ערכו של הבית הגדול והקדוש שקרא שמו עליו. אמנם אומות העולם, אף-על-פי שגם להם היתה הנאה מעבודת בית-המקדש כנ"ל (מהגמרא סוכה נה:), מכל מקום לא בחיבה יתירה נודעת להם כפרה זו - כלומר, לא הודיע להם הקב"ה את גודל ערכו של בית-המקדש, וכמה הן נהנין מכפרת המזבח.

               וכיון שלא נודע להם לאומות העולם כמה טובה יוצאת להם מעבודת בית-המקדש, על כן לא העריכוה ולא כיבדוה ולא אהבוה, ואדרבה עוד שנאוה, וסוף סוף באו והחריבוה. ולאחר חורבנה, בודאי שאין מתאבלים עליה ואין מחכים לבניינה. אדרבה, מלאים חיל ורעדה בהעלותם על דעתם פן תיבנה. ובזה נבין קצת את דברי רבי יוחנן הנִזכרים לעיל, אוי להם לאומות העולם שאיבדו, ואין יודעין מה שאיבדו. פירוש: ישראל איבדו יותר מאומות העולם בחורבן בית-המקדש, אמנם יודעין מה שאיבדו. על כן מתפללים, מתענים, חוזרים בתשובה ומחכים בכִליון עיניים שתוחזר להם אבדתם הגדולה - בית-המקדש. אמנם אומות העולם, מעולם לא נודע להם כמה טוב להם בית-המקדש, על לאחר חורבנה, אין יודעין מה שאיבדו, ואין מתאבלים עליה, אדרבה ששים ושמחים על חורבנה, ואם כן בודאי לא יראו בשמחתה. אוי להם מאוד לאומות העולם.

 

 

למה נחלשה ההתאבלות על ירושלים בזמננו?

אחת הסיבות היא: התקרבות לב האדם לגשמיות, הגורמת ממילא להתרחקות מרוחניות.

 

 

בדורות האחרונים ובפרט בדורנו זה, כל כך נחלשה ההתאבלות הלבבית בקרב העם, עד שראוי להִשתומם על זה, בתכלית ההִשתוממות. "אבותינו סיפרו לנו" (תהלים מ"ד, ב'. ועיין שופטים ו', י"ג)שברוב תפוצות הגולה, בכל עיר ועיר שהיו דרים בה יהודים, היה ניכר בחוץ, ההתאבלות מראש-חודש אב עד התענית. ובתשעה באב עצמו, היו כל ישראל, מנער ועד זקן, נראים ומרגישים כאבלים ממש. ובשעת אמירת הקינות היו עיניהם זולגות דמעות ממש, מרוב שברון לב וצער ויגון ואנחה. בבתי הכנסת וכן בבתיהם כמעט ולא הדליקו נרות לקיים מה שכתוב (איכה ג', ו'): "במחשכים הושיבני" כמובא בהלכה (עיין שו"ע חאו"ח סי' תקנ"ט, סע' ג'. ובמשנ"ב שם ס"ק י"ד). ובתפילת מעריב ובשחרית לא היו מגביהים קולם, אלא בקול נמוך ובשברון לב היו מתפללים, כמנהג אבלים. וכל היום היו נזהרים משיחה קלה ומכיוצא בזה, כדי שלא יסיחו דעתם חס ושלום מהאבילות. אמנם בזמננו, אוי לאוזניים שכך שומעות, אוי לעיניים שכך רואות. בפיהם ובשפתותיהם מקוננים, וליבם רחק מכל רגשי אבילות [ועיין בספר "פלא יועץ" (ערך "תשעה באב", עיי"ש) שכתב וזו לשונו: "ועתה בעוונותינו רבו בוערים בעם שאינם יודעים מהו תשעה באב, והיו להם הקינות לנגינות או לחוכא ואיטלולא, ותכף בצאתם מבית-הכנסת הולכים לטייל ורבים מקילים ... וראוי להיודעים להודיעם דבר בעיתו ולהזהירם לבל יעברו על דברי חכמים, כי דיינו חרפתנו ובושתנו וכלימתנו, שאנחנו כשוטה או כחולה גדול שמת לו מת ואינו מרגיש, כן אנחנו אין אנו מרגישים צער בנפש על חורבן בית קודשנו ותפארתנו ועל כל מה שגרמנו בעוונותינו ...". עכ"ל. ובספר "קב הישר" (בסוף פרק צ"ד) כתב בשם רבו ה"יסוד יוסף" וזו לשונו: "ובעוונותינו הרבים, ראיתי מכשול גדול ברוב מדינות, שבאים אנשים לבית הכנסת, ולא די שאין אומרים קינות בבכי ובקול מר, אלא עוסקים בשחוק וקלות ראש ושמחים בפה מלא, כאילו הם שמחים בשמחת תורה, ואין זוכרים אחריתם שיהיה מרה, ועונשם יהיה גדול [ובמדרש פנחס (דף ג', אות ה') כתב: "ראיתי כמה בני אדם שהם בשחוק בתשעה באב ולא עלה להם לטובה". ועיי"ש שסכנה יש בדבר], וכל לאותן האנשים לא יזכו לראות בנחמות ישראל כשיבוא משיחנו (על-פי תענית ל:). ועל הרבנים ופרנסי הדור ודייני ישראל מוטל עליהם למחות בידי פושעי ישראל, השמחים אל גיל ביום צרה ומבוכה, וצריכין לקנוס אותם בקנסות וראויין להחרים אותם" (עייש"ב בפרקים צ"ג - צ"ד). ובספר "ישמח משה" על הפסוק (משלי י"ד, כ"ג): "בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתיים אך למחסור", כתב וזו לשונו: "נראה לי כי בוודאי מה שאדם עצב על גלויות ישראל וחורבן בית-המקדש דהיינו עצב הראוי - יהיה מותר, דהיינו כמו שאמרו רז"ל (תענית ל:): כל המתאבל על ציון זוכה ורואה בנחמתה, ויהיה מהנשאר בציון והנותר בירושלים הנאמר בישעיה. אך "ודבר שפתיים" - דהיינו, שמדבר רק בשפתיו קינות על חורבן בית-המקדש ואינו מעיר ליבו כלל, "אך למחסור" - אין זה אלא מחסיר ומגיע לעצמו באמירתו, ויותר טוב ממנו זה שלא אמרן. כי זה אינו מעיר את ליבו על-יד היסח הדעת ושכחה, מה שאין כן זה שמזכיר בפיו ולא יעצוב בליבו, הרי נראה בפועל כי אין חושש על זה כלל ברוע ליבו, והבן". עכ"ל]. ומה לנו להאריך בענין זה, הלוא האמת גלוי וידוע לכל מי שיש לו מוח בקודקודו, ועיניו לא הוכו בסנוורים ע"י שוחד התאווה והבלי העולם הזה. 

               כאשר נחקור בענין, נראה שישנן כמה סיבות שגרמו להחליש אבילות ציון וירושלים בקרב בני עמנו בדורות האחרונים. ואחת היא התקרבות לב האדם לגשמיות, הגורמת ממילא להתרחקות מרוחניות ומלהעריך עניינים רוחניים. הנה אמרו חז"ל (שבת קה:): שנִתעצלו ישראל בהספדו של יהושע בן נון. ולכאורה תמוה הדבר. הלוא יהושע היה תלמידו המובהק של משה רבינו, וכבש את הארץ ברוב צידקתו וקדושתו, והנחיל לכל אחד ואחד את חלקו, ולימד תורה לישראל (כמו שכתב רש"י בבראשית מ"ח, י"ט), וסוף סוף היה רבן ואביהם של כל ישראל, אשר עצם השמועה על פטירתו ראויה לקרוע כל לב בדור ההוא. ואם כן מה גרם שיתעצלו בהספדו? והדבר מפורש במדרש (פתיחתא לרות רבה סי' ב') וזו לשונו: באותה שעה נחלקה ארץ ישראל, והיתה חלוקה חביבה עליהם יותר מדאי. והיו ישראל עוסקין במלאכתן, זה עוסק בשדהו, וזה עוסק בכרמו, וזה עוסק בזיתיו, וזה עוסק בפוצמו (ויש גורסין: בתחומו) ונתעצלו מלעשות גמילות חסד ליהושע. וביקש הקב"ה להרעיש את העולם כולו על יושביו כו', עיי"ש. ופירוש הדבר, מכיון שניתקרבו קצת יותר מדאי לעניינים גשמיים, לא הרגישו כל כך בגודל האבדה הרוחנית שאירע להם, פטירתו של גדול הדור בתורה ובצִדקות, מנהיג הדור ולוחם מלחמות ה' יתברך. רואים אנו מכאן, שהתקרבות לגשמיות מחלישה אצל האדם ההתאבלות על אבידות רוחניות. כי רק אדם הקשור בכל ליבו לרוחניות, מעריך ומרגיש אבידה רוחנית כראוי.

               ועד כמה נצטערו ונתאבלו חז"ל על אבידה רוחנית, עיין בסנהדרין (סח.) כשנפטר רבי אליעזר והיו מוליכין מיטתו מקיסרי ללוד, היה רבי עקיבא מכה בבשרו, עד שדמו שותת לארץ. פתח עליו בשורה, ואמר: "'אבי אבי רכב ישראל ופרשיו'. הרבה מעות יש לי, ואין לי שולחני להרצותן". פירש רש"י: כלומר, הרבה שאלות יש לי לשאול, ואין למי לשאול. וכתבו שם התוספות: ומשום "שרט לנפש" (ויקרא י"ט, כ"ח) אין, שמשום תורה עשה זאת, כפי שאמר הרבה מעות יש לי, ואין לי שולחני להרצותן. ע"כ. ובגמרא בבא-מציעא (פד.): ריש לקיש נפטר, והיה רבי יוחנן מצטער אחריו הרבה, שלא היה מוצא תלמיד ותיק ומסור כמותו. אמרו החכמים: מי ילך ליישב את דעתו? שילך רבי אלעזר בן פדת ששמועותיו (כוחו בלימוד) מחודדות, ואפשר שהוא יוכל למלא את מקומו של ריש לקיש. הלך רבי אלעזר בן פדת וישב לפני רבי יוחנן. כל דבר שהיה רבי יוחנן אומר, אמר לו רבי אלעזר בן פדת, כדי להביא ראיה לדבריו: שנינו ברייתא המסייעת לך. לבסוף אמר לו רבי יוחנן: אתה האומר להיות כבן לקיש? הרי בן לקיש כל פעם שהייתי אומר דבר מה, היה מקשה לי עשרים וארבע קושיות, והייתי מתרץ לו עשרים וארבעה תירוצים, ומתוך המשא ומתן שבינינו היתה הסוגיא מתבהרת. ואילו אתה אומר תמיד: שנינו ברייתא המסייעת לך. מה מועיל לי הדבר? האם איני יודע כבר שמה שאני אומר הוא דבר טוב ונכון?! היה רבי יוחנן הולך וקורע בגדיו והיה בוכה ואמר: איפה אתה בן לקיש, איפה אתה בן לקיש, והיה צועק עד שיצא מדעתו ונשתטה. ביקשו חכמים רחמים עליו, ונפטר רבי יוחנן [ולמה לא ביקשו החכמים עליו רחמים שיבריא? משום שלא היתה בכך תועלת, כי אף אם היה רבי יוחנן מבריא, היה חוזר ונחלה משום העדר תלמידו הותיק. לכן היו החכמים מוכרחים לבקש עליו רחמים שימות (רבי חיים שמואלביץ - "שיחות מוסר" תשל"א, מאמר י"ט)]. עיי"ש.

               ובספר "קדמות הזוהר" להרד"ל, כותב שם המוציא לאור - ר' שמואל לוריא, שהמחבר סיפר לו מחסדי ה' והשגחתו הטובה עליו, "כי בהיותו כבן ט' שנים היה בקי בעל פה בט' מסכתות הראשונות מהתלמוד בבלי, וקבע לו שעה, בכל יום, לחזור על ט' מסכתות אלו, ובשאר שעות היום למד מסכתות שטרם למד אותן. יום אחד כבין הערביים, בא כבוד אביו עם האדון הדוכס של עירם, אל חדר לימודו. ועימם גם מורה אחד, אשר הביאו הדוכס מצרפת, בעד בניו. וינסהו המורה בחכמת החשבון והתישבורת. ויתפלאו מאוד מאשר השיב תיכף על כל שאלותיו. והדוכס נתן לו מתנה, וגמר אז עם כבוד אביו שיבוא (הילד – הרד"ל) בכל יום, בשעה קבועה, ללמוד עימו חכמות וידיעת הלשונות, היא השעה שהיתה קבועה לו לחזור על הט' מסכתות שזכה להיות בקי בהן. מפני אימת וכבוד אביו, לא היה אפשר לו לסרב בזה. אך מאז הפנותם שכמם ללכת, הוריד דימעה מאין הפוגות כל הלילה על צער אבדת השעה הקבועה לו על חזרת המסכתות. ויהי כאור הבוקר, שמע קול הברה בעיר, כי מצאו את המורה הנ"ל נהרג, סמוך לעירם". עכ"ל.

כל הצער שנצטערו, וכל מה שהתאבלו הקדושים הנ"ל, על אבידה רוחנית או על חיסרון ברוחניות, כל זה היה להם מפני שהיו קשורים בכלל ליבם לרוחניות ולא לגשמיות. ועד כמה היו כל בית ישראל קשורים לרוחניות ורחוקים מגשמיות, נראה מדברי הקדוש בעל ה"חפץ חיים" בתחילת מאמרו "צפית לישועה", וזו לשונו: "יפה היה לאב לראות את בנו שחוט לעיניו על קדושת השם, להשיב נשמתו טהורה לא-לוהי השמיים, מלראותו בגרם העושר, אם חלילה יסלף דרכו מדרך התורה והמצוה". עכ"ל. (ועיין במדרש אסתר רבה פ"ט, ד"ה ויאמר המן).

               והרב בעל "חיי אדם" כתב בהקדמתו, וזו לשונו: הנה בדור שלי, כשהייתי קטן, לא עלה מעולם על דעת האב והאם לדאוג במה יתפרנס הבן. רק כל מגמתם היתה שיזכה הבן לתורה. ומעולם לא עלה על דעת מי שחננו ה' שיכול ללמוד, שיפרוק ממנו עול התורה ולהיות שנה ופירש. זה לא עלה לא על דעת האבות ולא על דעת הבנים וכו'. אך בימים הללו שבעוונותינו הרבים כאשר יגדל הבן להיות בן י"ג או ט"ו שנים, וליותר בן ח"י, אז יטרידהו עול אשתו ובניו ולדור בדירות מרווחים וללבוש בגדי משי וריקמה. והתורה מונחת בעוונותינו בקרן-זווית. והבתי-מדרשות בעוונותינו הרבים בטלים, ואף הלומד אינו לומד רק איזה שעות ביום וכו'. עכ"ל. הרי לנו עדותו של הרב בעל חיי אדם, שלפני כמה מאות שנים (והיינו בחיי המחבר הנ"ל) חל שינוי יסודי במגמתם של כמה מבני עמנו, ממגמה רוחנית להשקפה הנוטה לעניינים גשמיים, כגון פרנסה ודירות מרווחים ובגדי משי וכדומה. במקום אשר היו דואגים ההורים - במה יזכה הבן לתורה, החלו דואגים - במה יתפרנס הבן. ומאז כתב החיי אדם את דבריו הקדושים, גברה הנטייה לגשמיות פי כמה וכמה בעוונותינו הרבים. כי הורקנו מכלי אל כלי על-ידי אומות העולם שנִתאכזרו עלינו, וגזרו עלינו לעקור את דירותינו, וגזרו עלינו הרג ושמד ועבודת פרך ומיתות משונות. והנותרים הגיעו למקומות הרחוקים שבורים בגוף ובנפש ובחוסר כל. ונאלצו להקדיש שארית כוחותיהם להתפרנס להביא טרף לביתם. והרי מי שיש לו מנה, רוצה מאתיים כמו שאמרו רז"ל, וממאתיים לארבע מאות, ולשאר מותרות והבלי העולם הזה, עד שמתגשם האדם. והמגושם אינו דואג בעיקר על רוחניות אלא על גשמיות, גם אינו מתאבל אלא על אבידה גשמית.    

 

"ימי בין המצרים, ימים מיוחדים הם שנתייחדו על פי חז"ל הקדושים לאבילות על החורבן, וגם הם כשאר ימי המועדים (גם תשעה באב נקרא מועד) יש בהם מצוות מעשיות, וכדי שלא יכשל בהם, צריך לעשות הכנה לזה על יד לימוד הלכותיהם. ויש בהם גם החלק של מצות הלבבות שהיא הרגשת אבילות בלב. והנה המצוות המעשיות של אלו הימים נשמרים ונעשים ... אך החלק של חובת הלבבות נגרע חלקו, ומעט מאוד הם המרגישים בחורבן ירושלים ובית-המקדש. והמעשים הנעשים כאבילות על החורבן, הינם כמעט מנותקים לגמרי מהרגשת הלב. עד שהתבטא בזה אחד מגדולי חכמי זמננו, שהכנתנו לתשעת הימים, היא בהכנת חולצות להחלפה.

            ואף שכבר בדורות הקודמים, התריעו רבותינו האחרונים, על שירד הרגש הצער והאבילות על חורבן בית-המקדש, עם כל זה בדורנו ירדנו פלאים בזה לעומת הדורות הקודמים, כידוע. וכמדומה שאחת הסיבות לזה הוא, משום שנכנסים לאלו הימים בלא הכנה נפשית ראויה ... וכיון שאין יודעים את גודל מעלת בית-המקדש, אין מבינים מה רב וגדול ההפסד מחורבנו, ועל כן לא שייך שיהיה הרגשת צער ואבילות בלב על חורבנו" ["שערי בית ה'" - הקדמה, עמ' י"ד - ט"ו (עיי"ש)]

 

למה נחלשה ההתאבלות על ירושלים בזמננו?

סיבה נוספת וחשובה מאוד: חיסרון הידיעה - מה איבדנו מחמת חורבן בית-מקדשנו

 

 

נפתח מאמרנו זה בתמצית מאמרינו האחרונים: חז"ל (תענית ל:) דרשו את הפסוק (ישעיה ס"ו, י'): "'שמחו את ירושלים, וגילו בה כל אוהביה. שישו איתה משוש - כל המתאבלים עליה'. מכאן אמרו: כל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בשמחתה. ושאינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה" ע"כ. וכן דרשו בזוהר הקדוש (ח"ב, דף נה/ב): "'קול צופייך נשאו קול - יחדיו ירננו' (ישעיה נ"ב, ח'). כל המצפה אימתי ירחם הקב"ה לבנות ביתו, ובוכה ומרים קולו על חורבן ביתו של הקב"ה - יזכה לראותו ביישובו בשמחה - יחדיו ירננו". ע"כ.

               וחז"ל אמרו במדרש (ב"ר פי"ג, ב') שכל עיקר תשוקתם ותקוותם ותפילתם של ישראל קדושים, הנאמנים להשם יתברך ולתורתו הקדושה, היא שיבנה בית-המקדש בקרוב. וזו לשונו: "'וכל שיח השדה ...' (בראשית ב', ה') - כל שיחתן של בריות אינה אלא על הארץ: עבדת ארעא, לא עבדת [שתמיד שואלין זה לזה: עשתה הארץ פירות או לא עשתה (מתנות כהונה)]. וכל תפילתן של בריות אינה אלא על הארץ: מרי, תעביד ארעא. מרי, תצליח ארעא [כך היא תפילתן לקב"ה: ריבון העולמים תעשה הארץ ותצליח הארץ (שם)]. כל תפילתן של ישראל אינה אלא על בית-המקדש: מרי, יתבני בית מקדשא. מרי, מתי יתבני בית מקדשא. עכ"ל. 

אמנם בדורות האחרונים נשתנו הדברים. כי מרוב צרות ורדיפות ומלחמות וטילטולים וגזירות איומות שפקדו את בני עמנו בעוונותינו הרבים, נחלשו כמה יסודות ופרטים מדת קדשנו אצל כמה וכמה מבני עמנו. הגלות המרה והארוכה בין הגויים החומדים ממון ותאווה, הזיקה אותנו הרבה יותר ברוחניות, בזמן האחרון, ממה שסבלנו נזקים גשמיים במשך כל הדורות. והענין היסודי הזה - להתאבל על ירושלים - נחלש מאוד מאוד, כי התאבלות זו היא על אבידה רוחנית. והאדם הקשור מאוד לגשמיות, אינו מתאבל על אבידה רוחנית, מקרב ליבו.

והנה בזמננו, מלבד כל שאר הסיבות שגרמו להחליש אצלינו אבילות החורבן, ישנה עוד סיבה חשובה מאוד. והיא חיסרון הידיעה, בין כמה וכמה מבני עמנו, על צורת החיים שחיו בני ישראל בארצנו הקדושה בזמן שבית-המקדש היה קיים. גם מאלה היקרים, הקשורים יותר לתורה ולמצוות מלדברים גשמיים, יש שאינם מטריחים עצמם לחפש במקראות ולהתבונן בדברי חז"ל ורבותינו הראשונים והאחרונים ז"ל, לדעת מה באמת איבדנו מחמת חורבן בית-מקדשנו. וכל-כך נשתכחו דברים אלה בזמננו, עד שנתקיים בנו בעוונותינו הרבים, מה שנאמר (סוכה מה:) על אומות העולם: שהיינו מקריבים שבעים פרים בחג הסוכות, כנגד שבעים אומות, לכפר עליהם שירדו גשמים בכל העולם. "אמר רבי  יוחנן: אוי להם לאומות העולם שאיבדו, ואין יודעין מה שאיבדו. בזמן שבית-המקדש קיים, מזבח מכפר עליהן. ועכשיו מי מכפר עליהן. ע"כ. והיינו, כי אומות העולם, אף-על-פי שנהנו מבית-המקדש, כי היה להם כפרת המזבח, מכל מקום לא ידעו מזה. על כן לא העריכוהו (ואף החריבוהו בידיהם), ובודאי אינם מתאבלים על חורבנו (ועיין בספר "יערות דבש" ח"א, דרוש ד', עמ' פ"ה שכתב, וזו לשונו: "כל השומע משנה זו (סוף סוטה מז - מח, עיי"ש) דמוע תדמע עינו מאין פוגת על שבר בת עמי, כמה טובה איבדנו, שבת משוש ליבנו והרי אנו כפגרים מתים, אשר אינם מרגישים עוד בחלייהם, ואינם יודעים מה חסרים ומה היה להם". עכ"ל.). וכן אנחנו, בני ישראל, אם אין אנו לומדים ומתבוננים בענייני בית-המקדש, וירושלים עיר הקודש, וארצנו הקדושה, אשר עיני השם א-לוהינו בה מראשית השנה ועד אחרית שנה, אין אנו יודעים מה שאיבדנו. ואם כן, איך נתאבל על אבדה כאשר לא מודעת לנו גודל ערכה וחשיבותה. ועיין במה שכתב ה"מגן אברהם" (על השו"ע חאו"ח סי' תק"נ - הלכות תשעה באב), וזו לשונו: "כתב מ"ע (סי' קי"א): 'קטנים מאכילין אותם לחם ומים להתאבל עם הציבור' עכ"ל. ונראה לי דווקא קטן שיש לו דעת להתאבל. עכ"ל ה"מגן אברהם". והלכה  זו נאמרה בכל ד' צומות. והנה מה שכתב: שיש לו דעת להתאבל, לכאורה רצונו לומר, שיודע מה שאיבדו בחורבן בית-המקדש, כי אם אינו יודע מזה, על מה יש לו להתאבל. ואם לא יתחזקו הגדולים בידיעת גודל האבידה שאיבדנו בחורבן הבית, היאך ידעו הקטנים מזה כלום. אמנם חז"ל ברור ידברו (תענית שם): "כל שאינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה", רחמנא ליצלן.

מרן הגאון הצדיק החסיד וכו' רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצוקללה"ה כתב (בספרו "מוסר אביך" - מעין הקדמה, אות ג) דברים מעוררים הנוגעים לענייננו, וזו לשונו: "כל זמן שלא ילמד לעצמו שתתברר לו מעלת נשמת האדם ומעלת ישראל (עיין באבות פ"ג, מי"ד; וב"זוהר הקדוש" - פרשת שלח, דף קנט/ב) ומעלת הארץ הקדושה (עיין ב"זוהר הקדוש" - פרשת אמור דף צג "גוי אחד בארץ"; תוס' זבחים ס - סא קדושת הארץ והמקדש;מגילה יז: מתרוממת קרנם בירושלים) וההשתוקקות הראויה לכל איש ישראל לבנין המקדש (עיין ב"ספר הכוזרי" לריה"ל - מאמר חמישי, סוף סעיף כ"ז) וגדולת ישראל והתרוממותם בעולם, כמעט שאי-אפשר לטעום טעם עבודה.

שהרי כיון שחז"ל אמרו (ספרי - פרשת עקב; ועיין תענית ב.): על הפסוק "ולעובדו בכל לבבכם" - "עבודה בלב זו תפילה", אם כן, התפילה היא בחינת העבודה ואינו ראוי לעבודה כי אם כשיהיה במצב דעת יראת ה' כך-כך עד שיהיו ענייני התפילה קרובים אל לבבו (עיין דברים ל', י"ד). ואם לא ידע מעלת נפשו איך יתפלל ברצון שלם והרגשת חיסרון שיחנהו ה' יתברך דעה בינה והשכל, כיון שאינו מכיר, אחרי שיש לו עושר וכבוד וכל טוב, מה חסר לו אם חס ושלום לא ישכיל ויביןאם כן צריך ללמוד ולהעמיק עד שיצוייר לו בבירור וידיעה שלימה גודל חסרונו לדעה בינה והשכל יצמא לזה ויתפלל באהבה מקירות לב שיחנהו ה' יתברך בזה, וה' הטוב לא ימנע טובו להולכים בתמים (עיין תהלים פ"ד, י"ב).

ואם לא ידע מעלת ישראל איך יתפלל בלב שלם על גאולתם. שוודאי אין הכוונה הרצויה בתפילת ברכת גואל ישראל רק על מכאובי נפשו שמרגיש מצד עצמו מעול הגלות, כי ענין הברכה מעיד שהרצון בה מצד מעלת ישראל וקדושתם (עיין מגילה יז: רש"י ד"ה אתחלתא: שלגאלנו מן הצרות הבאות עלינו תמיד וכו' דשם גאולה עליה. וברך יים למהר"ל פ"ו: "שכל הרוחה מיד האומות ומיד המושלים הכל גאולה הוא"). ואם לא ישכיל מעלת הארץ הקדושה וסגולתה וקדושתה (עיין "אורות ישראל" פ"ח ופ"ט) איך יתפלל על בנין ירושלים, והתפילה היא דוקא מקירות הלב (ברכות י:) כשמרגיש שהוא חסר בדבר.

והנה התפילה היא בדיקה גדולה לאדם אם הוא מטהר נפשו באמת כרצון יוצרו יתברך ואם הוא קרוב לעשות רצונו כרצון קונו (עיין "עולת ראיה" ח"א, ענייני תפילה - הדרכת התפילה וחלקיה, ג - ה). על כן מאוד חייב האדם להיזהר שלא ימשך אחר רצון עצמו בהנאות הגוף ממאכל ומשתה וכיוצא בזה, כי יוטבע בו טבע החומרי עד שלא ירגיש בעצמו שהדברים האמיתיים הקדושים חסרים לו, ואם כן יאבד תפילתו שהיא כלל גדול בעבודה, כי כיון שמתנחם במה שיש לו לאכול ולשבעה וכאלה ההבלים לא יצייר בהתפללו בשבח "עלינו לשבח" ו"על כן נקוה", שיתוקן עולם במלכות שדי והאלילים יכרתו והרשעים יפנו אליו יתברך, כי מה יזיקו האלילים לאשר עיניו וליבו למלאות כרסו מעדנים, ובהיות ציורי התאווה בלבבו לא ישכיל ולא יבין. על כן יתחזק האדם ויתחכם ויראה עצה לנפשו, ומא-לוהי החסד והרחמים החפץ בשלמותנו, שזהו כבודו ותפארתו, נבקש ונשפך שיחנו ידריכנו בנתיבתו ויאר לנו באורו הגדול, שנדע ונשכיל מה הוא יתברך דורש מאיתנו ומהו הישר והטוב ללכת בדרכיו". עכל"ק.

 

 

 

 

 

 

 

חיוב אבלות "בלב" על חורבן בית-המקדש

הג"ר יעב"ץ כתב (בסידורו - הלכות תשעה באב, דלת ב', חלון ו', אות ט"ז) שמה שהאבל על חורבן ירושלים יצא מליבנו הוא עוון חמור מאוד, ובשביל זה נענשנו בעונשים חמורים מאוד. וזו לשונו: "וכאן מקום שראוי להרחיב בו הדיבור, אלמלא לא היה אלא עוון זה בידינו שאין מתאבלין על ירושלים כראוי די להאריך גלותינו, והיא בעיני הסיבה קרובה, היותר גלויה עצומה וחזקה, לכל השמדות הגדולות הנוראות המבהילות הרעיונים אשר מצאנו בגלות, בכל מקומות פזורינו על צווארינו נרדפנו, לא הונח לנו להרגיע בגויים עם שיפלותינו עונינו ומרודנו, לפי שיצא האבל הלז מליבנו, בהיותינו שוקטים בארץ לא לנו, שכחנו את ירושלים, ולא עלתה על לבבנו. על כן כמת מלב נשכחנו, מדור לדור נוסף יגון על יגוננו ומכאובנו.

וכל אוהב אמת יודה לדברינו, וכאשר יוכיח הניסיון בייחוד ביום תשעה באב המר, מי ומי המתאבל ונאנח על חורבן הבית ושממות ארצנו כראוי ממעמקי הלב, כמה דמעות נשפכות על זאת, ואין צריך לומר בשאר ימי השנה, אין זוכר ואין פוקד, ואין דובר דבר ממנה, אפילו במחשבה לא בא זיכרונה, כאילו מקרה היה לנו, וכו'". עכ"ל [ונראה שמקור דבריו בגמרא גיטין נז.; ועיין ב"ספר הכוזרי" - מאמר שני, סוף אות כ"ב; ובסידורו של הג"ר יעב"ץ ("בית יעקב", עמ' י"ג, בהקדמה - סולם בית אל, פרק המעשה, אות ו'); ובספר "משך חכמה" - פרשת בחוקותי, על הפסוק "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם"; ובספר "דעת חכמה ומוסר" ח"ב, עמ' ר"ח; ובספר "שערי בית ה'" עמ' ל' - ל"א, ל"ד - ל"ה].

אבלות, נחמה, תשובה

חז"ל הקדושים סידרו לנו דרך לעבודה מימי בין המצרים עד יום הכיפורים - במנהגי הימים, ובהפטרות לשבתות, על דרך זו: אבלות - בהפטרות, קריאת שלוש הפטרות של פורענות, ולנהוג שלושה שבועות מנהגי אבלות. נחמה - לקרות שבע הפטרות של נחמה. וימי תשובה - אלול ועשרת ימי תשובה, ובשתי הפטרות של תשובה.

            והביאור בזה הסדר הוא כך: שאבלות, פירושו, ידיעת והכרת ההפסד לאשורו, איזה טוב היה לנו בעבר, ומה הפסדנו כיום. וכתוצאה מזה באה הרגשה של שיברון לב, בכי והספד.

            נחמה, פירושו, לראות מה הם הנקודות הטובות שנותרו בידנו, ולראות שאפשר לבנות על ידם מחדש, והתבוננות זו גורמת לעידוד ולנחמה.

            ותשובה, זו היא הצורה איך לבנות מחדש, לעזוב את הדרך שבגללה הפסדנו, ולבחור בדרך חדשה שעל ידה נוכל לבנות מחדש.

            ודרך עבודה זו היא מוכרחת הן לחורבן הפרטי, והן לחורבן הכללי.

(ע"פ הספר "שערי בית ה'", עיי"ש באורך בעמ' מ - מב)

 

על הקשר שבין תקופת "בין המצרים" לתקופת עשרת ימי-תשובה

 

 

בפרשת עקב כתוב (דברים ח', ה'): 'וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' א-לוהיך מייסרך'. שמו של חודש אב מזכיר לנו שהצרות הרבות שאירעו לכלל ישראל בחודש זה, באו בתורת תוכחה שהאב נותן לבנו, עם הכוונה שהבן יתעורר לעשות תשובה (ע"פ ספר זיכרון "יד אביגדור", עי"ש עמ' תשכד - תשכה).

               וכך כתב רבינו יונה ("שערי תשובה" תחילת ש"א)שכאשר צרה באה על האדם חס ושלום, עליו להכיר כי הצרה היא תולדת חטאיו וצריך לעשות תשובה, ואם אינו מכיר כך, הרי מוסיף הוא חטא על חטאו הראשון (וכמו הגנב העומד לפני הדיין לקבל דינו ואינו מתחרט על גנבותיו, ודאי שעונש אותו הגנב יהיה קשה עד מאוד). ומביא רבינו יונה (שם ש"ב, אות ב'), כי כל התכלית של הייסורין אינה אלא כדי לעורר את האדם אל התשובה. וכמו שכתב שלמה המלך ע"ה (משלי ג', י"ב): "כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה". מגיד לנו שלמה המלך שכמו שאין האב מייסר את הבן אלא אם כן יודע שיש בכוח הבן להיטיב את מעשיו, כמו כן אין הקב"ה מביא ייסורין על האדם אלא אם כן יודע שיש בכוחו לקבל את התוכחה.

כתוב (שם שם, י"א - י"ב): "מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו: כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה". ופירש הגר"א וזו לשונו: "'מוסר ה'' - שהן הייסורין שבאין עליך. 'אל תמאס' - לא תקבל באהבה ובחיבה. 'ואל תקוץ בתוכחתו' - תוכחה היא בדיבור. מה שמוכיחין אותך, אל תקוץ בהם. 'כי את אשר יאהב ה' יוכיח' - כי אין דרך להוכיח, רק לאוהב, אשר ליבו דואג על רעתו, ורואה שהולך בדרך אשר אינו טוב לו, הוא מוכיחו. וכן מסתמא (מן הסתם) כאשר מוכיח אותך הקב"ה, מסתמא (מן הסתם) אוהב אותך. [כי יתרון האהבה, מאוהב לנאהב, ניכר ביתרון תוכחה, כמו שנאמר (שם): 'אשר יאהב ה' יוכיח'. וכן אהבת האב לבנו, אף כי גדלה אהבתו לבנו אהבה בתענוגים, מכל מקום מכה את בנו ומוכיחו בגלוי תמיד. לא כן שאר קרוביו, לא יכוהו, אך יוכיחוהו. ושאר בני אדם, אף לא יוכיחוהו. והוא כי כל שאהבתו גדולה אליו, תוכחתו גדולה. שמכוון ליישר מידותיו ולתקנו בתוכחתו. והוא משלימות האהבה. וכן בקב"ה וכו' (מפירושו שם כ"ז, ה')].

'וכאב את בן ירצה' - הוא נגד המוסר, שאל תמאס. כי אין דרך לייסר, רק אב לבנו. ואפילו לאוהב, אם אינו שומע לתוכחתו אז הוא עוזב אותו לילך בדרך אשר חפץ. אבל אב את בנו, אם אינו שומע לתוכחתו, אף-על-פי-כן אינו עוזבו, אלא מוכיחו בייסורין עד שעוזב הדרך הרע. והיינו מחמת אהבתו אשר גדלה עליו יותר מן הכל, כן ליבו כאב על רעתו וחפץ בהיצדקו, על כן מייסר אותו להיטיב לו. והסימן שמחמת אהבה הוא, שאחר כך כאשר יסיר שבטו ממנו, חפץ למלאות רצונו ומדבר לו תנחומין לפייס דעתו. זה שאמר שאל תמאס את הייסורין, כי כאשר מייסר אותך בייסורין מסתמא (מן הסתם) אתה חביב עליו כבן. ואחר כך כאב את בנו ירצה אותך וימלא רצונך". עד כאן פירוש הגר"א.

דברי הגר"א, שלאחר שהאב מייסר את בנו, הוא חפץ למלאות רצונו ומדב לו תנחומין לפייס דעתו, הוא דבר הנראה וידוע. והוא החילוק הנראה בעליל, בין האב המייסר את בנו, מתוך אהבתו אליו, לבין שונא המכה את שונאו, מתוך כעס ושנאה. כי המכה את שונאו, כאשר גומר להכותו, עוד מוסיף לדבר אליו דברים חריפים, ומבזהו ואף מקללו, ומאיים עליו שפעם הבאה יכהו יותר ויותר, ואולי אף ימיתהו. מה שאין כן האב המייסר את בנו, כשגומר לייסרו, מפייסו בדברי תנחומין, ומבטיח לו מתנות אם ייטיב דרכו, ואומר לו שמקווה לראות נחת רב ממנו וכו'.

אומנם עדיין הדבר צריך הסבר. כי אף-על-פי שדברי ריצוי ותנחומין מהאב לבנו לאחר שמייסרו, המה סימנים שמחמת אהבתו ייסר אותו, מכל מקום עדיין לא הוסבר לנו טעם הדבר, רוצה לומר מאיזה טעם מדבר האב דברי ריצוי ותנחומין לבנו, לאחר שמייסרו. כי מסתבר שהדיבורים האלה שמדבר האב לבנו אינם סתם הבעת רגשי האב המצטער על זה שהיה נאלץ להכות את בנו האהוב לו. זה אינו מסתבר. כי הלא הנמשל בענין הזה, הוא ענין הייסורים שמביא הקב"ה על כלל ישראל, או על יחידים מישראל. וברור הוא, שכל רצונו יתברך, הן בייסורים והן בתנחומים, הוא להחזיר את האדם והעם למוטב. ואם כן, יש להבין איזה טובה הוא לבן, כשאביו מדבר לו תנחומין לאחר שמייסרו.

והנה אף-על-פי שהאב המעניש ומייסר את בנו, עושה כן מתוך אהבה ורצון שיטיב דרכיו, מכל מקום יש סכנה מסויימת בדבר. כי הבן עלול חס ושלום להישבר לגמרי מכאב המכות שהוכה מאביו, ולהתייאש לגמרי מלהיות טוב. ואם כן למרות רצונו של האב להיטיב עם בנו על-ידי זה שמייסרו, למעשה תצא רעה ולא טובה. ולפי זה יש לומר שהוא הטעם לדברי תנחומין ופיוסין שהאב מדבר לבנו, לאחר שמייסרו. כי כוונת האב המייסר את בנו, היא להחזירו למוטב. אומנם יתכן מאוד שהבן ישבר לגמרי ויתייאש לגמרי מחמת כובד העונש שענשו אביו. על כן, לאחר שמייסרו, מיד חוזר ומנחמו, ומפייסו, ומראה לו חיבה יתרה, ומסביר לו שאינו שונאו חס ושלום, רק מגודל אהבתו אליו ייסרו, כדי שיעזוב דרכו הרעה, ויחזור לטוב, ויוכל לזכות לעתיד הגדול והמלא הצלחה אמיתית, העומד בפניו. ואז יוצא מהמוסר שייסר האב את בנו, רק טוב ולא רע חס ושלום [עיין במאמרנו (משבת זו בפינת "שואל כענין ומשיב כהלכה") - "יחסי הורים וילדים: "שמאל דוחה וימין מקרבת" - האהבה הקיימת גם בעת העונש"].

חכמים שקדו על תקנת בית ישראל, ותיקנו לנו סדר הפטרות מי"ז בתמוז עד עשרת ימי תשובה, כדי שנתעורר על-ידי חורבן בית-הקדש ופורענותן של ישראל, לחזור בתשובה שלימה לפניו יתברך שמו, כפי שיתבאר להלן בס"ד.

                 מובא בגמרא (מגילה לא:): "ראש חודש אב שחל להיות בשבת, מפטירין (בישעיה א'): 'חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עלי לטורח' (שהוא "חזון ישעיהו")". וכתבו שם התוספות, וזה לשונם: "ואין אנו עושים כן, אלא מפטיר בירמיה (ב'): "שמעו דבר ה'", ובשבת שלפני תשעה-באב "חזון ישעיהו". והטעם, לפי שאנו נוהגין - על-פי הפסיקתא - לומר ג' דפורענותא (שלוש הפטרות של פורענות) קודם תשעה-באב, ואלו הן: "דברי ירמיהו" (ירמיה א'), "שמעו דבר ה'", "חזון  ישעיהו". ובתר (ואחר) תשעה-באב שב דנחמתא [שבע הפטרות של נחמה (אשר את הראשונה שבהן קראנו בשבת שעברה - שבת "נחמו" - בה קראנו את פרשת ואתחנן)], ותרתי דתיובתא (ושתי הפטרות של תשובה) וכו' עיי"ש. והיינו, שלפני תשעה באב מפטירין שלוש של פורענות, ואחרי תשעה-באב מפטירין שבע הפטרות של נחמה, ובעשרת ימי תשובה מפטירין שתי הפטרות של תשובה: "דִרשו ה' בהימצאו" (ישעיה נ"ה) בצום גדליה (למנהג האשכנזים), ו"שובה ישראל" (הושע י"ד) בשבת תשובה.

               לכאורה צריך עיון בזה. הלוא ג' הפטרות של הפורענות, שאנו קוראים בין י"ז בתמוז לתשעה-באב, המה דברי תוכחות על העוונות שגרמו חורבן בית-המקדש וגלותן של ישראל. ומטרתם, כידוע, להחזירנו בתשובה שלימה לפני אבינו שבשמיים. ועצם תקופת "בין המצרים" (הלכותיה ומנהגיה), אשר בה נבקעה העיר ונחרב הבית, עונשי שמיים אין לשער, והרי גם בימנו עדיין לא נבנה הבית, הלוא תקופת של פורענות זו גם היא צווחת שנחזור בתשובה. ואם כן לכאורה, לאחר שלוש הפטרות של פורענות, צריכים היינו לקרוא שתי הפטרות של תשובה. ואם כן למה הפסיקו חז"ל בין שלוש הפטרות של פורענות לשתי הפטרות של תשובה, בשבע הפטרות של נחמה?

אומנם לפי מה שכתבנו למעלה, לכאורה מובן כי מכל תקופת "בין המצרים", והלכותיה ומנהגיה בתענית ובאבלות עם שלוש הפטרות של פורענות, עלול האדם להתעצב חס ושלום ולהתייאש חס ושלום מהגאולה השלימה העתידה. ובפרט כשמתבונן ורואה אריכות הגלות, עם רוב צרות ורדיפות שסובלים בני עמנו, והירידה העצומה ברוחניות, המחרידה לב ונפש, עלול האדם להישבר ולהתייאש חס ושלום, כדוגמת הבן שייסרו אביו ועלול להתייאש לגמרי מחמת כובד העונש שענשו אביו, כמו שנתבאר למעלה.

               על כן באו ז' הפטרות של נחמה, בבחינת "וכאב את בן ירצה", לנחמנו ולפייסנו ולדבר על ליבנו - "נחמו נחמו עמי" (ישעיה מ'), "אנֹכי אנֹכי הוא מנחמכם" (שם, נ"א) - להודיענו כי יבוא קץ לצרותינו ולגלותנו ונזכה לגאולה השלימה עם קיום כל הבטחותיו יתברך שמו הכתובות בתורה ובספרי הנביאים, ואם כן העונשים הגדולים שסבלו ושסובלים ישראל קדושים במשך כל הדורות, כל אלו לטובתנו המה, כדי לכפר על עוונותינו ולטהרנו עד שנהיה ראויים לקבל את האור הגדול, העצום, והנפלא שיאיר לנו כשיבוא לציון גואל, ויקויים בנו מה שכתוב (תהלים קכ"ו, ה'): "הזורעים בדמעה - ברינה יקצורו", "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה" (שם שם,  ב'). וכל הנחמות האלו שומרות עלינו בל נישבר חס ושלום ובל נתייאש חס ושלום מתוקף עונשי חורבן הבית וגלותנו בין העמים, ומחזקות ומטהרות את ליבנו לקבל את מוסר ה' ותוכחתו, ולהפיק תועלת רב מעונשי החורבן והגלות, להִזדרז ולהתאמץ לחזור בתשובה שלימה לפניו יתברך. ואז, תיקנו לנו חז"ל לקרות שתי הפטרות של תשובה, בעשרת ימי תשובה. כי אז מוכנים אנו לתשובה, והימים מסוגלים מאוד לתשובה - "'דִרשו ה' בהימצאו' - ... עשרה ימים שבין ראש-השנה ליום הכיפורים" (ר"ה יח.). ונמצא לפי זה, שתקופת בין המצרים קשורה לתקופת עשרת ימי תשובה, והיא היא הגורמת ומעוררת ומזרזת אותנו - על-ידי מוסר ה' ותוכחתו בחורבן בית מקדשנו - לחזור בתשובה שלימה, בלב שלם, בימי התשובה.

 

 

אהבת ישראל שנתגלתה בתוך החורבן

את גילוי האהבה בתוך תכלית הכעס יכולים אנו ללמוד מדרכיו יתברך בעת החורבן. אמרו חז"ל: "אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל, ראו הכרובים מעורים זה בזה, הוציאם לשוק" וכו' (יומא נד.).

            מצב זה שמצאו בו השונאים את הכרובים, הוא המייצג את תכלית האהבה בין ישראל לאביהם שבשמיים, כמו שאמרו (שם): "בשעה שישראל עולין לרגל מגללין להם הפרוכת ומראים להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ["מדובקים זה בזה ואחוזין ומחבקין זה את זה" (רש"י)], ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקיבה".וזה בזמן שעושין רצונו של מקום, אבל בזמן שאין עושין רצונו של מקום הכרובים מסירים את פניהם מאיש אל אחיו, ועוברים למצב של "פניהם לבית" (ב"ב צט.).

            לכאורה, אין לך מצב של "אין עושין רצונו של מקום" כזמן החורבן, וכיצד מצאו האויבים את הכרובים, כשהן מעורין זה בזה. אלא שכך היא מידתו של אב רחום, שדווקא בזמן העונש והכעס, הוא מראה מצד אחר את תכלית האהבה, ואין בכך כל סתירה, שהרי העונש לא בא אלא לתקן ולקרב מיד.

 

יחסי הורים וילדים: "שמאל דוחה וימין מקרבת"

האהבה הקיימת גם בעת העונש

 

 

תנאי העונש

יחס של תקיפות או עונש לילד, לעולם נזקו בצידו, ולכן אף שלפעמים יש הכרח לנהוג בו, חובה לתקן את הקרע שהוא יוצר ביחסי הורים וילדים, ולמתק את הרפואה המרה. בלא השתדלות מיוחדת בנושא זה, עלול להיות הפסדו של העונש גדול משכרו, ותחת להגן על המסגרת הרוחנית של הילד, הוא ישבור את מסגרת ההשפעה של ההורים עליו.

               העונש והתקיפות לא יוכלו להשיג את המטרה החינוכית לבדם. הם חלק מהתהליך הרחב של השפעת ההורים על ילדם, שעיקרה הקשר והאהבה. ולכן לא יתכן לקבוע מצב של תקיפות האומר, שעד שיתקן הבן את מעשיו, הוא יהיה תחת שבט העונשים. דוגמת מאמא יוסף לאחים: "לא תראו פני בלתי אחיכם אתכם" (בראשית מ"ג, ה'). גם במצב הדורש התקיפות, יש להורים לעסוק בשמירת קשר האהבה עם הילד, וההשפעה החינוכית תבוא מימין ומשמאל.

               אלו הן הנחות היסוד לתנאי העונש, שנביא להלן. ויש לדעת שתנאים אלה נוהגים באופן טבעי ביחס של אב לבנו, אשר מסוגל לשאת בעת ובעונה אחת את האהבה עם התקיפות.

הכעס אינו סתירה לאהבה

התנאי העיקרי לתקיפות ועונש הוא, שההורים והילד יבינו, שאין בהם כל סתירה לאהבה וקשר עם ההורים. להיפך האהבה היא שהביאה לתקיפות, ואל האהבה המחנך חוזר. ככתוב בדרכי ה': "כי את אשר יאהב ה' יוכיח, וכאב את בן ירצה" (משלי ג', י"ב). ופירש הגר"א (שם): "הסימן שמחמת אהבה הוא, שאחר כך כאשר יסיר שבטו ממנו חפץ למלא רצונו, ומדבר לו תנחומים לפייס דעתו" [עיין במאמרנו (משבת זו בפינת "תנא דבי אליהו") - "על הקשר שבין תקופת "בין המצרים" לתקופת עשרת ימי-תשובה"].

כדי לשמור את האהבה יש להקפיד על הזמניות והריגעיות של התקיפות. בבחינת "כי רגע באפו חיים ברצונו" (תהלים ל', ו'). התקיפות נעלמת מיד בסיומה, ואינה משאירה רושם על המשך הקשר.

יש לנהוג לאחר העונש כאילו לא אירע דבר! האב נשאר אוהב בליבו בתוך הכעס, ומיד לאחריו הוא מבטא זאת בבירור - בנשיקה, במגע של חיבה ולפחות במילה טובה.

 

למרות שהילד עדיין לא חזר בו, יחס אבהות צריך להישמר, כפי שנאמר בדרכי ה' יתברך: "בין עושים רצונו של מקום בין לא עושים רצונו של מקום - קרויים בנים" (קידושין לו.). ונאמר על מלכות בית דוד: "אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן. אשר בהעוותו (זרע דוד) והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם - וחסדי לא יסור ממנו" (שמואל ב ז', י"ד).

 

הביטחון בהארת פנים לאחר הכעס

משה רבינו אומר לישראל לאחר דברי הברית (דברים כ"ט, ט'): "אתם ניצבים היום כולכם" - "כיום הזה שהוא קיים, והוא מאפיל ומאיר, כך האיר לכם וכך עתיד להאיר לכם, והקללות והייסורים מקיימים אתכם" (רש"י שם שם, י"ב).

               מבואר כי כמו שאדם אינו נבהל מהלילה, שכן הוא בטוח שלמחרת יאיר היום, כך על ישראל  לדעת, שהתוכחות והייסורים הם דבר חולף, ואילו האהבה בעינה עומדת. גם הילד צריך להרגיש כך, ולהיות בטוח בליבו, שכעס האב הוא - "כיום שהוא מאפיל ומאיר", ואין כל קביעות לריחוק.

               [אומנם אדם הראשון פחד מהלילה, כאומרם (ב"ר י"ב, ו'; פ"ב, ט"ו; פסיקתא רבתי כ"ג): "כיון ששקעה חמה במוצאי-שבת, התחיל החושך ממשמש ובא, באותה שעה נתיירא אדם הראשון ואמר: שמא בשביל שחטאתי חשך עלי העולם".

               מבחינה זאת הילד הוא כאדם הראשון, אין לו נִסיון, ובעת שהאב משנה את פניו ונוהג עימו בתקיפות, הוא נבהל וחושב, שחשך עליו עולמו. ולכן צריך האב להדגיש במפורש יחד עם התקיפות ובסמוך לה, שהאהבה נשארת בעינה, וההענשה לא באה אלא מתוך האהבה וכדי להיטיב עימו. דברים אלה צריכים להיות כה ברורים, עד שלא יהיה בלב הילד כל ספק, כשם שאין לו ספק שבסיום הלילה יבוא היום].

               אנו מוצאים בדברי כל הנביאים, שבסמוך לתוכחות הקשות ביותר, נאמרים דברי הנחמה הנפלאים, עד שהלומד תמה כיצד נהפכו פני הנביא מזעם לחסד, וללא כל סיבה והקדמת דברים פותח הנביא בדברי נחמה.

               אין זאת אלא כי כך הוא יחס אב המוכיח את בניו, שמיד בסיום התוכחה הוא מתחיל לעסוק בחידוש האהבה ובדברי נחמה. וכפי שעמדו חז"ל (במדב"ר ב', ט"ו) על הסתירות שבהושע (א') האומר: "כי אתם לא עמי", ומיד חוזר ואומר "אמרו לאחיכם עמי", וביארו את הדבר: משל "לבן מלך שאמר לו אביו: לך לבית הספר. הלך לו לשוק והיה מתחיל משחק עם הנערים. ידע אביו שלא הלך לבית הספר - מקללו ומשמיעו דברים רעים. אחר כך אמר לו: רחוץ ידיך ובוא סעוד עימי".

 

"ימין מקרבת" מיד לאחר "שמאל דוחה"

ההנהגה עם הילד היא: "ימין מקרבת" - באופן תמידי, "שמאל דוחה" - בעת הצורך, ומיד הימין חוזרת ומקרבת. פעולתה התמידית של הימין נדחתה מתוך הכרח לתיקון הילד, בחינת "השיב אחור ימינו מפני אויב" (איכה ב', ד'), אך היא שואפת לחזור לפעולתה ומתגברת וחוזרת להארת הפנים.

               מיד כשהילד עובר לכיוון של חרטה ונכונות לתיקון, יש לתת לו להרגיש שהעבר נמחק, וחזרה האהבה הראשונה, כדין האמור במלקות: "כיון שלקה הרי הוא כאחיך" (מגילה ז/ב: רשע הסופג מלקות, נתכפר ודינו כישראל כשר).

               ולא עוד אלא שראוי לפצותו על צערו בעת הכעס, "לדבר לו תנחומים לפייס דעתו" (גר"א שם). וכמו שנאמר (ישעיה נ"ו, י"ח. ועיין יואל ב', כ"ה): "בעוון בצעו קצפתי ואכהו ... דרכיו ראיתי וארפאהו ואנחהו ואשלם ניחומים לו ולאבליו". וככל הבטחות העתיד בנביאים, הבאים לנחם ולפייס את ישראל על צערם בגלות.

 

פיצוי הילד לאחר עונש

יש להיזהר, שהפיוס לא ייחשב כהִתנצלות או בקשת סליחה, על-ידי זה יאבד העונש את תועלתו, הילד יראה את הוריו כהפכפכים ויאבד את ביטחונו. ולכן ההורים לא יבקשו את הפיוס מתוך רגשי אשמה, אלא מתוך הזדהות ודאגה כנה לבן, היקר להם בכל מצב. כך אנו מוצאים ביחסו של דוד לאבשלום, בזמן שמרד בו וביקש להורגו, מצווה דוד ליואב: "לאט לי בנער באבשלום" [שמואל ב י"ח, י"ז (עיי"ש)].

               כשם שילד בזמן מחלה מקבל תוספת יחס וחיבה כדי לעוררו להתגבר. כך בזמן עונש, הילד צריך את הנחמה, (שאין בה את הצדקת מעשיו). ויצויינו בזה דברי הרש"ר הירש בפירוש לחומש (בטעם אהבת יצחק לעשיו): "ילד החולה בנפשו, ונגעה בו דרך רעה, זקוק לאהבה וחום, יותר מילד החולה בגופו".

               אפשר גם, שהורים יתחלקו בתפקידים מנוגדים אלו, אחד מהם יראה פנים של כעס ותקיפות, והשני מצד אחר יאהב וינחם. (בתנאי, שלא יראה הדבר כשתי דעות מנוגדות). לעומת זאת מצב בו שני ההורים מתקיפים את הילד ועומדים נגדו, הוא בִלתי נסבל מבחינת הילד.

               וכן למדנו מדרכי ה', אמרו בגמרא (ברכות סג.) על פרישת משה רבינו מישראל לאחר חטא העגל: "ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה ... ושב אל המחנה, ומשרתו יהושע בן נון נער ..." (שמות ל"ג, ז' - י"א) - "אמר רבי אבהו: אמר לו הקב"ה למשה: עכשיו יאמרו הרב בכעס ותלמיד בכעס, ישראל מה תהיה עליהם? אם אתה מחזיר את האהל למקומו - מוטב, ואם לאו - יהושע תלמידך משרת תחתך".

               וכן הוא במדרש (שמו"ר מ"ה, ב'): "'ודיבר ה' אל משה פנים אל פנים' (שמות ל"ג, י"א) - אמר הקב"ה: תרתין אפין מוזגין רותחים?! (משני הצדדים נשפכים מים רותחים?!), לא כן אמרתי (לך), כשאהיה בכעס אתה מרצה אותי, וכשתהיה בכעס אהיה מרצך (אני מרצה אותך)". 

               מבואר, שאסור להגיע למצב שהאב והאם יכעסו על הילד יחד. אלא כשם שהקב"ה מבקש ממשה, שיעמוד מולו ויצנן את מידת הדין, כך על ההורים לנהוג, ולבקש זה מזה, כי כאשר האחד מקפיד על הילד, יבוא השני וייטיב את האווירה ויקרב מצידו את הילד.

 

הבעת צער על הצורך בתקיפות

ענין נוסף המחוייב לבוא בצמוד ליחס של תקיפות, הוא הבעה מפורשת, שצר לאב להתייחס כך לבנו, וכאבו גדול בהנהגה זאת. גם דבר זה אנו מוצאים בסיום הברית של הקב"ה עם ישראל: "ושב ה' א-לוהיך את שבותך" (דברים ל', ג'). וברש"י (שם): "היה לו לכתוב 'והשיב את שבותך'! רבותינו למדו מכאן, כביכול שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו, שהוא ישוב עימהם".

               ענין זה מפורש במקומות רבים: "בכל צרותם - לו צר" (ישעיה ס"ג, ט'). "'על שבר בת עמי השברתי' (ירמיה ח', כ"א) - משל לבן מלך שביקש להגביה אבן, כיון שבא להגביה אותה נפלה עליו ושברתו, ושמע המלך שנשבר בנו, התחיל אומר: נשברתי!" (ילקוט שמעוני ירמיה רמז רע"ט. ועיין שם: תתר"ט, תתרל"א. ובספר "נפש החיים" ש"ב, פי"א).

                    מאמרים אלה ורבים כמותם, באים ללמד. שעל אף שהעונש נראה למקבלו כפנים של כעס, הרי באמת הקשר קיים בעינו, וצער ה' יתברך עם ישראל מוכיח על אהבה עמוקה יותר.

               הורים ההולכים בדרכי ה' יתברך, הרי כאשר עליהם להגיב בתקיפות וכעס, ידעו להביע במפורש את צערם וכאבם על כך.

הבן עלול לחשוב, שהכעס והתקיפות הם דרכם הטִבעית של ההורים, מחשבה זו יכולה להרחיק אותו מהם. אך כאשר האב משתף עצמו יחד עם הבן, כנפגע מן ההכרח לכעוס, הבן מבין, שלא מרצונו של האב באה התקיפות. כאמור על הקב"ה: "כי לא עינה מליבו ויגה בני-איש" (איכה ג', ל"ג) - "ליבו של הקב"ה אינו רוצה לענות ברואיו, ואינו רוצה להעציב בני איש ('ויגה' לשון יגון), אדרבה, רצונו לשמח בריותיו ויעבדוהו בשמחה ובטוב לבב" (אלשיך).

הרגשת הבן, שהאב רוצה בטובתו, ומצפה לרגע שיוכל לשמוח עם בנו, מחזירה את הבן לקשר עם הוריו. מתעורר אצלו רצון עז לתקן את דרכו, כדי שלא לצער את האב, שכל רצונו להיטיב עימו.

[סוּפר על אחד מזקני ירושלים, שאחד מבניו לא אבה ללמוד, בכל פעם שהיה מראה חוסר ידיעה, היה האב משדלו בדברים ומוכיחו על התרשלותו. אך הבן לא שינה את דרכו. ומספר הבן: "פעם אחת בראות אבי את חיסרון ידיעותיי, לא הגיב דבר. הוא נכנס לחדר הפנימי ובכה. אותו יום חל מפנה בחיי, כשראיתי מה גדול צערו של אבא - התחלתי ללמוד!"].

 

"לא חרבה ירושלים אלא בשביל

שחיללו בה את השבת ... שביטלו קריאת שמע שחרית וערבית ... שביטלו בה תינוקות של בית רבן ... שלא היה להם בושת פנים זה מזה ... שהושוו קטן וגדול ... שלא הוכיחו זה את זה ... שביזו בה תלמידי חכמים ... שפסקו ממנה אנשי אמנה" (שבת קיט: ועי' חגיגה יד.). "שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו [עשו] לפנים משורת הדין" (ב"מ ל:).

* * *

"מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי ה' אֵלָיו וְיַגִּדָהּ עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר: וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ [- "שאין מברכין בתורה תחילה" (נדרים פא.)]: וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם וְאַחֲרֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר לִמְּדוּם אֲבוֹתָם" (ירמיהו ט', י"א - י"ג).

* * *

"מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים ... אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים ... - אלו בני אדם שאוכלין ושותין זה עם זה ודוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם" (יומא ט: ועי' שבת סב:)

* * *

"וזה לשון רבינו קדוש ה', ר' שעפטל בן רבינו השל"ה (בספרו "ווי העמודים" - עמוד הדין, סוף פכ"ז): ... ומצאתי במדרש [ירושלמי יומא פ"א, ה"א (ד:); שו"ט סי' קל"ז בסופו (מהדורת בובר, אות י')]'כל דור שאין בית המקדש נבנה בימיו מעלה עליהם כאילו החריבו'. וקשה, למה זה - אבותינו חטאו ואינם (על-פי איכה ה', ז'), והם היו גורמים לחורבן הבית, יחשב לכל דור ודור כאילו החריבוהו? ... כי באם מפני חטא זה נחרב הבית, קל וחומר שמעכב ביאת המשיח ... וזה כוונת המדרש, 'כל דור שאין בית המקדש נבנה בימיו' - דהיינו שאוחזין במידה של בית שני, משום הכי (כך) 'מעלה עליו הכתוב כאילו חרב בימיו'" ["אם הבנים שמחה" (לגה"ק רבי יששכר שלמה טייכטל זצוקללה"ה הי"ד), עמ' שלט - שמ].

* * *

וזהו עומק כוונת דברי הרמב"ם [ביד החזקה - ספר זמנים - הלכות תעניות פ"ה, ה"א (עיי"ש)], בהגדרתו את תכלית ימי תעניות הציבור בעם ישראל, וזו לשונו: "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם, מפני -  הצרות שאירעו בהן, כדי - לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר (ויקרא כ"ו, מ')'והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם ...'". עכ"ל.

על מה חרבה ירושלים? -

על "בין הזמנים"?!

 

 

בגמרא (שבת קיט:) נשאלה שאלה: על מה חרבה ירושלים? "(ו)אמר רב המנונא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה תינוקות של בית רבן (מלימוד תורה), שנאמר: '(ואת חמת ה' מלאתי נלאיתי הכיל) שפך על עולל בחוץ (ועל סוד בחורים יחדיו כי גם איש עם אישה ילכדו זקן עם מלא ימים)' (ירמיה ו', י"א). (והוא מסביר:) מה טעם 'שפך' (החימה) - משום ש'עולל בחוץ' (ברחובות ואינו לומד תורה) ... אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה: אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל (דברי התורה של) תינוקות של בית רבן ... אין מבטלין תינוקות של בית רבן (מלימודם) אפילו לבנין בית המקדש". ע"כ. עיי"ש.

               וכתב המהרש"א [שם - "חידושי אגדות" ד"ה ורב המננוא וד"ה ואמר רבה (עיי"ש)] דברים מבהילים, וזו לשונו: "קראן בשם 'בית רבן' על שם שעיקר לימודן בבית ולא בחוץ, וכמו שכתב לקמן: 'אין העולם מתקיים אלא בהבל תינוקות של בית רבן'. וזה שנאמר: 'שפך חמת ה''בשביל שה'עולל בחוץ' ולא בבית רבן. ואמר: 'ועל סוד בחורים' שהולכים כן ביחד ברחובות, כאילו יש להן סוד לדבר זה עם זה, ואין יושבין באוהל בית-מדרשם. וסיים הפורענות בזה: 'כי גם איש עם אישה ילכדו (זקן עם מלא ימים)', שאביהם ואימם ילכדו בעוון זה, שהיה להם להשגיח על בניהם שלא ילכו בחוץ, ולהוליכם לבית רבן ... והנה רוב (ה)עוונות [המנויים בגמרא (שם), אשר בסיבתם חרבה ירושלים], וכמעט כולם, הם בדור הזה בעוונותינו הרבים ... ביטול תינוקות של בית רבן, הוא מצוי בכל קהילה. גם הבחורים מבטלין רוב הימים ב'בין הזמנים', והולכים ברחובות בביטולים וטיולים". עכ"ל.

               "ועל זה נשברה רוחי בקרבי, ואמרתי אוי ואבוי לבני אדם המבלים ימיהם בדברים שאין להם שייכות לתורת אמת כלל. וכי אין לנו תורה תמימה ארוכה מארץ מידה שהיה להם לכלות ולבלות ימיהם בה, וכל איש אשר רוח תורה בו ראוי לו לשאת קינה ונהי על דבר זה בפרט, ומאנה הינחם נפשי על זה וכיוצא בזה ... אלו הם עמודי התורה שבהתקלקל אחד מהם מוט התמוטטה התורה, ובארצות אלה אין משגיחין על זה כלל עד שבעוונותינו הרבים כמעט נסתלקה תורה לגמרי מישראל על ידי זה. ויותר מכל הוא ביטול הלימוד שאין תורתם כי אם באקראי לא תמידים כי אם לתקופת השנה. ואחר כך יקראו דרור לארץ לכנות הזמן 'בין הזמנים', וכל אחד הולך בשרירות ליבו הרע שכל זמן שאינו עוסק בדברי הבאי האלו שאין בהם ממש, יחשוב שאין צריך ללמוד כלל וכאילו אין זה זמן לתורה לקרותו 'בין הזמנים'. ואם הראשונים הנהיגו כך בודאי היה זה לכמה סיבות עצמיות לתורה כידוע. אך עתה אין זה כי אם להסרת התורה לקיים 'אם תעזבני יום - יומיים אעזבך', ועל ידי ביטול זה מרגילים עצמם לשחוק וקלות ראש וזולתן מהדברים המגונים ... אבל הדרך שהוא טוב וישר לפני הא-לוהים ללמוד בכל יום ויום בלי הפסק כלל כנאמר (משלי ח', ל"ד): 'לשקוד על דלתותי יום יום'" (דרשות מהר"ל מפראג - דרוש על התורה, עמ' מה).

               "ולמדתם את בניכם כסדר הזה ... ואז 'מלאה הארץ דעה'. ועיקר הכולל הכל, יהיה נעקר ונשרש מן העולם השם של 'בין הזמנים', לא יזכר ולא יפקד, רק כל העיתים שווים לטובה, יתנהגו במנהג אחד לתורה, כמו שנאמר (יהושע א', ח'): 'והגית בו יומם ולילה'" (של"ה מסכת שבועות - פרק נר מצוה, יג).

"ועוד איך נעשו רבינו תם ור"י וכל בעלי התוספות מחודדים, רק על ידי לימוד תורת אמת ... והתמדה ... וזמן 'בין הזמנים' שווים, רק דבר זה הוא מצוה ובו ידבקון ... ודבר זה יהיה נוהג זמן ו'בין הזמנים', ולא יזכר ולא יפקד שם 'בין הזמנים' ויעקר מן העולם, אז תהיה תורתנו תורת ה' תמימה" (שם, יד).

 

 

"על מה אבדה הארץ? ...

על עוזבם את תורתי!" (ירמיה ט', י"א - י"ב) - את בית המדרש!

 

 

"אמרו רבותינו זיכרונם לברכה (סוכה נב:; קידושין ל:): 'אם פגע בך מנוול זה, מושכהו לבית-המדרש. אם אבן הוא נימוח, אם ברזל הוא מתפוצץ'. ובית-המדרש הוא המקום שלומדים בו תורה ברבים. וראוי לייחד מקום בכל עיר ועיר שיהא מיוחד לבית-המדרש ללמוד תורה ברבים. אם יש תלמידי-חכמים בעיר - יאספו כולם כאחד מידי יום יום או לילה ללילה, ויהיה להם קביעות ללמוד בעיון ופילפול במקום שליבם חפץ בגפ"ת (גמרא, פירוש רש"י, תוספות) או בפוסקים וכדומה. כי אמרו רבותינו זיכרונם לברכה (ברכות ח.): 'אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה מכל בתי-כנסיות ובתי-מדרשות, ואין לו לקדוש-ברוך-הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. ולשאר עמא דארעא (עם הארץ) - יהיה להם מקום קבוע ללמוד ברבים ... ובערב גם-כן ילמדו ברבים ... ויקחו להם איזה תלמיד חכם שידרוש להם דברי אגדה ודינים ומוסר, ובזה יקיימו 'והגית בו יומם ולילה' (יהושע א', ח'). וכן בכל ליל השישי יקבעו מדרש וילמדו דינים לדעת את חוקי הא-לוהים ואת תורותיו, ושאר לימודים ...

וטוב לגבר שאל ימנע רב טוב מעצמו, ואל ימנע עצמו מבית-המדרש אפילו פעם אחתואל יטעהו יצרו במשאות שווא ומדוחים, כי גדול כח תורה של רבים לרצון ונחת רוח לפני אביו שבשמיים, ומה גם בלימוד העיון והפילפול, שאין התורה נקנית אלא בחבורה. וכתוב (ירמיה נ', ל"ו): 'חרב אל הבדים', ואמרו חז"ל (תענית ז.): 'חרב על שונאיהם של תלמידי-חכמים שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה, ולא עוד אלא שמיטפשים, ולא עוד אלא שחוטאים. וכתוב (משלי כ"ז, י"ז): 'ברזל בברזל יחד ...'. ותנן [ושנינו (אבות פ"ו, מ"ה)]: התורה נקנית בפילפול החברים. ומה גם לברר הדין על בוריו, החבורה צריכה מאוד ... ויהא אדם ירא-שמיים ומודה על האמת ומקבל האמת ממי שאמרה ולא יבוש, כי מודים דרבנן היינו שבחייהו. ואם גדלה חיוב האהבה בין איש לרעהו אצל כל אדם, על אחת כמה וכמה בין החברים הלומדים ביחד, שכתב הרב האר"י שצריך שיהא ביניהם אהבה עזה, אהבת נפש כגוף אחד כאיש אחד.

וכל ההולכים לבתי-מדרשות יזהרו לשבת שם באימה ביראה, כולם כאחד באגודה אחת יושבים ולומדים בשפה ברורה ובנעימה קדושה. ובשעה שהחכם דורש ... כולם בשתיקה, ותהיינה אוזניהם קשובות אל דברי הדורש בחיבה לשמור ולעשות ולקיים, ומכל מקום לא יעשו חס ושלום שחוק או קלות ראש או דברים בטלים כיושבי קרנות בבית-המדרש, כי גדולה קדושת בית-המדרש יותר מקדושת בית-הכנסת (מגילה כז.), וכל בי עשרה קדמא שכינתא (סנהדרין לט.). וצריך לישב שם באימה ויראה, עושה אלה יהיה חלקו מיושבי בית-המדרש, ואם לא - ההעדר טוב ממציאות הרע, שאם הולך שם לישון ולהיות מעלה עשן כל הלילה ולעסוק בשיחה בטילה ושחוק וקלות ראש, יאמר ה': מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי ולבוא אל ביתי להיות חוטא ומחטיא, הלוא טוב לכם שתנוחו על משכבכם בביתכם. אבל אם יוכל לכוף את יצרו לישב שם כאשר יאות, עוסק בתורה או שומע בלימודים, לא יאבד מלילך לבית-המדרש אפילו פעם אחת, שהרי אמרו רבותינו זיכרונם לברכה (ברכות כו.; חגיגה ט:): איזהו חיסרון לא יוכל להימנות? זה שנימנו חבריו לדבר מצוה ולא נמנה עימהם. ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה (דב"ר ז', א'): שעל כל יום שמנע אדם עצמו מלילך לישיבה של מטה, דוחים אותו לעתיד לבוא מישיבה של מעלה, ומאבד טובה הרבה של הלימוד ברבים, ומאבד מדעת את חוקי הא-לוהים ואת תורותיו, ומאבד טובה מרובה של הקדישים, וכהנה טובות הרבה. לכן אוהב נפשו יהא חלקו מיושבי בית-המדרש תמיד. אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו" ["פלא יועץ", ערך - "בית המדרש" (עיי"ש)]

 

 

 

איסור ביטול תורה

שקול כמו עבודה-זרה, גילוי-עריות ושפיכות-דמים

 

"תנן [שנינו (אבות פ"ב, מ"ז)]: 'מרבה בישיבה - מרבה חכמה'. ונקרא הבית-מדרש בשם ישיבה, להורות שצריך לישב ולעכב שם ... ואפילו מי שאינו תלמיד-חכם, אם חננו ה' שמלאכתו נעשית על ידי אחרים ואינו יושב בחנות, או שהוא איש עני שאין לו חנות, ישב לו כל היום בבית-המדרש אצל חכמי העיר ויקנה חכמה ומוסר ויראת ה'.

               וחבל על דמשתכחין כמה (בוערים בעם) שאין להם חנות, ושאין להם שום עסק, הולכים כל היום מחנות לחנות וגם חלקם מיושבי קרנות, וכמה רעות עושים, אחת שמבטלים תלמוד תורה, וידוע חומר איסור ביטול תורה, שהוא שקול כמו עבודה-זרה, גילוי-עריות ושפיכות-דמים (ירושלמי חגיגה פ"א, ה"ז). ועוד שמרבים שחוק וליצנות ודברים אסורים, וברוב דברים לא יחדל פשע. ועושה אלה חושב אשר לא יחשוב ה' לו עוון, כי לא ניתן להיות מחובשי בית-המדרש אלא לתלמידי-חכמים, אבל שאר כל אדם חושב: מה יעשה כל היום בבית-המדרש, הרי הוא לו כאילו חבוש בבית-האסורין, ואם ילך פעם ביובל וישב בבית-המדרש שעה או שתים, יבול ויקוץ ובורח משם כתינוק הבורח מן בית-הספר. על זה אמרו (אבות פ"ו, מ"ב): 'אוי להם לבריות מעלבונה של תורה' - שאינם מחשיבים התורה כרווח מון וכישיבת חנויות וקרנות. אוי לנו מיום הדין ומיום התוכחה, שלפי האמת הגמור והברור אין זה דבר חסידות, אלא דין גמור מפורש במשניות וגמרא ופוסקים, שלא ניתן רשות להיות יושב ובטל אפילו שעה אחת ואפילו רגע, אף אם למד כל היום, אין פוטר אותו מיום הדין על היותו יושב בטל.

               לכן עם ה' חזק ונתחזק בעד כבוד א-לוהינו ונחוס על נפש רוח נשמה, ולא נאבד הזמן יקר הערך. ואם יש בעיר תלמידי-חכמים היושבים בישיבה, ילך אל חכמים בכל עת שהוא יושב בטל, ויחכם ויקנה ידיעה בתורה ובדינים את אשר לא ידע ... ודא עקא (וזו צרה), שכבר כולי עלמא ידעי דא (כל העולם יודעים זאת)וכזאת וכזאת דברי רבותינו הקדושים, אבל מי יתן והיה לבבם ליראה ולאהבה את השם הנכבד והנורא ולשמוע דברי חכמים בחיבה, ויניחו מנהגם הרע מכאן ולהבא, ויזכו ויחיו וירשו טובה וברכה לחיי העולם הבא" ["פלא יועץ", ערך -  "ישיבה" (עיי"ש)].

 

 

על "נטורי קרתא וחרובי קרתא" -

על שומרי העיר האמיתיים ועל מחריבי העיר

 

 

"למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט עד יצא כנוגה צדקה וישועתה כלפיד יבער: ... על חומותיךּ ירושלים הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו המזכירים את ה' אל דומי לכם: ואל תתנו דומי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהילה בארץ " (ישעיה ס"ב א', ו' - ז').

פירש הרד"ק (שם) וזו לשונו: "על חומותיך - דרך הדרש בזה ידוע (מנחות פז.) כי השומרים הם מלאכים מתפללים לאל על ירושלים, שישיב אותה האל ליישובה. ויש מפרשים (ראה ראב"ע) כי השומרים הם אבלי ציון, שמתפללים ביום ובלילה על ירושלים. גם יש לפרש על כל ישראל בגלות, שהם שומרים וצופים תמיד בנין ירושלים, ומזכירים 'בונה ירושלים' תמיד ביום ובלילה בתפילותיהם ובברכותיהם. ויונתן תרגם: 'על עובדי אהבתך צדיקיא קרתא ירושלם דמתקנן ונטירן קדמי כל יומא וכל ליליא תדירא לא פסקין מיתאמר דוכרן טבוותיך קדם ה' לא פסיק', וכן תרגם: 'ואל תתנו דמי לו' (להלן פס' ז') - 'ולא יפסוק דוכרנהון מן קדמוהי עד דיתקן ועד דישוי ית ירושלם תושבחתא בארעא'. ויש לפרש הפסוק כן: על חומותיך ירושלים - אמר האל לירושלים: אחר שיבנו חומותיך, אל תפחדי שיפלו עוד לעולם, כי אני הפקדתי עליה שומרים כל היום וכל הלילה. תמיד לא יחשו - כי שאר שומרי החומות אם הם ערים בלילה, לא יחשו מלדבר, להעיר האחד את חברו, וביום הם ישנים, אבל שומרי חומות ירושלים יהיו ערים ביום ובלילה תמיד. והשומרים הם דרך משל, כלומר: השגחת האל, כמו 'עיני ה' א-לוהיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה. המזכירים את ה' - אמר כנגד בני הגלות אתם שעליכם להזכיר את ה', אל דמי לכם - לא יהיה דמי ושתיקה לכם, והתפללו לפניו תמיד ושפכו לפניו לבבכם, 'עד יכונן' ירושלים בחומותיה ובבניינה וישימנה 'תהילה בארץ' (להלן פס' ז'), הפך מה שהיא עתה כל ימי הגלות חרפה לגויים וקלסה לכל הארצות. ודברים אלה הם דברי האל כמו ראש הפסוק, על דרך 'שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם, הננו אתאנו לך כי אתה א-לוהינו' (ירמיה ג', כ"ב), שמזרז אותם על התשובה. ומה שאמר תחילה הפקדתי, ואחר כך אמר: המזכירים את ה', ואמר: 'אל תתנו דמי לו' (להלן פס' ז'), כן דרך הכתוב, כמו 'ואל משה אמר עלה אל ה'' (שמות כ"ד, א') והדומים לו. ויש לפרש, כי המזכירים את ה' הם דברי הנביא כנגד בני הגלות; אמר: הואיל וכל ההבטחות הטובות האלה מבטיח אתכם האל, הזכירו שמו תמיד, שפכו לפניו לבבכם עד יקבץ הגלות ויכונן ירושלים וישימה תהילה בארץ" (רד"ק שם). עכ"ל.

ופירש האלשיך הקדוש (שם) וזו לשונו: "'על חומותיך ירושלים' וכו' והנה על מקרא שכתוב (איכה ב', ח'): 'חשב ה' להשחית חומת בת ציון נטה קו', כתבנו: כי לא רצה יתברך להשליט גויים בחומות ירושלים עד שנטה קו לשער בנין העתיד, ולא עוד אלא שחומות רוחניות הם תמיד לפניו יתברך שהם העתידות ועליהם אמר הכתוב (ישעיה מ"ט, ט"ז): 'הן על כפים חקותיך חומותיך נגדי תמיד' והוא מאמרינו בנוסח תפלת יום מר: 'כי אתה ה' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה'. ונבוא אל הענין, אמר הוא יתברך: הנה על חומותיך ירושלים - אשר היו לפני למעלה, הפקדתי שומרים - בל יגרומו העוונות שהם האוייבים לבטלם חלילה. ומי הם השומרים? הלא המה אשר כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו - הם תלמידי חכמים דלא פסיק גירסא מפומייהו [שלא פוסק לימוד מפיהם] בעולם הזה, כי הן הם שומרי החומות ההם להעמידם והתמידם על תילם, והנה מזכירים את ה"ק וכו' - הם המתפללים תמיד לפניו יתברך, משכימים ומעריבים, וקראם מזכירים כד"א (שמות כ', כ"א): 'בכל [ה]מקום אשר אזכיר את שמי'". עכל"ק.

וכך מובא במדרש (איכה רבה המבואר, פתיחתא ב'): "רבי אבא בר כהנא פתח [דרשתו זו מן הפסוק הזה שאמר ירמיה (ט', י"א)]: 'מי האיש החכם ויבן את זאת [ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה, על מה אבדה הארץ? נצתה מבלי עובר, ויאמר ה': על עוזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה']. תני [כך שנה] רבי שמעון בן יוחאי: אם ראית עיירות נתלשות ממקומן בארץ ישראל, דע [שחורבנן בא עליהן כעונש על] שלא החזיקו [ידי לומדי ומלמדי תורה לפזר ממונם] בשכר סופרים [מלמדי מקרא, בספר] ובשכר משנים [מלמדי משנה, וזה שגרם להם], שנאמר (שם): 'על מה אבדה הארץ'? 'ויאמר ה': על עוזבם את תורתי', [ואין עזיבה אלא ענין פרנסה (כמו שנאמר (תהלים ל"ז, כ"ה): 'ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם') שבעוון התרפות מהחזקת תורה, אבדון בא לארץ].

[וכאשר] רבי [רבינו הקדוש רבי יהודה הנשיא מחבר המשנה, נשיא ארץ ישראל] הוה משלח לר' אסי ולר' אמי דיפקון ויתקנון קרייתא דארעא דישראל [שיצאו ויתקנו תקנות בערי ארץ ישראל, במינוי מלמדי תורה לבנים], והוון עלין לקרייתא ואמרין להון [והיו נכנסים לעיירות ואומרים להם לאנשי העיר:] אייתו לן נטורי קרתא [הביאו לפנינו את שומרי העיר], והוון מייתו להון ריש מטרתא וסנטרא [והיו מביאים להם את ראש משמר העיר ואת השוטר], והוון אמרין להון [רבי אסי ורבי אמי לאנשי העיר:] אלין נטורי קרתא, אלין חרובי קרתא [אלו שומרי העיר?! אלו מחריבי העיר! שכן סומכים אתם על שמירתם של אלה, שאין בהם ממש, ומתוך כך לא תשימו לב לבטוח בה' השומר את העיר מכל צר ונזק], אמרו להון [אנשי העיר לחכמים:] ומאן אינון נטורי קרתא [ומי הם שומרי העיר האמיתיים, אם לא אלה?] אמרו להון: אלו סופרים [מלמדי מקרא בספר] ומשנים [מלמדי משנה] שהם הוגים [בספר  התורה] ומשנים [את משנתם שבעל-פה] ומשמרין את התורה [לעסוק בה] ביום ובלילה [כשומרי העיר], על שם שנאמר [מפי ה' אל יהושע על התורה (יהושע א', ח')]: 'והגית בו יומם ולילה' [ובזכות כן הם מגינים על העיר יומם ולילה], וכן הוא אומר (תהלים קכ"ז, א'): 'אם ה' לא יבנה בית [שוא עמלו בוניו בו, אם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר' (לשוא יתמיד השומר לשמור על עיר אם ה' לא ישמור אותה, וה' שומר את העיר על-ידי השומרים שהוא מפקיד לשמור אותה שהם עוסקי התורה יומם ולילה, כמו שנאמר (ישעיה ס"ב, ו'): 'על חומותיךּ ירושלים הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו המזכירים את ה'' (רז"ו), המזכירים את ה' בעסק התורה (והתפילה) מבלי לחשות יומם ולילה - הם שומרי העיר, שלא תחרב ותאבד)]. ע"כ.

ובזוה"ק (פר' בא דף לט/א ע"פ "מתוק מדבש", עיי"ש) נאמר"ורזא דהאי הבל של תינוקות אתעביד קלא ואתפשט בעלמא [וסוד של זה ההבל של התינוקות (של בית רבן) נעשה ממנו קול ומתפשט בעולם], ואינון נטורי עלמא ונטורי קרתא [והם שומרי העולם ושומרי העיר, לפי שבהבל פיהם מושכים כוח השגחה מלמעלה למטה לעולם הגשמי] הה"ד [זהו מה שכתוב (תהלים קכ"ז, א')]: 'אם ה' לא ישמור עיר וגו'' [בכוח הבל פיהם של התינוקות שממשיכים כוח השמירה מהקב"ה, אז שוא שקד שומר]". ע"כ.

וכך אמרו חז"ל (שבת קיט:): "אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב [מהי כוונת הכתוב (דבהי"א ט"ז, כ"ב)]: 'אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו'? [הכוונה היא זו:] 'אל תגעו במשיחי' - אלו תינוקות של בית רבן [ומזהיר הכתוב שלא לבטלם מתלמוד תורה],  'ובנביאי אל תרעו' - אלו תלמידי חכמים [והכתוב מזהיר שלא להרע להם]. אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה: אין העולם מתקיים, אלא בשביל הבל [היוצא מפי] תינוקות של בית רבן [היינו מדברי התורה שהם מוציאים מפיהם בשעת לימודם]. אמר ליה רב פפא לאביי: דידי ודידך מאי [מה בנוגע להבל שלי ושלך? וכי דברי התורה היוצאים מפינו אינם חשובים לפחות כמו שלהם?] אמר ליה [אביי לרב פפא:] אינו דומה הבל שיש בו [כתם של] חטא להבל שאין בו [כתם של] חטא. ואמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה: אין מבטלין תינוקות של בית רבן [מלימוד תורה] אפילו לבנין בית המקדש. ואמר ריש לקיש לרבי יהודה נשיאה: כך מקובלני מאבותי, ואמרי לה [ויש אומרים: כך מקובלני] מאבותיך [היינו מרבי ומהנשיאים שקדמו לו:] כל עיר שאין בה תינוקות של בין רבן [הלומדים תורה, במשך הזמן] מחריבין אותה. רבינא אמר: [במשך הזמן] מחרימין אותה [עד שאין לה שום שיור וזכר (רש"י. אומנם עי' רמב"ם הל' ת"ת פ"ב, ה"א. ובטוש"ע יו"ד סי' רמ"ה, סע' ז' - שפירשו באופן אחר)]"ע"כ.

"ויסופר גם כן מהטו"ז [מה"טורי זהב" לג"ר דוד הלוי] ז"ל שהיה גר בעיר אחת, נחבא אל הכלים. בשנת ת"ח וכשמוע עדת ה' שלעת ערב יבואו הארורים העירה, התאספו כולם לבית-הכנסת. האוייבים באו ובני אל-חי כבר אמרו נואש לחייהם, ולא משו מתוך אוהל ה' כל הלילה, ואתעבד להו ניסא [ונעשה להם נס] - שלעומת שבאו הארורים כן נסעו ואין שטן ואין פגע רע ולא ידעו מה הוא. בבוקר, כצאתם מבית-הכנסת, ראו על כותל בית-הכנסת מבחוץ כתוב באתוון רברבן [באותיות גדולות]: 'וגנותי על העיר בעבור דוד עבדי' [ע"פ מ"ב י"ט, ל"ד; שם כ', ו'; ישעיה ל"ז, ל"ה]. ואין איתם יודע עד מה, אל מי ירמזון הדברים האלה. עד שבאו אל המחקר ויהבי עינייהו [ונתנו עיניהם] בהגאון בעל הטו"ז 'מגן דוד', והא גופא [וזה עצמו] יש לרמז במה שכתוב [יחזקאל מ"ח, י"ט; ועי' ב"ב קכב. וברבינו גרשום, ברשב"ם ובמהרש"א שם]: "והעובד העיר", רוצה לומר: העובד ה' שבעיר שהוא על-ידי זה עובד ומשמר העיר ומגין עליה "יעבדוהו" במלוא חופניים נחת [ע"פ קהלת ד', ו'], הן אמנם דכללא [שכלל] הוא דאין למדין מן האגדות ... לחייב הציבור מכוח זה ביותר מהחזקת סתם תלמידי חכמים, כי בודאי צריך לזה תורה לשמה באמת, מכל מקום הרי חזינן דדינא נמי הוי [ראינו שדין גם כן הוא] דהרי קי"ל בשו"ע (יו"ד סי' רמ"ג, ס"ב) שדבר שהוא צריך לשמירת העיר כו' לא חייבום לתת להם כלום, שאין צריכים שמירה - שתורתם שמירתם כו' (ועיי"ש ברמ"א בסוף הסעיף בשם ת"ה סי' שמ"א ובפ"ת סק"ג; ועי' ב"ב ח.).

ונראה הענין שבאמת אם לימוד התלמיד חכם הוא לשמה, ודאי תורתו שמירת כל העיר, ברם שהלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות, מכל מקום להוציא מידו לשמירת העיר ודאי א"י [אין יכולים] דלגבי גופייהו [שלגבי עצמם] יש לומר שתורתם שמירתם". (שו"ת "אפרקסתא דעניא" ח"א, סי' ד).

 

 

 

 

 

 

 

"אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב (תהלים קכ"ב, ב'): 'עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים'? [כך כוונת הפסוק:] מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה [כלומר, מה נתן לנו הכוח לעמוד במלחמה ולנצחה?] - שערי ירושלים [דהיינו, בגלל שעריך ירושלים (רש"י)] שהיו עוסקים [שם] בתורה [ובזכות לימוד התורה שלמדו שם, נצחנו במלחמה]" (מכות י.)